בנובמבר הקרוב ארה"ב יוצאת לבחור נשיא, שליש ממושבי הסנאט, את כלל חברי בית הנבחרים ועוד שלל משרות נמוכות יותר בדרג המדינתי והמקומי. מטבע הדברים, המירוץ לנשיאות הוא המעניין אותנו ביותר – אם כי גם למירוצים האחרים השפעה מכרעת.
למרות ההכרזות הדרמטיות, לא נראה שמועמדותו של קנייה ווסט היא יותר מאשר עד אפיזודה בהפרעה הדו-קוטבית שלו, ולכן נראה שלראשונה מזה זמן רב לא זו בלבד שמועמד שאיננו מטעם הדמוקרטים או הרפובליקאים לא יתקרב לניצחון – זה לא קרה מאז הקמת המפלגה הרפובליקאית ב1854 (ובגלגולן הקודם של המפלגות, מאז ומעולם) – אלא גם אין אף מועמד מלבד דונלד טראמפ וג'ו ביידן שצפוי לסחוף כמות מינימלית של קולות שיכולה להשפיע על התוצאה, כמו ג'יל סטיין ב-2016, ראלף ניידר ב-2000 או רוס פרו ב-1992.
היסטורית, ישנם בין שניים לשלושה גורמים בסיסיים שמשפיעים על מצב המירוץ הכללי, מה שמכונה ה-fundementals. הראשון הוא האם מתמודד בבחירות נשיא המבקש כהונה שנייה או לא. האמריקאים אוהבים לתת לנשיאים שלהם 8 שנות כהונה ולא יותר. מאז 1932, רק שני נשיאים ביקשו כהונה שנייה ונכשלו: ג'ימי קרטר ב-1980 וג'ורג' בוש האב ב-1992.
מאידך, לא רק שאף נשיא לא ביקש כהונה שלישית מאז פרנקלין דלנו רוזוולט – שכן כהונה כזו נאסרה בחוקה בתיקון ה-22 שאושר ב1951 – גם כהונה שלישית לאותה המפלגה, ולא רק לאותו הנשיא, התרחשה רק פעם אחת מאז התיקון ה-22: ב-1988, כשג'ורג' בוש האב, הרפובליקאי, נבחר אחרי שתי כהונות של רונלד רייגן, רפובליקאי אף הוא.
הגורם המשמעותי השני הוא מצב הכלכלה. חוקרים ומודלים שונים משתמשים במבחר אינדיקטורים כדי לכמת את "מצב הכלכלה" – שיעור האבטלה, שיעור המצביעים המעידים על ביטחון במצבם הכלכלי, שיעור המצביעים הטוענים שהמדינה בכיוון נכון (right direction vs. wrong track) – אבל כולם מכוונים לכך שישנה קורלציה חזקה בין המצב הכלכלי לבין סיכוייו של הנשיא להיבחר לכהונה שנייה.
ב-1991 ארה"ב סבלה ממיתון וב-1980 במיתון המלווה באינפלציה גבוהה, ומצב זה חיסל את סיכויי בוש האב וקרטר לכהונה שנייה. מאידך, השנים בהן הנשיא גרף ניצחון סוחף – כמו רייגן ב-1984 או לינדון ג'ונסון ב-1964 היו לא במקרה גם שנים של גאות כלכלית.
ב-1991 ארה"ב סבלה ממיתון וב-1980 במיתון המלווה באינפלציה גבוהה, ומצב זה חיסל את סיכויי בוש האב וקרטר לכהונה שנייה. מאידך, השנים בהן הנשיא גרף ניצחון סוחף היו לא במקרה גם שנים של גאות כלכלית
הגורם השלישי הוא הפופולריות של המועמדים: המדד המקובל ביותר לפופולריות הזו הוא סקרים סטנדרטיים שבהם נשאלים המצביעים האם הם מתנגדים או תומכים בנשיא או במתמודד נגדו (approve vs. disapprove). עם זאת, באופן מפתיע, ההשפעה של גורם זה נמוכה יותר משני הקודמים.
במצב כלכלי טוב, נשיא המבקש כהונה שנייה יזכה בסבירות גבוהה גם אם הוא לא פופולרי במיוחד – למשל ביל קלינטון ב-1996 או ניקסון ב-1972. מאידך, גם נשיא פורש מאוד פופולרי לא בהכרח מסייע למועמד המפלגה שלו לנצח, למשל ניקסון ב-1960, שלא נבנה מהפופולריות של דווייט אייזנהאואר. עם זאת, מקרים קיצוניים כן משפיעים: עם מועמד קצת יותר פופולרי מטראמפ, הרפובליקאים היו צריכים לנצח ב-2016 יותר בקלות.
האם זה אומר שלמועמדים ולקמפיין אין משמעות? בוודאי שלא. כל הניתוחים הללו מבוססים בסך הכול על 20 מערכות בחירות – וגם בתוך מערכת בחירות קשה מאוד לבודד משתנים ולהחליט שדווקא גורם זה או אחר הוא המשפיע.
עם זאת, הגורמים הללו מספקים את המגרש הכללי שבו המועמדים משחקים במירוץ הנוכחי: מחד, טראמפ נשיא מכהן, נקודה משמעותית לטובתו. מאידך, טראמפ אחד הנשיאים הכי פחות פופולריים בהיסטוריה: אחרי שלושה שבועות של חסד מיום ההשבעה, ממוצע התמיכה בו לא עלה על 44%, והיה לרוב סביב ה-40-42%, וממוצע ההתנגדות לו לא ירד מ-50%, והיה לרוב סביב 52-54%; ומזה ארבעה חודשים במגמת עליה עקבית.
הגורם השלישי, הכלכלי, הוא אולי הפקטור המשמעותי ביותר שהשתנה בחודשים האחרונים: עד לפרוץ מגפת הקורונה, כלכלת ארה"ב הייתה בסך הכל במצב טוב. הצמיחה הייתה סבירה, האבטלה נמוכה והיעדר אינפלציה. אלא שמשבר הקורונה שינה כל זאת, כמובן.
הגורם השלישי, הכלכלי, הוא אולי הפקטור המשמעותי ביותר שהשתנה בחודשים האחרונים: עד לפרוץ מגפת הקורונה, כלכלת ארה"ב הייתה בסך הכל במצב טוב. אלא שמשבר הקורונה שינה כל זאת, כמובן
שיעור האבטלה, שזינק ל-11% (17 מיליון מובטלים), הוא הגבוה ביותר מאז השפל הגדול, החודש השלישי ברציפות; כ-32 מיליון אמריקאים קיבלו דמי אבטלה או סיוע חירום אחר בשבוע האחרון; ברבעון השני – שרק חציו השני הושפע מהקורונה – הכלכלה האמריקאית התכווצה בקצב שנתי של 35%, שיעור שלא נראה מאז השפל הגדול; וכצפוי בתנאים כאלה, 68%-75% מהאמריקאים אומרים שארה"ב הולכת בכיוון הלא נכון, אל מול 23%-26% בלבד הסבורים שהיא הולכת בכיוון הנכון.
משבר הקורונה הופך את הבחירות הללו לייחודיות בממד נוסף: הן מעלות לחזית סוגיה נוספת על זו הכלכלית. במקרים נדירים, נושא מסוים הוא כה משמעותי שהוא מאפיל על הכלכלה בסדרי העדיפויות של הבוחרים. כך, למשל, ב-1968, ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם ומהומות הגזע שהבעירו את ערי ארה"ב בעקבות הירצחו של מרטין לות'ר קינג שלטו בסדר היום של הבחירות אז.
שלא במפתיע, נראה כי לפחות כעת גם האספקט הבריאותי של משבר הקורונה מאפיל על הכלכלה כנושא שעומד בראש סדר העדיפויות של הבוחרים. בנושאי בריאות יש לדמוקרטים יתרון באופן מסורתי.
בתחום הקורונה ספציפית, התמודדותו הכושלת של הממשל האמריקאי וכשלונו של טראמפ בפרט – למשל, בשלב בו הציע לאמריקאים לשתות חומרי ניקוי כתרופה לנגיף, או מלחמתו במסכות הפנים – הביאו לכך ש-58% מהאמריקאים לא סומכים עליו בהתמודדות עם הקורונה, אל מול 38% בלבד שסומכים עליו, והפער רק הולך וגדל.
לא מפתיע, איפוא, שגם סקרי הראש-בראש מורים על יתרון משמעותי לביידן. בממוצע המשוקלל של האתר FiveThirtyEight, ביידן מוביל על טראמפ 50-42, יתרון משמעותי שמיתרגם לרוב יציב בחבר האלקטורים. ביתרון כזה, מדינות כמו פנסילבניה ומישיגן חוזרות עמוק לטור הדמוקרטי (ואכן, קמפיין טראמפ הפסיק לפרסם במישיגן), בעוד שהקרב עובר למדינות שעד כה היו אדומות בטוחות כמו ג'ורג'יה, אריזונה ואפילו טקסס.
בוגרי מירוץ 2016 יפטרו את הסקרים אלו בבוז, על רקע ההפתעה שבניצחון טראמפ באותן הבחירות, שלא בצדק. מעקב מדוקדק אחרי הסקרים ב-2016 מראה שהם היו הרבה יותר מדויקים ממה שחושבים עליהם בדיעבד.
ברמה הלאומית, ממוצע הסקרים האחרון ב-538 היה 3.5% לטובת הילארי קלינטון, ובקול הפופולרי היא ניצחה לבסוף ב-2%. ברמה המדינתית, במדינות שהיטו את הכף – פנסילבניה, ויסקונסין ומישיגן – טעות הדגימה הממוצעת הייתה 3%, שזו הסטייה הממוצעת של סקרים כאלו לאורך ההיסטוריה. במודל האחרון של נייט סילבר ב-538, לטראמפ היה סכוי של 29% לזכות – לא גבוה, אבל ממש לא זניח.
הטעות ב-2016 לא הייתה בסקרים, אלא בתיווך שלהם על ידי התקשורת: ראשית, בהערכת-יתר של היתרון שממנו קלינטון נהנתה, בעוד שבמהלך המירוץ היו נקודות שבהם היה תיקו בסקרים; שנית, בחוסר ההערכה של היתרון המשמעותי שחבר האלקטורים נתן לטראמפ. היסטורית, המקרים בהם המנצח בבחירות לא ניצח גם בקול הפופולרי היו כאלה בהם הפער היה מזערי, ומקרה של פער של 2% שלא מיתרגם לניצחון בבחירות עוד לא היה.
ושלישית, העיתונות לא העבירה לציבור את מידת חוסר הוודאות במירוץ. לאורך המירוץ, הפער בין קלינטון לטראמפ נע בין תיקו ל-8%, במספר גלים, ולאורכו קלינטון עצמה מעולם לא פרצה את קו 45% התמיכה, דהיינו רוב הפער נבע מרפובליקאים שלא רצו להצביע לטראמפ ועברו לשבת על הגדר, ובשבוע האחרון חזרו הביתה.
בשני הפרמטרים הללו המירוץ היום שונה. ביידן נהנה כעת מפער של 8% – שיא הפער שקלינטון נהנתה ממנו לאורך המירוץ אז. ביידן גם במצב טוב יותר מקלינטון בקרב אוכלוסיות לבנות ממעמד הפועלים ומבוגרות, שריכוזן במדינות חגורת החלודה העניק לטראמפ את יתרונו בחבר האלקטורים.
ביידן נהנה כעת מפער של 8% – שיא הפער של קלינטון ב-2016. ביידן גם במצב טוב יותר מקלינטון בקרב אוכלוסיות לבנות ומבוגרות, שריכוזן במדינות חגורת החלודה העניק לטראמפ את יתרונו בחבר האלקטורים
אבל חשוב מכל אלה, היתרון של ביידן יציב הרבה יותר. נקודת השפל שלו הייתה, באפריל אז יתרונו היה רק 3.5%, ומאז הוא במגמת עלייה איטית ועקבית. זאת ועוד, כיום התמיכה בו נעה סביב 50%, כלומר הפער לא נובע רק מתומכי טראמפ שיושבים על הגדר אלא ממצביעים שעברו לתמוך בביידן.
האם זה אומר שמעמדו של ביידן בטוח? ממש לא. ראשית, ארבעה חודשים הם נצח בפוליטיקה. מעבר לכך, משבר הקורונה מכניס רמה גבוהה של אי-ודאות סביב נושאים שאיננו יכולים ללמוד מהעבר לגביהם.
למשל: נראה כי אוניברסיטאות רבות לא יפתחו ללימודים בקמפוס, מה שאומר שסטודנטים לא יגיעו אליהן ויצביעו במקום זאת במדינת ביתם. איך זה ישפיע על הבחירות? האם מבוגרים (הנוטים לרוב לצד הרפובליקאי) יפחדו יותר לצאת מהבית ולהצביע? כמות שיא של מצביעים עומדת להצביע בדואר, לרוב דמוקרטים, ובהצבעה כזו יש סיכוי גבוה יותר שהקול ייפסל בשל טעויות טכניות. איך זה ישפיע על התוצאות?
2020 הולכת להיות חסרת תקדים, ואת התשובות לכל שאלות הללו נוכל לקבל, בעצם, רק בעוד 95 ימים, ב-3 בנובמבר.
אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית ועמית מחקר במכון לחקר ארה"ב באונ' ת"א, וכן מנהל צוות תוכנה במובילאיי. ביחד עם אבי לב הוא מגיש את הפודקאסט "אמריקה 2020" על המירוץ לבית הלבן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם