קלמניזם

עיתונאים מהימין "לא קובעים כלום בסדר היום הישראלי", התבכיין קלמן ליבסקינד בטור שפרסם ביום שישי האחרון תחת הכותרת "אמצעי התקשורת לא מסקרים את ההפגנות, הם משתתפים בהן" ● יומיים אחרי, ראש ממשלת ישראל פתח את ישיבת הממשלה השבועית בהקראת מאמרו של ליבסקינד ● זו לא האירוניה היחידה שעולה מהטור שלו ● וגם לא עיוות היחיד שמופיע שם ● דעה

04/08/2020 09:59
קלמן ליבסקינד בכנס "מקור ראשון" בירושלים, ב-11 במרץ 2018 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

למרות שהשם קלמן ליבסקינד הוא שם לא שכיח, מסתובבים בינינו לפחות שני אנשים שונים – ייתכן שאפילו יותר – שלא רק נושאים את השם הזה, אלא גם הצליחו להשתלב בתפקידים בכירים בתקשורת הישראלית.

קלמן ליבסקינד אחד מגיש בכל בוקר עם אסף ליברמן את אחת מתוכניות האקטואליה המרכזיות ברדיו הישראלי, שגם נושאת את שמו. ואז הוא ממשיך לאולפני הטלוויזיה של התאגיד "כאן", כדי להגיש עם אראל סג"ל תוכנית אקטואליה יומית נוספת, שגם היא נושאת את שמו.

מהצד נדמה שקלמן ליבסקינד הזה הוא עיתונאי מוכשר מאוד, יסודי, שגם עושה חיל בעבודתו. אבל אם לסמוך על עדותו של קלמן ליבסקינד אחר, זה שכותב טור שבועי ב"מעריב סופשבוע", הרי שקלמן ליבסקינד הראשון הוא עיתונאי נטול כל השפעה.

מהצד נדמה שקלמן ליבסקינד הזה הוא עיתונאי מוכשר מאוד שעושה חיל בעבודתו. אבל אם לסמוך על עדותו של קלמן ליבסקינד אחר, זה שכותב במעריב, הרי שקלמן ליבסקינד הראשון הוא עיתונאי נטול כל השפעה

"במהלך השנים הצטרפו לעיתונות עוד כמה דתיים ועוד כמה ימניים, אבל הם, כלומר אנחנו, לא קובעים כלום בסדר היום הישראלי", התבכיין קלמן ליבסקינד הזה בטור שפרסם ביום שישי האחרון תחת הכותרת "אמצעי התקשורת לא מסקרים את ההפגנות, הם משתתפים בהן".

את המאמר הזה ראש הממשלה בנימין נתניהו ציטט בהרחבה בפתח ישיבת הממשלה השבועית ביום ראשון. אחרי שהצהיר שהוא בכלל לא התכוון להתייחס בדבריו למחאה, הוא פנה להקריא מהדף נאום ארוך שעסק כולו במחאה, והתבסס בעיקר על הטור שכתב ליבסקינד.

"מעולם לא הייתה התגייסות כזאת, כל כך מעוותת – רציתי להגיד 'סובייטית', אבל זה כבר במונחים צפון קוריאנים – של התקשורת, בעד ההפגנות", אמר ראש הממשלה והוסיף, "איך קלמן ליבסקינד כתב בסוף השבוע האחרון? אני רוצה לצטט אותו: 'אני מתקשה לזכור מקרה דומה' – זה קלמן – 'שבו מפגינים מעטים כל כך קיבלו חיבוק וליווי עיתונאי רחב כל כך.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת ממשלה ב-2 באוגוסט 2020 (צילום: חיים צח/לע"מ)

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת ממשלה ב-2 באוגוסט 2020 (צילום: חיים צח/לע"מ)

"כותרות ראשיות על בסיס כמעט יומיומי. מעקב צמוד. שידורים בלתי נגמרים כבר מהרגע הראשון. אתרי החדשות והמהדורות הפכו ללוח המודעות של המחאה. כתבים ופרשנים התנדבו לתפקד כאנשי יחסי הציבור שלה. אי אפשר לפספס את ההתלהבות שלהם. אי אפשר לפספס את ההזדהות שלהם עם כל מי שהם מראיינים. פעם הם בתפקיד המדווח ופעם בתפקיד המפגין ואם לא תעקבו אחריהם בקפדנות לא תדעו איזה כובע הם חובשים בכל רגע נתון'.

"וליבסקינד אומר: 'אנחנו נמצאים בימים שבהם כל אמצעי התקשורת עסוקים במאמץ גלוי וניכר לעין להגביר את הלהבות. יש להם עניין בלתי מוסווה לחמם את האווירה ולא לתת למחאה הזו לדעוך. הכאוס הזה משרת אותם. הם מגויסים להפלת נתניהו לא חשוב איך. אין להם עניין בעובדות. אין להם עניין בסיקור הוגן. אין להם עניין בעיתונות. יודעים מה?' – וכאן הוא אומר דבר שהוא אומר. הוא אומר: 'ארהיב עוז ואומר שלחלק נכבד מהם גם יש עניין שתהיה פה אלימות. האלימות הזאת תבטיח את המשך הבלגאן ואת המשך האש. האלימות הזו משרתת את הנראטיב. האלימות הזו מקדמת את השגת המטרה'".

בנקודה הזו נתניהו הנמיך מעט את טון הדיבור – אמצעי רטורי שהוא משתמש בו תמיד כשהוא רוצה ליצור אצל מאזיניו את התחושה האינטימית שהוא משיח עמם לפי תומו וממתיק איתם סוד – והסביר מיהו קלמן ליבסקינד שאת מאמרו הוא ציטט באריכות: "רבותי, זה לא עיתונאי הזוי, זה לא עיתונאי שולי, זה עיתונאי מרכזי ומכובד, שחושף את האמת שכולכם מודעים לה".

מיהו באמת קלמן ליבסקינד הזה, שהוא עיתונאי כל כך מרכזי ומכובד, ובטח לא הזוי ושולי, עד שראש הממשלה מוצא לנכון לצטט אותו בהרחבה בפתח ישיבת הממשלה השבועית, תוך שהוא נותן לו שוב ושוב קרדיט – לפעמים בחיבה גלויה, קורא לו רק בשמו הפרטי "קלמן", כמנהג ידידים קרובים? איש התקשורת שמככב בנאום שבו נתניהו מאשים את התקשורת שהיא נוהגת כמו בקוריאה הצפונית – כשקוריאה הצפונית היא ממש במקרה מדינה, שבה עיתונאים בכירים כותבים בסוף השבוע בדיוק את מה שהמנהיג רוצה לומר ביום ראשון בבוקר?

מיהו באמת קלמן ליבסקינד הזה, שהוא עיתונאי כל כך מרכזי ומכובד, ובטח לא הזוי ושולי, עד שראש הממשלה מוצא לנכון לצטט אותו בהרחבה בפתח ישיבת הממשלה השבועית, תוך שהוא נותן לו שוב ושוב קרדיט?

קלמן ליבסקינד הזה הוא עיתונאי ותיק ומוערך כבר כמעט רבע מאה, מאז שהתחיל לפרסם תחקירים ומאמרים ב"מקור ראשון" ב-1997 ועבר משם ב-2002 לתפקיד כתיבה בכיר ב"מעריב" שערך אמנון דנקנר. אבל לצידו יש גם קלמן ליבסקינד נוסף, ממורמר ומקופח, קורבן תמיד, שיושב ביציע ומתעצבן על השופטים ששורקים נגד הקבוצה שלו ונגד "התקשורת", שאף פעם לא מסקרת כמו שצריך נושאים שקרובים לליבו.

דבר אחד משותף לכל הקלמן ליבסקינדים האלה: הם לא סובלים מחאות חברתיות. כמו שהראה ביום ראשון אורי קול, מייסד ארגון "מחזקים", בסדרה של ציוצים מדויקים בטוויטר, ליבסקינד התנגד למחאה הלהט"בית ("מקום בלתי פרופורציונלי על סדר היום"), כעס על ניפוח מחאת האתיופים, טען שהמחאה נגד אלימות כלפי נשים היא פיקציה ("אין תופעה של רצח נשים על ידי בני זוגן. פשוט אין").

הוא גם ראה בהפגנות פתח תקווה סוג של סחיטה באיומים ודרבן את המשטרה לאכוף את החוק נגד חסימות הכבישים של הנכים ("זה בכלל לא רלבנטי לשאלה אם הנכים צודקים במאבקם או לא").

מחאת הנכים ב-31 במאי 2018. המפגינים חסמו את נתיבי איילון בתל אביב, בסמוך לדרך השלום (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

מחאת הנכים ב-31 במאי 2018. המפגינים חסמו את נתיבי איילון בתל אביב, בסמוך לדרך השלום (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

זה קלמן ליבסקינד השמרן הזהיר, שמגלה חשדנות בריאה כלפי מחאה ציבורית באשר היא, מסתייג מאלימות ורואה בהפגנות איום על הסדר הטוב. אלא אם מדובר במחאה של מתנחלים ואנשי ימין – שמגינים על מפעל ההתנחלויות ומתנגדים לכל פשרה טריטוריאלית. או אז מגיח קלמן ליבסקינד נוסף, שאפשר לקרוא לו "קלמן ליבסקינד המקורי", והוא זה שכתב השבוע את הפיסקה המדהימה הבאה, ששווה לקרוא לאט ובריכוז ולהתעכב על כל מילה:

"מכיוון שאני רואה בימים האחרונים לא מעט השוואות למחאות מול ראשי ממשלה קודמים, חשוב להבהיר משהו. אם יצחק רבין היה חוזר בו מהסכם אוסלו, לימין לא הייתה בעיה עם ממשלתו. אם אריאל שרון היה חוזר בו מתוכנית ההתנתקות, לימין לא היה ויכוח איתו. למפגיני בלפור, ולתקשורת שמעניקה להם סיוע ארטילרי, לעומת זאת, אין שום ויכוח ענייני עם ראש הממשלה או עם תוכנית מתוכניותיו. כל מה שהם מבקשים זה לייצר אווירה של דה־לגיטימציה לאיש עצמו. לא למדיניותו. לא להחלטותיו. לעצם קיומו".

על פי ליבסקינד, לימין הישראלי אין בעיה עם מי שלא יהיה ראש הממשלה, כל זמן שהוא לא יעז לפגוע בבבת עינם, משוש ליבם, מחמל נפשם – מפעל ההתנחלויות. על פי ליבסקינד – אם רבין היה חוזר בו מהסכם אוסלו לימין לא היתה בעיה איתו. בעיה שאיכשהו נפתרה בסוף, באמצעים לא הכי נעימים. ואם שרון היה חוזר בו מתוכנית ההתנתקות, כנראה שהימין של ליבסקינד היה שוכח את זעקות הקוזק הנגזל על "האיתרוג" ועל "עומק העקירה כעומק החקירה" (משפט מבריק שהימין קיבל במתנה דווקא מיוסי שריד).

הבעיה של ליבסקינד עם מפגיני בלפור – שנהנים לשיטתו מ"סיוע ארטילרי", לא פחות, של התקשורת – היא שאין להם כל "ויכוח ענייני עם ראש הממשלה או עם תוכנית מתוכניותיו" וכל מה שהם רוצים זה לייצר אווירה של דה-לגיטימציה "לעצם קיומו". ושהקוראים יפרשו את המשפט הזה איך שהם רוצים. ליבסקינד חלילה לא רומז לדבר ולא מאשים בדבר.

אם לא יוצאים להגן על ארץ ישראל השלמה, ליבסקינד פשוט לא מבין על מה יש למחות. מבחינתו, למפגינים הוותיקים שמוחים כבר שנים נגד השחיתות השלטונית, ולכל אלה שהצטרפו אליהם במחאה על מתווה הגז ועל פרשת הצוללות "אין ויכוח ענייני עם ראש הממשלה".

אם לא יוצאים להגן על א"י השלמה, ליבסקינד פשוט לא מבין על מה יש למחות. מבחינתו, למפגינים שמוחים נגד שחיתות, ולאלה שהצטרפו במחאה על מתווה הגז ועל פרשת הצוללות "אין ויכוח ענייני עם ראש הממשלה"

מבחינת ליבסקינד, עשרות אלפי המפגינים הצעירים, שהצטרפו למחאה אחרי שנפגעו קשות במשבר הקורונה וראו איך ראש הממשלה מתפנה לקדם את הסיפוח (עניין ששימח, כמובן, את ליבסקינד), מתעסק עם החזרי המס שלו ועסוק מעל הראש בניהול משפט פלילי על שוחד, מרמה והפרת אמונים – כל אלה הם לא סיבות סבירות למחאה.

מה שמחזיר אותנו למחאה שהיא האירוע המכונן בחייו המקצועיים של ליבסקינד: המחאה על ההתנתקות.

תושב נצר חזני בגוש קטיף על גג ביתו, מקדם את כוחות הביטחון שבאו לבצע את הפינוי במסגרת ההתנתקות, ב-18 באוגוסט 2005 (צילום: AP Photo/Emilio Morenatti)

תושב נצר חזני בגוש קטיף על גג ביתו, מקדם את כוחות הביטחון שבאו לבצע את הפינוי במסגרת ההתנתקות, ב-18 באוגוסט 2005 (צילום: AP Photo/Emilio Morenatti)

"אני הולך ומתייאש מהמקצוע שלנו. מעט האמון שעוד היה לי בעיתונות – זו ששואלת, וחוקרת, ודואגת לזכויות אדם, ומתעניינת בחופש ביטוי ובדמוקרטיה – נקבר לפני 15 שנה מתחת לחורבות בתיהם של אלפי אזרחים שומרי חוק בחבל הארץ הפורח ההוא. מאז, אני לא מאמין לאף מילה שאני קורא, ולאף דיווח שאני שומע, ולאף פרשן שמנסה להסביר לי מה נכון", כתב ליבסקינד השבוע.

כשקוראים את הפיסקה הזו, קשה שלא לתהות איך נכון להתייחס מכאן והלאה לדיווחיו של ליבסקינד עצמו ולמאמרי הפרשנות שלו, כולל מאמר הפרשנות הזה, שבו הוא מביע את ייאושו המוחלט מהעיתונות, תוך שהוא מדגים בצורה מרהיבה את כל הפגמים שהוא עצמו מוצא בה.

קשה שלא לתהות איך נכון להתייחס מכאן והלאה לדיווחיו של ליבסקינד עצמו ולמאמר הפרשנות הזה, שבו הוא מביע את ייאושו המוחלט מהעיתונות, תוך שהוא מדגים בצורה מרהיבה את כל הפגמים שהוא עצמו מוצא בה

הוא מתחיל בסיפורו הנשכח של חננאל דיין, לוחם בשריון שהוזמן לבית הנשיא לטקס חיילים מצטיינים וסירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ, במחאה על כך שהוא פיקד על הריסת בתיהם של סבו ושל בני משפחה נוספים. יאיר לפיד, אז עדיין בעל טור פופולרי ב"ידיעות אחרונות", כתב על התקרית הזו טור ביקורתי ולעגני, שגם התגלגל בהמשך לעימות משפטי, שליבסקינד בוחר להתעלם ממנו, כשהוא תולה על הטור הזה את יחסה של "התקשורת" כולה.

"למה התקשורת לא ראתה בחננאל דיין גיבור, או לכל הפחות מפגין לגיטימי?", תוהה ליבסקינד, "משום שהעיתונות כולה הייתה משוכנעת, ממש כמו לפיד, שההתנתקות הייתה מהלך נכון, ושאת יישובי גוש קטיף צריך היה להעיף ממקומם כבר מזמן. וככל שהתחושה שלטה במערכות באופן עמוק יותר, כך המחאה של חננאל דיין נראתה לעיתונאים תלושה והזויה יותר".

באותו אופן, מסביר ליבסקינד, התעלמה העיתונות הישראלית מסיפורה הטראגי הנשכח של ילנה בוסינובה, שהציתה את עצמה למוות במחאה על פינוי גוש קטיף. "התקשורת בחרה שלא להפוך אותה לגיבורה, כמו שהפכה את (משה) סילמן, משום שמי שאחראי כאן על מסגור מפגינים כגיבורים לא חשב שמישהי שנלחמת בהתנתקות יכולה להיות גיבורה של משהו", הוא כותב.

סיפורה שובר הלב של ילנה בוסינובה אכן לא נצרב בתודעה הציבורית. להבדיל ממשה סילמן, שהצית את עצמו באמצע רחוב קפלן בתל אביב, כשהוא מוקף צלמי עיתונות, בוסינובה התאבדה כשהיא עומדת במרחק כמה עשרות מטרים ממחסום משטרתי מבודד, ליד נתיבות. המקרה לא צולם, כי לא היו שם מצלמות, ולכן הדיווחים עליו היו צנועים, בוודאי יחסית להתאבדות הדרמטית של סילמן שתועדה מכל זווית.

לבוסינובה, תושבת קדומים, לא היו כמעט בני משפחה בישראל. וב-15 השנים שחלפו מאז המקרה, לא נעשה מאמץ מיוחד להותיר את זכרה בתודעה.

בהקשר הזה, לא נותר אלא להצטער שלקלמן ליבסקינד אין גישה לכלי תקשורת מרכזיים, ולכן הוא לא היה יכול לחקור את תולדות חייה של בוסינובה לכתבת מגזין מקיפה, או להקדיש למקרה העצוב שלה סרט תיעודי או תוכניות טלוויזיה ורדיו. אולי אם אחד הליבסקינדים היה עושה את זה, היו אחרים מתעוררים ופועלים גם הם להנצחתה של בוסינובה, בדיוק כמו שתומכי המחאה החברתית של 2011-2012 שהכירו את סילמן אישית, פעלו מאז להנציח את זכרו.

לא נותר אלא להצטער שלקלמן ליבסקינד אין גישה לכלי תקשורת מרכזיים, ולכן הוא לא היה יכול לחקור את תולדות חייה של בוסינובה לכתבה מקיפה, או להקדיש למקרה העצוב שלה סרט תיעודי או תוכניות טלוויזיה ורדיו

אני מתנצל על הטון הסרקסטי שהשתלט עלי בפסקה האחרונה. זה כנראה מה שקורה כשקוראים יותר מדי ליבסקינד, שסרקזם הוא הוא אחד מכלי העבודה האהובים עליו. למשל כשהוא כותב: "הוי הצביעות התקשורתית. מדהים היה לראות את העיסוק המופלג של כלי התקשורת השבוע בהלכות מכת"זית. שעות של שידור וים של מלל הושקעו בניסיון לברר מה אומר החוק, ועל מי מותר להשפריץ, ובאיזה גובה ובאיזו זווית. בוקר טוב, עולים חדשים, תודה שבאתם. עד שלא מילאו כאן בזרנוקים מפגינים שנראים כמוכם, זה הרי לא עניין אתכם".

חבל שליבסקינד שכח כאן את תפקידו כאיש עיתונות "ששואלת וחוקרת ודואגת לזכויות אדם ומתעניינת בחופש ביטוי ובדמוקרטיה". אם הוא היה עושה את זה, היה מגלה שארגוני השמאל "הוועד נגד עינויים" ו"האגודה לזכויות האזרח" עתרו נגד השימוש האלים של המשטרה במכ"תזית בפיזור הפגנות החרדים ב-2016-2017.

המכת"זית בשימוש בפיזור הפגנת החרדים בירושלים נגד חוק הגיוס, ב-23 במרץ 2017 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

המכת"זית בשימוש בפיזור הפגנת החרדים בירושלים נגד חוק הגיוס, ב-23 במרץ 2017 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

פעיל השמאל איתן קלינסקי אף פירסם מכתב גלוי לקיבוץ בית אלפא ובו כתב בין היתר: "אינני איש דתי, אך שמורה לקהילה החרדית בירושלים ובבני ברק הזכות להפגין, ולממש את הערך המקודש של דמוקרטיה ולהביע את מחאותיה בהפגנות".

קלינסקי גם צירף תצהיר ברוח דומה לעתירה נגד השימוש במכת"זית שהגיש עו"ד איתי מק, והנושא כולו זכה לסיקור דווקא באתרי שמאל מובהקים כמו "שיחה מקומית".

אבל כל העניינים האלה – סיקור אקט המחאה של חננאל דיין, מסגור הטרגדיה של ילנה בוסינובה, או המאבק באלימות המשטרתית – מתגמדים אצל ליבסקינד מול הטראומה שהוא חווה מסיקור ההתנתקות, כשהתקשורת התמכרה לסיפורי "שקרים ובדיות" כלשונו, רק כי העיתונות הישראלית, על פי ליבסקינד, היא "עיתונות שמעריצה בהתרגשות את החיבור של הערבי לעץ הזית שלו אבל לא הצליחה מעולם להבין מה ליהודי ולאדמת ארץ ישראל. כך נראתה התקשורת הישראלית ב־1970. כך היא נראתה ב־2005. כך היא נראית היום".

השקר על ההתעלמות כביכול של התקשורת מהמחאה נגד ההתנתקות מככב עכשיו אצל ראש הממשלה ומקורביו, שטוענים שהמחאה נגד נתניהו זוכה לחיבוק תקשורתי, בזמן שהמחאה נגד ההתנתקות נתקלה בהתעלמות תקשורתית.

השקר על ההתעלמות כביכול של התקשורת מהמחאה נגד ההתנתקות מככב עכשיו אצל ראש הממשלה ומקורביו, שטוענים שהמחאה נגד נתניהו זוכה לחיבוק תקשורתי, בזמן שהמחאה נגד ההתנתקות נתקלה בהתעלמות

מחקר של עמותת "קשב" מ-2006 ניתח את דיווחי התקשורת הישראלית על ההתנתקות במהלך השבועות שקדמו לביצוע התוכנית ובמהלכה. הבדיקה כללה את כל הדיווחים שהופיעו במהדורות החדשות המרכזיות בערוצים 1, 2, ו-10, ובגיליונות שלושת העיתונים היומיים הגדולים – "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" – בין 1 ל-24 באוגוסט 2005. בסך הכל נבדקו יותר מאלפיים כתבות וידיעות. מעל אלף כתבות עסקו במחאת המתנחלים כנגד ההתנתקות. לא בדיוק התעלמות.

עמוד 2 בידיעות אחרונות, ב-12 באוגוסט 2005

עמוד 2 בידיעות אחרונות, ב-12 באוגוסט 2005

ליבסקינד, שמצד אחד מתקומם על הצנעת התאבדותה של בוסינובה, כועס מצד שני על כך שהמוחים נגד ההתנתקות תוארו על ידי התקשורת כמי שמובילים ל"מצדה מודרנית".

הוא גם כתב דברים ברוח דומה בחודשים ובשבועות שקדמו להתנתקות. וכבר אז הוא התעלם מהעובדה, שהיו גורמים רבים מבין המתנגדים להתנתקות, שניסו ליצור בדיוק את הרושם הזה – שההתנתקות, או "הגירוש", היא טראומה לאומית שישראל לא תוכל להרשות לעצמה לעבור פעם נוספת בעתיד. זו הייתה האסטרטגיה הכללית של המוחים, וזו הייתה הטקטיקה ברבים מאירועי המחאה נגד ההתנתקות. והתקשורת התמסרה לנרטיב הזה בלי למצמץ.

"הסיקור של תנועת המחאה הוא מופרז לחלוטין, והסיקור הזה הוא שמפיח בה רוח חיים. יכול להיות שהסיבה לכך היא שהעיתונאים רוצים להראות שהמתנחלים מסוכנים, אבל בסופו של דבר המטרה היחידה של המתנגדים היא שההתנתקות לא תרד מהכותרות, ואת זה הם מצליחים לעשות יופי, בזכות התקשורת. לכן אם מישהו מייחס לתקשורת קונספירציה נגד הימין זה פשוט שטויות" – את הדברים האלה אמר כבר אז, ב-2006, פעיל השמאל הקיצוני, האנרכיסט קובי אריאלי.

סיקור מחאת ההתנתקות בתקשורת בזמן אמת

סיקור מחאת ההתנתקות בתקשורת בזמן אמת

ואם זה היה היחס להתנתקות בעיתונות המיינסטרים, אין צורך לנבור בארכיונים כדי להיזכר איך היא נראתה וסוקרה בערוצי התקשורת הימניים המובהקים, כמו "מקור ראשון" וערוץ 7 שפעלו אז.

"אם יש כלי תקשורת הרתומים ומגויסים, במלוא מובנן של המלים הללו, למשימת שיווקה של דעה אחת, הרי אלה דווקא עיתונים וערוצי רדיו ימניים, חרדיים וחרד"ליים", כתב ב. מיכאל ב-2005, "אלה משוחררים מכל תחושת חובה להצטייר כמאוזנים, כלל לא מעלים בדעתם – וזו, אגב, זכותם המלאה והבלתי מעורערת – להעניק במה לדעות אחרות".

שני "סיפורי המחאה" הגדולים סביב ההתנתקות, שזכו אז לחשיפה תקשורתית עצומה, היו הסיפורים על כוונת אנשי ימין להכניס להר הבית עשרת אלפים תומכים, וכמובן – סיקור חסימות הכבישים. התקשורת – אז כמו היום – רדפה אחרי הסיפורים הקיצוניים ביותר, שהם גם הסיפורים מושכי הרייטינג והטראפיק, שהם תמיד המוטיבציה האמיתית של התקשורת הממסדית.

שער ידיעות אחרונות מה-12 באוגוסט 2005

שער ידיעות אחרונות מה-12 באוגוסט 2005

לכן התקשורת התמסרה אז כמעט ללא תנאי לדוברים הבולטים של המחאה נגד ההתנתקות. "יש תשוקה גדולה בשוק לסיפורים. עיתונאים דורשים את זה ובמצב שבו כל ילד שדוחף שוטר הופך להיות כותרת ראשית, ברור למה. וכשיש דרישה אז מייצרים", התגאה אז איש השמאל הרדיקלי איתמר בן-גביר.

"לנפח את הבועה לממדים האלה ולזרוע פאניקה מיותרת היה ממש חוסר אחריות, בעיקר של התקשורת אבל גם של כוחות הביטחון. זה יכול היה להיגמר גם במהומות עם נפגעים", אמר אז מי שסיקר את ההתנתקות לערוץ 10, עיתונאי אובייקטיבי ולא מזוהה פוליטית בשם ינון מגל.

אז התעלמות מקוממת או ניפוח מכוון? חוסר עניין במפגינים או התמסרות מוחלטת למנהיגי המחאה ולמסרים שהם מבקשים להעביר? כותרות ראשיות או דחיקת הסיפור לעמודים הפנימיים? ביקורת או "לוח המודעות של המחאה"?

אם לסמוך על העיתונאי ליבסקינד – למרות האזהרות של ליבסקינד שאסור לסמוך על עיתונאים – התשובה על השאלות האלה היום תלויה כנראה בדבר אחד: במה שנתניהו ירצה לומר בפתח ישיבת הממשלה הבאה, כשהוא יתריע שוב, שאנחנו מידרדרים להיות צפון קוריאה.