למרות שחלפו כמעט ארבעים שנה מאותו לילה של 25 בדצמבר 1980, כל מי שהשתתפו בסשן ההקלטות המאולתר באולפני "אשל" מדברים עליו בהתרגשות עצומה.

"כשנכנסתי לאולפן הרגשתי פיק ברכיים", מספר המתופף יוסי בוזין. הקלידן פימה שוסטר זוכר איך ליבו הלם בהתרגשות כל הדרך ברכבת מחיפה לתל אביב לצד חברו, הגיטריסט החיפאי המחונן שמעון הולי. טכנאי הסאונד יורם לב, שהקליט את הסשן, אומר: "מרוב התרגשות, אני זוכר את הדברים נורא במעורפל. בחיים לא עשיתי סמים באולפן. לא אהבתי את זה. אבל באותו ערב הייתי כמו מסומם מהתרגשות. הייתי בהתרגשות מאוד מאוד גבוהה".

"כששמעתי שזה הולך לקרות ממש יצאתי מעורי", אומר יואב קוטנר, שנכח שם. "זה היה מדהים", אומר עופר אקרלינג שהיה אז רק בן 18 וחצי, אבל הצליח לארגן את האירוע הזה, "היה שם מג'יק. וכל מי שהיה שם הרגיש אותו. הרגשנו שאנחנו נמצאים באולפן בחברתו של אל". וחיים דור, שהיה אז עוזר הטכנאי של יורם לב וחי היום בדנמרק, זוכר את "עופר אקרלינג שפוך על הריצפה מרוב התרגשות. זה היה סשן חד פעמי".

"זה היה מדהים", אומר עופר אקרלינג, שהיה אז רק בן 18 וחצי. "היה שם מג'יק. וכל מי שהיה שם הרגיש אותו. הרגשנו שאנחנו נמצאים באולפן בחברתו של אל"

המשתתפים מתקשים להסכים על פרטים שוליים רבים שקשורים לאותו לילה. בכל זאת, ארבעים שנה. לך תזכור מה לבשת, מה עישנת, מה שתית ומה אמרת. אבל על העניין המהותי כולם תמימי דעים. באותו לילה, ירדה על אולפני "אשל" ברחוב פרוג בתל אביב אווירת קדושה. הם מדברים על "השראה אלוהית שאפשר היה להרגיש אותה". על קסם שהם לא הרגישו כמוהו עד אז ומאז. כל מי שניגן בהקלטה הזאת מעיד על עצמו שמעולם לא ניגן ככה קודם.

האחראי להשראה שירדה על האולפן התל אביבי שבועיים אחרי שג'ון לנון נרצח בניו יורק, היה בחור אנגלי שמנמן, שקט ומכונס בעצמו, בשם פיטר גרין.

ב-1980 הוא היה בן 34. 13 שנים קודם לכן הוא התייצב בחזית מהפכת הרוקנרול של הסיקסטיז. ייסד והוביל את "פליטווד מק", שתהפוך להיות אחת הלהקות המצליחות ביותר במאה העשרים. נחשב על ידי רבים לגיטריסט הטוב בעולם. כתב להיטי ענק.

ואז החליט לפרוש, ויתר על התהילה ועל כל התמלוגים שמגיעים לו, טיגן לעצמו את המוח על מחבת לוהט של אל-אס-די, אובחן כחולה סכיזופרניה, אושפז ויצא מבתי חולים פסיכיאטרים, נעלם לתקופות ארוכות, ופתאום צץ במפתיע בתל אביב, ועוד מעט הוא ייקח לידיו את הגיבסון לס פול הישנה של שמעון הולי, שהוצבה על סטנד מולו כדי לפתות אותו לנגן, יצבוט את המיתרים ויכשף את האולפן בנגינה מפעימה, שגם ארבעים שנה אחרי עדיין מעלה לחלוחית של התרגשות בעיניים.

התמונה היחידה ששרדה מהסשן של פיטר גרין באולפני "אשל", ב-25 בדצמבר 1980. מימין, יושב, שמעון הולי; על הקלידים פימה שוסטר (צילום: באדיבות יורם לב)

השקט שבין הצלילים

ההודעה הלאקונית שיצאה לפני שבוע מטעם משפחתו של פיטר גרין ובישרה שהוא "מת בשלווה במיטתו בגיל 73", בלבלה רבים. כשהתקשרתי לכתב ערוץ 12 אילן לוקאץ' לברר איתו פרט כלשהו שקשור לסיפור הזה, הוא אמר: "ווי, הצלחת להפתיע אותי פעמיים. פעם אחת שפיטר גרין בכלל חי עד עכשיו, ופעם שניה שהוא מת".

ההספדים הנרגשים שפורסמו בכל כלי התקשורת המרכזיים בעולם בתחילת השבוע, דילגו על עשרות שנים שבהן גרין שקע באלמוניות מוחלטת וכמעט נשכח מלב.

המספידים התמקדו בשנים המופלאות בסוף שנות השישים, שבהן הוא הצליח להפוך את עצמו בעשר אצבעותיו מנער יהודי מפוחד בשם פיטר גרינבאום, שסבל בגיל ההתבגרות באיסט אנד של לונדון מהצקות אנטישמיות, לגיבור גיטרה וזמר בלוז נערץ בשם פיטר גרין, שנחשב לאליל של האלילים. להשראה של מעוררי ההשראה. לגיבור הגיטרה של גיבורי הגיטרה. יהודי לבן שניגן בלוז שחור בצורה כל כך ייחודית וחד פעמית, שביבי קינג, אלילו, אמר עליו "יש לו את הצליל הכי מתוק שאי פעם שמעתי. הוא היה המוזיקאי הלבן היחיד שהצליח לגרום לי לזעה קרה".

לא רק אתרי התרבות והמוזיקה הצטרפו למחול הפרידה השבוע. "פיטר גרין היה גיטריסט הבלוז הטוב בבריטניה", היתה הכותרת של מאמר הספד ב"אקונומיסט" הצונן, שנפתח בפסקה:

"כשפיטר גרין גידל את ציפורניו כמו טפרים, מעריציו ראו בזה אקט של ואנדליזם תרבותי. מבחינתם, לציפורניים האלה היה ייעוד אחד בלבד. להבטיח שהוא לעולם לא יתפתה יותר לקרב את אצבעותיו לצוואר של גיטרה. ובכך לשלול מהקהל את הצלילים של מי שהיה כנראה גיטריסט הבלוז הטוב בדורו".

הציפורניים הארוכות האלה ישחקו תפקיד מפתח בסשן התל אביבי ב-1980, אבל לפני שנחזור אליו, כדאי להתעכב על המחמאה האדירה של "האקונומיסט", שחזרה בווריאציות שונות ברבים מההספדים על גרין שפורסמו השבוע.

פיטר גרין ב-1987, עם הציפורניים הארוכות שהפכו לסימן ההיכר שלו (צילום: Trinity Mirror / Mirrorpix / Alamy)

גרין היה בן דורם של גיטריסטים בריטיים אגדיים כמו אריק קלפטון, ג'ימי פייג', קית' ריצ'ארדס וג'ף בק. העובדה שחמישים שנה אחרי שנעלם כמעט לחלוטין, הוא עדיין זכור בין ענקי הדור, מעידה איזו השפעה אדירה הייתה לו בשנים הספורות שהוא היה במיטבו.

ביום ראשון שידרו תחנות רבות בעולם שירים לזכרו של גרין, ובחרו לא פעם את הלהיטים המוכרים ביותר של "פליטווד מק", שאין להם קשר לפיטר גרין ולמורשתו. כי כמו שיודעים לדקלם מעריציו ומעריצי הלהקה, יש שני "פליטווד מק".

ביום ראשון שידרו בעולם שירים לזכרו של גרין, ובחרו לא פעם את הלהיטים המוכרים ביותר של "פליטווד מק", שאין להם קשר לפיטר גרין ולמורשתו. כי כמו שיודעים לדקלם מעריציו ומעריצי הלהקה, יש שני "פליטווד מק"

יש את "פליטווד מק" של "שמועות", האלבום מ-1977 שנמצא בצמרת האלבומים המקוריים הנמכרים ביותר בכל הזמנים – לצד "מותחן" של מייקל ג'קסון ו"הצד האפל של הירח" של "פינק פלויד". "שמועות", שמכר עד היום כארבעים מיליון עותקים, והנפיק להיטי ענק כמו Go Your Own Way, The Chain ו-Don't Stop, מהקמפיין ההוא של ביל קלינטון.

זו "פליטווד מק" הפופית, המלודית, עם סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהם, שכבשה את אמריקה של הבומרז בסוף שנות השבעים, ממש בזמן שמייסדה המעונה חטף מכות חשמל ישר לתוך המוח, בבתי חולים פסיכיאטרים באנגליה. זו "פליטווד מק", שבסיבוב ההופעות האחרון שלה ב-2019 גרפה מאה מיליון דולר רק בצפון אמריקה.

פליטווד מק המקורית ב-1969, מימין: ג'ון מקווי, ג'רמי ספנסר, מיק פליטווד, פיטר גרין ודני קרווין (צילום: Pictorial Press / Alamy)

ויש את "פליטווד מק האמיתית", כמו שקוראים לה אלה שממש מושקעים רגשית בסיפור הזה. "פליטווד מק" האותנטית. הלא מסחרית. האומנותית. זו שכאילו נולדה לקלישאה "אהבתי הרבה יותר את החומרים המוקדמים". רק שבמקרה הזה, החומרים המוקדמים של "פליטווד מק" היו באמת משהו שונה לגמרי. הם נחצבו מנפשו ומאצבעותיו של פיטר גרין, והילכו קסם על דורות של מוזיקאים, הרבה אחרי שפיטר גרין עצמו התנער מהצלילים ונבלע בין הצללים.

"בשנות השבעים היינו יושבים בתל אביב ומקשיבים לאלבומים. לפעמים שמונה שעות ביום", נזכר עופר אקרלינג, "היינו עושים ישיבות סוטול ומאזינים למוזיקה. אני עוד לא מדבר בכלל על נגינת מוזיקה, גם האזנה למוזיקה הייתה אז עניין רציני. לא כמו היום, כשאנשים מקשיבים מקסימום ל-16 התיבות הראשונות ואם זה לא תופס אותם, ממשיכים הלאה. אנחנו הקשבנו למוזיקה בשיא הרצינות, המון שעות ביום. וככה היו לי המון המון שעות של האזנה לפיטר גרין. ואתה שומע בגיטרה שלו כל כך הרבה דברים שאתה פשוט לא מבין".

עופר אקרלינג: "הקשבנו המון למוזיקה בשיא הרצינות. וככה היו לי המון המון שעות האזנה לפיטר גרין. ואתה שומע בגיטרה שלו כל כך הרבה דברים שאתה פשוט לא מבין"

בין מרץ 1968 למאי 1970, "פליטווד מק" של פיטר גרין הכניסה שישה שירים למצעד 40 הגדולים בבריטניה. שירים שהגדירו מחדש את המוזיקה הפופולרית. שירים שבראו טריטוריות צליל חדשות לגמרי, שייחקרו בהמשך על ידי אחרים.

"אלבטרוס" המופלא היה אמביינט לפני שהמילה אמביינט נכנסה ללקסיקון ו"פוסט רוק" עשורים לפני שהמושג הומצא. נעימה חלומית – הגיטרה של גרין מטיילת על ביט מתעתע, עצוב אבל נמרץ, ואתה צועד איתה, אולי על חוף ים בהוואי, העננים מסתירים לרגע את השמש והאלבטרוס המלכותי פורש את כנפיו ואז, קצת קשה להאמין, ממריא עד לראש מצעד הסינגלים בבריטניה. וזה עוד בתקופה שבה המצעד הזה נשלט על ידי להקות כמו הביטלס והרולינג סטונס.

היה Oh Well שבו גרין נשכב על גדר התיל החלודה, ופילס דרך לרוק הכבד של לד זפלין. והיה Black Magic Woman, השיר שגרין כתב, הלחין ושר, עם טאץ' לטיני שהוא הזריק לתוך הוורידים של הבלוז. שיר שכעבור שנתיים יזניק קריירה בינלאומית לקרלוס סנטנה שיחדש את "בלק מג'יק וומן", שמזוהה מאז איתו.

"מאיפה פיטר גרין בכלל הביא דברים כאלה?", תוהה אקרלינג, "ילד יהודי מלונדון, איך אתה מוצא צלילים כאלה? מוזיקת עולם. רוק לטיני. וזה זרם לו באצבעות בצורה הכי טבעית. הכי Cool. בלי לצעוק את זה. הוא אף פעם לא היה כמו כל הכוכבים האלה – בוא, תקשיב לי, תראה איזה גאון אני. או: בוא תשמע איזה פסיכי אני – אצל פיטר גרין לא היה את כל זה. אצלו היה הכול נקי. מים נקיים וזכים. זה מה שהיה אצלו".

"הוא אף פעם לא היה כמו כל הכוכבים האלה – בוא, תקשיב לי, תראה איזה גאון אני. או: בוא תשמע איזה פסיכי אני – אצל פיטר גרין לא היה את כל זה. אצלו היה הכול נקי. מים נקיים וזכים. זה מה שהיה אצלו"

מי שרוצה לשמוע איך נשמעים מים נקיים וזכים, מוזמנת לחזור ל-Need Your Love So Bad מהגלגול הראשון של "פליטווד מק". קאבר נהדר לבלוז של ווילי ג'ון הקטן מ-1955. גרין שר בקול מתוק אבל לא מתקתק. וכל נגיעה שלו במיתרים מפיקה מהגיטרה את הצלילים היפים ביותר שגיטריסט יכול להוציא מאצבעותיו. וזה לא רק שכל צליל במקום: גם השקט שבין הצלילים הוא מוזיקה.

העסקה עם השטן

אי אפשר להבין את הסיפור של פיטר גרין בלי להתעכב רגע על המיתוס המכונן של הבלוז האמריקאי. האגדה על רוברט ג'ונסון, שפגש את לוציפר בצומת הדרכים והסכים לעסקה שבה מכר לשטן את נשמתו, תמורת יכולת נגינה פלאית. ג'ונסון הסתובב עם הגיטרה שלו בדרכים המאובקות של מיסיסיפי בשנות השפל הגדול, הקליט בחייו הקצרים רק 29 שירים, מת בנסיבות מסתוריות בגיל 27 ונחשב היום לחבר המפורסם הראשון ב"מועדון ה-27" הידוע לשמצה של הרוק.

צומת הדרכים שבו, על פי האגדה, ג'ונסון חתם על העסקה עם השטן הוא הצומת של Route 61 עם Route 49 בקלרקסדייל, מיסיסיפי, שהפך מאז לאתר עלייה לרגל לחובבי בלוז מכל העולם. פיטר גרין עצמו יקליט עשרות שנים אחרי מותו המסתורי של ג'ונסון אלבום מחווה, ובו גרסאות משלו לכל השירים שג'ונסון הותיר אחריו.

אי אפשר לדעת מתי ואיך פיטר גרין חתם על העסקה שלו עם השטן. אלה עסקאות שנחתמות בלילה, בלי עדי ראיה ובלי להשאיר עקבות. אבל כבר ברגעיו הראשונים של גרין על הבמה היה ברור שהוא קיבל מתנה משמים, שצמוד לה תג מחיר. התקיים בתוכו מתח שקשה להחזיק אותו לאורך זמן, בין אישיות צנועה, נטולת אגו לחלוטין, שכאילו נקלעה במקרה לאור הזרקורים החורך של הסיקסטיז, בדיוק בשנים שבהן סולנים וגיטריסטים מובילים של להקות גדולות הילכו על התרבות המערבית קסם של אלים מהאולימפוס.

גרין, וזה היה ברור מהתחלה, חיפש רק את הצליל הנכון. את ה-Feel. את האטיטיוד של משיכת המיתר המדויקת. כל חבילת ההטבות הנלווית – תהילה, כסף, זיונים, חיים על הנתיב המהיר וכל השיט הזה – לא עניינו אותו. לכן הוא עצמו בחר ללהקה שהנהיג את השם "פליטווד מק" – חיבור של שמות המשפחה של המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי.

זו הייתה מתנה נפלאה, סיפר מיק פליטווד בראיון ל"רולינג סטון" ב-2013, "זה היה כאילו פיטר מוודא שזה לא השם שלו שיהיה שם. 'אני רוצה שזו תהיה הלהקה שלכם'. אני לא מוציא מכלל אפשרות, שכבר אז פיטר חשב שיום יבוא והוא יעזוב, והוא רצה לוודא שהלהקה תמשיך להתקיים גם בלעדיו".

כשהעניינים יתחילו להסתבך ופיטר גרין ייתבע למלא את חלקו בעסקה שחתם עם השטן, מיק פליטווד ישתלט על העניינים ויוביל אותם הלאה. כשיתבקש להסביר מה עבר על חברו, פליטווד יתאר אותו כ"בחור מהאיסט אנד, שהסתובב תמיד עם קוף על הכתף. הוא היה נער יהודי שחטף הרבה מכות בבית הספר. הוא רק רצה לברוח מזה ופנה למוזיקה, אבל כשהכל התחיל להשתבש, זה תפס אותו בסוף".

פליטווד יתאר אותו כ"בחור מהאיסט אנד, שהסתובב תמיד עם קוף על הכתף. הוא היה נער יהודי שחטף הרבה מכות בבית הספר. הוא רק רצה לברוח מזה ופנה למוזיקה, אבל כשהכל התחיל להשתבש, זה תפס אותו בסוף"

כלומר – אם הגיטריסטים השחורים הגדולים של הבלוז הכניסו לנגינה שלהם את כאב ההשפלה של העבדות, הקיפוח וההפרדה הגזעית, פיטר גרין הכניס לבלוז שלו את הכאב היהודי של הגלות והרדיפות האנטישמיות.

לפני שהכל ישתבש סופית, גרין הספיק להגשים את חלום הנעורים שלו, כשהוזמן עם פליטווד מק ב-4 בינואר 1969, להקליט אלבום באולפני צ'ס המיתולוגיים בשיקגו, הלב הפועם של הבלוז האמריקאי, עם נבחרת חלומות שכללה את הגיטריסטים באדי גאי ומאדי ווטרס והבסיסט ווילי דיקסון. נער יהודי חיוור מלונדון עולה להרכב עם מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון וצולף שלשות כל המשחק.

"פיטר לא רצה להיות סופרסטאר. הוא היה שחקן קבוצתי", סיפר מיק פליטווד לימים. ועל מאבק האיתנים הזה, שהתנהל כל הזמן בתוך נפשו, הוא התחיל לשפוך כמויות מסחריות של אל-אס-די, ובכל פעם שיצא בשלום מעוד טריפ, היה ברור שרגשי אשמה אוכלים אותו מבפנים. גרינבאום היהודי המפוחד לא הרגיש נוח בחליפת הכוכב של אליל הגיטרה גרין.

שלושה ימים של מסיבה משוגעת בתחילת 1970 בוילה מפוארת ביער בגרמניה, שבמהלכה גרין צרך כמויות דמיוניות של אל-אס-די וניגן שעות רצופות לבורגנים גרמנים מסוממים שעודדו אותו להתמסטל עוד ועוד, גמרו אותו סופית. זה היה הטריפ שממנו הוא כבר לא חזר. הוא ויתר על האגו טריפ, ונכנע לאסיד טריפ.

שלושה ימים של מסיבה משוגעת בתחילת 1970 בוילה מפוארת ביער בגרמניה, שבמהלכה גרין צרך כמויות דמיוניות של אל-אס-די וניגן שעות רצופות לבורגנים גרמנים מסוממים שעודדו אותו להתמסטל עוד ועוד, גמרו אותו סופית

באפריל 1970 גרין הקליט עם "פליטווד מק" את השיר האחרון שלו עם הלהקה, יצירת מופת פסיכדלית בשם The Green Manalishi. קשה להאמין שאותו אדם שניגן רק כמה שנים קודם את "אלבטרוס" העדין והאוורירי, עומד גם מאחורי השיר המעונה, הפצוע, השבור הזה. כש"המנאלישי הירוק" נכנס לעשרת הגדולים בבריטניה, גרין כבר עזב את "פליטווד מק", כדי לא לחזור.

"אני רק רוצה לחיות חיים חופשיים יותר ולא אנוכיים", הוא אמר ל"רולינג סטון" אחרי שפרש, "ובכלל לא איכפת לי אם זה אומר שאיעלם לחלוטין מעיני הציבור".

זו הייתה נבואה – או שמא משאלת לב – שהתגשמה במלואה. גרין נבלע לתוך עולם של ניסיונות מוזיקליים מבולבלים, מצוקה פסיכיאטרית ועוני מרוד. הוא סירב לקבל את הכסף שהגיע לו על שיריו והקלטותיו ודרש שיתרמו אותו לעניים. עיתונות המוזיקה הבריטית ניסתה לאתר אותו מדי פעם. אלה היו הימים שלפני האינטרנט והרשתות החברתיות. אנשים עוד יכלו להיעלם לתקופות ארוכות.

היו דיווחים שהוא עובד כחופר קברים בבית קברות. הוא נראה עובד כסניטר בבית חולים גריאטרי. בשבועון "ניו מיוזיקל אקספרס" אפילו דיווחו פעם, שהוא הצטרף ל"קומונה ישראלית".

אחרי הסשן ב-1980 גרין יספר ליואב קוטנר שהוא אכן הגיע לישראל בתחילת שנות השבעים ועבד כמתנדב בקיבוץ משמרות. אבל אף אחד, כנראה, לא ידע שהוא פיטר גרין מ"פליטווד מק".

שלום חנוך, בן משמרות, שמעיד על עצמו שהוא מאוהבי "פליטווד מק" המוקדמת ומעדיף אותה בהרבה על "פליטווד מק" המסחרית של סוף שנות השבעים, אומר שהוא מעולם לא שמע על כך שגרין התגורר במשמרות. "אבל אם זה קרה בתחילת שנות השבעים, אז זה היה כנראה בתקופה שהייתי בכלל בלונדון. מנותק גם מהארץ וגם מהקיבוץ. אבל טוב לדעת שהקיבוץ משך אמנים כאלה".

שלום חנוך, בן משמרות, לא ידע שגרין התגורר במשמרות. "אבל אם זה קרה בתחילת שנות השבעים, אז זה היה כנראה בתקופה שהייתי בכלל בלונדון. מנותק גם מהארץ וגם מהקיבוץ. אבל טוב לדעת שהקיבוץ משך אמנים כאלה"

נס הגיבסון לס פול

אף אחד לא יודע למה פיטר גרין התגלגל לישראל ב-1980. הוא היה אז בתקופה טובה יחסית, אחרי שהתחתן והפך לאבא (ואז התגרש תוך שנה), ואפילו הקליט שני אלבומי סולו צנועים, שכללו כמה שירים יפים, שלא העפילו לפסגות העבר.

פיטר גרין בהופעה ב-1983 (צילום: Trinity Mirror / Mirrorpix / Alamy)

עופר אקרלינג, שהיה אז טכנאי צעיר בגל"צ, זוכר רק שגרין הגיע לביקור בתחנת הרדיו הצבאית. "אני וקוטנר תפסנו אותו לשיחה במסדרון. אני זוכר שבאצבעות שלו היו ציפורניים ארוכות בטירוף. אני וקוטנר אמרנו לו בחוצפה ישראלית כזאת 'איך אתה יכול לנגן גיטרה עם ציפורניים כאלה?' והוא אמר 'אני ככה מנגן'. אמרנו לו, 'אפשר לראות איך אתה מנגן עם ציפורניים כאלה?' והוא הסכים לבוא לאולפן ולנגן עם נגנים ישראלים. הוא בעצם בא לאולפן לא כדי להקליט, אלא רק כדי להראות לנו שהוא יכול לנגן עם ציפורניים ארוכות כאלה".

אקרלינג וקוטנר שריינו במהירות את אולפן "אשל" ברחוב פרוג, שבו הוקלטו כמה מהקלאסיקות הגדולות של הרוק הישראלי כמו "שבלול" ו"החלונות הגבוהים".

"זה היה אולפן עם חדר הקלטות ענק, תקרה בגובה שישה מטרים. אין היום דברים כאלה. זה היה מין אולם עצום כזה, כמו אבי רואד, אבל בתל אביב", מספר אקרלינג.

יחד עם יורם לב, שהיה טכנאי הקלטות צעיר ב"אשל", הם אספו במהירות נגנים, שהם קיוו שיצליחו לנגן בלוז ברמה כזו, שפיטר גרין יסכים להצטרף אליהם.

"אמרנו לו, 'אפשר לראות איך אתה מנגן עם ציפורניים כאלה?' והוא הסכים לבוא לאולפן ולנגן עם נגנים ישראלים. הוא בעצם בא לאולפן לא כדי להקליט, אלא רק כדי להראות לנו שהוא יכול לנגן עם ציפורניים ארוכות כאלה"

יוסי בוזין, שתופף עם אקרלינג בלהקות של התקופה, נקרא לשבת מאחורי מערכת התופים. לקח לכולם זמן להיזכר מי היה הבסיסט, ובסוף הוסכם שזה היה כנראה בסיסט בשם קובי הס, שגר בשנים האחרונות בקנדה ולא השיב על המייל ששלחתי לו.

אבל היה ברור שהמשימה הגדולה לכבוש את ליבו של גרין, תיפול בעיקר על שמעון הולי, גיטריסט חיפאי מחונן, שנחשב אז לנגן הבלוז הטוב ביותר בארץ.

"היו שלושה גיטריסטים גדולים בחיפה בסצנה של סוף שנות השבעים", מספר אילן לוקאץ', שניגן באחד ההרכבים החיפאיים של שמעון הולי, "היה כמובן מורדי פרבר, שהיה קלאסה אחרת, ובהמשך ניגן עם שלום חנוך ואריק איינשטיין. היה אלון אדלר, שנחשב לגיטריסט המהיר במערב. והיה שמעון הולי, שלא היה כל כך מהיר, אבל היה לו פרייזינג של נגן בלוז אדיר".

שמעון הולי הביא איתו מחיפה את הקלידן פימה שוסטר, שעלה לארץ מרוסיה רק שלוש שנים לפני כן, והעריץ את פיטר גרין. "שמעון היה אז נגן בלוז ברמה מטורפת. אני לא חושב שהיה בארץ גיטריסט בלוז ברמה שלו", אומר שוסטר.

אילן לוקאץ' ושמעון הולי מנגנים במייקס פלייס בהרצליה ב-2016 (צילום: באדיבות אילן לוקאץ')

"שמעון היה עילוי", מסכים אקרלינג, "אם הוא היה נולד באנגליה או בארצות הברית והיה מתגלגל נכון, הוא היה יכול להגיע לצמרת. הייתה לו אישיות וכמות של כישרון וחיבור לגיטרה שזה ממש נדיר לראות. הכל אצלו היה ייחודי ומקורי. והוא גם היה מתוק אמיתי".

מה שהחברים לא יכלו לדעת באותו שלב, זה שגם שמעון הולי חתם עסקה עם השטן תמורת הכישרון הנדיר שלו. זה יתברר רק בעוד כמה שנים.

בינתיים היה עוד עניין אחד, קריטי ממש. לדאוג לפיטר גרין לגיטרה. וגרין, את זה ידעו כולם, מנגן רק על גיבסון לס פול. הגיטרה החשמלית שעליה ניגן כל השנים ב"פליטווד מק" היתה לס פול משנת 1959 שכונתה "גריני". הוא הפך את הפיק־אפ שלה, ויצר לה צליל ייחודי.

גרין, את זה ידעו כולם, מנגן רק על גיבסון לס פול. הגיטרה החשמלית שעליה ניגן כל השנים ב"פליטווד מק" היתה לס פול משנת 1959 שכונתה "גריני". הוא הפך את הפיק־אפ שלה, ויצר לה צליל ייחודי

אחרי שעזב את הלהקה, גרין מכר את הגיטרה לגיטריסט האירי גרי מור. ב–1995 מור הקליט אלבום שלם של שירי פיטר גרין תחת השם "בלוז לגריני". הגיטרה הזו נמצאת כיום ברשותו של קירק האמט מ"מטאליקה".

למרבה המזל התברר שלשמעון הולי, שמנגן בדרך כלל על פנדר סטרטוקסטר, יש גם גיבסון לס פול, בדיוק כמו שגרין אוהב. ובמקרה הזה, היה כאן באמת הרבה מזל.

שמעון הולי והגיטרה, שני מימין (צילום: באדיבות אילן לוקאץ')

"הפנדר סטרטוקסטר של שמעון (הולי) היתה גיטרה מדהימה באופן קליני", מספר אילן לוקאץ', "אנחנו היינו ילדים, בני 15-16, הוא מבוגר מאיתנו בכמה שנים. אתה יודע מה זה היה בשבילנו אז פנדר אמיתית? מי יכול היה להרשות לעצמו? אבל כל פעם שהיינו אומרים לו 'הסטראט שלך, איזה גיטרה מדהימה' הוא היה אומר 'עזבו, הייתה לי פעם לס פול, אתם לא מבינים איזו גיטרה מדהימה זו הייתה. וגנבו לי אותה'. הוא היה בלהקת חתונות ובסוף חתונה הוא הלך לעשות פיפי או משהו, חזר – אין גיטרה.

"יום אחד אני נכנס לאיזה קשיש שהיה מתקן כלי נגינה בפסאז' קולנוע רון בחיפה, והייתי עובר אצלו לפעמים, כי אפשר היה למצוא אצלו מציאות. הוא לא ידע מהחיים שלו. אז אני אצלו בחנות ופתאום בא איזה בחור עם זקן שמחזיק גיבסון לס פול ומבקש לסדר לה את הפיק-גארד (הכיסוי שמגן על המיקרופונים של הגיטרה – א.ב.ד). אז, אתה יודע, אי אפשר היה לקנות באיביי פיק-גארד. אני רואה גיבסון אמיתית, מתלהב. מבקש לנגן קצת על הגיטרה ויש לה סט-אפ מהחלומות. הגיטרה כאילו מנגנת מעצמה.

"אחרי כמה ימים אני פוגש את שמעון, אני מספר לו שלפני כמה ימים ניגנתי על לס פול שמנגנת אפילו יותר טוב מהפנדר שלו. ואני שם לב ששמעון מתחיל לגלות סימני עצבנות. הוא שאל אותי 'שמת לב לעוד משהו על הגיטרה?'. אמרתי לו 'כן, היה חסר לה פיק-גארד'.

פיטר גרין באולפני ההקלטות ב-1968 (צילום: Pictorial Press / Alamy)

"שמעון נהיה עוד יותר לבן. שאל אם היו עוד סימנים על הגיטרה. אמרתי לו כן, מאחורה היו סימנים כאילו איזה דפקט תקע בה סמל של מרצדס כזה. שמעון כמעט עבר התקף אפילפטי. הוא הלך, הוציא איזו קופסת נעליים ובתוכה היה פיק-גארד של לס פול וסמל של מרצדס. ותמונות שלו עם הגיטרה.

"עכשיו, לך תמצא את הבן אדם. נזכרתי שהוא סיפר לי שבמלחמה – שזה מלחמת יום כיפור – הוא ניגן עם דני ליטני. יצא ככה, שבאותו זמן שמעון ניגן עם דני ליטני. אז הוא שאל אותו מי הגיטריסט שניגן איתו במלחמה. הלך שמעון לבן אדם ואמר לו 'תקשיב, זו הגיטרה שגנבו לי ויש לי הוכחה שגנבו לי אותה. תחזיר לי אותה, אני אתן לך איזה פיצוי'. ההוא גירש אותו. אז שמעון הלך למשטרה, הם הלכו לבן אדם, לקחו ממנו את הגיטרה, והיא הייתה איזה שנה במרתפי המשטרה.

"שמעון לא היה ישן בלילות. היה אומר לנו כל הזמן 'בטח יש שם הצפות בגשם, הגיטרה שלי שטה שם'. הוא לא נרגע מזה. חודשים. בסוף המשטרה החזירה לו את הגיטרה".

וככה שמעון הולי הביא איתו ברכבת מחיפה גיבסון לס פול שמנגנת מעצמה. בדיוק כמו שפיטר גרין אוהב.

הגיבסון לס פול של פיטר גרין על שער מגזין "גיטר" ב-2007

לילה מכושף באולפני "אשל"

"הגענו בסביבות עשר לאולפן", נזכר יוסי בוזין, "ופיטר גרין הגיע לא הרבה אחרינו. הוא היה מאוד מופנם. לבש מין גלבייה עליו, בצבע אוף-וויט, עם פסים תכלת. הוא כמעט שלא דיבר. ישב מאוד שקט".

באולפני "אשל" היתה אז קונסולה שטומי פרידמן, מאבות עולם ההקלטות הישראלי, בנה במו ידיו. עם מכונת הקלטת AMPEX של שמונה ערוצים. "זו הייתה אחת ההקלטות הראשונות שלי בחיים", מספר יורם לב, "הייתי טכנאי צעיר. הגעתי לאולפני אשל לא הרבה לפני, בחורף 79', והתחלתי לעבוד בתור עוזר טכנאי. נתנו לי פה ושם להקליט. לפעמים הייתי לוקח את האולפן בשישי-שבת ומביא חבר'ה צעירים להתאמן בלילות. כדי שגם אני אוכל להתאמן בהקלטות. יצא לי קודם להקליט כמה מוזיקאים ישראלים. לא הרבה. ופתאום פיטר גרין אצלי באולפן!".

יואב קוטנר: "אני זוכר שהסתכלתי על פיטר גרין, וראיתי מולי בן אדם בלי שמחת חיים. ראו את הדיכאון עליו. הוא היה כבוי".

פימה שוסטר בימים ההם

פימה שוסטר: "פיטר גרין נשאר בקונטרול ואנחנו נכנסנו לנגן בחדר הקלטה. אמרנו לעצמנו, יאללה, ננגן בלוז ונגרה אותו, עד שהוא יידלק. גם הבאנו לו ארגז בירה. שמעון (הולי) ניגן על הפנדר שלו, אני התיישבתי מאחורי הפנדר רודס שהיה שם באולפן. ואת הלס פול של שמעון העמדנו ככה על הסטנד מול פיטר גרין בקונטרול.

"אנחנו מנגנים בתוך האולפן והוא ככה יושב ליד הקונסולה בקונטרול, מעבר לחלון, ומולו הלס פול של שמעון. והוא מסתכל עליה. ואנחנו רק מחכים שהוא לא יצליח להתאפק וייקח אותה ויצטרף אלינו. אנחנו מנגנים ומנסים לגרות אותו. מסמנים לו 'בוא, נו, תצטרף'. והוא כזה 'לא לא'. הוא בכלל לא רצה לנגן. בסוף הצלחנו לשכנע אותו והוא נכנס".

"אנחנו מנגנים בתוך האולפן והוא ככה יושב ליד הקונסולה בקונטרול, מעבר לחלון, ומולו הלס פול של שמעון. והוא מסתכל עליה. ואנחנו רק מחכים שהוא לא יצליח להתאפק וייקח אותה ויצטרף אלינו"

עופר אקרלינג: "מה שהדהים אותי, זה שבשנייה שהוא לקח את הגיטרה ישר שמעת פאקינג פיטר גרין! הוא לא היה צריך להתאקלם. לא ביקש שינמיכו לו את האורות, שיוסיפו לו ריברב, כל הדברים האלה שקורים באולפן.

עופר אקרלינג בשנות ה-80 (צילום: גילה הרשקוביץ)

"ברגע שהוא לקח את הגיטרה ליד, מהצליל הראשון, זה היה הוא. זה נפתח מולך כמו איזו מניפה מרהיבה כזאת. האפיון שלו. הפיל. הצבע.

"עבדתי בחיים עם המון המון המון נגנים מחוננים. עבדתי עם כמעט כל נגן שמעריכים בישראל. לא שמעתי דבר כזה. זה פילח את האוויר, הצליל שלו. פשוט מפל כזה, שהציף את הכל. הרכות. הטאץ' של האצבע במיתר. הכל במקום. זו היתה הרגשה מטהרת. הוודאות הזאת. היכולת להוציא את האישיות שלך על המקום.

"זו הייתה מבחינתי חוויה מכוננת. הרגשתי שאני נוגע בדבר הכי טהור שנמצא בטופ של המוזיקה. כל כך מדויק. כל כך ברור. כל כך צלול. זה היה שוק. הוא ניגן כמו איזה מלאך לבן. כמו ברבור לבן ששט באיזה אגם".

"עבדתי בחיים עם המון המון המון נגנים מחוננים. עבדתי עם כמעט כל נגן שמעריכים בישראל. לא שמעתי דבר כזה. זה פילח את האוויר, הצליל שלו. פשוט מפל כזה, שהציף את הכל. הרכות. זו היתה הרגשה מטהרת"

יורם לב באולפן ההקלטה באותה תקופה

יורם לב: "הוא הכניס השראה לאולפן. פתאום כל החבר'ה שניגנו איתו, שהכרתי את הנגינה שלהם, הרגשת איך הוא מושך אותם אליו. איך השליטה שלו, האנרגיה שלו, גורמת להם לנגן ברמה אחרת. הם בכלל לא ידעו שהם מסוגלים לנגן ככה.

"כשמנגנים איתך אנשים ברמה כזאת, אתה לפעמים הולך לשם גם. זה מה שקרה לנגנים באותו ערב באולפן. לא שמעתי אותם מנגנים כל כך רגוע, כל כך נכון. הם בחיים לא ניגנו ככה".

עופר אקרלינג: "זה היה כמו טקס דתי. משהו שהוא טהור לגמרי. נקי לגמרי. וזה דווקא מבן אדם שהתגלה כסכיזופרן קשה. כנראה הגיטרה הייתה בשבילו איזשהו כלי של ריפוי. הגיטרה והמוזיקה. אולי זה היה הכדור הרגעה שלו. הוא היה נפש עדינה. לא רוק סטאר".

יוסי בוזין: "בדרך כלל כשמוזיקאים צעירים מנגנים עם מישהו הרבה יותר גדול מהם, הם מנסים להרשים אותו ולהראות לו 'הנה, גם אנחנו ככה. יודעים את זה ויודעים את זה'.

יוסי בוזין באותם ימים

"אבל כשהוא התחיל לנגן – זה היה כאילו הוא אומר לנו, עכשיו בוא תראו איך אפשר לנגן אחרת. אם תקשיב לגיטרה שלו שם, הצלילים כל כך רכים. כל כך עגולים. לא חותכים, לא נוקשים. פתאום זה סידר הכל.

"אני זוכר שאנחנו מנגנים ופימה ככה מסמן לי עם הראש סימן כזה של 'וואו'. וסימנתי לו 'כן כן'. הרגשתי איך אני משתנה תוך כדי נגינה. זה לקח אותי למקום אחר, עברתי פתאום להשתמש במצילות תוך כדי נגינה, כדי ליצור מין אווירה של ים כזה. וזה מה שהוא חיפש. הוא פתח את העיניים והסתכל, וראית בעיניים שלו את האישור של 'כן, זה מה שחיפשתי'. ואז פשוט ניגנו".

יורם לב: "באיזשהו שלב, כשהם עשו איזה ברייק קטן, ניגשתי לפיטר גרין ואמרתי לו, ככה בזהירות, 'תגיד, איכפת לך אם אני אקליט?'. הוא אמר לי 'תקליט. אין בעיה'. שמתי סרט – והקלטנו".

אפילוג ראשון: השטן גובה מחיר

לא ברור כמה קטעים הספיק יורם לב להקליט באותו לילה. יוסי בוזין בטוח עד היום שהוקלטו מספיק קטעים למלא אלבום כפול מעולה.

"אני אומר לך, היו לי קרוב לשעתיים של מוזיקה. נתתי את הסרט רבע אינץ' (סרט ההקלטה המקורי ועליו הערוצים כמו שהוקלטו באולפן – א.ב.ד) ליגאל ישראלי, שהיה לו אולפן בפינסקר. לצערי הרב הוא שכח את זה שם והם זרקו את זה. זה פשוט פשע. היה יכול להיות אלבום שלם שם. אפילו אלבום כפול. זה כל כך מצער אותי. עד היום. כל פעם שאני מדבר על זה, זה הורג אותי".

יורם לב – שהיה אחראי על ההקלטות – זוכר את זה קצת אחרת. "הסרט רבע אינץ' נשאר אצלי. אחר כך פנה אלי דב זעירא מהתקליט חיפה. הוא שמע על ההקלטות ואמר שהוא רוצה להוציא מהם תקליט, אבל הוא לא הסכים לשלם. רצה אותן בחינם. אז לא נתתי לו.

"הסרט נשאר אצלי ואחרי איזו תקופה באמת נתתי אותו ליגאל ישראלי, שניגנתי איתו ביחד. הוא ביקש שאתן לו את הסרט, אני כבר לא זוכר למה, ואחרי כמה זמן התברר שהסרט נעלם.

יואב קוטנר בשנות ה-80

"במזל, נשאר לי העתק שהורדתי לטייפ קסטות. ההקלטה שנשארה, זו שקוטנר משמיע לפעמים בלילות, זו ההקלטה שאני הורדתי. יוסי בוזין טועה אם הוא חושב שהיו עוד קטעים. הם באמת ניגנו הרבה יותר קטעים באולפן. זה נכון. אבל מהרגע שביקשתי מפיטר גרין רשות להקליט, הם ניגנו רק עוד שני קטעים. בלוז אחד מאז'ורי ובלוז אחד מינורי, ואלה שני הקטעים שנשארו".

"הם באמת ניגנו הרבה יותר קטעים באולפן. זה נכון. אבל מהרגע שביקשתי מפיטר גרין רשות להקליט, הם ניגנו רק עוד שני קטעים. בלוז אחד מאז'ורי ובלוז אחד מינורי, ואלה שני הקטעים שנשארו"

ומזל שנשארו, כי הם מוכיחים שכל מה שסופר כאן למעלה – ההשראה, הקדושה, הרגע החד פעמי, הנגיעות העדינות במיתרים, המוזיקאים הצעירים שמתעלים על עצמם בזכות נוכחותו של המאסטר, ומנגנים כמו שלא ניגנו מעולם – הכל באמת קרה.

על הקופסה שבה נשמר סרט ההקלטה, הבלוז המאז'ורי נקרא "משוטט ברחובות" ונמשך 6:30 דקות. הבלוז המינורי נקרא "לפעמים אני עצוב" ונמשך 8:23 דקות. וביחד יש שם רבע שעה של עצב מכושף.

תמונה אחת, מטושטשת כמובן, נותרה מהאירוע. אף אחד לא זוכר מי צילם אותה. רואים בה את פיטר גרין ושמעון הולי עומדים זה מול זה, פנדר סטרטוקסטר מול גיבסון לס פול, ופימה שוסטר מאחור על הפנדר רודס.

פיטר גרין חזר לישראל עוד פעמיים. ב-1983 הוא הופיע בקולנוע דן בתל אביב. "זה היה נורא נורא עצוב", אומר קוטנר, "מחלת הנפש שלו גרמה לו להיראות כמו עלה נידף. אמנם הוא היה שמנמן, אבל הוא כבר היה כפוף כזה. לא היה לו כוח. ואם אני לא מתבלבל, מי שניגן שם את כל הסולואים היה אח שלו.

פיטר גרין חזר לישראל וב-1983 הופיע בקולנוע דן. "זה היה נורא נורא עצוב", אומר קוטנר, "מחלת הנפש שלו גרמה לו להיראות כמו עלה נידף. אמנם הוא היה שמנמן, אבל הוא כבר היה כפוף כזה. לא היה לו כוח"

"הרי הייתה לפיטר גרין סכיזופרניה ובשלב מסוים הוא עבר לגור עם אח שלו שטיפל לו בכל העניינים. באותה הופעה הוא בקושי תפקד. מה שכן – כשהוא שר, הוא היה נהדר. אבל הוא כבר לא הצליח לנגן".

כעבור שנתיים פיטר גרין חזר לישראל כדי להופיע ב"פסטיבל הכוכבים" באצטדיון רמת גן – אירוע שאמור היה להיות פסטיבל של שלושה ימים בהשתתפות כוכבי ענק בינלאומיים כמו מריליון, אלווין לי, ג'ו קוקר, סאלי אולדפילד ורבים אחרים. קורין אלאל הקליטה בהזמנת מארגני הפסטיבל את "שיר בכיף" ושרה אותו באירוע הפתיחה העגום.

פיטר גרין מופיע במועדון הבלוז בניו יורק ב-7 באפריל 2001 (צילום: AP Photo/Mark Lennihan)

אבל הקהל לא הגיע. המארגנים ציפו ל-50 אלף איש אבל מכרו בקושי 5,000 כרטיסים. הפסטיבל הפך לאחד הכישלונות הגדולים בתולדות ההפקה הישראלית. רוב ההופעות בוטלו. האמרגן פשט רגל וברח מהארץ. הפסטיבל קוצר ליום אחד בלבד. וכך, בשעות אחר הצהריים, פיטר גרין עמד על הבמה באצטדיון רמת גן בחום הלוהט של אוגוסט 85', וניגן את הבלוז ליציעים ריקים.

כעבור עשר שנים, באמצע שנות התשעים, משה זונדר, ערן ריקליס ואני התכוונו לעשות לפיטר גרין מחווה של כבוד, והכנסנו לסרט "צומת וולקן" סצנה שבה פיטר גרין צץ במפתיע בפאב הקרייתי "צומת וולקן" ("פאב המוזיקה הכי טוב ממזרח לנהר המיסיסיפי") ומצטרף לגיבורי הסרט הנרגשים לג'ם סשן על הבמה. הסצנה צולמה, שחקן צעיר נבחר לגלם את פיטר גרין, חיים רומנו הקליט לפסקול קטע בלוז "בסגנון פיטר גרין", אבל בסופו של דבר הסצנה המצולמת לא התאימה, וירדה ברגע האחרון בעריכה.

באמצע שנות ה-90, משה זונדר, ערן ריקליס ואני התכוונו לעשות לפיטר גרין מחווה של כבוד, והכנסנו לסרט "צומת וולקן" סצנה שבה פיטר גרין צץ במפתיע בפאב הקרייתי "צומת וולקן". בסופו של דבר הסצנה המצולמת לא התאימה, וירדה ברגע האחרון בעריכה

לפני חמישה חודשים, ב-25 בפברואר 2020, מיק פליטווד אירגן בפלאדיום של לונדון קונצרט הצדעה לפיטר גרין. על הבמה עלו אמנים שהעידו על עצמם שפיטר גרין שינה את חייהם: דיוויד גילמור מ"פינק פלויד", נואל גלאגאר מ"אואזיס", פיט טאונסנד מ"המי", סטיבן טיילר מ"אירוסמית", ביל ווימן מ"הרולינג סטונס"  וקירק האמט מ"מטאליקה" שניגן על הגריני המקורית. גרין עצמו לא הגיע לאולם.

הקונצרט הענק הזה היה אחד מאירועי המוזיקה האחרונים הגדולים בלונדון, לפני שעולם התרבות נכנס לעידן הקורונה.

ככה זה כשאתה חותם עסקה עם השטן: סרט הרבע אינץ' מאולפני "אשל" נעלם. הפסטיבל בהשתתפותך פושט רגל. הסצנה לכבודך בסרט נחתכת בעריכה. קונצרט ההצדעה לכבודך נערך רגע לפני שווירוס מסתורי משתק את העולם. ואז אתה מת.

אפילוג שני: הסיפור של שמעון הולי

עופר אקרלינג נשאר במוזיקה. שנה אחרי הלילה ב"אשל" הוא הקליט את הלהיט הענק "לא רוצה לזמביה" שנכלל באלבום הסולו הראשון שלו. הוא כתב לריטה את השיר "משחק מכור", הקים אולפן הקלטות מצליח שבו הקליט אלבומים של ארקדי דוכין, ברי סחרוף, מאיר בנאי, אברהם טל ורבים אחרים.

יוסי בוזין המשיך לתופף, בהקלטות ובהופעות, והקים את חברת "פרופישונל דראם סטור" שהיא "חברת בוטיק המייצרת תופים בהתאמה אישית ובאיכות גבוהה".

יורם לב נשאר באולפני ההקלטות עד שנות התשעים ואז הקים חברת ייעוץ לאקוסטיקה.

פימה שוסטר זכה לתהילה עם להקת "סטלה מאריס" ואחרי שהתפרקה חזר לחיפה ועובד שם בחנות "כלי זמר".

יואב קוטנר נותר עורך המוזיקה החשוב בישראל.

עקבותיו של שמעון הולי אבדו. אף אחד לא ידע לספר מה עובר עליו בשנים האחרונות.

יואב קוטנר: "אני לא יודע מה מצבו. שמעתי שהוא נורא מסכן. פעם בכמה שנים הוא שולח לי את אותן הקלטות, כאילו שמדובר בחומרים חדשים. זה נורא עצוב".

פימה שוסטר: "הוא לפעמים עובר פה אצלי בכלי זמר בחיפה. אני רואה אותו מדי פעם. הוא בא לקנות מיתרים בחנות שלי. הוא מרחף. קשה לדעת מה איתו. הוא צרב את ההקלטה הזאת עם פיטר גרין על דיסקים, והוא מסתובב ומוכר אותם פה ברחוב בחיפה".

אילן לוקאץ': "לפני שנתיים-שלוש יצא לי לנגן עם הולי עוד פעם, באחד הפאבים האלו שעושים בהם ג'מים של בלוז בימי שישי. לא ראיתי אותו איזה ארבעים שנה. מדהים בכלל שהוא עוד בחיים. הוא וקית' ריצ'ארדס. בדיוק קראתי היום מישהו שכתב שזה מפחיד לחשוב איזה עולם נשאיר לקית' ריצ'ארדס. אז על אותו עיקרון, מפחיד לחשוב איזה עולם נשאיר לשמעון הולי.

"מדהים בכלל שהוא עוד בחיים. הוא וקית' ריצ'ארדס. בדיוק קראתי היום מישהו שכתב שזה מפחיד לחשוב איזה עולם נשאיר לקית' ריצ'ארדס. אז על אותו עיקרון, מפחיד לחשוב איזה עולם נשאיר לשמעון הולי"

"ראיתי אותו כבר במצבים קשים. הוא נסע בשנות השמונים לאירופה לחפש הצלחה או משהו וחזר משם נרקומן מחוק. כאילו עשו לו איזה Reboot למוח. שנים היה מסתובב בחוף בחיפה ומחפש בדלי סיגריות לעשן. והיה מסתובב ברחובות ומציק לאנשים עם הקסטה שלו מנגן עם פיטר גרין".

לשמעון הולי אין אפילו טלפון נייד, אבל כשאני מצליח לתפוס אותו בדירתו הקטנה בחיפה, הוא מתרגש לדבר על הלילה ההוא.

שמעון הולי היום (צילום: יורם מארק רייך)

"היה אחלה", הוא אומר, "ניגנו ככה, טק טק, בלי חזרות בלי כלום. אחרי שגמרנו לנגן שאלתי את פיטר גרין מה הוא חושב על הנגינה שלי. הוא אמר שהוא אהב. היה לו קול צרוד כזה.

"אני מוכר את ההקלטה הזאת עד היום. אתה רוצה שאני אשלח לך? עכשיו, כששמעתי שפיטר גרין מת, אני חושב להוציא את זה לעולם. אתה מכיר מישהו שיכול לפרסם את זה, באיביי, או לא יודע, איפה שאפשר? אנשים ביפן לא שמעו על זה. מה, הם לא ירצו דיסק כזה?".

"אני מוכר את ההקלטה הזאת עד היום. עכשיו, כששמעתי שפיטר גרין מת, אני חושב להוציא את זה לעולם. אתה מכיר מישהו שיכול לפרסם את זה? אנשים ביפן לא שמעו על זה. מה, הם לא ירצו דיסק כזה?"

ברור שהם ירצו. מי בעולם לא ירצה דיסק כזה – שמנציח לילה אחד שבו גיטריסט גאון שמכר את נשמתו לשטן בדלתא של התמזה עמד מול גיטריסט גאון שמכר את נשמתו לשטן בדלתא של הקישון, ושניהם הסתכלו זה לזה בעיניים וניגנו ביחד את הבלוז.

פיטר גרין, 1946-2020 (צילום: Pictorial Press / Alamy)