איור: אבישג שמיע

עולם של יהודה נוריאלים

גוף ראשון

"את מתבגרת קצת, עדיין ילדה, מנסה להבין מי את בעולם הזה. לרוע מזלך, גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם שהם עדיין בחיים" ● הגר שמיע לא הכירה את יהודה נוריאל והוא לא פגע בה, אבל היא הכירה יהודה נוריאלים כמוהו ● כעת היא מתמודדת באומץ עם השדים שפרצו אל פני השטח

פרשת יהודה נוריאל, והתגובות עליה, העלו בי שדים שביעבעו מתחת לפני השטח. הציפו את הפרדוקס שמוטמע עמוק כל כך בתוכנו. זה מתחיל כשהחברה – ההורים, הפרסומות בטלוויזיה, חברים לשכבה – אומרת לך: כאישה, עליך להיות עדינה, עלמה במצוקה, לחכות לנסיך שיגאל אותך מרפיון ידייך הנובע מהיותך אישה בעולם.

כשאת מנסה להתנגד, להציע אלטרנטיבה, לומר – "אני שווה לכל גבר, אני אישה חזקה", יאמרו לך שלא ניתן להתכחש לשוני הביולוגי הבסיסי שמאפשר לכל גבר באשר הוא לתפוס אותך ולזיין אותך בניגוד לרצונך. לא שאנחנו אומרים שזה בסדר, כן? לא שאנחנו מצדיקים אותו, אבל רק שתדעי שאת לא יכולה להתנגד גם אם היית רוצה כי את אישה, ואישה – חלשה.

אספר לכם מה קורה אחר כך:

אחר כך את מתבגרת קצת, עדיין ילדה, מנסה להבין מי את בעולם הזה. לרוע מזלך גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם (ולכל שאר הגברים שסביבם) שהם עדיין בחיים.

לרוע מזלך גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם (ולכל שאר הגברים סביבם) שהם עדיין בחיים

והם יודעים מה את צריכה – שיגידו לך שאת יפה, שאת חכמה, שאת משהו מיוחד. שיסתכלו עליך ויראו אותך. וכשאת באה ממקום של חוסר – ובגיל ההתבגרות, כשאת רק מגלה ניצנים ראשונים של זהות, כשאת עדיין מנסה להבין מי נגד מי, ואולי אבא שלך, גבר בעצמו, הוא לא האב הנוכח של השנה, או נרקסיסט בעצמו, או שניהם – לא צריך הרבה כדי לקנות אותך.

כולם מודעים לקלישאה וכולם משחזרים אותה שוב ושוב. את תגידי לעצמך "יש לי דדי אישיוז" ותחשבי שזה מגניב ומתוחכם, והזאבים שסביבך ישמעו את הדלת נפתחת ויתקעו את הרגל בחריץ.

עד גיל שמונה-עשרה איבדתי אמון בגברים מכל הסוגים. זה התחיל בגיל צעיר, כשנקריתי בדרכם של חבורת בנים מתבגרים "סקרנים", שהעבירו אותי מיד ליד ועד היום לא התנצלו על זה. יש לציין שהיינו "חברים טובים" ונשארנו בקשר עד לפני שנים אחדות. אולי אתם שואלים את עצמכם, איך זה הגיוני. אז ככה:

ההורים בשלהי תהליך גירושים די מכוער, שניהם מרוכזים בעצמם בעיקר, לא פנויים לשים לב, וגם סומכים עליי – כי אני ילדה נורא עצמאית. בגיל ארבע-עשרה אני יוצאת לעולם, מצוידת בהרבה עקרונות ומעט הבנה אמיתית של המורכבות הגדולה שמרכיבה את המציאות.

בבית-הספר אני מוזרה מכדי להיות מקובלת, וגם החברות המעטות שיש לי לא מבינות אותי. תמיד הייתי החוצנית של הכיתה, והחוצנות הלא מתנצלת שלי גררה השפלות לרוב. אותה חבורה שמאוחר יותר הפכה לחבורה שלי, ואחר כך לנקודה שבה הכל התחיל להידרדר – התחילה בתור חבורת בנים שמשפילים אותי כי אני לא מנסה להתאים את עצמי לסטנדרטים שלהם.

כולם מודעים לקלישאה וכולם משחזרים אותה שוב ושוב. את תגידי לעצמך "יש לי דדי אישיוז" ותחשבי שזה מגניב ומתוחכם, והזאבים שסביבך ישמעו את הדלת נפתחת ויתקעו את הרגל בחריץ

בשלב מסוים משהו השתנה, התקרבתי לאחת הבנות שהיתה חברה שלהם, והיא הציגה אותי כאחת משלהם ומהר מאוד הדחקתי את ההשפלה וקיבלתי את ההצעה להיות חלק. זה הרי כל מה שרציתי.

מאותו רגע הפכתי לכלי, למשחק, לאיזה גוף שאפשר לעשות עליו ניסיונות ואחר כך לצאת לעולם האמיתי ולפגוש בנות אמיתיות. כל כך הייתי תלויה בקבלה של אלו שהוקיעו אותי, ששכנעתי את עצמי שזה התפקיד שלי בעולם הזה. שמעתי את המונח שרמוטה ואמרתי, אם יש מונח כזה זה אומר שיש דבר כזה, ואם יש דבר כזה מישהו צריך להיות הדבר הזה, וכנראה שאני פשוט זה. שרמוטה.

וכך (תכתיבי החברה ו)היגיון של ילדה בת ארבע-עשרה המשיכו להוביל אותי כמעט עשור קדימה בכל צעד ומצלים על צעדיי עד עצם היום הזה.

בשלב מסוים נפסקו ה"התנסויות", כפי שהגדרתי אותן אז, ומה שהיה לא דובר יותר בינינו עד היום. בשלב זה כבר הייתי מטושטשת לגמרי לעצמי. הרגשתי שהגוף שלי הוא הנכס היחיד שיש לי, והבנתי שאני צריכה לעבוד עם מה שיש לי. קיבלתי עליי את תפקיד הקורבן בלי להבין מה זה אומר בכלל. פלירטטתי עם העלובים שבגברים ונעניתי לחיזורים משפילים ומבזים, משום שזה מה שהכרתי. מבחינתי, אלו הגברים שהרכיבו את העולם, שלי לפחות, ומי שלא היה כזה – או שהוא עושה בכאילו או שאני פשוט לא מספיק טובה בשבילו.

קיבלתי עליי את תפקיד הקורבן בלי להבין מה זה אומר בכלל. פלירטטתי עם העלובים שבגברים ונעניתי לחיזורים משפילים ומבזים. מבחינתי, אלו הגברים שהרכיבו את העולם, שלי לפחות

כל פעם ששכבתי עם מישהו והוא התכחש אליי מיד לאחר מכן, לרוב כי אני צעירה מדי – צעירה מדי בשביל לבלות איתו, אבל בוגרת מספיק כדי לשכב איתו – זה היה עוד אישור לעליבות שלי עצמי, לחוסר התקווה, לאמונה שאני טובה מספיק רק בתור זיון.

הסתמכתי על מדגם מפוקפק של גברים בין הגילאים 23 ו-40 שלא עצרו לרגע להקשיב לילדה השבורה שביקשה חיבוק, ובמקום זה עשו כאילו הם מקשיבים עד שהיא התפשטה ואז הם זיינו אותה והזמינו לה מונית כי הם "צריכים לקום מוקדם".

אחרי הזיונים הגיעו מערכות היחסים. החבר הראשון שלי היה קצת לפני שהתגייסתי, בן 40, רווק מבוגר, עצוב ומדוכא מהחיים, שגרר אותי לתוך הבור החשוך שלו בלי לחשוב פעמיים, בעידוד חבריו הרווקים המזדקנים שעבורם זו הייתה מטרת חיים לזיין כל כוס בעיר, וכמה שיותר צעיר, וכל האמצעים כשרים.

הדובדבן שבקצפת היה חבר של חברים, כמעט בגילי. התרגשתי מהמתח שנבנה בינינו, הרגשתי שסוף סוף מישהו רואה אותי כפי שאני, הוא ידע שאני מזדיינת ולא הייתה לו בעיה עם זה. בדיעבד, זו היתה הנקודה. אחרי שנים שבהן האמנתי שאף גבר לא ירצה אותי כשאני "משומשת" ככה, הוא ידע וזה לא הפריע לו. באותה נקודה כבר הייתי שלו.

מעבר לכך שלא הפריעה לו ההיסטוריה המפוקפקת שלי, נראה שבאופן כללי לא ממש עניין אותו מי אני ומה אני. כבר בתחילת הקשר הוא לא טרח להסתכל עליי או לדבר איתי. יכולנו לצאת לאכול ובמשך שעה שלמה הייתי מתפתלת ומחפשת נושאי שיחה והוא היה עונה בלקוניות ובקושי יוצר איתי קשר עין. כשהייתי מנסה למחות, הוא היה הופך לגבר רגיש ורחום וחנון, מלטף לי את השיער ואומר לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא התכוון. כל כך ניסיתי לשכנע את עצמי שסוף סוף מצאתי גבר הגון, שמשפט כזה היה מספיק כדי למוסס, או לפחות לדחוק לפינה אפלה מאוד, את כל מה שידעתי שאני מרגישה.

אחרי הזיונים הגיעו מערכות היחסים. החבר הראשון שלי היה קצת לפני שהתגייסתי, בן 40, רווק מבוגר, עצוב ומדוכא מהחיים, שגרר אותי לתוך הבור החשוך שלו בלי לחשוב פעמיים

מהר מאוד התחלתי לראות את עצמי רק דרך העיניים שלו – שיעממתי את עצמי, לא ראיתי בעצמי שום דבר טוב. האפאתיות המוכרת כל כך גרמה לי לצאת למלחמה על תשומת הלב שלו, לנסות להוכיח לו שאני כן מספיק טובה, רק לא להפסיד אותו. כי מי עוד מסוגל לדעת עליי את מה שהוא יודע ועדיין לאהוב אותי.

זנחתי את כל מה שעניין אותי לטובת מחקר אובססיבי על תחומי העניין שלו. כל מי שהייתי סבב סביבו – והפחד להיות לבד גדל וגדל ומילא את כולי. כשהוא היה שם, היה רע. אבל כשהוא היה הולך – הייתה חרדה שאי אפשר לסבול אותה. אם כל מה שאני זה הוא, כשהוא הולך לא היה נשאר ממני כלום מלבד הציפיה שיחזור.

הוא היה מפלרטט עם בנות אחרות לידי והייתי אומרת לעצמי – עדיף לו להיות איתה, היא הרבה יותר מעניינת ממני. מה יש לי להציע בכלל שאין לכל בחורה אחרת ברחוב. הייתי תופסת אותו מתכתב עם בנות אחרות, שולח לבבות ומצחקק כמו ילדה מאוהבת, והייתי מוכנה כבר לעימות כשהוא היה פשוט מתוודה.

וכשהתלבטתי מה עכשיו, כשאני יודעת בעומק ליבי שאני לא מסוגלת לעזוב אותו, הוא היה מפטיר "אני אוהב אותך, אני בחיים לא אפגע בך", בלי לדבר על הצעדים הקונקרטיים שבהם הוא מתכנן לנקוט כדי לא לפגוע בי, והייתי עוזבת את זה. הוא אמר לי שהוא בקטע של החברה הכי טובה שלי כאילו שזה דבר לגיטימי להגיד ואני, שכבר לא נשאר לי היגיון עצמאי, הצדקתי אותו ותירצתי בשבילו וסיפרתי לעצמי שכנות זה מרכיב חשוב בקשר.

זנחתי את כל מה שעניין אותי לטובת מחקר אובססיבי על תחומי העניין שלו. כל מי שהייתי סבב סביבו – והפחד להיות לבד גדל וגדל ומילא את כולי. כשהוא היה שם, היה רע. אבל כשהוא היה הולך – הייתה חרדה בלתי נסבלת

כשנחלצתי בקושי נותרתי צל של בנאדם, לא זכרתי מי אני ולמה. לקח לי חודשים ארוכים לשלוף את עצמי מהדיכאון השחור שנכנסתי אליו, עמוק יותר ויותר עם כל יום שבו הוא היה חלק מחיי.

לא הכרתי את יהודה נוריאל והוא לא פגע בי, אבל הכרתי יהודה נוריאלים כמוהו. אז מה אני, פשוט טיפשה? אישה חלשה? זה מה שאמרתי לעצמי שנים. אל תטעו. וכל טוקבק של גבר שלא יודע מה זה להיות אישה בעולם של מסרים סותרים, בעולם שבו מנצלים אותך ואז מאשימים אותך שאת מאפשרת או מבקשת (!) את זה, מעלה שוב את הקול הקטן הזה בפנים שאומר – את חלשה, את תמימה מדי, את נותנת שינצלו אותך, לא התנגדת, התלבשת חשוף מדי, שתית יותר מדי ואז עלית אליו – מה ציפית שיקרה?

תשמרי על הכוס שלך! אם את לא תשמרי עליו אף אחד לא ישמור עליו בשבילך! ואם לא שמרת עליו מספיק טוב זו אשמתך הבלעדית! 

אומרים לנו שאנחנו חלשות כי לא אמרנו לא, כי אף אחד לא הצמיד לנו סכין לצוואר (ברוב המקרים) ובכל זאת נשארנו שם.

ואז אנחנו מנסות להשמיע קול ולהגיד די! ואז אומרים לנו שאנחנו אופורטוניסטיות, שאנחנו פתייניות ונקמניות.

אז מה כן?

מפקפקים באמינות שלנו כאילו יש למישהי סיבה להתלונן על פגיעה מינית סתם ככה, כי זה כזה כיף וקליל, ולא תהליך שהוא נורא כמעט כמו האונס המקורי, שבו חוקרים אותך כאילו היית את הנאשמת, ושואלים שאלות כמו "האם היית רטובה", ואז את מגיעה למשפט (או שהתיק נסגר הרבה לפני כן) ואת נאלצת לעמוד מול שופטים שמרשים לעצמם להגיד ש"יש נשים שנהנות מאונס".

וכל טוקבק של גבר שלא יודע מה זה להיות אישה בעולם של מסרים סותרים, בעולם שבו מנצלים אותך ואז מאשימים אותך שאת מאפשרת או מבקשת (!) את זה, מעלה שוב את הקול הקטן הזה בפנים

וכולנו קורבנות בתוך המציאות האלימה הזו. גם גברים נפגעים מינית – עד גיל שלוש-עשרה אפילו בשיעור שווה לזה של הנשים הנפגעות. כמעט אף אחד מהם לא מדבר על זה, כי אם מישהו הצליח לכבוש אותך אתה לא גבר, או לכל הפחות גבר חלש מאוד – עוד חתיכה ממשחק התפקידים הענק שכולנו פיונים בו.

וכך מעגל האימה הולך ומשחזר את עצמו, כשהפוגעים ממשיכים בחייהם ומקבלים אישור שבשתיקה למעשיהם, והנתקפים נותרים לברוח ולברוח מסכנות ממשיות ולא ממשיות, עם בוחן מציאות לקוי, זרים לעצמם וגופם זר להם, עם סיוטים בלילה וקשיי שינה, עם דיכאונות וחרדות ועוד מגוון השלכות ארוכות טווח ומחריבות חיים שבהן, משומה, אף אחד לא ממש מתעסק.

ואז הפוגע שלך מת ואת מחליטה לצאת לאור כי את מבינה שכבר אין לך ממה לפחד, ואת מבינה שאם תמשיכי לשתוק את תמשיכי לפחד ותמשיכי להאשים את עצמך. ואז מהביבים מזדחלים כל מיני טוקבקיסטים שכלואים כל כך עמוק בתוך המשחק, ומאשימים אותך כדי להרגיש יותר טוב עם הפעם ההיא שהם שכבו עם איזה אחת חצי מעולפת בלי לחשוב, או שהם ראו איזו אחת כזו עם חבר שלהם ולא אמרו לו כלום.

והם לא מבינים בכלל כמה המילים שלהם מכוונות בדיוק לפצע המדמם הענק שנמצא עמוק בתוכך, שאת נאבקת איתו כל יום, כל דקה, כל פעם שמישהו אומר לך שהוא אוהב אותך ואת לא בטוחה אם להאמין לו.

אומרים לך לגלות קצת אחריות אישית. ואני אומרת לכם – תתחילו להסתכל פנימה. תתחילו לעשות חשבון נפש עם כל החלקים הרקובים שמדברים מתוככם. אלימות היא לא רק אונס בסמטה חשוכה, היא לא רק סימנים סגולים. אלימות היא עליונות, היא האמונה שזכותי לשלוט באדם אחר, להחליט בשבילו, להגיד לו מה נכון ולא נכון לו.

הנתקפים נותרים לברוח ולברוח מסכנות ממשיות ולא ממשיות, עם בוחן מציאות לקוי, זרים לעצמם וגופם זר להם, עם סיוטים בלילה וקשיי שינה, עם דיכאונות וחרדות ועוד מגוון השלכות ארוכות טווח ומחריבות חיים

בסופו של יום כולנו בני אדם, כולנו זקוקים לחום ואהבה ולאישור, כולנו זקוקים לבית. אין בזה רע. אל לנו לתת לאף אחד להשפיל אותנו משום שאנו מוכנים להודות בכך, או להשתמש בידיעה הזו כדי לנצל ולפגוע בנו. אל לנו לתת יד להצדקה של מעשים מהסוג הזה. ועלינו להיות מודעים להשלכות של המעשים ושל המילים שלנו, וגם של השתיקה. ולהבין שאנחנו עוסקים בבני אדם אמיתיים, בשר ודם לב וכליות, בדיוק כמותנו, ומוטלת עלינו האחריות ללמוד להקשיב זה לזה, ולהיות ראויים להקשבה.

אשמה

אני החתול
והעכבר
והמלכודת
וחתיכת הגבינה
וחתיכת הבשר
אני החתול
והעכבר
והמלכודת
וחתיכת הגבינה
וחתיכת הבשר

לכן אפשר, ולכן אפשר,
לכרסם אותי. לכרסם אותי.
ולכן אפשר לכרסם אותי.

גם אם אני קצת קשה ללעיסה
גם אם לא נראה שאני ממש רוצה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה

ולכן אפשר לכרסם אותי
לכרסם אותי
לכן אפשר לכרסם אותי.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
8
הבת הכורה שלי בת 16. בדיוק בגיל בו הכותבת מצאה את הרווק בן הארבעים שנתן לה מה שהיתה זקוקה לו: "שיגידו לך שאת יפה, שאת חכמה, שאת משהו מיוחד. שיסתכלו עליך ויראו אותך". אני דואג לתת לבת ה ... המשך קריאה

הבת הכורה שלי בת 16. בדיוק בגיל בו הכותבת מצאה את הרווק בן הארבעים שנתן לה מה שהיתה זקוקה לו: "שיגידו לך שאת יפה, שאת חכמה, שאת משהו מיוחד. שיסתכלו עליך ויראו אותך".
אני דואג לתת לבת ה 16 שלי את מה שהיא צריכה. אני אומר לה שהיא יפה. חכמה. שהיא משהו מיוחד. ואני גם רואה אותה. אולי לא מספיק. אני יודע שאני יכול להתאמץ יותר.
התוצאה היא שהבת שלי לא מסתובבת איפה שלא צריכה. ולא מחפשת רווקים בני ארבעים ולא נקלעת למקומות לא רצויים.

הסיפור של הכותבת, הגר שמיע, הוא סיפור קשה שקראתי אותו בעיניים שלי כהורה. ניסיתי להבין מה אני יכול לעשות כדי שהבנות שלי לא תגענה למקום בו תצטרכנה לחפש רווקים בני ארבעים.
החיים של הגר התחילו להשתבש עם השתבשות הבית. "הורים בשלהי תהליך גירושים די מכוער, שניהם מרוכזים בעצמם בעיקר, לא פנויים לשים לב, וגם סומכים עליי – כי אני ילדה נורא עצמאית". לא צריך תואר ד"ר בפסיכולוגיה בשביל להבין שהזעזוע של התפרקות המושג "בית" היה הרבה יותר מידי גדול לילדה בת 14.

הצעירים בני העשרה נוטים להעריך עצמם בהערכת יתר. ביכולת שלהם להבין את העולם ואת מורכבותו. אין להם בגיל הזה מסוגלות אמיתית להבין את העומס שנקרא ה"חיים". לכן חשובה המסגרת, הלימודים, סדר יום ובית מתפקד. כשהבסיס הזה מעורער, גם האישיות מתערערת. ואת החיזוקים מנסים לקבל אצל ה"נוריאלים".

מרגש, יפה ואמיץ. תודה לך. ברכות רבות. כאדם שעבר התעללות מינית וסיפר עליה לאחר ארבעים שנה, העמידה מול העולם וההבנה המדויקת של מה שקרה, מתמירים כאב, בושה ואשמה ל-עוצמה ורצון לאהבה עצמית. ... המשך קריאה

מרגש, יפה ואמיץ. תודה לך. ברכות רבות. כאדם שעבר התעללות מינית וסיפר עליה לאחר ארבעים שנה, העמידה מול העולם וההבנה המדויקת של מה שקרה, מתמירים כאב, בושה ואשמה ל-עוצמה ורצון לאהבה עצמית. שוב, ברכות רבות

את כותבת נהדר ממש טבעי חשבת פעם על כתיבה לקולנוע? יש לך כרגע אוסקר ביד זה פשוט כל כך מעניין חומר כל כך עשיר. רק חבל שזה אמיתי וכואב. אבא שלי שהיה שחקן אמר לי פעם שהסיפורים הכי טובים נמצ... המשך קריאה

את כותבת נהדר ממש טבעי חשבת פעם על כתיבה לקולנוע? יש לך כרגע אוסקר ביד זה פשוט כל כך מעניין חומר כל כך עשיר. רק חבל שזה אמיתי וכואב. אבא שלי שהיה שחקן אמר לי פעם שהסיפורים הכי טובים נמצאים בחיים עצמם. רק צריך לדלות אותם משם. אבל זה לא קל ולא פשוט.

הגר כמה אומץ לכתוב. קראתי בכאב עצום. קראתי חשבתי על עצמי. איפה הייתי אני בתחנות הגיל שבהן היית. את מוכשרת, את חזקה מספיק לספר ולהתמודד עם העבר, אני קורא שאת עושה הרבה דברים יפים וטובים ... המשך קריאה

הגר כמה אומץ לכתוב. קראתי בכאב עצום. קראתי חשבתי על עצמי. איפה הייתי אני בתחנות הגיל שבהן היית. את מוכשרת, את חזקה מספיק לספר ולהתמודד עם העבר, אני קורא שאת עושה הרבה דברים יפים וטובים לעצמך ולטובת אחרים. זן גם דרך נהדרת להתמודד גם עם התלאות שחווית. אני לא מכיר אותך אבל הסיפור שלך היה עבורי סיפור חשוב ללמוד משהו על נערה בגיל ההתבגרות. ואני פוגש מאות נערות ונערים כל יום ואת נתת לי מתנה גדולה ברשימה הזו שלך. תודה. רם כהן

עוד 1,960 מילים ו-8 תגובות
כל הזמן // שבת, 26 בספטמבר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

ראיון "זו לא היסטוריה, זה מה שקורה עכשיו"

תסריטאי-העל אהרן סורקין ("הבית הלבן") מגיע לנטפליקס עם סרט המבוסס על סיפורם האמיתי של מפגינים נגד מלחמת וייטנאם, שנעצרו ונשפטו מסיבות פוליטיות ● בראיון מיוחד לזמן ישראל סורקין מדבר על המעבר לכיסא הבמאי, ועל הקשר בין "משפט השבעה משיקגו" לבין הגזענות בארצות הברית כיום ● "שאלו אותי אם שיניתי את התסריט כדי לשקף את האירועים האחרונים, ועניתי: כמובן שלא, זה העולם שהשתנה כדי לשקף את התסריט"

עוד 1,782 מילים

הקברניטים ומחדל מלחמת יום הכיפורים

בימים שקדמו ליום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, לא נקטה מדינת ישראל בפעולות נדרשות נוכח ידיעות על איום הולך ונבנה בחזיתות. ההימנעות מגיוס והיערכות כוחות בחזיתות היא "המחדל" בהקשר הצבאי של מלחמת יום הכיפורים. אצל רבים בקרב הציבור מקובלת הדעה שהאחריות למחדל הינה של ראשי המודיעין, ובראשם ראש אמ"ן אז אלוף אלי זעירא והעוזר למחקר של ראש אמ"ן תת-אלוף אריה שלו.

בספר שפורסם לפני כשנה, "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים", עליו חתומים כסופרים אבי, ישראל טל, שהיה סגן הרמטכ"ל באותה מלחמה, ואני, מובאות קורות הימים שקדמו למלחמה, כמו גם פרקים מרכזיים בניהול המלחמה עצמה.

עטיפת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" (צילום: ידיעות ספרים)
עטיפת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים"

בפרק סיכום בספר המוקדש להתרעה ולניהול סיכונים בימים שקדמו למלחמה נטען, בהסתמך על עובדות, שהמודיעין נתן התרעה מלאה במלחמת יום הכיפורים, והמחדל הוא של הקברניטים, הרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר, שלא פעלו על פי הנדרש בתורת הביטחון.

על פי תורת הביטחון אז של מדינת ישראל, שהייתה שרירה ומקובלת על כולם, צה"ל נדרש להיערך בכוח מתאים בחזיתות אל מול איום מוחשי בשטח כדי שיחסי הכוחות יהיו מספיקים להגנה. בימים שקדמו למלחמה, המודיעין הציג לקברניטים תמונה מלאה ומהימנה של האיום שנבנה בחזיתות המצרית והסורית – שני הצבאות במערך שמאפשר להם לתקוף את ישראל ללא התרעה נוספת – והקברניטים לא החליטו על גיוס מילואים שנדרש להגנה כנגד מתקפה של שני צבאות האויב.

חשבתי, שמי שיקרא את הספר בלב פתוח ובנפש חפצה – וכך נדרש לקרוא ספר כזה – יגיע למסקנה, שאין המודיעין בכלל, וגם לא מפקדיו, נושאים באחריות למחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים בגינו הייתה המלחמה כל-כך קשה. מפקדי המודיעין מסרו לקברניטים מידע מלא על האיום שנבנה בחזיתות המצרית והסורית, ואלה נמנעו מלנקוט בצעדים נדרשים – וזה המחדל.

אולם, להפתעתי אני נוכח מתגובות של אנשים שקראו את הספר – גם ידידים של אבי – שרבים מהם מקבלים את מסכת העובדות המובאת בו, אבל לא משנים את דעתם שהאשם העיקרי במחדל הצבאי שקדם למלחמת יום הכיפורים הוא ראש אמ"ן אז אלוף אלי זעירא.

להפתעתי אני נוכח מתגובות של אנשים שקראו את הספר, שרבים מהם מקבלים את מסכת העובדות המובאת בו, אבל לא משנים את דעתם שהאשם העיקרי במחדל הצבאי שקדם למלחמת יום הכיפורים הוא ראש אמ"ן אז אלוף אלי זעירא

העובדות לא משפיעות לשינוי דעות המקובעות בראש כבר עשרות שנים. התגובות שאני שומע, לעיתים, מדהימות אותי. סתם אנשים, שכלל לא היו מעורבים ולא מכירים את נושאי התפקידים בהנהגה המדינית והצבאית, מאשימים את אלי זעירא בפשע, ושבגללו הייתה המלחמה כל-כך קשה. ציבור גדול הוא בסופו של דבר המון, וכנראה שכל אחד מאיתנו – הדיוט או פרופסור, חייל פשוט או גנרל – אינו אלא גרגר בהמון. זה מה שאנחנו.

יש מקום לִתְהִייָה כיצד התקבעה בציבור הדעה על אשמת המודיעין במחדל, כלומר שבגלל המודיעין לא גייסו את כוחות המילואים.

* * *

הסיבה הראשונה היא שלאחר המלחמה הקברניטים גוללו על אמ"ן את האשמה למחדל שלהם. הקברניטים, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, טענו שבגלל הערכה שמסר אמ"ן בדיונים על סבירות נמוכה למלחמה הם לא גייסו את המילואים; נבחן את טענתם, ונתחיל בסקירת עובדות.

ראש אמ"ן בזמן מלחמת יום הכיפורים, האלוף אלי זעירא (צילום: ארכיון משרד הביטחון)
ראש אמ"ן בזמן מלחמת יום הכיפורים, האלוף אלי זעירא (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

ראש אמ"ן אלי זעירא ועוזרו למחקר אריה שלו, הציגו בכל דיוני הערכת המצב עם הרמטכ"ל ומפקדי הצבא ועם הדרג המדיני תמונת מצב מלאה ואמינה של האיום בחזיתות. להצגת האיום צרפו את הערכתם לכך, שההסתברות למלחמה היא נמוכה (מספר ימים לאחר אותם דיונים פרצה המלחמה וברור שהערכתם את כוונת האויב הייתה שגויה. על זה אין כל ויכוח – הם מסכימים שטעו בהערכתם את כוונת האויב).

נמשיך במסכת העובדתית. לא זעירא ולא עוזרו שלו נתפסו אצל הדרגים המחליטים כאורקלים שדעתם מהשמיים, ואין לערער על דבריהם (אגב, שניהם אנשים מאוד חכמים מבריקים ואחראים. זאת הייתה דעתו של אבי, לפחות, על זעירא, ודברים אלה גם למדתי ממחקרי בכתיבת הספר).

במאי 1973, המטה הכללי קיים סדרת דיוני הערכת מצב בהשתתפות שר הביטחון. זעירא הציג את המודיעין, ובסיום דבריו הביע הערכה שהסבירות למלחמה נמוכה. שר הביטחון משה דיין שמע את ראש אמ"ן, ועל-אף זאת מצא לנכון בסיום דיוני הערכת המצב להנחות את המטה הכללי בניגוד מוחלט להערכתו של ראש אמ"ן. שר הביטחון הורה למטה הכללי להתכונן למלחמה קרובה, שצפויה לפרוץ בקיץ הקרוב. דיין הדגיש שדבריו אינם לדיון, והם דברי סיכום. שר הביטחון מאוד העריך את זעירא, והקשיב קשב רב לדבריו, אבל הוא לא ביטל את דעתו ואת הערכתו בפני דעתו של זעירא.

ב-30 בספטמבר התקיים דיון הערכת מצב אצל הרמטכ"ל. זעירא ושלו דיווחו על היערכות הצבא הסורי ברמת הגולן, שמאפשרת התקפה על ישראל ללא התרעה נוספת, ועל כך שבמצרים עומד להתחיל תרגיל לכיבוש סיני. על-אף זאת הערכתם הייתה שלא צפויה מלחמה. המשתתפים האחרים בדיון, ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר, קיבלו את הערכתם.

סגן הרמטכ"ל – אבא שלי, אלוף ישראל טל – לא קיבל את ההערכה של ראש אמ"ן ועוזרו למחקר ושל יתר המשתתפים, ודרש לגייס מילואים ולהיערך ברמת הגולן עם כוחות נוספים משמעותיים. היערכות כנגד האיום המצרי לא מפורטת, אבל ברור לכולם שמתקפה של סוריה על ישראל תהיה רק בתיאום עם המצרים.

סגן הרמטכ"ל – אבא שלי, אלוף ישראל טל – לא קיבל את ההערכה של ראש אמ"ן ועוזרו למחקר ושל יתר המשתתפים, ודרש לגייס מילואים ולהיערך ברמת הגולן עם כוחות נוספים משמעותיים

אבל זה לא חשוב לדיון כאן. מה שחשוב זה, שראשי אגף המודיעין הביעו את דעתם בדבר "סבירות נמוכה למלחמה", ואחד ממשתתפי הדיון – במקרה זה טל – לא קיבל את דעתם, ואף אחד לא אמר שזה חילול קודש.

אלוף ישראל טל (טליק) (צילום: ארכיון משרד הביטחון)
אלוף ישראל טל (טליק) (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

ביום רביעי ה-3 באוקטובר התקיים דיון אצל ראש הממשלה בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל, עוזר ראש אמ"ן למחקר, תא"ל אריה שלו (אלי זעירא היה חולה), ונוספים. בדיון זה שלו הציג תמונה נאמנה של האיום – גם בחזית הסורית וגם בחזית המצרית – והמידע שהוא הציג לקברניטים היה מידע מתריע למלחמה כוללת. הוא הוסיף את הערכתו שהסבירות למלחמה כוללת היא נמוכה (למרות שהוא החליש הערכה זו שלו בכך שסיפר למשתתפים בדיון, כי זה עניין של תחושה ולא איזה מידע נסתר ומסובך שהם לא יודעים עליו או לא יכולים להשיגו).

הרמטכ"ל דדו הסכים עם הערכה של שלו, אבל הביע דעה משלו: אם אכן הסורים מתכוונים לתקוף בפעולה קרקעית גדולה, אזי תהיה התרעה נוספת. כלומר, הרמטכ"ל לא הכפיף את הערכתו ודעתו לדבריו של עוזר ראש אמ"ן למחקר.

שר הביטחון משה דיין הגדיל לעשות. דיין חשב שההיערכות של מערך טילי הנ"מ הסורי ברמת הגולן היא התקפית. בהתבסס על המידע שאמ"ן מסר – כולל דברים ששלו אמר באותו דיון – דיין הסיק, שמערך טילים זה נועד להגן על כוחות סורים תוקפים. כלומר, דיין בניגוד מוחלט להערכה ששמע משלו, גיבש הערכה משלו – הערכה נכונה – שהמידע שאמ"ן הציג הינו התרעתי, ויש סכנה למלחמה כוללת.

בלילה שבין יום חמישי לשישי בשבוע – ליל 5-4 באוקטובר – התקבלו ידיעות על יציאת משפחות היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה. בבוקר יום שישי, ה-5 באוקטובר, התקיים דיון אצל הרמטכ"ל ומייד לאחריו דיון אצל שר הביטחון.

בשני דיונים אלה זעירא נשמע מודאג. לא היה לו הסבר ליציאת משפחות היועצים. הוא הציע מספר הסברים אפשריים, אבל רק את האפשרות שפינוי משפחות היועצים הוא בגלל שהרוסים יודעים על מלחמה שמצרים וסוריה עומדות לפתוח בה הוא הביא ללא הסתייגות. על-אף זאת, זעירא עדיין העריך, שמצרים וסוריה לא מתכוונות לפתוח במלחמה כוללת, ושהסבירות למלחמה כוללת נמוכה.

ראש אמ"ן ציפה למידע נוסף שיבהיר את מה שקורה בשטח. בשני הדיונים, גם אצל הרמטכ"ל וגם אצל שר הביטחון, המידע שמסר זעירא הביא את המשתתפים להעריך שהסכנה למלחמה כוללת בימים הקרובים הינה ממשית, למרות הערכתו של זעירא.

משה דיין (צילום: פריץ כהן/לע"מ)
משה דיין (צילום: פריץ כהן/לע"מ)

בדיון אצל שר הביטחון, זעירא עצמו אמר, שאם הכוונה של מצרים וסוריה היא לפתוח במלחמה, אזי הם יכולים לתקוף כבר באותו היום או למחרת (ביום הכיפורים). המשתתפים בדיון העריכו שיש סכנה למלחמה – למרות "הסבירות הנמוכה" בה דבק עדיין ראש אמ"ן – ועל-כן דיברו על סידורים לגיוס מילואים ביום הכיפורים ועל פנייה לארצות הברית והעברת מסר באמצעותה למצרים ולסוריה – מסר שאמור גם להרגיע אותן וגם להרתיע אותן.

לאחר הדיון עם שר הביטחון התקיימה הערכת מצב קצרה אצל ראש הממשלה בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ונוספים. בשעה 11:30, התקיימה ישיבה של שרים שנמצאו בתל אביב (ערב יום הכיפורים) בראשות ראש הממשלה גולדה מאיר ובהשתתפות הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

זעירא הציג את המצב בכל חומרתו. הצבאות המצרי והסורי נמצאים במערך שמתאים גם להגנה וגם להתקפה. הוא היה מודאג מהפינוי שהרוסים עשו ממצרים ומסוריה, אבל הוא עדיין העריך שהסבירות למלחמה נמוכה. לדעתו, אם תהיה פעולה התקפית של הסורים היא תהיה פעולה מוגבלת. דדו, הרמטכ"ל, הסכים עם זעירא אבל הוסיף שלהערכתו, אם תהיה פעולה קרקעית גדולה תהיה התרעה נוספת [כאן דדו עשה הערכה שלו בתחום המקצועי של אמ"ן, והעביר את האחריות אליו].

זעירא הציג את המצב בכל חומרתו. הצבאות המצרי והסורי נמצאים במערך שמתאים גם להגנה וגם להתקפה. הוא היה מודאג מהפינוי שהרוסים עשו ממצרים ומסוריה, אבל הוא עדיין העריך שהסבירות למלחמה נמוכה

ראש הממשלה שמעה את הערכתו של זעירא, והיא לא קיבלה אותה. היא אמרה שבשביל פעולה מוגבלת הסורים לא היו מרכזים את כל הצבא שלהם בגבול איתנו. היא שיתפה במחשבותיה וחששותיה את שאר המשתתפים בדיון: בעיתון המצרי אל-אהרם מאותו היום (ה-5 באוקטובר) התפרסמו ידיעות על כך שצה"ל מרכז כוחות, וידיעות כאלו היו גם לפני יוני 1967. גם השר ישראל גלילי ראה דמיון לתקופה שלפני מלחמת ששת הימים – גם אז החוזים והאצטגנינים אמרו שלא צפויה מלחמה בשנתיים הקרובות.

בסיום אותה ישיבת שרים הוחלט, בהתאם להצעתו של השר גלילי, להסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על גיוס מילואים ללא התכנסות של הממשלה. בנוסף הוחלט על פעולה דיפלומטית (ברוח הדברים שהוחלט עליהם קודם בישיבה של דיין עם מפקדי הצבא) – העברת מסר דרך ארצות הברית שגם ירגיע את מצרים וסוריה וגם ירתיע אותן מלפתוח במלחמה. בקיצור, באותה ישיבת שרים, כולם הקשיבו בתשומת לב לסקירה, לדיווח ולהערכה של ראש אמ"ן, ולא קיבלו את הערכתו על סבירות נמוכה למלחמה.

גולדה מאיר, משה דיין ורחבעם זאבי במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)
גולדה מאיר, משה דיין ורחבעם זאבי במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

אני חושב שהעובדות שהבאתי עד כה ממחישות, שלמרות שאלי זעירא נחשב לחכם גם בין חכמים, ואריה שלו היה קפדן ואחראי, לא היו השותפים להם לדיונים, ובמיוחד מדובר בדרגים גבוהים מהם, רואים בהערכות שלהם דברי אלוהים חיים שאין לערער עליהם. העובדות הן, שעל בסיס מידע על איומים בשטח, שמסרו ראש אמ"ן ועוזרו למחקר, ולמרות הערכתם שההסתברות למלחמה נמוכה, הגיעו הקברניטים להערכה משלהם, שהסכנה למלחמה במועד קרוב מאוד היא ממשית, והערכה זו שלהם הייתה בסיס להחלטות ולפעולות שנקטו.

הקברניטים בדרג הממשלה אחראים למידת הסיכון שישראל מוכנה להיחשף אליו. האיום הצבאי כפי שמציג אותו המודיעין הוא נתון עבור הקברניטים. הערכת הכוונות שמציג המודיעין על הכוונות המדיניות-מלחמתיות של האויב, אינה אלא בבחינת חוות דעת, ולא נתון ולא עובדה, הפוטרים את הדרג המדיני מאחריותו הבלעדית והמוחלטת להערכת האיום הכללי.

חובתו של הרמטכ"ל להבהיר לדרג המדיני את מידת הסיכון שבאיום שמציג המודיעין, ואם הוא ביוזמתו לא מציג את הסיכון של צה"ל והמדינה נוכח האיום, חובה על השרים לחקור ביוזמתם את הרמטכ"ל בסוגייה זו. לאחר שהשרים מבינים מהרמטכ"ל את מידת הסיכון לו חשופים צה"ל והמדינה נוכח האיום שמציג המודיעין, עליהם להחליט בעצה עם הרמטכ"ל על צעדים נדרשים כדי לקיים רמת כוננות בהתאם לגודל הסיכון אליו הם מוכנים לחשוף את ישראל.

הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר (דדו) במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)
הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר (דדו) במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

על-כן, אין שחר לטענת הקברניטים שבגלל הערכה ששמעו מראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, על סבירות נמוכה למלחמה לא גייסו מילואים. דברים אלה הם פשוט עלילה. למה הקברניטים לא החליטו על גיוס מילואים זה מסובך, ונתון גם לפרשנות פסיכולוגית – לא נעסוק בזה כאן.

* * *

סיבה נוספת לכך שראש אמ"ן אלי זעירא נתפס כאחראי למחדל מלחמת יום הכיפורים מקורה, לדעתי, באנשי האיסוף באמ"ן.

באגף המודיעין יש שני תחומי פעילות: איסוף ומחקר. האיסוף מתבצע ביחידות איסוף מקצועיות, ואין עוררין על ההישגים המצוינים של אמ"ן בתחום זה בימים שקדמו למלחמה. המידע שמגיע מהאיסוף מעובד על-ידי אנשי המחקר, והם אלה שמפיצים אותו ומביאים אותו לידיעת מפקדי הצבא ולידיעת הדרגים המדיניים. בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, אגף המודיעין הביא תמונה מלאה ואמינה על פעולות והיערכות האויב ובניית האיום בחזיתות המצרית והסורית לקראת מלחמה כוללת.

ביחידות האיסוף של המודיעין הצטבר עוד ועוד מידע התרעתי בימים שקדמו ליום הכיפורים. כנראה, שהדעה הכללית ביחידות האיסוף הייתה שהאיום בהתקפה על ישראל של מצרים וסוריה הוא ממשי, ומלחמה כוללת עלולה לפרוץ תוך זמן קצר (אני עצמי שמעתי לאחר המלחמה מקצינה זוטרה בשם יולי, שערב יום הכיפורים בבסיס המודיעין בסיני בו שירתה הוחלה כוננות גבוהה מאוד, שבאה לידי ביטוי גם ברמת הפרט).

המפקדים ביחידות האיסוף לא הבינו, כיצד לאחר שהעבירו למחקר את החומר ההתרעתי, אנשי המחקר וראשי המודיעין המשיכו לדבוק בהערכה שהסבירות למלחמה נמוכה. אנשי האיסוף חשו שמפקדיהם במודיעין כשלו וקלקלו, והם נסחפו עם טווי העלילה כנגד ראשי אמ"ן, שהם האחראים למחדל שלא גוייסו חיילי מילואים לפני יום הכיפורים.

המפקדים ביחידות האיסוף לא הבינו, כיצד לאחר שהעבירו למחקר את החומר ההתרעתי, אנשי המחקר וראשי המודיעין המשיכו לדבוק בהערכה שהסבירות למלחמה נמוכה

שוב, נתייחס לעובדות.

בהתבסס על מידע שהשיג המוסד בשנים שקדמו ליום הכיפורים, ראשי אמ"ן וקברניטי המדינה – אבל כאן נייחד את הדיון רק לראשי אמ"ן – הניחו שבמצרים יש החלטה לא לצאת למלחמה נגד ישראל מבלי שתהיה למצרים יכולת תקיפה של שדות תעופה ישראלים, ואפשרות לתקוף מטרות עומק בישראל. זוהי "הקונספציה". כמו כן היה מוסכם על כולם שסוריה לא תיזום מלחמה נגד ישראל כשהיא לבד, אלא תצטרף למלחמה של מצרים כנגד ישראל.

תת אלוף אריה שלו (צילום: רון אילן/דובר צה"ל)
תת אלוף אריה שלו (צילום: רון אילן/דובר צה"ל)

כאמור, יחידות האיסוף של המודיעין הגיעו להישג מרשים באיסוף והשגת מידע התרעתי ממש בזמן אמת על האיום שנבנה כנגד ישראל בחזיתות המצרית והסורית.

על רקע המידע האיסופי שהביא המוסד, וההנחה בה החזיקו ראשי אמ"ן (וגם הקברניטים), והעובדה שבמצרים לא מתקיימים תנאי הסף שהם, המצרים, דורשים למלחמה – זעירא ושלו העריכו שאין כוונת המצרים ליזום באותה עת מלחמה כנגד ישראל, ושסוריה לא תתקוף את ישראל לבדה.

אנשי יחידות האיסוף לא היו חשופים לכל המידע שעיצב את התפיסה של ראשי המודיעין והקברניטים.

בדיוני הערכת המצב עם הקברניטים בימים שקדמו ליום הכיפורים אנשי יחידות האיסוף לא השתתפו, אלא זעירא, ועוזרו שלו. השניים הציגו את האיום של צבאות מצרים וסוריה בכל חומרתו. הם לא המעיטו בהצגת האיום כדי להצדיק את הערכתם בדבר סבירות נמוכה למלחמה. ברוב הדיונים, הערכתם לסבירות נמוכה עמדה בניגוד משווע לסקירה שלהם את האיום. את ההיערכות המאיימת של צבאות מצרים וסוריה הסבירו ראשי אמ"ן כך: אצל הסורים ההיערכות בקו החזית היא חשש מאיתנו או הכנה לפעולה התקפית מקומית, ובמצרים תרגיל.

חייבים להבהיר את שנאמר כאן: בדיונים עם הקברניטים לא ראש יחידת האיסוף הציג מידע מתריע, וזעירא מרום סמכותו תיקן אותו ומסר את הערכתו בדבר סבירות נמוכה למלחמה. אלא שבדיונים אלה זעירא עצמו (וגם שלו) הוא שמסר תמונת מצב חמורה מאוד של איום על ישראל, והוסיף לה את הערכתו בדבר סבירות נמוכה למלחמה.

אין ספק, שראשי אמ"ן שגו בהערכתם שהסבירות למלחמה נמוכה. אין ספק שהם לקו בקיבעון מחשבתי.

אין איש שחשב וחושב, שחלומו ושאיפתו של זעירא היו למסור הערכה על סבירות נמוכה למלחמה ערב יום הכיפורים, וליהנות למחרת כשצבאות מצרים וסוריה תוקפים בהפתעה את ישראל. אין ספק שדעתם של ראשי אמ"ן הייתה שהסבירות למלחמה נמוכה. האם היה מותר להם לא להציג את דעתם/הערכתם?

אריאל שרון, משה דיין וחיים בר-לב במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)
אריאל שרון, משה דיין וחיים בר-לב במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

אפשר לשער, די בוודאות, ששאננות וביטחון מופרז לא השפיעו על הערכתם של ראשי אמ"ן. התקפה מפתיעה של האויב, כשצה"ל לא ערוך מולה בגלל מידע והערכה שגויים שאמ"ן מוסר לקברניטים, הינה כישלון של אמ"ן בלי תלות בתוצאת המלחמה.

אנשים ומפקדים ביחידות האיסוף נסחפו כאמור בעלילה כנגד זעירא, כאילו בגלל הערכתו שההסתברות למלחמה נמוכה היה המחדל של אי-גיוס המילואים, בה בשעה שהחלטה על גיוס מילואים היא של הקברניטים, ובאחריותם בלבד. והם, אף ששמעו בקשב את הערכתו של אלי זעירא, החלטותיהם ופעולתם לא היו בהתאם לה, אלא בהתאם למידע המתריע על איום בהתקפה על ישראל שהציג להם אותו זעירא. הקברניטים לא החליטו על גיוס מילואים, והמחדל הזה כולו שלהם.

אנשי האיסוף שכועסים על זעירא שקלקל להם, מדביקים לזעירא כל מעשה רע וכוונה פלילית. כך הם טוענים שזעירא שיקר לרמטכ"ל ולשר הביטחון בנושא הפעלת האמצעים המיוחדים. הטענה על שקר במכוון אין לה על מה לסמוך. לזעירא לא הייתה סיבה לשקר, ולא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל האשימו אותו בכך.

אנשי האיסוף שכועסים על זעירא שקלקל להם, מדביקים לזעירא כל מעשה רע וכוונה פלילית. כך הם טוענים שזעירא שיקר לרמטכ"ל ולשר הביטחון בנושא הפעלת האמצעים המיוחדים. הטענה על שקר במכוון אין לה על מה לסמוך

המקטרגים כנגד זעירא מבססים את הטענה שהוא שיקר לשר הביטחון על שיח קצר מאוד בין דיין ובינו בדיון שהתקיים בערב יום הכיפורים, ה-5 באוקטובר, בשעה 09:00 בלשכת שר הביטחון. המצב המאיים בשתי החזיתות היה ידוע מהמודיעין לכולם – "רק מהמספרים אפשר לקבל שבץ", אמר דיין בתחילת הדיון. המידע החדש, העדכני, שבגינו היה מודאג גם זעירא, היה פינוי משפחות היועצים הסובייטיים.

בעקבות הניתוח של זעירא לסיבות האפשריות לפינוי, דיין שאל אם אין מידע נוסף [כנראה מהאמצעים המיוחדים]. זעירא ענה שלא, ואמר שהמידע הנוסף שיש אינו מבהיר כוונות. יש במידע התייחסות גם לתרגיל, וזעירא המשיך ואמר שגם בקשר לתרגיל יש דברים לא ברורים. זהו. שר-הביטחון והרמטכ"ל מקיימים משך שבוע יום-יום שיח שוטף עם ראש אמ"ן על האיום והסכנה למלחמה, ועל בסיס משפט/חצי-משפט הזה שנאמר במסגרת דיון ארוך, המקטרגים מחליטים שהיה כאן שקר.

לזעירא לא הייתה כל סיבה לשקר לרמטכ"ל או לשר הביטחון. ההחלטה באם להפעיל את האמצעים המיוחדים הייתה בסמכותו. הוא שקל והחליט לא להפעיל את האמצעים רוב הזמן, ולבסוף הפעילם למספר שעות. הנושא היה בסמכותו והוא פעל על פי הבנתו לערך של המידע שאפשר לקבל מהאמצעים לעומת הסיכון להמשך פעילותם וזמינותם של אותם אמצעים בעתיד.

הרמטכ"ל דוד אלעזר (דודו) במרכז, ברמת הגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון משרד הביטחון)
הרמטכ"ל דוד אלעזר (דודו) במרכז, ברמת הגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

אם שר הביטחון, הרמטכ"ל או ראש בממשלה כל-כך סמכו על כך שהמידע שנמסר להם מבוסס גם על כל האמצעים הטכניים שעמדו לרשות אמ"ן, הם יכלו לשאול שאלות מפורטות יותר, וגם לבקש את ראש אמ"ן לנמק את הסיבות בגינן אינו מפעיל את האמצעים רוב הזמן. ראש אמ"ן היה מנמק להם את שיקוליו, והם היו יכולים להורות לו על הפעלה נרחבת שלהם.

אולם הם לא התעמקו – ובצדק. הערך המוסף הצפוי מהמידע על מה שקורה בשטח היה נמוך, כי גם בלעדי מידע זה היה שפע של מידע על איומים. לא סביר שמהאמצעים היה מתקבל מידע על כוונות. וגם אם היה מתקבל מידע על כוונות, יש לשער שזעירא היה נותן לו פירוש מקל ורואה בו חלק מהתרגיל שהמצרים עושים לכיבוש סיני. היום בדיעבד, לאחר המלחמה, אנחנו יודעים שראש אמ"ן ומפקדים אחרים באמ"ן היו מקובעים בתפיסה מחשבתית, שמצרים לא תיזום מלחמה, ואת כל המידע שקיבלו "אנסו" לתוך תפיסתם זו. וזו הבעיה.

היום בדיעבד, לאחר המלחמה, אנחנו יודעים שראש אמ"ן ומפקדים אחרים באמ"ן היו מקובעים בתפיסה מחשבתית, שמצרים לא תיזום מלחמה, ואת כל המידע שקיבלו "אנסו" לתוך תפיסתם זו. וזו הבעיה

לא הייתה כל התרשלות מצידם של ראשי אמ"ן ובוודאי לא כל סטייה מנורמה אתית הנדרשת מהם ממילוי תפקידם. הם היו מקובעים בתפיסתם, וקיבעון זה גרם להם לא לתת למידע הרב על איומים משקל משמעותי כסימן מעיד לכוונות.

* * *

נשאלת השאלה, איך נוצרה הדיכוטומיה בתוך אמ"ן – בין האיסוף למחקר ולראשי אמ"ן – ביחס להערכת הכוונות של האויב.

ראשי יחידות האיסוף קיבלו תמונת עולם מהמידע שהגיע אליהם לפיו נבנה איום בחזיתות המצרית והסורית, ומסקנתם הייתה שהאיום להתקפה על ישראל בימים הקרובים הוא ממשי.

הקברניטים וראש אמ"ן היו חשופים למידע נוסף, והוא בנה להם תמונת עולם לפיה לא צפוי האויב ליזום מלחמה כנגד ישראל בתקופה הקרובה. בדרך כלל, המידע ההתרעתי שהגיע לראש אמ"ן השתלב טבעית בתמונת העולם שלו, ולעיתים ראש אמ"ן שילב את המידע ההתרעתי בתמונת העולם שלו באמצעות הסברים פשוטים, ולעיתים גם באילוץ אינטלקטואלי שנבע מהיותו מקובע בתפיסת העולם בה הוא מחזיק.

קנטינה צבאית במלחמת יום כיפור, 1973 (צילום: יוסי גרינברג/לע"מ)
קנטינה צבאית במלחמת יום כיפור, 1973 (צילום: יוסי גרינברג/לע"מ)

* * *

בימים שקדמו ליום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, עמד בראש אגף המודיעין האלוף אלי זעירא, והוא איש חכם. זעירא רצה, יותר מכל אחד אחר בעולם, שהערכות שלו על מידת האיומים של האויב כנגד ישראל ועל כוונת האויב לפעול כנגד ישראל תהיינה נכונות. כל מה שנאמר כאן על זעירא נכון גם לעוזרו למחקר, תת-אלוף אריה שלו (על שלו שמעתי שהיה אחראי וקפדן ובדק עצמו כל הזמן שאינו טועה).

להבנת הכשל ערב מלחמת יום הכיפורים של זעירא ושלו, יש לשאול ולהתעמק בשאלה: כיצד אנשים חכמים ואחראים, שהיו חשופים לכל המידע ההתרעתי שהגיע לישראל, כשלו בהערכת הכוונות של האויב?

שאלה זו יש לשאול באמ"ן כדי להפיק לקחים, והיא נבדלת לגמרי מהשאלה, מי אשם במחדל אי-גיוס המילואים.

כדי לענות על שאלה זו יש לבדוק ולחקור שאלות שונות שרובן בתחום הפסיכולוגיה (אנחנו הרי עוסקים באנשים) וחלקן בתחום המתודה. לדוגמה:

  • כיצד המידע שהגיע לישראל משך השנים שקדמו למלחמה גרם לקיבועה של "הקונספציה" באמ"ן ואצל הקברניטים? לעניין זה אין שום משמעות אם המידע נמסר על ידי מקור שפעל בשבילנו או שפעל נגדנו. זו סוגיה חשובה אחרת, אבל חשובה הרבה פחות.
  • האם העובדה שבערב יום הכיפורים ידעו ראשי אמ"ן והקברניטים שבמהלך הלילה הקרוב יתקבל מידע נוסף שיבהיר את הנסיבות ופשר המידע המתריע [פגישת ראש המוסד והמקור שלו בלונדון], השפיעה עליהם בתת-מודע או במודע שלא לשנות את דעתם בהתייחס לסבירות למלחמה?

שליט ברית המועצות יוסיף סטלין אמר ברגע של גילוי לב לאחר מלחמת העולם השנייה: "כשאתה מקבל החלטה, לעולם אל תכניס את עצמך למוחו של העומד מולך, כי אחרת אתה עלול לעשות טעות איומה". סטלין ידע על מה הוא מדבר, והוא היה אדם חכם. [סיימון סבאג מונטיפיורי, "סטלין", זמורה-ביתן יבנה, עמ' 385]

כמובן, שאין לזלזל במתודה, ובעניינים של סיכון חיים ותבוסה יש לשקלל בעדיפות "התרעת איומים" על איום בשטח של החומר והממשי ביחס ל"התרעת כוונות" – הערכה או מידע שבכוונות האויב לתקוף. המדרג להתרעת כוונות הוא: מידע שאין בכוונת האויב לתקוף; אין מידע על כוונת האויב לתקוף; מידע שיתכן שכוונת האויב לתקוף; ומידע שכוונת האויב לתקוף.

חיילים במלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון משרד הביטחון)
חיילים במלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

הערכת כוונות האויב, כאשר אין איום בשטח נדרשת לתכנון פעילות הצבא בתחום ההתכוננות, ומשפיעה על תוכניות ארוכות טווח וגם על קצרות טווח. כאשר יש התרעת איומים, אזי אין לתת משקל לכך שאין התרעת כוונות ויש להיערך ביחס מתאים כנגד האיום, ואילו כשיש גם התרעת כוונות, אזי האיום הוא בסבירות גבוהה מאוד, וצריך גם לשקול בנוסף להיערכות גם מכה מונעת או מכה מקדימה.

חוקרים, אנשי תקשורת ואנשים מתוך אמ"ן, שדעתם נחרצת, נכון יותר מקובעת, ומאשימים את אלי זעירא במחדל אי-גיוס המילואים, פוגעים בהפקת לקחים אמיתית הנדרשת בתוך אמ"ן ובדרג הקברניטים בצבא ובממשלה.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. בנו של האלוף ישראל טל (טליק). מחבר הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים"

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 3,352 מילים

בהיעדר מענה אמיתי להסכם בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בפת"ח ובחמאס משתעשעים ברעיון של שיתוף פעולה ● לבנון שוב בוערת, וגם הקורונה חוזרת ● יש לנו מה ללמוד: במצרים האזרחים מפגינים נגד השליט גם בימי מגפה ● וסעודיה מדביקה פערים תרבותיים בני 90 שנה ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,091 מילים ו-1 תגובות

בחזרה לסברה ושתילה

מיוחד "מתנדבים נשאו גופות באלונקות אל בורות טריים שנבזקו בסיד, וסידרו אותן בשורות. פלסטינים צעירים, עטויים מסכות לבנות מפני הצחנה, חפרו בורות נוספים כאחוזי תזזית, בעוד מאות אזרחים מסתובבים סביב. פה ושם הציצה יד או רגל מבין שרידי הבתים. באווירת ההיסטריה המרוסנת בקושי, הפכנו לבלתי נראים" ● העיתונאי הוותיק אברהם רבינוביץ' משחזר את ביקורו באתר הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון, לפני 38 שנים בדיוק

עוד 2,314 מילים

למקרה שפיספסת

אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
מֶחְדָּל

ערב יום הכיפורים 2020, אמיר בן-דוד חושב על בוגרי יום הכיפורים 1973. אז הם היו חיילים צעירים שהתכווצו מפחד במוצבי התעלה, היום הם קשישים בסיכון שמתכווצים מפחד נגיף הקורונה ומתגעגעים לנכדים

עוד 757 מילים

להתפלל עם העבריינים או להגן עליהם?

בימים אלו בהם ההתקהלות אסורה, פתוחה בפנינו האפשרות המבורכת להתפלל זה על זה, "לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל וישועתו".

"על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים",

כך נאמר בתפילת כל נדרי, הפותחת את תפילות יום הכיפורים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כתב ש:

"להתפלל עִם העבריינים אין פירושו רק להתפלל עמהם בצוותא חדא, אלא גם עליהם. להתפלל, כלומר: לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל כולו וישועתו, במובן היותר רחב, והכלל כולל את הכל, זרע אדם וזרע בהמה". (אגרות הראי"ה, חלק ב, עמ' קעב, מראש חודש סיוון תרע"ג)

באשר להגנה על העבריינים, ב-1948, בפסק הדין בערעור הפלילי הראשון בבית המשפט העליון בעניין פרדריק ויליאם סילוסטר נגד היועץ המשפטי לממשלת ישראל (ע"פ 1/48), עמד הנשיא משה זמורה על חשיבותו של סדר הדין הפלילי ביחס לזכויות הנאשם:

"הפרוצדורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת".

עם זאת, המשיך וסייג:

"אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק".

סטודנטים למשפטים לומדים את פסק הדין בקורס סד"פ (סדר דין פלילי), וזוכרים אותו מן הסתם בשל המושג "משחק אשקוקי" שאוהבי תשבצים יודעים אל נכון שהינו משחק המלכים, שח-מט.

יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל הוא הזדמנות טובה להיזכר בערעור הפלילי הראשון שניתן בבית המשפט העליון בעניין פרדריק…

פורסם על ידי ‏הסניגוריה הציבורית‏ ב- יום חמישי, 19 באפריל 2018

בפרשה זו ערער סילוסטר בבית המשפט העליון, על הרשעתו בעבירה של פרסום ידיעות העלולות להיות לתועלת האויב לפי פקודת הסודות הרשמיים ומעבירות של החזקה ושימוש במשדר אלחוטי בלי רישיון לפי פקודת הטלגרף האלחוטי.

סניגורו של סילוסטר טען בערעור לפגמים פרוצדורליים שנפלו ב"כתב ההאשמה" וכנגד ההתנהלות הדיונית של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון דחה את הטענות הפרוצדורליות, תוך שהוא מסתמך בהרחבה על הדין האנגלי. בסופו של דבר, בית המשפט העליון החליט לזכות את סילוסטר מטעמים עובדתיים וראייתיים.

קביעתו של זמורה בפסקה 17 כי:

"אחד מחכמי המשפט כינה פעם יפה את חוק העונשין והפרוצדורה הפלילית כ'מגנה כרטא של הפושע' יש בכינוי זה משום תבונה רבה",

מצוטטת מאז בפסקי דין רבים. לדוגמה, השופט זילברג בע"פ 53/54 אש"ד נ' היועמ"ש:

״ספר החוקים הפלילי הוא המגנה כרטא של העבריין״.

ואף בספר "דיני עונשין" של א' לדרמן:

"הקודקס הפלילי הוא המגנה כרטא של העבריין" (א’ רוזן-צבי עורך, תשנ”ד) בעמוד 532.

אכן לעיתים החוק הפלילי נתפס כמגן על העבריינים. "חכם המשפט" שזמורה מצטט, הוא ככל הנראה חוקר המשפט והקרימינולוג הגרמני פרנץ פון ליסט אשר טען ב-1905 כי 'The criminal code is the criminal's magna carta'. לדעתי פון ליסט וזמורה טועים ומטעים; מטרת ספר החוקים הפלילי (הקודקס), השואב את השראתו (בין השאר) מן ה-Magna Charta Libertatum, (כתב החירויות הגדול שנחתם ב-1215), אינה להגן על העבריינים, אלא להבטיח שהחוק יגן על האזרחים מפני שרירותיות השלטון.

לדעתי פון ליסט וזמורה טועים; מטרת ספר החוקים הפלילי, השואב השראה (בין השאר) מהמגנה כרטא (כתב החירויות הגדול מ-1215), אינה להגן על העבריינים, אלא להבטיח שהחוק יגן על האזרחים משרירותיות השלטון

הרעיון הגדול הזה שנוסח בתמציתיות במגנה כרטא במשפט:

"שום אדם חפשי לא ייתפס או ייאסר אלא על פי חוקי הארץ" ("Nullus liber homo capiatur vel imprisonetur, nisi per per legem terræ"),

הוא הבסיס לעיקרון החוקיות המוטמע בחוק העונשין,

"אין עבירה ואין עונש אלא על פי חוק שעמד בתקפו בעת עשיית העבירה ושחל עליה גם מבחינת מקום עשייתה". ש"ז פלר, בספרו "יסודות דיני עונשין". (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למשפטים, 1984)

התפתחותו של עיקרון החוקיות בתקופה המודרנית נבע במידה רבה מחשש מפני כוחו הרב של הריבון ומחולשתו של האזרח למול מנגנוני השלטון שאפיינו משטרים מלוכניים ולא דמוקרטיים.

בישראל, המושג אקטיביזם שיפוטי מיוחס למהפכה החוקתית שהובילה – בעקבות חקיקתם בשנת 1992 של שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם; חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק – להרחבת הסמכות לביקורת שיפוטית והחלתה על הרשות המחוקקת.

בסדרת כתבות של תאגיד השידור הישראלי: "מבחן בג"ץ", בחנה תמר אלמוג את השאלה: כיצד הפך בית המשפט העליון לגוף כה שנוי במחלוקת? מדוע החלטותיו להתערב נתפסות כ"היפר אקטיביות" ויוצרות מחלוקות באשר לסמכויותיו המקטבות את החברה הישראלית?

התפתחותו של עיקרון החוקיות בתקופה המודרנית נבע במידה רבה מחשש מפני כוחו הרב של הריבון ומחולשתו של האזרח למול מנגנוני השלטון, שאפיינו משטרים מלוכניים ולא דמוקרטיים

אקטיביזם שיפוטי שנוי במחלוקת נוסף, מתרחש מדי יום במשפט הפלילי ונושא אופי שונה לחלוטין. על פי הכלל שקבע בעבר בית המשפט העליון, שופטים צריכים להימנע מייזום ומעידוד של עסקאות טיעון. בפועל, במקום ביקורת שיפוטית נחוצה על הפרקליטות והמשטרה, הכפופות לרשות המבצעת, השופטים מפגינים, בתיקים רבים, אקטיביות בהנעת הצדדים להתפשר ולסיים תיקים בעסקאות טיעון. (קנת מן "סדר דין פלילי מנהלי: הסדרי טיעון, הרשעות שווא של נאשמים ופיקוח שיפוטי", משפט, חברה ותרבות, אלון הראל עורך, 2017).

עצמאותנו והבטחת קיומנו כדמוקרטיה חופשית, כרוכה גם במחויבות השופטים לחירות הפרט מהאשמתו והרשעתו על לא עוול, ולהגנה על זכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית. אל לנו לשכוח, כי התנאים לפגיעה בחירות – כמו בשאר זכויות היסוד – מעוגנים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כשם שכתבה על כך שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר:

"ראש וראשון לתנאים אלו הוא הוכחת קיומן של ראיות לכאורה שהן הבסיס להצדקת שלילת החירות".

לצערנו הרב, אקטיביזם שיפוטי – שנועד לוודא את קיומן של ראיות לאשמה, ולהבטיח שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית בטרם שוללים חירותו של אדם – נעדר יותר ויותר מהמשפט הפלילי בישראל.

הסנקציה הפלילית היא האיום האולטימטיבי של החוק. הכוח לכלוא את האדם ולהגביל בצורה כה קשה את חירותו אינו דומה ללקיחת כסף, רכוש או היתר כלשהו. אולם אף אם העונש המוטל הוא כספי בלבד, כגון קנס, העלות של העונש הפלילי, במובנה הרחב, גבוהה יותר מהעלות של חיוב במס או פיצוי, בשל הסטיגמה השלילית המתלווה לעונש.

עצמאותנו והבטחת קיומנו כדמוקרטיה חופשית, כרוכה גם במחויבות השופטים לחירות הפרט מהאשמתו והרשעתו על לא עוול, ולהגנה על זכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית

סמואל לייבוביץ מצוטט בספר "בית המשפט" (שבעבר הוגדר כספר חובה לתלמידי משפטים):

"רק אם נשמור על זכויות האשמים נוכל להבטיח את חירותם של החפים".

כלומר, רק כשהוא ממלא את תכליתו, החוק הפלילי מבטיח שלא ייטפלו לשווא לחפים ולמצער לא יטילו עליהם אחריות פלילית לשווא.

יפה הסביר זאת זמורה בהמשך פסקה 17 לפסק דינו בסילוסטר:

"תפקיד הדיון הפלילי – להוציא לאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? כשהשאלה היא הוכחת האשמה ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב האשמה וכו'. על שאלות מסוג זה לא יחול הכלל של הנאה מהספק".

וחתם:

"מצאתי לנכון לומר דברים אלו לא מפני שאני חושב שיש בהם משום חידושי הלכה, כי אם מפני שסבור אני שהשעה הזו של תקומת מדינתנו היא השעה הכשרה לשנן לנו את העיקרים האלה. 'ודרשת וחקרת ושאלת היטב' זהו אחד הכללים הגדולים בתורתנו, אבל גם 'ובערת הרע מקרבך' כלל גדול הוא. […] זהירות שבזהירות בחקירה ודרישה ובהערכת עדויות ושאר ההוכחות, ובמקרה של ספק ייהנה הנאשם מן הספק, כי כל אדם בחזקת כשרות".

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

ד"ר יוסף זהר הוא חוקר ומרצה למשפט פלילי בחוג לקרימינולוגיה באקדמית גליל מערבי. עמית בקבוצת מחקר המעורבות השיפוטית ביישוב סכסוכים, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. מנסה להבין מדוע הפתולוגיות במשפט הפלילי נוטות להחריף זו את זו. עדיין מתרגש מהספר הקבצן השביעי שנולד בזמן אמת כיומן באבו-כביר. "כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,051 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות
מירוץ 2020
המירוץ לבית הלבן / 39 ימים לבחירות

משחקי הכס

מותה של רות ביידר גינזבורג, אייקון פמיניסטי והשופטת הליברלית ביותר של בית המשפט העליון בארה"ב, שינה את כיוון המירוץ לנשיאות ● לטראמפ כבר יש מועמדת שמינויה יטה את בית המשפט לכיוון השמרני ● הדמוקרטים כבר מאיימים להרחיב את מספר השופטים אם ביידן ייבחר ● ומעל כל זה מרחפת השאלה מי באמת מרוויח ומי מפסיד מהמאבק על זהותו של בית המשפט

עוד 1,495 מילים

דעה ככה לא אוכפים סגר

מחסומי המשטרה שיוצרים פקקי ענק הם עונש קולקטיבי לציבור שגם כך החיים שלו בתקופה הזו לא קלים ● וכשבקצה הפקק יושב שוטר שבכלל לא בודק את המכוניות, זה רק מרסק את מה שנשאר מאמון הציבור במשטרת ישראל

עוד 681 מילים

מומחי קהלת ביקשו לסתור חוות דעת שמנדלבליט לא הגיש

בשבוע שעבר הוגשה לממשלה חוות דעת משפטית של פורום קהלת בשאלה האם לממשלה יש סמכות להחליט על הגבלת הפגנות פוליטיות ● המסמך מפרט את כל הסיבות שבעטיין היועמ"ש הציג בפני הממשלה עמדה שגויה ● יש רק בעיה אחת קטנה: מנדלבליט לא הגיש חוות דעת בשאלה הזו ● כך פועלים השר אוחנה ואנשי קהלת להפריט את תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה ● פרשנות

עוד 1,160 מילים ו-1 תגובות

יולי אדלשטיין: אנחנו הולכים לכמה שבועות של סגר בתנאים משתנים

הוסיף: בפעם הקודמת טעינו בפתיחה המהירה ● ליברמן: נתניהו הביא את גמזו כדי להפיל עליו את האשמה במחדלי הקורונה ● בליכוד וימינה משתפים פעולה להעברת חוק לאיסור הפגנות בבלפור אחרי הסגר ● גמזו: ״כשפוליטיקאי עוקץ אותי זה מוריד את האמון בממשל״ ● ארגוני מחאה משנים את אופי ההפגנות בבלפור ● תמלילים חדשים של חקירות נתניהו חושפים עוד על מהלכיו בתקשורת

עוד 62 עדכונים

לישראל יש ראש ממשלה שלא טועה אף פעם, בשום דבר ועניין

אתמול רשם נתניהו שיא חדש ביחס בין מנהיג ונתיניו ● לשיטתו, הציבור הוא זה שגילה רפיון, פוליטיקאים פופוליסטים מיסמסו החלטות מצילות חיים, האופוזיציה היא זו שקוראת להפר את התקנות, וכמובן התקשורת והמפגינים הם אנרכיסטים, מפוררי משמעת ויושבים על מדגרת קורונה ● ומה יש לגנץ, לפיד ובנט לומר בעניין? ● פרשנות

עוד 621 מילים

QAnon, אותה גברת אנטישמית בשינוי אדרת

תיאוריית קונספירציה חדשה בשם QAnon, לפיה דמוקרטים פדופילים פועלים בסתר נגד טראמפ, צוברת תאוצה ומתפשטת בעולם ● אבל חוקרים מודאגים במיוחד מהאלמנטים האנטישמיים - הסמויים והגלויים - השלובים בה ● "הטענה שהוליווד נשלטת בידי יהודים, שחברי קונגרס יהודים הם פדופילים, מזכירה את הפרוטוקולים של זקני ציון" ● בגרמניה זה כבר הוביל לגילויי אלימות

עוד 978 מילים

להחלטה להטיל סגר מלא ולהגביל את ההפגנות בבלפור אין כל נימוק רציונלי ● השיקולים הם פוליטיים, ואינם יכולים לשמש הצדקה סבירה להחלטה שכזו ● מעיון בתיקון לחוק הקורונה שהונח היום על ידי הממשלה, עולה כי הגבלת הפגנות המוניות אינה לשבועיים בלבד ● ואם לכל תזכיר חוק אמורה הממשלה לצרף נתונים תומכים, אז הפעם היא הסתפקה בשתי מילים: "לא רלוונטי" ● פרשנות

עוד 970 מילים

מיוחד הר הבית לא בידינו

הנשיא טראמפ מדבר על המוני תיירים מוסלמים שיבקרו בהר הבית בעקבות ההסכם עם האמירויות ● גם במשרד התיירות אופטימיים, ובונים על 2 מיליון עולי רגל בשנה ● אך המומחים לאתר פסימיים יותר, וחוששים ממתיחות בהר ● "נאום טראמפ מדאיג את הפלסטינים והירדנים, ומשחק לידי חכמי הדת ומבקרי ההסכם. זאת תהיה 'הוכחה' להשתלטות ישראלית על קודש הקודשים האסלאמי - בגיבוי אמריקאי"

עוד 3,367 מילים

בתי חולים קורסים מעומס, אבל הרשות לאשפוז כלל לא דנה בפיזור חולים

חשיפת זמן ישראל בתי חולים באזורים "אדומים" קורסים מעומס עקב ריבוי חולי קורונה, ואילו בתי חולים באזורים "ירוקים" יכולים לקבל מטופלים נוספים, אבל למערכת הבריאות אין תוכנית לפיזור חולים ברחבי הארץ ● הגוף היחיד שמוסמך להחליט על ניוד חולים בין בתי חולים הוא הרשות העליונה לאשפוז, אבל הוא לא דן בכך אפילו פעם אחת מאז התפרצות הקורונה ● משרד הבריאות: הרשות תתכנס בשבוע הבא

עוד 1,803 מילים

נתניהו: "ההפגנות מסייעות לי פוליטית, הן מדגרת קורונה"

יזהר שי רוצה להתפטר מהממשלה ● בליכוד תוקפים את מנדלבליט ● גמזו: "המלצתי להדק את הסגר ולא לסגור את כל המדינה" ● 121 אלף מובטלים חדשים בשבוע האחרון ● נתב"ג כנראה ייסגר לטיסות יוצאות ● היועמ"ש מבהיר שלא התנה את הגבלת ההפגנות בסגירת המשק ● מרכז המידע לקורונה: שיעור הבדיקות החיוביות,מהגבוהים בעולם

עוד 43 עדכונים
סגירה
בחזרה לכתבה