הכתבה "נתניהו: פתרון כתב החידה" פורסמה ב"כל העיר" ב-21 ביוני 1996 והיתה בשעתה הפרופיל המקיף ביותר שנכתב על בנימין נתניהו. היא פורסמה כשלושה שבועות אחרי שניצח את שמעון פרס בבחירות לראשות הממשלה, ונכנס לקדנציה הראשונה שלו במשרד ראש הממשלה. הכתבה מועלית כאן כלשונה (כ-18 אלף מילים!) ובצורתה מקורית. היא תומללה לנוחיות קריאה, ובטקסט לא נערך כל שינוי, תוספת או הגהה. הכתבה מופיעה באישור ובאדיבות עמוס שוקן, מו"ל קבוצת "הארץ" ורשת שוקן, וכל הזכויות לכתבה שייכות לרשת שוקן.

נתניהו
פתרון כתב החידה

מאת עינת ברקוביץ' ובירנית גורן
השתתפו בתחקיר: נרי ליבנה ויותם בנזימן
עורכת ראשית: רות יובל

ואלה השמות המופיעים בתיק הביטוח-הלאומי האמריקאי של ראש ממשלת ישראל: בנג'מין נתניהו, בנג'מין ניתאי, ג'ון ג'י סאליבן וג'ון ג'י סאליבן ג'וניור. מה צריך ללמוד מהעובדה שכתובתו הרשומה של אותו סאליבן מסתורי אינה קיימת? ומדוע הטיל הממשל חסיון על כל תיקיו של נתניהו? זו רק תעלומה אחת מיני רבות בעברו המשופץ: מדוע הכחיש ששינה את שמו לניתאי? למה לא העבירה משפחתו דו"חות כספיים ממכון-יונתן לרשם העמותות? איך שיקר למדינה שלמה כשטען שהרומאן עם רות בר היה "אירוע חד פעמי"? ומה הקשר בין חבריו המיליונרים רון לאודר וטד אריסון לחברות שהוא מתכוון להפריט? הפרקים החסרים בביוגרפיה של האזרח נתניהו

מי אתה, ג'ון ג'יי סאליבן

הגישה אל תיק ביטוח לאומי מס' 020364537 חסומה. מי שמצליח לעקוף את המכשלה הזו, מגלה ש-020364537 הוא מספר הזיהוי שנתנה הממשלה האמריקאית ב-1963 לאזרח בנג'מין נתניהו. במהלך השנים, כך על פי התיק, נעשה באמצעות המספר הזה – שכמוהו כמספר תעודת הזהות בישראל – שימוש לצרכים הבאים: בנג'מין נתניהו ביקש אשראי. בנג'מין ניתאי ביקש אשראי. ג'ון ג'יי סאליבן ביקש אשראי וגם ג'ון ג'יי סאליבן ג'וניור. מספר אחד, ארבעה שמות. האם מדובר באותו אדם?

השאלה מיהו ג'ון סאליבן ומה הוא עושה בתיק הביטוח הלאומי של בנימין נתניהו לא תיפתר כאן. האם ייתכן שנתניהו נפל קורבן לתרמית אשראי מוזרה שלא דווחה מעולם, שבמהלכה השתמש זר לא ידוע במספרו האישי? מה צריך ללמוד מהעובדה שכתובתו הרשומה של אותו סאליבן מסתורי בצפון קליפורניה היא כתובת שאינה קיימת? מדוע הטיל הממשל האמריקאי חיסיון על כל תיקיו של האזרח לשעבר נתניהו?

כל בקשות האשראי המפורטות נעשו בשנים 1988-1987, בעוד שבכל שאר שנותיו של נתניהו לא נרשמה ולו פעילות אחת נוספת. גם בסוכנות האשראי – שבה מרוכז מידע על פעולות כגון פתיחה וסגירה של חשבונות בנק, קבלת הלוואות, עמידה בתשלומים והחזקת כרטיסי אשראי – ריק תיקו של נתניהו לחלוטין. האם ייתכן שבכל שנותיו בארה"ב לא ביצע ולו פעולה אחת מכל אלו? או שמא נמחקו כל הרישומים הנוגעים לנתניהו?

שרשרת התהיות הזו, שהיתה נחשבת מופרכת בעליל לו היתה נוגעת לכל פוליטיקאי ישראלי אחר, מאבדת את מופרכותה כשמדובר בנתניהו: מעולם לא היה לישראל ראש ממשלה שפרקים בעברו הלא כל-כך רחוק – האיש בסך הכל בשנות הארבעים לחייו – מעורפלים עד כדי מסתורין. וזה לא רק מפני שהוא גדל רחוק מכאן.

לנתניהו, כך הבחין ודאי כל צופה טלוויזיה, יש נטייה לשכתב את המציאות במקום שבו היא חוטאת לתדמית שהוא מבקשת למכור. כך עשה כשנדרש להסביר את שינוי שמו לניתאי (הוא הכחיש), כך עשה כשנשאל מדוע לא שירת במלחמת לבנון (הוא לא זכר), כך עשה כשסיפר לאומה ולאשתו שרה שבגידתו בה היתה אירוע חד פעמי (הוא פשוט שיקר), וכך הגדיל לעשות בכל הנוגע לאזרחותו האמריקאית.

גירסתו הראשונה של נתניהו היתה כי כלל לא החזיק באזרחות אמריקאית. כך אמר לפני ארבע שנים לעיתונאי יגאל לביב. בלחץ הנסיבות, על רקע התמודדותו על תפקיד ראש הממשלה, כבר הציג גירסה משופרת: "בגיל 18 ויתרתי על הדרכון האמריקאי שלי כשהתגייסתי לצבא", סיפר נתניהו לפני חודש וחצי בראיון בערוץ 2. "החוק אמר אז שאם אתה מתגייס לצבא הישראלי, אתה מאבד את הדרכון. אמרתי תודה רבה, אני ישראלי.

"האמריקאים החזירו לי אותו אחר כך כי מישהו הלך לבית הדין האמריקאי וקבע עיקרון שמחזירים את הדרכונים. הלכתי עוד פעם כשנסעתי לוושינגטון לייצג את המדינה שלי. הלכתי לשם ואמרתי להם, רבותי, אני מייצג את מדינת ישראל, אין לי שתי אזרחויות. קחו בבקשה את הדרכון. הם נדהמו. הם ישבו שם ברחוב הירקון, אמרו שלא קרה להם שמישהו החזיר להם דרכון. ובכן, אני החזרתי דרכון פעמיים כי אני ישראלי".

האמת שונה בתכלית: נתניהו קיבל אזרחות אמריקאית יחד עם שאר בני משפחתו כשעזבו את הארץ ב-1962 בהיותו בן 14. כשהתגייס לצה"ל לא איבד את אזרחותו האמריקאית כפי שטען (החוק בארה"ב שונה חמש שנים קודם לכן), וממילא לא החזירו אותה האמריקאים ביוזמתם, הליך שכלל לא קיים.

נתניהו החזיק באותה אזרחות לפחות עד 1982, כשהתמנה לדיפלומט ונדרש לוותר על אזרחות זו לפי כללי משרד החוץ.

בתיק הביטוח הלאומי של נתניהו בארצות הברית אין שום זכר לביטול אזרחותו. זה לא אומר שהוא עדיין אזרח ארצות הברית. מצד שני, במשרד החוץ אין הוכחה ממשית, למעט הצהרתו שלו, כי ויתר על האזרחות האמריקאית. בהתחשב בעובדה שנתניהו מעולם לא היה חסיד אדוק של עובדות, הדרך היחידה לוודא שאכן ויתר על אזרחותו שם היא אם יורה לממשל האמריקאי לפרסם את המידע שבתיקיו. נתניהו מסרב לעשות זאת.

ואותו מסתורין מכוון מפעיל נתניהו בכל החזיתות, כל השנים. אבא שלו רצה ילד מושלם, אבא יקבל. בלי הנחות בדרך, בלי ספקות, בלי להניח למציאות להכתיב את ההיסטוריה. בחתירה המאומצת לשלמות נפערו הרבה חורים שחורים, שנסתמו גם במחיר אי אמירת אמת. ועכשיו, משנבחר לתפקיד ראש ממשלה, אי אפשר לדחות יותר את הבירור, מי הוא באמת בנימין נתניהו.

חוליה אחת בשרשרת של עם עתיק

כמה שבועות לפני הבחירות לראשות הממשלה קיבל בנימין נתניהו מאביו ספר במתנה: הביוגרפיה המלאה של ג'ון קנדי. נתניהו ג'וניור מצא את הביוגרפיה הזו מרתקת. במידה רבה, כמו שציין ה"ואניטי פייר" בכתבה שפורסמה על נתניהו ערב הבחירות, הותווה מהלך חייו בדומה למודל החיקוי האמריקאי.

משפחת נתניהו לא סימנה את ביבי, אלא את יוני, הבכור, כיורש העצר. הם אמרו עליו שיהיה סופר ורמטכ"ל. לראש הממשלה הנבחר ניבאה האם צילה שיהיה צייר. ההמשך התנהל ממש על פי נוסחת שבט בני קנדי. כשיוני, כמו ג'ו קנדי הצעיר בזמנו, נהרג בקרב, כולם קיוו וציפו שהאח הצעיר ויפה התואר ימלא את מקומו. וכמו אצל הקנדים, הכוח המניע של המשפחה הוא אב מתוסכל.

פרופ' בנציון נתניהו הוא הורה שאפתן שחינך את שלושת בניו, יוני, בנימין ועידו, למצוינות. עד היום מקריא ראש הממשלה לאביו את נאומיו בטלפון, מציג בגאווה את ספרו של האב על אנוסי ספרד ומקורות האינקוויזיציה במאה ה-15. העבודה הזאת, שלה הקדיש בנציון נתניהו שנים רבות מחייו, התפרסמה לפני כמה חודשים בארה"ב בהוצאת רנדום-האוז היוקרתית.

לפני הבחירות, במפגש עם אנשי רוח סיפר נתניהו הבן איך העיתונות האמריקאית היללה את העבודה הזו. כשנשאל נתניהו בראיון ל"ידיעות אחרונות", מה היה הרגע המאושר בחייו, ציין את הרגע שבו זכה אביו "לשבחים גדולים מחוקרים בעולם", מיד אחרי רגעי לידת ילדיו.

בנציון נתניהו נולד ב-1910 בפולין. אביו, הרב נתן מיליקובסקי, מוסמך לרבנות וציוני נלהב, עלה לארץ ב-1920, התיישב בירושלים ושינה את שמו לנתניהו (מתת-אל). הוא ניהל בית ספר בצפת, וב-1924 נשלח על ידי קרן היסוד לאנגליה, צ'כוסלובקיה וארצות הברית. בערוב ימיו עבר לגור בהרצליה והיה פעיל בהתאחדות האיכרים. במהלך משפט ארלוזרוב הקים ועדה להגנת הנאשמים. תשעה ילדים נולדו לו – שמונה בנים ובת. ודאי לא שיער שרבים מבני המשפחה הציונית שלו ישתקעו מאוחר יותר בחו"ל. בנציון עצמו מחזיק באזרחות כפולה, ישראלית ואמריקאית.

בנציון, הבכור מבין האחים, הגיע לתנועה הרביזיוניסטית בעקבות מאמריו של זאב ז'בוטינסקי נגד מדיניות ההבלגה של היישוב ביחס לבריטים. הוא ערך את יומון התנועה "הירדן", והפך לאחד האידאולוגים של התנועה, מאלה שהתעמתו מול קבוצת הצעירים לוחמי האצ"ל, ובראשם מנחם בגין. לוחמי האצ"ל השתלטו על התנועה, בגין היה ליורשו של ז'בוטינסקי, ובנציון נתניהו, כמו אחרים מבין קבוצת התיאורטיקנים שלא השתתפו בקרבות מלחמת השחרור, מצא את עצמו מחוץ למעגל ההשפעה.

בנציון נתניהו לא סלח לבגין מעולם. העלבון הוביל לסלידה מעסקנות פוליטית אבל רוח הדברים עברה במשפחה בירושה. מי שנמנים כבר שנים עם מחנהו של נתניהו הבן מגדירים אותו כאנטי-בגיניסט. בנימין נתניהו התבטא בנחרצות נגד הסכמי קמפ-דייוויד, ואולי גם מכאן צמחה האיבה הגדולה בין נתניהו לדור הנסיכים, בני בגין ודן מרידור, המייצגים מחנה שמשפחת נתניהו סולדת ממנו.

ב-1944 נשא בציון לאשה את צילה סגל, בוגרת משפטים באוניברסיטה העברית, ילידת ארצות הברית. את כל חייה הקדישה סגל לעבודה האקדמית של בעלה, דאגה שאיש לא יפריע לו במחקריו, הדפיסה לו עבודות. המחויבות הטוטאלית הזו עברה גם לילדים. בית נתניהו כולו השתעבד לקריירה של האב, שערך בין השאר גם את האנציקלופדיה "יודאיקה", את כתביהם של הרצל, נורדאו ופינסקר ואת "האנציקלופדיה העברית" (יחד עם ישעיהו ליבוביץ'). בשעות עבודתו של האב נדרשו הילדים לשמור על שקט מוחלט, וכשחרגו מכללי המשמעת הנוקשים ננזפו ואף נענשו.

הבית לא התנהל על פי מודל ההורים היהודים המוכר בארץ. כשיוני, הבן הבכור, נפגע באחת הפעולות בצבא, נשארו ההורים בארצות הברית (יוני כתב להם אז מבית החולים: "הכל טוענים שאתם ודאי מתכוננים לקפוץ לארץ. לגבי היד אין כל חשש, היא תבריא מאליה… אבל מאד אשמח אם תהיו כאן, בכל זאת, ונוכל לדבר. יש כל-כך הרבה מה לומר". ההורים בחרו לא לבוא). האב גם החמיץ את ברית המילה של נכדם, אבנר. מכרי המשפחה זוכרים את בנציון נתניהו יושב ביום ההולדת של נכדתו בת השלוש, קורא בריכוז את "הארץ" וגוער בילדים שלא יפריעו לו, כשאשתו צילה שומרת את שלוותו.

גיסו של בנימין נתניהו, חגי בן ארצי, מספר ש"מה שהועבר לילדים זו תחושה שהם חוליה בשרשרת של עם עתיק. בנציון חי בתודעה מאד עמוקה של מי שמהווה חלק מההיסטוריה היהודית של 4,000 שנה". הקו האידאולוגי המתמשך הזה התבטא גם בעבודתו של בנציון ב"אנציקלופדיה העברית". תחת הערך "ארץ ישראל" כינס האב הן את תולדות מדינת ישראל והן את תולדות הממלכה ההאשמית.

גיס אחר, מתניה בן ארצי, מספר על הלקח ההיסטורי שהרצה לו פעם פרופ' נתניהו בהסתמך על עבודתו האקדמית: "הספרדים הנוצרים נלחמו כדי לגרש את המוסלמים מארצם למעלה ממאתיים שנה. אז מה. עם שרוצה להרוויח את אדמתו לא צריך להירתע ממלחמה גם אם היא נמשכת מאתיים שנה".

בראיונות לעיתונות יזכיר בנו שוב ושוב איך אביו ניבא אחרי מלחמת ששת הימים ש"תוך 25 שנים לכל היותר הם יחזירו את הכל, כולל ירושלים".

נתניהו האב לא הסתיר מעולם את תחושתו, שלא נקלט בממסד האקדמי בישראל בגלל עמדותיו הפוליטיות, שלא תאמו את רוח שלטון מפא"י. באוניברסיטה העברית, היחידה בארץ בשנות החמישים, לא נמצא לו תקן פנוי, ולכן חיפש ומצא הכרה מקצועית בארצות הברית. הוא לימד בדרופסי קולג' בפילדלפיה, ואחר כך שימש כראש המחלקה לשפות שמיות באוניברסיטת קורנל.

רגשות התסכול מהממסד ומהשותפים לדרך הפוליטית הפכו אותו עם השנים לאדם מרוחק ומתנכר לסביבתו. באותה כתבה ב"ואניטי פייר" ציינו מכריו של האב את רשימת הקבוצות שהפרופסור בז להם: "קולגות מהאקדמיה, פוליטיקאים מכל המגזרים, ערבים, ספרדים ויהודים אורתודוקסים". צחוק הגורל: דווקא רגשות הקיפוח בשני המגזרים האחרונים יביאו את בנו לשלטון.

האווארד רוארק עמד על הצוק וצחק

כשבנימין נתניהו נשאל אם הוא מחשיב את עצמו לאדם מאושר, הוא עונה תמיד באותו הנוסח: "לפעמים. אבל בהחלט היתה לי ילדות מאושרת".

ילדותו של נתניהו, על פי עדותו, היתה "כולה ישראלית… הרבה חברים ומשפחה". מכריו מילדות זוכרים אותו כנער שאפתן במיוחד, "רציני עד אימה, חסר הומור, מבוגר מכפי גילו. ילד שלא התעסק בשטויות. הוא לא התפרחח או עסק במעשי קונדס. הוא ראה את עצמו כמין האווארד רוארק".

"האווארד רוארק עמד על הצוק וצחק", כך נפתח ספרה של איין ראנד "כמעיין המתגבר". ראנד היתה מרצה לפילוסופיה שהפכה למעין גורו של דור המתבגרים בארה"ב ובארץ, בני דורו של נתניהו. את התיאוריה של רציונליזם פרגמאטי, קפיטליזם נעדר פשרות ואגואיזם נאור, שראנד הטיפה לה, החליפו אחר כך מתבגרי אותו הדור בדיבורים על אהבה במקום מלחמה.

כשבני דורו שבאמריקה הלכו לוודסטוק, חזר נתניהו לארץ והתגייס לצבא, לסיירת מטכ"ל, שבה שירת אחיו הנערץ והאהוב עליו, יוני. היום, כמו האווארד רוארק, הוא ניצב על הצוק שבפסגה, אלא שהוא איננו צוחק, לכל היותר מחייך חיוך מאומץ, חסר הומור. כל מי שהכיר את נתניהו מילדות יעיד שתגובות ספונטניות משוחררות אינן הצד החזק שלו. הקסם האישי המפורסם עובר רק בטלוויזיה.

הוא נולד בירושלים ב-1949, אחרי שהמשפחה חזרה מארצות הברית והתיישבה בבית אבן ברחוב הפורצים בקטמון. ילד סנדוויץ', גדול בשנתיים מהאח הצעיר עידו (רופא רדיולוג, שחוזר עתה משהות ארוכה בארצות הברית לעבודה בהדסה), קטן בשלוש שנים מהאח הבכור, יוני. נתניהו למד בבית הספר היסודי האליטיסטי הדרום, והיה פעיל מאד בשבט הצופים מצדה.

הוא נחשב לספורטאי מצטיין, לתלמיד מחונן. בחטיבת הביניים למד בגימנסיה רחביה, עד שבגיל 14 עזב עם משפחתו לארה"ב בעקבות הקריירה של האב. הנסיעה הזאת תהפוך לגלות מרצון של שנים ארוכות, ותספק תחמושת למבקריו. כשידברו על פרופ' נתניהו כמועמד לתפקיד נשיא המדינה מטעם הליכוד, לאחר נפילת בנו יוני, יטיחו בו שהוא יורד.

דווקא תחושת הציונות החזקה כל כך שטיפח גם אצל ילדיו הקשתה עליהם את המעבר לחו"ל. "אני זוכר שאחי ואני הסתובבנו ברחוב ובכינו", סיפר נתניהו שנים אחר כך. בכל חופש גדול הוא היה חוזר לארץ, לבלות עם בני מחזורו בגימנסיה. הוא היה מתארח אצל חברים, בדרך כלל אצל הורי חברו עוזי בלר (היום רופא), הולך עימם למחנות העבודה של הצופים, מתראה עם יוני, שהיה מגיע לחופשות מהצבא. "אבל תמיד היתה לי הרגשה שהוא הולך לבד, שהוא בודד", אמר מכר.

"בהחלט התייחסו אליו כאל אחד מהחבר'ה", מספר חבר ילדות. "אבל אני זוכר שכשהוא התחיל להגיע לחופשים מאמריקה, הוא כנראה בלע שם ספרים על מנהיגים אמריקאים ועל משפחת קנדי, והיה נדמה לי שהוא רואה את עצמו כמו מין קנדי צעיר בעצמו. הוא היה מרצה ונואם ומתווכח, היו לו המון דעות והוא היה רציני מאד".

"הוא היה מדבר על שתי גדות לירדן וכל מיני דברים שלא כל-כך הבנו אז, אבל עשו עלינו רושם גדול". זוכרת מכרה.

במהלך אחת החופשות הכיר בנימין נתניהו את בת המחזור שלו מהגימנסיה, מרים (מיקי) ויסמן. ויסמן היתה, לעדות חבריה, התלמידה הכי טובה במגמה המתמטית. "הם היו הזוג המושלם", מוסיפה מכרה. השניים היו גם שותפים בדעותיהם. מכריה של מיקי מספרים שהיא "בעלת השקפות ימניות קיצוניות". נתניהו, הרבה לפני שהפך לפוליטיקאי פרגמאטי, היה לא פחות קיצוני ממנה.

בסוף כל קיץ היה נתניהו חוזר לארצות הברית, אל התיכון והבית בפילדלפיה, אל החברים האמריקאים. הוא נאלץ להתאים את עצמו לסביבה על פי עונות השנה: בקיץ היה צבר ישראלי לכל דבר, בשאר חודשי השנה היה נער אמריקאי. עם השנים תהפוך החלפת הזהויות לאופי שני, ואולי גם תעצב את דמותו הציבורית: הוא יהיה לפוליטיקאי היחיד שמסוגל להיות גם צבר מחוספס, פטריוט עטור תהילת סיירת, וגם יורד לשעבר וחסיד החלום האמריקאי.

חושבני שאני אוהבו יותר מכל אדם אחר בעולם

מי שעיצב את החלק הישראלי בזהותו של נתניהו הוא אחיו הגדול, יוני. הקשר שבין שלושת האחים לבית נתניהו יוצא דופן. מי שמכיר אותם מילדות מדבר על "אהבה אדירה", על "חברות נהדרת ופרגון הדדי" ועל "יחסי הערצה של ממש, בעיקר של עידו וביבי אל יוני". נתניהו עצמו סיפר באחד הראיונות: "אמא השאירה את עבודת החינוך בידי יוני הבכור, שהיה אח נפלא".

רוח הצוות המפורסמת בין שלושת ילדי נתניהו היתה, ודאי, גם תולדה של גאוות היחידה שהחדירו בהם הוריהם: הם היו בני נתניהו. אבל לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין שהציפיות מרחיקות הלכת להתבגרות מהירה ועצמאות מוחלטת שתלו בהם הוריהם, הפכו את האחים מצד אחד לתלויים זה בזה יותר מהרגיל, ומצד שני למי שלהוטים במיוחד לרצות את הוריהם.

כבר בתיכון בפילדלפיה היה נתניהו שולח לאחיו בסיירת מטכ"ל את החיבורים שכתב. יוני הגיב עליהם באהבה גדולה, כמעט אבהית. "יש לך כישרון התבטאות מדהים", כתב לו אחרי שקרא עבודה שלו על תומאס ג'פרסון, "הלוואי שידעתי חצי מהאנגלית שאתה יודע. אתה מסוגל, כפי שנראה לי, לנצל את כל מלאי השפה העומד לרשותך. אם תמשיך בקו הזה תצליח להפיק דברים נפלאים. אם בשישית אתה מסוגל לכתוב יצירה כזו, מי יודע מה תכתוב כשתהיה בשמינית, והלאה והלאה".

ובהזדמנות אחרת כתב יוני לתרזה קרסנולסקי, אז חברתו ולימים אשתו: "חושבני ש(ביבי) הוא האדם שאני אוהבו יותר מכל אחד אחר בעולם".

בחודש ההמתנה מורט העצבים שלפני מלחמת ששת הימים היה בנימין נתניהו עסוק בבחינות הגמר בתיכון בפילדלפיה. הוא סיים בהצטיינות, והחליט להיפרד מהוריו ולחזור לארץ כדי להתגייס. בצבא סירבו לקבלו, משום שתאריך גיוסו עדיין לא הגיע. בינתיים יצא נתניהו לחפש אחר אחיו יוני, וכמה ימים לפני פרוץ המלחמה איתר אותו בבסיסו. "איזו הפתעה", כתב יוני להוריו ב-2.6.67. "ביבי הופיע בריא ושלם וחזק ויפה. כל-כך שמחתי לראותו. כל-כך הרבה סיפורים סיפר".

באותו זמן ישב ביבי בבית ההורים בירושלים והמתין לגיוס. יוני הגיע אליו לעתים כדי לדאוג לכך "שיהיה מאורגן כמו שצריך", ותיכנן את חתונתו עם תותי. "ביבי ועידו נמצאים פה הרבה", כתב להוריו חודש לאחר המלחמה, "וכמו תמיד, 'רוח הצוות' בין שלושתנו פורחת ומשגשגת".

את רוח הצוות הזו לקח עימו ביבי לצבא. ביוני 1967 התגייס לסיירת בעקבות אחיו הבכור, ולא הפסיק לדבר עליו עם כל מי שהכיר.

"הוא מאד העריץ את יוני ודיבר עליו המון", סיפרו חבריו לסיירת לעיתון "חדשות". "ביבי לא הפסיק להגיד כמה שהוא נהדר ונפלא ומיוחד. כל דבר שהיינו עושים הוא היה חושב בקול רם איך יוני היה עושה את זה. לפי הדיבורים של ביבי על יוני, חיכינו לאיזה אלוהים שיגיע". מספרים גם ששאל פעם מישהו, "האם אתה מכיר את אחי יוני?", וכשבן שיחו ענה לו בשלילה, אמר לו נתניהו ברפלקס משפחתי מותנה: "הוא הולך להיות הרמטכ"ל".

לשרת את המדינה במסירות בשדה הקרב

נתניהו מרבה להתגאות בשירותו הצבאי בסיירת. הרקורד הזה הפך אותו בעיני עצמו למר ביטחון, לא פחות מיצחק רבין או אהוד ברק. בפועל הוא שירת חמש שנים ביחידה והשתחרר ממנה לפני מלחמת יום הכיפורים בדרגת סרן. מאז עשה מעט מאד ימי מילואים, בעיקר בגלל שהותו הארוכה בחו"ל.

בשירותו הסדיר היה נתניהו קצין מצטיין. הוא פיקד על צוות, השתתף בכמה מבצעים ואף קיבל ציון לשבח על פעולתו באחת מהן. בפעולה אחרת כמעט טבע במימי תעלת סואץ, מפני שהעמיס על עצמו ציוד במשקל עודף.

אבל הפעולה הידועה ביותר שהשתתף בה היתה ההשתלטות על מטוס סבנה, תחת פיקודו של מפקד הסיירת דאז, אהוד ברק.

נתניהו היה אחראי על כנף ימין של המטוס, כשיוני, אחיו הבכיר ממנו בדרגה, הופיע וביקש ממנו לפנות לו את המקום. נתניהו, למרות הערצתו ליוני, סירב. מאוחר יותר, במהלך המבצע, חטף כדור בזרועו מאש כוחות צה"ל.

בסוף 1972, אחרי מבצע סבנה, השתחרר נתניהו מהצבא וחזר לארצות הברית. החברות עם מיקי ויסמן, שהתגברה על מרחקים טראנס-אטלאנטיים, נמשכה לאורך כל תקופת התיכון ושירותו הצבאי. הם התחתנו והתמקמו בבוסטון – היא מצוידת במלגה לדוקטורט בכימיה באוניברסיטת ברנדייס, הוא עם כשרון הציור שלו בלימודי ארכיטקטורה באוניברסיטה היוקרית אם.איי.טי. "תמיד אהבתי לצייר. רציתי תמיד לבנות בניינים רבים. היתה לי אפילו שאיפה כמוסה לתכנן ערים חדשות", סיפר נתניהו בפסח האחרון בראיון ל"ידיעות אחרונות".

תוך פחות משנה יצליח נתניהו להיפטר מהסממן האחד שמנע ממנו להפוך לאמריקאי לכל דבר – השם. ביוני 1973 הוא מגיש בקשה לבית המשפט המקומי בבוסטון להחליף את שמו לבנג'מין ניתאי. אני רוצה שם קצר יותר, הסביר כדרכם של מהגרים רבים. הבקשה אושרה בספטמבר 1973, ומאז השתמש נתניהו בשם ניתאי: הן בתמונות המחזור שלו באוניברסיטת אם.אי.טי והן בפעילותו בארץ שנים אחר כך במסגרת מכון יונתן, כשעל המסמכים הרשמיים הוא מצויין בשם הכפול – בנימין נתניהו-ניתאי.

לפני חמש שנים אמר נתניהו לחנה קים מ"חדשות", כי שינוי השם לניתאי נעשה במשותף עם אחיו יוני, וכי השניים בחרו בשם ניתאי משום שהיה קצר וגם משום שזה השם שבו השתמש אביהם. קים פרסמה עוד, שאחרי מותו של יוני שינה בנימין ניתאי את שמו חזרה לנתניהו.

מכאן ואילך הופך הסיפור הזה לעדות אופי של ראש הממשלה הנבחר: ב-2 במאי כתב אהוד אשרי ב"הארץ", שיש בשינוי השם כדי להצביע על כוונתו של נתניהו להשתקע בארה"ב ולרדת מהארץ. למחרת התראיין נתניהו בערוץ השני, ואחרי שהתחמק פעמיים משאלה שהפנו אליו בעניין, אמר: "לא החלפתי את שמי". כיוון שנתניהו היה שם קשה להגייה באמריקה, הסביר אל מול המצלמות, השתמשתי בשם אחר.

שלושה שבועות אחרי שלא אמר אמת בזמן צפיית שיא, פירסם "מעריב" את העתק האישור הרשמי, חתום על ידי בית המשפט במסצ'וסטס, המוכיח שנתניהו הפך לניתאי. האם נתניהו באמת חשב שהשקר הקטן הזה לא ייחשף?

נתניהו מצדו פירסם תגובה ארוכה ובה הוא מייחס לחושפי העניין מניעים פוליטים נסתרים, שנועדו להכפיש את שמו. נתניהו הדגיש גם שהוא "בן למשפחה ציונית ששורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה החדשה של מדינת ישראל, משפחה שבניה שירתו את המדינה במסירות ובהקרבה בשדה הקרב, בשירות הציבורי ובחזית המדינית".

איך קשור עברה הציוני של המשפחה לעובדה שנתניהו פשוט שיקר? שינוי שם הוא לא עבירה פלילית (על אף שהחוק מחייב אזרח בעל אזרחות כפולה ששינה את שמו להודיע על כך למשרד הפנים), לנתניהו אין שום סיבה להסתבך באי-אמירת אמת, אלא אם כן הוא מנסה להסתיר את כוונותיו באותה תקופה – לשהות בארה"ב שהות ארוכה ובלתי ציונית בעליל.

הכוונה הזו תומחש היטב שנה אחרי בואו לבוסטון, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. נתניהו, כפי שהוא מקפיד לציין בכל הזדמנות, עלה על המטוס הראשון לארץ כדי להתגייס. נתניהו, טוענים חבריו לסיירת, שוכח להזכיר באותה נשימה שהוא גם היה בין הראשונים לעלות על מטוס חזרה לארה"ב, שלושה שבועות בלבד אחרי פרוץ המלחמה.

"הוא עשה הרבה הרב הפחות מילואים מהממוצע של הלוחמים אצלנו", מספר יוצא הסיירת, "וכשאני אומר הרבה פחות אני מדבר על פינאטס. אחרי שלושה שבועות הוא חזר לארצות הברית, כשהמילואים אצלנו נמשכו כחצי שנה, עד מאי 74', וחלק המשיכו אפילו יותר מזה".

סיפור מלחמת יום הכיפורים הוא סימפטום אופייני להתנהלות של נתניהו בכל הקשור לשירות הצבאי שלו. מתוך רצון להציג את עצמו כלוחם סיירת אולטימטיבי – המיתוס שלצידו גדל – מפאר כיום נתניהו את עברו הקרבי ללא שום קשר לתכתיבי המציאות. רבים ודאי היו גאים בשירות כמו זה של נתניהו, אבל אח של יוני, הוא לא יכול להיות פחות ממושלם. כך, למשל, הדהים לפני כמה שנים את יוצאי היחידה כשסיפר בראיון לטלוויזיה על מבצע חטיפת הקצינים הסורים. נתניהו, שאמנם השתתף בהכנות לחטיפה, לא נטל כל חלק בחטיפה עצמה.

מצויד בדרגת סרן, חזר בנג'מין ניתאי לבוסטון, ללימודי התואר הראשון בארכיטקטורה (על אף שלא הוכשר כארכיטקט, שכח נתניהו לתקן את באי כנס אגודת הארכיטקטים כשהוגדר ככזה. עיתון "העיר" דיווח ערב הבחירות כי עוזרו האישי של נתניהו, שמוליק כהן, ודוברו האישי, שי בזק, אף הגדילו לטשטש כשאישרו באוזני דוברת לשכת המהנדסים והארכיטקטים שהבוס שלהם ארכיטקט. הפער בין תעודת בוגר לתואר מקצועי אולי אינו גדול, אבל הוא מאד משמעותי לתדמית). מיד אחר כך המשיך לתואר שני במנהל עסקים, ותוך פחות מחמש שנים סיים בהצטיינות את לימודיו, אחרי שהאוניברסיטה אישרה לו תוכנית לימודים כפולה.

באותה תקופה עשה נתניהו צעד ראשון בקריירה פוליטית הסברתית. מי שהכיר אותו אז זוכר את נתניהו בעיקר כמתנדב בולט בקבוצת פעילים פרו-ישראלים. הוא גויס על ידי עוזי לנדאו, שפגש בו במקרה בקמפוס. נתניהו שטח בפני לנדאו שפע הצעות לתעמולה ישראלית אפקטיבית ומתח ביקורת חריפה על שיטת ההסברה של הקונסוליה הישראלית, שנתפסה בעיניו כמעורפלת מדי. חבריו לפעילות שמעו ממנו כבר אז איך צריך לנהל מערך הסברה, איך צריך לשווק נכון ומדוע סדר העדיפויות הכלכלי של משרד החוץ שגוי.

כבר בראשית 1974 מיד עם שובו מהשירות הצבאי הקצר ללימודים, הגה נתניהו רעיון לשלושה סרטי תעמולה שיוכיחו את עדיפותה של ישראל על פני מדינות ערב. הסרטים היו אמורים להציג את הדרך ההומאנית שבה מתייחסת ישראל למיעוטים, בניגוד ליחס המשפיל אליהם במדינות ערב. בקונסוליה לא ממש נפלו מהכיסא.

זמן קצר אחר כך רושם נתניהו פרק ראשון ברומאן מתמשך עם תורמים אמריקאים. חבריו לפעילות מופתעים לשמוע שמצא ספונסר לסרטיו. האיש, מספר נתניהו לחבריו, הוא איל פלדה בוסטוני, המוכן להשקיע ברעיון 7,000 דולר, סכום עתק במונחים הדלים של תא מתנדבים. לחבריו מסביר נתניהו שהמשקיע הוא אנטי קומוניסט הרואה בישראל מחסום אחרון בפני השתלטות סובייטית על המזרח התיכון. חוץ מזה, מוסיף נתניהו, האיש גם אנטישמי מוצהר.

חבר לפעילות הסטודנטיאלית נזכר: "הספונסר של ביבי היה איש שגדל כאנטישמי ולא ממש אהב יהודים. אבל הוא היה מוכן לתת את הכסף. קצת התלבטתי עם העניין. אמרתי לביבי, 'מה נעשה, הוא אנטישמי פרו ניאו-נאצים'. אז ביבי אמר לי: 'עזוב, הוא עשיר'".

בסופו של דבר הופקו שלושת סרטוני ההסברה ונתניהו, עם שניים מחבריו, עבר איתם מקמפוס לקמפוס, מבית ספר לבית ספר, מתא פוליטי לתא פוליטי. קודם הציגו את הסרטים, אחר כך ערכו דיון. אחרי כמה חודשים התקשרו מהקונוסוליה וביקשו להכין עותקים מהסרטים כדי להריץ אותם גם בכנסים ובימי עיון. נתניהו חגג.

ברזומה של נתניהו לא מוזכרת מאותה תקופה תעסוקה כזו או אחרת. ביוני 1976, כארבע שנים אחרי תחילת לימודיו בבוסטון, מצטרף נתניהו-ניתאי כאסיסטנט לבוסטון-קונסאלטינג-גרופ, חברת ייעוץ כלכלית יוקרתית בבוסטון, שם עבד בין היתר עבור אידה מאגזינר, מי שנחשב לגורו של רפורמת ביטוח הבריאות בממשל קלינטון. עד למשרה זו, לא ברור ממה התפרנסו נתניהו ואשתו מיקי וכיצד בדיוק מימן נתניהו את שכר הלימוד הגבוה מאד.

המדינה הזו הפסידה את הבן-גוריון הבא שלה

ב-6 ביולי 1976, שבועיים אחרי שהחל לעבוד בחברת הייעוץ הבוסטונית, קיבל נתניהו את הידיעה על מות אחיו יוני בפעולת החילוץ באנטבה. זמן קצר קודם לכן נתניהו החל לימודי דוקטורט במדעי המדינה ותואר שני בארכיטקטורה, אבל מות אחיו קטע באחת את התוכניות. לחברים סיפר שהמכה היתה קשה כל-כך, שהתקשה להמשיך בתפקודו הקודם.

מאז ועד לאחרונה סירב נתניהו בתוקף להתראיין על אחיו ולחשוף משהו ממערכת היחסים ביניהם. חודש וחצי לפני הבחירות נפרצו חומות השתיקה. בראיון ל"ידיעות" הוא סיפר כי "בקיץ 73' יוני קיבל חופשה מהצבא ובא לקורס קיץ בהארוורד. זו היתה ההזדמנות האחרונה שלנו להיות ביחד… היינו הולכים יחד לאצטדיון, רצים סביב למסלול ומשוחחים הרבה מאד. היה פשוט קיץ נפלא… כשהתברר שיוני נהרג, לא יכולתי להמשיך בחיי כרגיל".

מותו של יוני היה אירוע טראגי ומכאיב לנתניהו, כמו לשאר בני משפחתו. הקשר ההדוק ליוני, האמונה הצרופה של כל בני המשפחה, שלה היה שותף, כי אחיו הבכור יגיע לגדולות (לחבר אמר בהלוויה: "המדינה הזאת לא יודעת מה היא הפסידה, היא איבדה את הבן גוריון הבא"), רק העצימו את תחושת האובדן של נתניהו, אז בן 27. הוא זנח באחת את כל תוכניותיו בבוסטון והחל בהכנות לחזרה לארץ.

בשנים הבאות ישקיעו נתניהו ומשפחתו את כל מרצם בהנצחת שמו של יוני והפיכתו לגיבור לאומי, גם במחיר אי דיוק היסטורי. המשפחה התעקשה, למשל, לכנות את המבצע שבמקור כונה "מבצע כדור הרעם" או "מבצע אנטבה", בשם "מבצע יונתן". על פי אותו דפוס, נהגה המשפחה במשך שנים להזמין את הציבור ל"אזכרה הממלכתית השנתית ליוני נתניהו ז"ל", על אף ששום ועדה בכנסת לא הכריזה על האזכרה כממלכתית.

כל זה היה מתקבל בהבנה אלמלא התעקשה המשפחה לנסות להפוך את יוני גם לאיש שיזם, תכנן, השפיע על הדרג המדיני ובסופו של דבר גם ביצע בעצמו את חילוץ 106 חטופי מטוס אייר-פראנס באנטבה.

ביום הראשון ליולי, כשנודע לישראל על המטוס החטוף, היה מוקי בצר המפקד התורן בסיירת. יוני, קצין בכיר ביחידה, שהה באותו זמן באום-חשיבא. מוטה גור היה אז הרמטכ"ל, ושר הביטחון היה שמעון פרס. אהוד ברק היה עוזר ראש אמ"ן למחקר ולמבצעים מיוחדים האחראי מטעם המודיעין על סיירת מטכ"ל.

בשעת לילה מאוחרת זימן ברק בדחיפות את בצר למשרדו. בצר, שהיה עוד קודם לכן באוגנדה ואימן את צבאה כשאידי אמין עוד נחשב לידיד ישראל, דן יחד עם ברק במידע שהגיע מאנטבה. יחד עם ראש אג"ם דאז, האלוף יקותיאל אדם, החלו לדון באפשרויות למבצע.

מצבו של יוני אז ביחידה לא היה ברור. יוני עצמו, כך עולה ממכתביו האחרונים, שקל לסיים את שירותו הצבאי ולחזור ללימודים בהארווארד. עקב מצבו ביחידה, החליט גור כי אהוד ברק יהיה מפקד לב המבצע ומוקי בצר האחראי להשתלטות על הטרמינל באנטבה. ביום חמישי קיבל דן שומרון את הפיקוד על המבצע. בצר הודיע ליוני שיעזוב את סיני ושלח מטוס להביא אותו. ביום שבת יצא ההרקולס לאנטבה. יוני נפגע בגבו מאש צלף אוגנדי שניצב במגדל הפיקוח, ונהרג במקום. אלה העובדות הידועות לכל מי שנטל חלק במבצע.

משפחת נתניהו התעקשה לטעון שיוני נהרג מאש שנורתה אליו חזיתית מרובהו של מחבל גרמני. כאילו רצון לטעון שקו ישר וקצר מחבר את מבצע אנטבה ואת הטרור הערבי לשואה. הם ניסו לשכנע את כולם שיוני תכנן את המבצע ואף פיקד עליו. חבריו של יוני, היחיד מחיילי הסיירת שנהרג באותו מבצע, לא היו פוצים את פיהם לעולם לולא התעקשה המשפחה לפרסם את הגרסה הזו גם בכתובים.

ההתעקשות של המשפחה לגמד את חלקם של כל השותפים למבצע כדי להבליט את חלקו של יוני גרמה לכך שבסופו של דבר נגרם נזק גדול לזכרו של יוני. משפחת נתניהו פשוט רצתה לשפר קצת את ההיסטוריה.

בעבר פורסם שהמשפחה חיפשה מישהו שיכתוב בספר את גרסתה למבצע. הם פנו לאיתן הבר, אז סופר "הארץ", וזה סירב. הם ניסו למצוא סופר אנגלי בעל שם, ונתקלו בקשיים. עד שמצאו סופר בשם מאקס הייסטינגס, שנקלע עימם להתכתשות משפטית אחרי שהסתבר לו שבמקום לערוך תחקיר מקיף, הם מבקשים שישמש כסופר הצללים של המשפחה.

הפתרון נמצא בדמותו של עידו, צעיר הבנים, שנבחר לאיש שיכתוב את המיתוס. עד אז ערך עידו את מכתבי יוני ופירסם סיפורים קצרים בספר בשם "המצילים". ספר ההנצחה שלו, "הקרב האחרון של יוני", העיר את כל השדים ממרבצם. "יהיה מי שיטיל ספק במיהמנותו של הספר מכיוון שכתב אותו אדם מקורב ליוני", הזהיר עידו במבוא לספרו וידע ודאי במה דברים אמורים.

עם צאתו של הספר לאור, ביקש בנימין נתניהו מחברים שישפיעו על בצר שלא ישתף פעולה עם התקשורת בסערה התקשורתית הצפויה. עוד קודם לכן ניסה נתניהו להשפיע על בצר שלא ייפגש עם מוטה גור, שהכין אף הוא ספר על המבצע והזמין את בצר להשמיע את עדותו. נתניהו ניסה גם לשכנע את גור להראות למשפחה טיוטה של הספר. גור סרב. לחצים דומים וכבדים ניסתה המשפחה להפעיל על כל משתתפי היחידה שרצו לשתף פעולה עם אביגדור שחן, שהוזמן על ידי חיל האוויר לכתוב ספר על המבצע.

גם היום עושה המשפחה הכל כדי להציג את המציאות על פי יוני. בשבוע שעבר, אחרי ש"כל העיר" פירסם ראיון עם אילן הרטוב, מחטופי אנטבה, ובו נטען כי הנהלת אש"ף פעלה לשחרור החטופים, זעמה עליו צילה נתניהו. גירסתו של הרטוב לא מתיישבת כמובן עם המציאות המיופה של בני המשפחה. באותה כתבה ב"ואניטי פייר" נטען כי נתניהו הבן סולד מערפאת בגלל האחריות שהוא מייחס לו למותו של יוני.

מיד אחרי מותו של יוני החלה משפחת נתניהו בהליכים להקמת עמותה שתנציח את שמו. בספטמבר 1976 נרשם מכון-יונתן כחוק. הכוח המניע מאחורי העמותה היה האב בנציון נתניהו, שגייס לשורות הוועד הציבורי שלה את כל צמרת המדינה: נשיא הכבוד היה נשיא המדינה דאז אפרים קציר, יושבת הראש היתה ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר, ובין החברים היו יצחק רבין, אז ראש ממשלה, שמעון פרס, אז שר הביטחון, יואל זוסמן, אז נשיא בית המשפט העליון, שלמה גורן ועובדיה יוסף, אז הרבנים הראשיים, כל נשיאי האוניברסטאות בארץ, טדי קולק, אז ראש העיר ירושלים וחברי כנסת כמו מנחם בגין, משה דיין, אהרן יריב, ואריאל שרון.

בוועד המייסדים של העמותה היו, מלבד האב בנציון והאח בנימין (גם לאח הצעיר עידו נמצא תפקיד והוא נרשם כמזכיר העמותה) נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר וח"כ עוזי לנדאו.

עד מהרה הסתבר כי הוועד הציבורי המרשים נועד לפאר בעיקר את נייר המכתבים של העמותה, יותר משביקש לתרום תרומה מעשית לתוכנית עבודה אמיתית. למעשה, גם אחרי שרבים מחברי הוועד הלכו לעולמם, הם עדיין התנוססו בצדי הדף.

נשיא הכבוד, אפרים קציר, מספר שעד היום הוא לא השתתף בשום פעילות של המכון: "לא הייתי בשום אירוע או שום ישיבה. אבא של יוני בא אלי וסיפר לי שהוא מתכוון להקים מוסד שינציח את השם של הבן. אני חשבתי וגם אמרתי לו שזה רעיון מצוין כי הבן היה בחור טוב שהקריב את חייו למען המדינה וזה כל מה שהיה. אני לא יודע אם המוסד הזה בכלל קיים או לא קיים. לא היה לי שום קשר איתו".

גם לחברת הוועד המנהל של העמותה, פרופ' סוזן דניאל, לא היה הרבה מה לתרום: "בסתיו אחרי שיוני נהרג היו לנו פגישות עם האבא. הרעיון בהתחלה היה להקים מכון שיטפח את החינוך הציוני, ולכן התעניינתי. בפועל הם נטו לכיוון ענייני הטרור, ולכן לא הייתי פעילה. אפילו לא הייתי בכנס בנושא הטרור שהיה בירושלים, ולמעשה לא התעניינתי בפעולות המכון. הם רצו את השם שלי לרשימה, אז נתתי".

כבר ניתן אפוא להבין שפעילותו של מכון יונתן, לפחות בארץ, היתה מוגבלת מאד. אפילו הספר "מכתבי יוני", שהוצאתו הוזכרה כאחד מיעדיו העיקריים של המכון ("הוצאת כתבי יוני", נכתב בסעיף המטרות של מסמכי יסוד העמותה), התפרסם בהוצאת מעריב, כשהתמלוגים הועברו למשפחה. ככל הנראה לא מומנו מחקרים ולא הוקם מוזיאון גבורה, על אף שבישיבות הראשונות של הוועד המנהל דובר על כך רבות.

מה שכן נעשה הוא כנס גדול לענייני טרור, שהתקיים בירושלים ב-1979. בנימין נתניהו אירגן והפיק אותו, והוא סוקר בהרחבה באמצעי התקשורת, גם בזכות הפוליטיקאים הרבים שהשתתפו בו.

נתניהו רשם אז את הפריצה הראשונה שלו למודעות הציבור, כשנאם על הטרור והפך אותו לנושא הקריירה המזהירה שלו. בכנס גם הכיר לראשונה את משה ארנס, שלקח אותו תחת חסותו ונתן לו, שנים אחר כך, את כרטיס הכניסה שלו לחיים הציבוריים.

חמש שנים חלפו עד שנרשמה פעילות נוספת של המכון. ב-1984 ערך נתניהו בוושינגטון כנס נוסף על הטרור, בתקופה שכיהן כציר מדיני בשגרירות ישראל. בעקבות הכנס ההוא הוציא נתניהו, הפעם בהוצאת המכון, את הספר "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח", מקבץ הרצאות שנשאו אורחי הכנס, הכולל שני פרקים פרי עטו של העורך. מאז אותו הספר שיצא לאור ב-1987, לא נרשמה כל פעילות ציבורית של המכון.

על אף הפסקת הפעילות הארוכה, לא פוזר מכון יונתן מעולם והוא מוסיף להתקיים עד עצם היום הזה. כבר בראשית דרכו הוא הוכרז כמוסד ללא כוונות רווח. ב-1985, אחרי הכנס בוושינגטון ולפני הדפסת ספרו של נתניהו, פנה המכון בבקשה אל רשם העמותות לאימות מסמכים שתכליתו פנייה אל מס הכנסה וקבלת פטור מתשלום מסים. הבקשה סורבה כסנקציה על בעיות בתקנון המכון. המכון הבטיח לתקן את התקנון, אבל לא עשה כן.

שנתיים מאוחר יותר נרשמה פניה נוספת מצד היועץ המשפטי של המכון, עו"ד דוד שימרון, שביקש לחדש אותו הליך, שתכליתו קבלת פטור ממס. הוא סורב שנית. הפעילות היחידה שנרשמה מאז בתיק העמותה היא עיון חוזר במסמכים מטעמו של עו"ד שימרון.

על אילו כספים רצה מכון-יונתן פטור ממסים? האם על כספי תורמים? על כספים שהגיעו מהכנס בוושינגטון? ואולי על הכספים שיתקבלו ממכירת הספר? ומנין בדיוק הגיעו הכספים הללו ולאן הלכו? אילו מטרות הם שירתו? ומה נעשה בכספים בכל השנים שבהן שבת המכון מכל פעילות ציבורית? והאם נמשכו מהמכון משכורות?

לכל השאלות האלה אין תשובה, כי המכון, בניגוד לחוק, לא טרח מעולם להגיש דו"חות כספיים לרשם העמותות. באופן דומה לא מונתה ועדת ביקורת שתפקח על תנועת הכספים. במארס 1988 פנה רשם העמותות אל עו"ד שימרון והודיע לו כי המכון מפר את חובתו באי הגשת הדו"חות הכספיים כאמור. מכתבו לא נענה מעולם: לא נשלחו דו"חות, לא מונתה ועדת ביקורת.

השבוע, בעקבות פניית "כל העיר", הודיע רשם העמותות כי יחל בהליכי מחיקה של העמותה, שמשמעותם פירוק המכון, אם הדו"חות הכספיים לא יוגשו לאלתר.

מה שכן ידוע גם ללא הדו"חות הכספיים הוא שאת צעדיו הראשונים עשה מכון-יונתן בתמיכתו של משרד הביטחון. שר הביטחון דאז, שמעון פרס, רצה לעזור בהנצחת שמו של יוני והעביר למכון, פעמיים, סכום של שמונים אלף לירות. המימון הממשלתי הופסק רק עם מינויו של עזר וייצמן לשר הביטחון. וייצמן טען אז שכל הנופלים שווים בפני המדינה, ולא יתכן שהממשלה תשתמש בכספי ציבור להנצחתו של חלל אחד.

החמיא לגיזרתי ושיבח את הארון

אחרי הקמת מכון-יונתן ועריכת "מכתבי יוני" עם אחיו עידו, חזר נתניהו לארצות הברית, למסלול חייו הקודם. עד למותו של יוני נראה היה שאחיו הצעיר פוסע במסלול מוגדר מאד: עסקים בעדיפות ראשונה, בשביל הכסף, ופעילות ציבורית מתונה במקביל, בשביל העניין.

נתניהו עצמו, בראיון שנתן שנים אחר כך לצבי לביא מ"גלובס", הודה שכסף היה המטרה המוצהרת שלו באותן שנים: "הפוליטיקה עניינה אותי, אך מעולם לא חשבתי להיכנס לפוליטיקה לפני שיהיה לי גב כלכלי ולא כשכיר בסקטור הציבורי… בסולם השאיפות, הפוליטיקה בכל זאת משכה יותר, ולא למען כוח, שלא חסר בעסקים. אבל מעולם לא חשבתי להיכנס לפוליטיקה כמקצוע, אלא כעיסוק נוסף אחרי שאתבסס בעסקים הפרטיים. הביטחון הכלכלי היה חשוב לי".

ב-1978, בשלהי שהותם בבוסטון, אחרי יותר משש שנות נישואים, נכנסה מיקי להריון. במקביל, פגש נתניהו בחברת הייעוץ בבוסטון את מי שתהיה לימים אשתו השנייה, פלייר קייטס, אנגלייה נוצרייה, בת לאב יהודי, בוגרת מנהל עסקים באוניברסיטת הארווארד. עם לידת בתו, נועה, המשיך לנהל רומן חשאי עם פלייר. כשגילתה מיקי את הרומן, התגרשה מנתניהו. בתם היתה אז בת כמה חודשים בלבד.

אם מיקי היתה אהבתו הראשונה של נתניהו, אהבת ילדות תמימה שהתגבשה מעבר משותף והתבגרות משולבת, הרי שפלייר היתה אהבתו הגדולה. כך, לפחות, מעידים מכריו. "היא היתה היפה בנשותיו, החכמה והעצמאית מכולן", מספרת מכרה. "הוא פשוט העריץ אותה. הוא היה מביא לה פרחים, מתקשר אליה כל יום כשהיו רחוקים אחד מהשני, וכשהם היו נפגשים הוא פשוט שפע רומנטיקה ואהבה".

בדומה לתחילת הקשר עם מיקי, גם היחסים עם פלייר ידעו נסיעות תכופות: פלייר עבדה כרואת חשבון בבוסטון. נתניהו כבר היה עם רגל אחת בארץ, כמנהל שיווק בחברת הרהיטים רים-תעשיות. "נגמרו לי החסכונות", התוודה שנים אחר כך.

רים של סוף שנות השבעים היה קונצרן רהיטים ענק ששלט על מרבית השוק בארץ. המעבר מארגון כנס טרור בינלאומי בהשתתפות גדולי העולם לאגף השיווק של רים ודאי לא היה פשוט, אבל נתניהו לא עיקם את האף. הוא היה בן 29, ורונלדו אייזן, בעלי החברה שקיבל אותו לעבודה, מעיד שחשב כי נתניהו, שבא מאמריקה, יביא "קונספציות חדשות".

במשך כל תקופת עבודתו ברים הגדיל נתניהו בצורה משמעותית את מחזור המכירות של החברה. הוא הוביל שיטת שיווק שניצלה את האינפלציה הגבוהה כדי לשכנע את הצרכן לקנות מיד, בהנחות גדולות, כי מי יודע מה יהיה מחר. לטווח הקצר השיטה הזו עבדה מצוין. לטווח הארוך, טוענים יורשיו בתפקיד, נתניהו הרס את תדמיתה של רים כחברה איכותית והפך אותה לחנות מציאות. לפחות לעיתונות, אייזן אומר שאין לו שום טענות כלפי נתניהו. להפך. הוא חושב שנתניהו היה מנהל טוב ומשווק אגרסיבי ומוצלח.

משיטת השיווק שנתניהו אימץ ברים ניתן ללמוד משהו על אופן התנהלותו לימים במגרש הפוליטי. החל בישיבות מטה השיווק המצומצם שקיים מדי בוקר, דרך התלות הגמורה בסקרים שהזמין ללא הרף, וכלה באותה גישה פשטנית בהתייחסות לציבור הקונים. כשנתניהו שיווק רהיטים הוא העמיד את המוצר מול זה של המתחרים, כשכותרת גדולה מבהירה שהמזרן של רים בריא וזה של המתחרים לא. בשיווק הפוליטי שלפני הבחירות מיחזר נתניהו את השיטה הזו: פרס יחלק את ירושלים. נתניהו לא. הציבור, בשני המקרים, קלט את המסר.

הקריירה הקצרה של נתניהו כאיש שיווק מיקדה אליו לא מעט זלזול וביקורת ממי שתהו כיצד מעז מוכר רהיטים לשעבר להעמיד את עצמו לתפקיד ראש ממשלה. לחגיגה הזו הצטרפו גם מי שלפני שנים רבות רכשו מנתניהו ארון בגדים בעייתי. אחת הקונות, חנה מזרחי מרחוב בר יוחאי בירושלים, שלחה לפני כחודשיים מכתב למערכת "כל העיר":

"לפני כ-13 שנים קניתי מחברת רים ארון בגדים במבצע. השיווק של הארונות היה אגרסיבי והבטיח ארון באיכות טובה ובמחיר זול. כעבור כמה ימים ראיתי שקניתי סחורה בינונית מינוס בעטיפה של מוצר מאיכות מעולה. ביקשתי לדבר עם הממונה על השיווק והפגישוני עם בחור צעיר וחביב שהחמיא לגזרתי, התפעל מצבע עיני ומתסרוקתי. הוא הפליג בשבחי הארון, ובמתק שפתיים מרח אותי בהבטחות. חזרתי הביתה בלי ארון חדש וכעבור שנתיים קניתי ארון מפירמה אחרת. למדתי לקח. שמו של מנהל השיווק ברים היה בנימין נתניהו. היום הוא עוסק בשיווק סחורות פוליטיות".

בשנתיים שהיה על קו ישראל בוסטון התהדק הרומן עם פלייר קייטס, וב-2 במאי 1981 הם התחתנו שם בנישואים אזרחיים. זה היה יום שבת, בשבוע של פרשת "קדושים", האסור לנישואים על פי ההלכה. במקביל נישאו השניים בנישואים רפורמיים, כי פלייר לא סיימה עדיין את הליכי הגיור. נתניהו עצמו טוען שהיה גם טקס שלישי, ככל הנראה בארץ, שבו נישאו השניים בנישואים אורתודוקסיים.

שלוש שנים עבד נתניהו ברים, עד שקיבל טלפון ממשה ארנס, אז שגריר ישראל בארה"ב, שהציע לו את תפקיד הציר המדיני בוושינגטון. על אף השאיפה המוצהרת להתבסס כלכלית לפני המעבר לחיים הציבוריים, נתניהו פשוט לא עמד בפיתוי. הוא נסע לוושינגטון, על מנת שלא לשוב עוד אל עולם העסקים.

פלייר, שכבר הגיעה לארץ והתקשתה להשתלב פה, קיבלה את ההחלטה הזו בשמחה מופגנת. "זה לא היה בית שלה, זה ברור", מספרת ידידה, "אבל בשלב ההוא הם כל כך אהבו זה את זה, שהיא באמת האמינה שהיא תתגבר על כל הבעיות. וכשביבי קיבל את המינוי בוושינגטון, היא חשה הקלה גדולה".

פלייר חשבה שהחזרה לארצות הברית, למגרש הביתי, תועיל גם לקריירה שלה, "אבל בפועל היא גילתה שהקריירה שמצפה לה זה אשת דיפלומט, ולזה היה לה קשה להסתגל".

מיקי, גרושתו ואם בתו של נתניהו, כבר פגשה אז את בעלה היום, דורון הרן. הרן, שהכיר את נועה כזאטוטה בסל-קל, טיפל בה כאילו היתה בתו שלו. מיקי פתחה בקריירה אקדמית מרשימה, וכמה שנים אחר כך נישאה להרן ולשניים נולדו שלושה ילדים.

בניגוד למיקי, שדעותיה ימניות קיצוניות, הרן גדל ברחביה בבית מפא"יניקי, כבנו של מנהל מחלקה בסוכנות. הרן הוא ניגודו המוחלט של נתניהו. בדרן בלתי נלאה, חברותי מאד, תלמיד ממוצע, שהחל את הקריירה שלו בפוליטיקה כעוזר אישי של עוזי ברעם עד ששינה טעמו והפך לעוזר בכיר לעוזי לנדאו. בהמשך, יש האומרים בזכות קשריה המצוינים של מיקי, עבד במחיצתם של רוני מילוא ואהוד אולמרט.

במישור הפוליטי, לפחות, הוא נמנה עם מעריציו הגדולים של נתניהו. לפני שמונה שנים, בבחירות לשביעיות בליכוד, כשנתניהו גרף ניצחון מרשים ומפתיע, התהלך הרן במרכז כאילו היה השושבין הראשי. בשבועות הקרובים הוא עומד לסיים את שליחותו כנציג הבונדס בניו יורק ולשוב ארצה עם אשתו מיקי וילדיהם. הבת הבכורה, נועה, עומדת להתגייס לצבא.

נתניהו עוזר לפופולאריות של נתניהו

מלחמת לבנון תפסה את נתניהו כחודש לפני שהיה אמור לצאת לוושינגטון. ב-5 ביוני 1982 הוכרז על גיוס חירום, ונתניהו, כמו כל חבריו המילאומניקים בסיירת, התייצבו בבסיס היחידה במרכז הארץ. משם הועברו לנקודת הריכוז של הכוחות המיוחדים בשבי-ציון, ומשם למחניים, להמתנה שנמשכה כל ששת ימי הלחימה הראשונים, שבהם השתתפו בעיקר חילות השריון והאוויר. ביום השישי נתניהו עזב את חבריו והלך הביתה. הוא לא השתתף במלחמה.

מי שלקח את נתניהו לביתו בירושלים היה אלי גיל, לוחם ותיק בסיירת ובעלי הבית האדום במוצא. "אני לא יודע למה הוא עזב", אמר השבוע גיל, "אני רק יודע שאני הורדתי אותו הביתה ממחניים. אני ביקשתי להשתחרר כי היו לי דברים שהייתי חייב לעשות והמפקד אמר לי, 'או.קיי, אז תיקח איתך את ביבי'".

נתניהו הציג גירסאות שונות על התנהגותו בתקופת המלחמה. לרונית הורוביץ מ"חדשות" סיפר לפני ארבע שנים וחצי כי "אני לא זוכר אם גייסו אותי או לא. אני חושב שאפילו לא גויסתי. אמרתי שאני לא יוצא לוושינגטון לפני שאני מגיע לקו, ודובר צה"ל, אני חושב, אירגן לי סיור בביירות". זו תשובה של איש השיווק נתניהו במיטבו: הוא אמנם מודה שלא השתתף במלחמה, אבל באותה נשימה משחיל מידע לא רלוונטי היוצר את הרושם שהתנדב להיות בחזית.

בתשובה לשאלת עיתונאי לפני שלושה שבועות, מסר נתניהו גרסה שונה: "אני לא גויסתי, אני התנדבתי", אמר, "ומאחר שהאנשים שנלחמו נבחרו באופן סלקטיבי, אותי לא בחרו מפני שאני אח שכול".

"יש בתגובה הזו לא מעט התנשאות", אומר קצין בכיר מהסיירת, שפגש את נתניהו במחניים. "בפרוץ מלחמה אף אחד לא מקבל זימון אישי בדואר. כולם מגוייסים בנהלים קבועים. ביבי גויס כמו כל אחד אחר. מה זאת אומרת 'התנדבתי'? אז מה זה אומר, שהוא עשה טובה למדינה ואני באתי רק בגלל שקראו לי? גם ביבי וגם אני באנו לשם כי קראו לנו. ההבדל הוא שאני נשארתי כי לא היתה לי ברירה וביבי, מסיבותיו שלו, מצא דרך להשתמט מזה".

ובעניין האח השכול. השבוע הבהיר מפקד לשעבר של הסיירת חד משמעית: "אם ביבי היה מבקש לא להיות קרבי בגלל הטרגדיה שפקדה אותו, כולנו היינו מבינים ואף אחד לא היה שופט אותו על כך לחומרה. אבל לי לא ידוע שהוא הגיש בקשה כזאת, גם באופן לא פורמאלי, ואף אחד לא עשה לו הנחות בגלל זה".

אבל בוושינגטון כל הבוץ הזה כבר היה הרחק הרחק מאחוריו. את כניסתו לשירות הדיפלומטי עשה נתניהו בצעדים קלילים, לא לפני שהוסרה התנגדותו של ועד עובדי משרד החוץ למינוי הפוליטי, בתמורה לסבסוד ארוחות לעובדים.

נתניהו התייצב בוושינגטון, ביולי 1982, כמספר שתיים של ארנס, וכבש עד מהרה פסגות, בעיקר בתקשורת. בעידן שבו נשיא ארצות הברית, רונאלד רייגן, העדיף טלוויזיה על קריאת ספרים, לנתניהו היה הרבה מה לתרום. לארי קינג, ויליאם סאפייר, טד קופל, כולם היו ידידיו. "ביבי יודע אנגלית", לעגו לו בתשדירי הבחירות של העבודה, אבל בארצות הברית שפת הדימויים הקולחת של נתניהו תהפוך אותו לכוכב של ממש.

אותה רהיטות תקשורתית ינסה נתניהו מאוחר יותר למכור גם בארץ, אבל העיתונות לא תשתף פעולה. "שטחי", יאמרו עליו, וילעגו לספונטניות המעושה שלו. ועד שארתור פינקלשטיין יתרגם את היתרונות הטלוויזיונים של נתניהו לשטיפת מוח הסברתית, ינהל נתניהו עם התקשורת בארץ דיאלוג אכזב.

דיפלומט בכיר בשירות החוץ הישראלי אמר בעבר על נתניהו: "העובדה שנתניהו היה פופולארי לא אומרת שהוא עזר לפופולאריות של ישראל. זה רק אומר שזה עזר לפופולאריות של נתניהו". ואם לוקחים בחשבון שבאותו הזמן ישראל פלשה ללבנון ודוברים ישראלים נקלטו בתקשורת העולמית בחשדנות מהולה בבוז מתמשך, אין ספק שנתניהו זכה לרגעים רבים של חסד.

בשלהי שירותו בשגרירות בוושינגטון אירגן נתניהו את הכנס השני של מכון יונתן בנושא הטרור. הכנס הצליח יפה והביא לישראל לא מעט תמיכה במלחמתה בטרור בכלל ובזה של אש"ף בפרט. אלא שהעובדה שהכנס אורגן על ידי גוף פרטי, כשנתניהו מנצל את קשריו הדיפלומטים כדי להביא אליו אישים כמו ג'ורג' שולץ ומשתמש במזכירותיו בשגרירות להפקתו, מעלה לא מעט תמיהות אתיות. גם העובדה שאת ספרו הראשון על הטרור, "הטרור, כיצד יוכל המערב לנצח", שהכנסותיו הלכו למכון יונתן, הדפיסו עבורו מזכירותיו בשגרירות ואחר כך באו"ם, מעוררת תמיהה, גם אם הן זכו לתודות חמות במבוא לספר.

את תפקיד השגריר באו"ם נתניהו קיבל דווקא בזכות שמעון פרס. ב-1984 הוקמה ממשלת האחדות ופרס היה לראש הממשלה. יצחק שמיר התמנה לשר החוץ. שמיר ביקש למנות לתפקיד השגריר את אליקים רובינשטיין. ארנס, אז שר החוץ, לחץ למנות את נתניהו. פרס העדיף את האחרון, ולא בפעם הראשונה: כזכור, כשר ביטחון העביר תמיכה מכספי המשרד למכון יונתן. וכך בנה פרס במו ידיו את יריבו ומביסו לעתיד.

על תפקודו של נתניהו כשגריר באו"ם חלוקות הדעות. אף יותר מהתקופה הוושינגטונית שלו, נתניהו בלט בתקשורת. שגריר באו"ם נבחן למראית עין בנאומיו, בהופעותיו הציבוריות וביחסי הציבור שהוא עושה למדינה ששלחה אותו. נתניהו, כרגיל, הצטיין בכל אלה. אלא שמבחן ההצלחה באו"ם תלוי גם בקיומה של דיפלומטיה שקטה, מניפולטיבית, של מאחורי הקלעים, בטרפוד החלטות הפוגעות בישראל, בקידום החלטות נגד אויביה. בכל אלה לא קצר נתניהו הצלחות מרשימות, אפילו יחסית לקודמיו.

כל זה לא מפריע לנתניהו להתהדר בהישגים של אחרים. כך קרה עם ביטול החלטת האו"ם המשווה את הציונות לגזענות, שהתקבלה באמצע שנות השבעים. ביטול ההחלטה נחשב להישג של נתניהו, ולא ברור אם הוא זה שביקש לעצמו את הקרדיט או שמא שכח להעמיד דברים על דיוקם. הביטול התקבל בתקופת כהונתו של יורם ארידור באו"ם, שלוש שנים אחרי שנתניהו סיים את תפקידו. בשבוע שעבר הביע ארידור מרירות בפני חברים קרובים על כך ש"דווקא את ההישג הזה נתניהו לוקח ממני".

ודוגמה נוספת: נתניהו הונצח בתודעת הציבור כמי שחשף את עברו הנאצי של קורט ואלדהיים. גם זה, עובדתית, אינו נכון. נתניהו נשא נאומים חוצבי להבות על בימת האו"ם באותו עניין, אחרי שהפרשה נחשפה בתקשורת ועוררה הדים בעולם. הוא גם נלחם לבדוק את תיקי האו"ם על ואלדהיים, אבל אלה לא הוסיפו דבר על מה שכבר היה ידוע. בזכות הכישורים השיווקיים-הסברתיים שלו הצליח נתניהו גם כן להיכנס לנישה קיימת ולהפוך את עצמו לדובר המוביל את סדר היום. כך גם נהג בתעמולת הבחירות. פרס הוביל את השלום, אבל נתניהו כאילו המציא אותו מחדש.

לאודר, אריסון וג'וזפסון יעשו בשבילו הכל

בעת שירותו באו"ם החל נתניהו לבנות את כוחו הפוליטי וליצור קשרים עם מיליונרים מקומיים, שבהמשך הדרך יתמכו במירוץ שלו לכיבוש הליכוד ולראשות הממשלה. בין השאר יצר קשר עם המיליונר ראובן מאטוס, מי שהקים את חברת הגלידה האגן-דאז. מאטוס, שמת בשנה שעברה, היה במשך שנים אחד התורמים הגדולים של נתניהו. הוא העביר מיליוני דולרים ליישוב היהודי בחברון ולעטרת כוהנים, ונחשב לאחד התומכים הגדולים של הליכוד. בעבר היה מעריץ ותורם נדיב של מאיר כהנא. "אם הוא נזקק לכסף", אמר בעבר, "אני פשוט נתתי לו". אשתו של מאטוס שומרת עד היום על קשר קרוב עם נתניהו.

תומך נוסף הוא מארווין ג'וזפסון, ראש ה-ICM, סוכנות האמנים והמו"לות הגדולה בעולם. גם ג'וזפסון ידוע כאחד התורמים הגדולים של הליכוד ושל נתניהו בפרט, והשניים נחשבים אף לידידים. גם עורך הדין הידוע בארי סלוטניק, שייצג לאחרונה את ברנארד גואז, השודד שנפגע ברכבת התחתית בניו יורק, הוא מתורמיו הגדולים של נתניהו.

רשימת הלקוחות של סלוטניק כוללת את כל השמות הגדולים במאפיה הרוסית והאיטלקית בארצות הברית. הוא היה חבר קרוב מאד של כהנא ואף הכיר בזמנו בינו לבין ג'וזף קולומבו, לא הכומר, שהפך למעין מלאך שומר פיננסי של הליגה להגנה יהודית בתחילת שנות השבעים. סלוטניק, אגב, אמר לאחרונה כי "ההיסטוריה עוד תשפוט את כהנא כאחד הגיבורים הגדולים של היהדות". הוא אישר כי הוא תורם כסף רב לפוליטיקאים ישראלים מהימין שהתמודדו בבחירות האחרונות, אך סירב לנקוב בשמם. מקורות המקורבים אליו אישרו כי נתניהו הוא מוטב ותיק.

אבל אחד התורמים החשובים ביותר של נתניהו, כמו גם חברו הטוב, הוא רון לאודר, יורשה של אילת הקוסמטיקה אסתי לאודר. לאודר התמודד בעבר על ראשות העיר ניו-יורק (והפסיד), והוא אחד התורמים החשובים ביותר של תנועת הליכוד בארה"ב. ל"כל העיר" נודע ממקורות בניו-יורק כי לאודר מזרים את כספיו לליכוד ולנתניהו דרך מכונים הממוקמים גם בארה"ב, דוגמת מכון-יונתן ומכון-שלם. על התרומות למוסדות האלה הוא מקבל פטור ממס בארה"ב, ובאמצעות המכונים מגיע הכסף למוסדות הרלוונטים בארץ. במקרה של מכון-שלם, לאודר עצמו משמש כיושב ראש חבר הנאמנים של המכון.

לאודר מעסיק היום את מי שעבד בזמנו עם נתניהו במטה הפריימריז שלו בליכוד, איציק פישר, איש מחשבים שהגיע אל נתניהו דרך איל ארד ולפי עדויות עדיין אחראי על איסוף התרומות בניו יורק עבור נתניהו והליכוד. גם אשתו לשעבר של נתניהו, פלייר, מועסקת על ידי לאודר. מכריו מספרים שדלתו של לאודר פתוחה בפניו ו"הוא יעשה בשבילו הכל". בין השאר, הוא זה שחיבר בין נתניהו ליועץ הבחירות המסתורי, ארתור פינקלשטיין, שקיבל ממטה נתניהו שכר טרחה מופלא, גם בקנה מידה אמריקאי, של אלף דולר לשעה.

קשריו עם אילי ההון עזרו לנתניהו לא רק בקריירה הפוליטית, אלא גם בחייו הפרטיים. בנובמבר 1991 חשף יגאל לביב ב"חדשות" כי נתניהו התגורר עם שובו מהאו"ם בדירת פאר, ברחוב הירקון 240 בתל אביב, שהעמיד לרשותו בחינם המיליונר האוסטרלי ג'ק מנדל. מנדל שייך לקבוצת אילי הון אוסטרלית שביקשה להשקיע בארץ בתחילת שנות השמונים, בעיקר בנדל"ן ובטקסטיל.

לביב העביר את ממצאיו למבקרת המדינה, שבדקה ומצאה כי אין חשש לניגוד אינטרסים בקבלת הדירה ממנדל. היא אף הודיעה על כך לנתניהו. בראיון מאוחר יותר הציג נתניהו את הדברים כאילו המבקרת פתחה בחקירה ביוזמתו.

אבל הדירה בתל אביב לא היתה היחידה שנתניהו קיבל לרשותו ממיליונר. בירושלים, למשל, הועמדה לרשותו דירה מפוארת על ידי המיליונר סנדי אייזנשטט, שמחזיק בארץ בין השאר חברת חיפושי גז ונפט.

התשתית הפיננסית הנוחה שיצר לעצמו נתניהו מזמנת לו גם חיים נוחים. בני הזוג ג'וזפסון מארחים בקביעות את בני הזוג נתניהו כשהם מבקרים בארצות הברית. בנדיבות רבה, יש לציין.

את ירח הדבש שלהם בילו שרה ובנימין נתניהו במסע דילוגים בין מיליונר אחד לאחר. באיטליה אירח אותם איל תקשורת מקומי. בבלגיה מיליונר נוסף. בניו יורק היה זה מאטוס ובחוף המערבי היו אלה ג'וזפסון והמיליונר שלדון אדלסון, שהעמיד לרשותם את בית החוף שלו במאליבו ואת מטוסו הפרטי, שלקח את הזוג לסן-פרנסיסקו ולאס-וגאס.

אדלסון, אגב, קיים את חתונתו כמה חודשים אחר כך במשכן הכנסת, דבר שגרר ביקורת רבה על הפיכת המוסד הפרלמנטרי לאולם אירועים. יושב ראש הכנסת דאז, דב שילנסקי, הסביר להגנתו כי פנו אליו מלשכת נתניהו, שהיה אז סגן שר החוץ, וציינו כי כמה שרים ישתתפו ולכן אישר את האירוע. השרים שהשתתפו אגב, היו משה קצב, רוני מילוא ונתניהו עצמו.

אדלסון סיפר אז שפנה אל נתניהו וביקש ממנו עזרה בארגון החתונה בכנסת. נתניהו נענה בשמחה, אבל אחרי שהושמעה ביקורת על נסיבות השמחה, אמר נתניהו ש"מלכתחילה הוצג בפני האירוע בידי יוזמיו לא כאירוע פרטי, אלא כמתן הוקרה ציבורית לקבוצת תורמים לישראל".

אבל החבר החשוב מכולם הוא טד אריסון, ישראלי-אמריקאי המחזיק בין השאר באוניות השעשועים הידועות כספינות-האהבה. אריסון מבקש עתה לרכוש את השליטה בבנק הפועלים באמצעות קבוצת קלרידג'-אריסון. מדובר באחת המכירות הגדולות ביותר של המדינה בזמן הקרוב, וממשלתו החדשה של נתניהו תצטרך להחליט על הזוכה המאושר. אריסון גם רכש לאחרונה את השליטה בשיכון ובינוי, מחברות הבנייה הגדולות במדינה, שנזקקת לא מעט לשירותי מנהל-מקרקעי-ישראל.

גם המיליונר לאודר עלול להזדקק לעזרתו של ידידו נתניהו. הוא מתעניין ברכישת בזק לכשתופרט. ונתניהו, הוא הרי כבר הודיע כי בכוונתו להקים במשרד ראש הממשלה רשות להפרטה, שתהיה אחראית על כל המכירות האטרקטיביות האלה.

"לזכותו של נתניהו ייאמר", אומרת דמות ניו-יורקית המצויה בעלילות הממון, "שהוא מחזיק בכל-כך הרבה חברים עשירים והוא קיבל מכולם כל-כך הרבה כסף והטבות, שהוא בהחלט יכול להרשות לעצמו לדחות אחד או שניים".

אני יותר יפה ממך, אני יותר יפה מרינה מור

שש שנים היתה פלייר קייטס אשתו של הדיפלומט נתניהו: שנתיים בוושינגטון, בזמן השירות בשגרירות, וארבע שנים בניו יורק, בזמן הכהונה באו"ם. בששת השנים האלה התפתחה אצלה לא מעט מרירות. היא מיעטה להתייצב עם נתניהו לקוקטיילים, בנתה לעצמה לוח-זמנים משלה וכשחזרו לארץ, ב-1988, כבר היה לה ברור שהיחסים ביניהם על סף סיום.

נתניהו נשאב לפוליטיקה הליכודית המיוזעת, אבל פלייר התקשתה למצוא לצדו את מקומה. עדיין זכורה אותה תמונה מליל השביעיות, כשנתניהו, המנצח הגדול, נמחץ בין המוני מרכז הליכוד, ופלייר נמחצת לצדו עם חיוך מאולץ.

"הפרידה ביניהם היתה עצובה", מספרת ידידה. "הם עדיין אהבו זה את זה, אבל הבחירה של נתניהו בקריירה ציבורית-פוליטית סתמה סופית את הגולל על האפשרות שיצליחו להיות מאושרים יחד". זמן קצר אחרי שנפרדו סופית, באמצע 1989, שמונה שנים אחרי שנישאו, עזבה פלייר את הארץ וחזרה לארצות הברית.

היום היא אשת קריירה מצליחה, עובדת, כאמור, אצל ידידו של נתניהו רון לאודר ומקפידה בתוקף שלא להתראיין או לדבר על יחסיה עם נתניהו. את השם נתניהו, אגב, שמרה והיא עדיין ידועה כפלייר נתניהו. ידידתה רואה בזה סימן לכך ש"הם בהחלט עדיין קשורים זה לזה". ואמנם, כשנתניהו מגיע לניו יורק הוא קופץ לבקר גם את אשתו לשעבר.

כמו לג'ון קנדי בזמנו, גם לנתניהו יש משיכה לנשים יפות ונטייה לזרום ממערכת יחסים אחת לשנייה, לא פעם במקביל. שלוש פעמים היה נשוי, בחמישה טקסי נישואים, שמו נקשר ללא מעט נשים אחרות. על בגידה אחרת, לפחות, שמע הציבור הישראלי מהאיש עצמו בשידור חי בטלוויזיה. הרקורד הסוער הזה לא מפריע לנתניהו למכור את עצמו כאיש משפחה למופת, אבא ובעל מושלם. רק נתניהו מסוג להגיד בראיון עיתונאי בלי למצמץ, "אני מתייעץ עם שרה בכל דבר", כשכל הציבור יודע שיש לפחות עניין מהותי אחד ששרה נוטרלה ממנו.

אחרי הפרידה מפלייר סיפר נתניהו לידיד כי הכשלונות ביחסים האישיים מעכירים את רוחו וכי אינו חושב שייכנס למחויבות כזו שוב בזמן הקרוב. גם כשפגש זמן קצר אחר כך את הדיילת שרה בן ארצי בשדה התעופה של אמסטרדם, הוא חשב כך. שרה, אגב, היתה זו שהתחילה איתו, והוא התמסר ברצון. רומן חדש נולד ובדרך – נישואים שלישיים ובן ראשון. דבר מזה לא היה מתוכנן, אבל נתניהו למד להפיק מכך לא מעט תועלת. שרה כאילו תתאים את עצמה למודל האמריקאי הנשיאותי שבעלה אימץ בחדווה.

דוגמה קטנה: זמן קצר לפני הבחירות קפצה שרה להתאוורר בחו"ל, ובמשך כל זמן הטיסה היתה שקועה בקריאת ספר עב-כרס. נוסע סקרן, שביקש לדעת מה תחומי העניין של אשת המועמד לראשות הממשלה, ניצל את ההזדמנות כשהיא קמה להתרענן. נתניהו קראה ספר על אשת נשיא ארצות הברית, הילרי קלינטון.

מאז נבחר נתניהו לראשות הממשלה קל מאד לזהות את השפעות הבית הלבן גם על רעייתו. שרה עמדה לצדו כשעלה לבמה בבנייני האומה לנאום הניצחון והתיישבה לצד כל בכירי הליכוד, כשהיא מנופפת קלות לקהל למשמע הקריאות הקצובות "היידה שרה". שרה מלווה את בעלה לסיורים רשמיים וניחום אבלים, ומציפה את התקשורת בתמונות מחויכות שלה עם הבעל ועם הילדים, ביחד ולחוד.

אבל מראית עין לחוד ומציאות לחוד. שרה נתניהו אינה דומה להילרי קלינטון בדבר. למעט אולי, הקארה הבלודיני.

הגברת הראשונה שלנו היא לא אשת קריירה והיא לא תחבר לבעלה שום תוכנית לביטוח בריאות ממלכתי. למעשה, מאז נישא הזוג נתניהו היא לא עבדה אפילו יום אחד, ועוד קודם לכן לא היתה לה כל קריירה אמיתית, אלא אם כן דיילות אויר היא הגבול.

בתקשורת ובציבור היא מוצגת כפסיכולוגית המתמחה בטיפול בילדים. לא מדויק. שרה נתניהו סיימה תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, התמחות בין תחומית בין פסיכולוגיה חברתית לחינוך. במהלך לימודיה עשתה עבודה על תגובות אצל ילדים ומישהו, איכשהו, הפיץ את השמועה שהיא פסיכולוגית ילדים. ממש כמו בעלה, היא מעולם לא טרחה להעמיד דברים על דיוקם, וכך היא נהנית מהיוקרה המתלווה לתואר פסיכולוגית בשקט ובצניעות לכאורה.

אבל רק לכאורה. כי שרה נתניהו, בניגוד לרושם שהיא יוצרת, רחוקה מלהזכיר את מודל האישה הקטנה והענוגה. ומי כמו בעלה למד את זה בדרך הקשה. כמעט שנתיים עברו מאז הכיר נתניהו את העלמה מטבעון בשדה התעופה של אמסטרדם ועד שהתחתנו. במהלכן, מספרים מכרים, פרחה אהבה גדולה, לפחות מצדה של שרה. "היא ממש התאהבה בו", מספר ידיד. "הוא היה מביא אותה למסיבה או אירוע כלשהו והיא לא היתה מפסיקה להסתכל עליו בהערצה מוחלטת".

במשך אותו זמן החל נתניהו לעבוד עם רותי בר, יועצת תדמית. אחרי כמה חודשים התפתח בין השניים רומן חשאי, שום דבר חריג בפוליטיקה הישראלית, ונתניהו תימרן היטב בין החברה הרשמית, שרה, לבין היועצת-מאהבת, בר.

אלא שאז הודיעה שרה לבן זוגה שהיא בהריון. תגובתו הראשונה של נתניהו היתה כעוסה. "הוא לא רצה אז מחויבות כזו", אומרים מכרים. "הוא לא תיכנן להתחתן עם שרה". אחיה, חגי בן ארצי, שהתיידד עם נתניהו, הפגיש את השניים עם כמה רבנים, ביניהם רבה של בית אל והרב ישראל לאו. "נתניהו הבין", מספר מכר, "שאם שרה תלד את ילדו ותהיה אם חד הורית זה יהיה סוף הקריירה שלו".

השניים נישאו במארס 1991, על ידי הרב לאו, "וגם זה אחרי הרבה מהפכים מצדו של ביבי", מספרת מכרה. "הוא קבע תאריך וביטל, קבע וביטל. ניכר היה שהוא לא יודע מה לעשות". חודשים ספורים אחר כך, באוגוסט 1991, נולד בנם הבכור, יאיר.

שנה וחצי אחר כך יגויס יאיר למערך התעמולה להצלת מעמדו הציבורי של אביו. בתחילת 1993 הופיע נתניהו ב"מבט" והודיע בשידור חי כי בגד באשתו. למעשה, היה פה ניסיון לשחזר את סצינת ההודעה הטלוויזיונית של המודל האמריקאי ביל קלינטון. אלא שבמקרה של משפחת קלינטון היה מדובר בהחלטה משותפת של שני בני הזוג, בעוד שנתניהו אפילו לא התייעץ באשתו לפני שרץ לדווח לחבר'ה.

מיד אחרי ההופעה הטלוויזיונית ערך מטה נתניהו סקרים לבדיקת תגובות הציבור. התוצאות הריצו אותו לפתוח במערכה לשיקום תדמיתו כאיש משפחה. ימים ספורים אחר כך הוזמנו צלמים למלון שבו שהתה משפחת נתניהו, כדי להנציח את הפסטורליה המשפחתית לכאורה.

אלא שלמעט הזדמנות הצילום שסיפקה, שרה נתניהו, מספרים חברים, לקחה את הגילוי קשה מאד. היא העריצה את בעלה, והוא בגד בה. היא פנתה לעו"ד יעקב נאמן, היום שר המשפטים של נתניהו, כדי שיפתח בהליכי גירושים, אבל נאמן התגייס להשגת שלום בית. "ביבי הבין היטב שאם היא עוזבת אותו הוא גמור", מספר אחד מיועציו באותה העת.

"הוא מאד אהב את יאיר, ממש התאהב באבהות אחרי שהוא נולד, וגם זה היה חשש מבחינתו: ששרה תעזוב ותיקח איתה את יאיר. הניסיון שלו עם נועה לימד אותו שכמעט בלתי אפשרי להיות אבא בשלט-רחוק, והוא היה הרוס מהמחשבה שאותו הדבר יקרה עם יאיר".

נתניהו החל במסע שכנועים, כשהוא אומר לשרה שוב ושוב שזו היתה מעידה חד פעמית, שבר פיתתה אותו ושרק פעם אחת התפתה. שרה, בתגובה, לא היססה למצוא דווקא בבר את האשם. היא התקשרה לביתה של בר, השאירה לה הודעות מעליבות ופתטיות על המשיבון ("אני יותר יפה ממך, אני יותר יפה מרינה מור") וניסתה לשכנע את בעלה של בר להתגרש ממנה.

זמן קצר אחר כך הסבירה שרה לדמות ידועה, שהמליצה לה לעזוב את נתניהו, כי "הוא לא אשם. רותי ממש השתלטה עליו, התלבשה עליו לגמרי". אבל מי שמכיר את המשולש הזה מקרוב יודע היטב כי המציאות הפוכה לגמרי. "רותי וביבי עבדו צמוד מאד במשך שלוש שנים", מספר פעיל ליכוד מהמטה של נתניהו, "ורק בדיעבד כשהכל התגלה, פתאום התחלנו לקשר דברים שקרו, דברים שנאמרו, והתבהר לנו שהרומן ביניהם נמשך כמעט לאורך כל התקופה הזאת".

בכל מקרה, הופעתו של נתניהו קטעה סופית כל סוג של דיאלוג בינו לבין בר. הוא לא סיפר לה דבר וחצי דבר על כוונותיו להופיע מול כל האומה, אפילו לא הזהיר אותה שהיא עומדת להיחשף בניגוד לרצונה. בר שמעה על כך לראשונה, כמו כל אזרח אחר, בטלוויזיה. מאז היא לא ראתה או דיברה עם נתניהו.

מהמשבר של הזוג נתניהו יצאה שרה עם עצבים רופפים. עם איל ארד, יועצו הקרוב של נתניהו ומי שהכיר בינו לבין בר, היא לא מדברת מאז. עיתונאית ידועה התבקשה על ידי מטה נתניהו שלא להתקשר כלל לביתו "כדי ששרה לא תחשוד". ללימור לבנת, שהתקשרה לביתו של נתניהו בשבת, ענתה, "אין ביבי בשבת", וטרקה את הטלפון.

לוח הזמנים של נתניהו מועבר לידיעתה של שרה והיא מטילה וטו על אירועים שאינה מעוניינת שישתתפו בהם. "היא פשוט החליטה שאם היא נשארת איתו, אז היא תעשה הכל כדי להפוך לאשת ראש הממשלה", מספרת הידידה. "וביבי הפך להיות אסיר-תודה שלה, במלוא מובן המילה". כיום היא מכריעה לאילו סיורים או אירועים תצטרף אליו. יותר מזה: כל החלטה שלו עוברת דרכה.

בבית היא שולטת בו ביד רמה, כמו בכל אדם אחר הנכנס לשם. מטפלות, למשל, היא החליפה לא מעט. שרה נתניהו היא חולת ניקיון מושבעת ולא קל לרצות אותה. כדי לגעת בילד צריך קודם לשטוף ידיים; את הכביסה צריך להוציא מהמכונה כך שלא תיגע בדפנות ("כי יש שם חיידקים") ובגן היא אוסרת על הגננת להאכיל את יאיר עם שאר הילדים, מחשש למחלות. "ראיתי אותה פעם צורחת על יאיר, כשהיה בן שנה וחצי, כי הוא אכל במטבח וליכלך", מספרת מכרה, "וגם על ביבי ראיתי אותה צועקת, כי הוא לא הוריד נעליים כשנכנס לבית".

אשת ראש הממשלה מרגישה שהרוויחה בזכות את התואר הזה. "הוא לנצח יכיר לה תודה על שלא עזבה אותו. היא הפסיקה להכיר לו תודה על שהתחתן איתה", אומר מכר. "הם מצאו את המכנה המשותף בשאיפות האישיות שלהם".

שרה נתניהו גם למדה דבר או שניים מבעלה: כשיאיר היה בפעוטון של העירייה והגיע לגיל שהיה צריך להוציאו משם, הפעילה עם בעלה לחצים על אהוד אולמרט כדי שישאירו שם את הפעוט. אלא שהורי הילדים האחרים התעקשו שינהגו ביאיר כמו בכולם, והתוכנית סוכלה. בפעם אחרת כשילדי הגן השתוללו להנאתם, התקשרה שרה לאביו של אחד הילדים. "היא אמרה לי שאני צריך להוציא את השד שלי מהגן, כי הוא פוגע במלאך שלה", סיפר האב. "היא גם הסבירה לי שאני אעשה בכך מצווה גדולה". והיא לא צחקה. שרה, כמו בעלה, לא ידועה כבעלת חוש הומור.

אבל יותר מהכל ניתן ללמוד על שרה נתניהו מהדרך שבה התנהלה מול עיתון "מעריב", כשזה ביקש לראיין אותה לקראת הבחירות. בילי מוסקונה-לרמן, כתבת מוסף "סופשבוע", ישבה איתה במשך כמה שעות, הצלמת רלי אברהמי צילמה עשרות תמונות. בהתאם לסיכום מוקדם עם העיתון, קיבלה נתניהו לידיה את הכתבה ואת התמונות לפני הפירסום. היא פסלה הן את הכתבה והן את התמונות, ללא מתן נימוק.

במקום זאת ביקשה שכתב אחר יראיין אותה, ושלחה לעיתון תמונות שהכין עבורה גדי דגון. את כתבתו של אביחי בקר, הכתב השני שנפגש עמה, שיכתבה לבלי הכר. ומה הוסיפה לכתבה שלא הופיע בנוסח המקורי? ששרה נתניהו, בת ה-38, "נראית צעירה מגילה". בדיקה מהירה בארכיונים מגלה שזה בדיוק מה שנכתב על הילרי קלינטון בזמנה, כשכבר מזמן עברה את גיל הארבעים.

לא יכול להיות שלא באים לשלם אחרי

בתחילת שנות השמונים כתב דן בן-אמוץ ב"חדשות" על מקרה מוזר שקרה לו עם אחד, בנימין נתניהו. הם נפגשו לפגישת רקע בענייני עבודה, אכלו מה שאכלו, שתו מה ששתו, ובסוף הפגישה קם נתניהו, לחץ את ידו והלך. דן בן-אמוץ, שבכל ימיו איש לא האשימו בביישנות יתר, גילה מאוחר מדי שהוא נשאר לבד עם החשבון.

החוויה של בן אמוץ היא בגדר תיעוד ראשון של מה שיהפוך מאוחר יותר לשיטת נתניהו לחיים הטובים. הנוסחה הזו הופעלה מאוחר יותר גם עם רבים מהכתבים והפרשנים הפוליטיים. מיכל קפרא מ"מעריב" תיארה באחת מכתבותיה, איך בסיום פגישה קם נתניהו והלך לדרכו, כאילו מובן מאליו שהיא הספונסורית שלו. על סמך ניסיון דומה, סיפר לאחרונה פרשן פוליטי ידוע, שהוא מעדיף לשוחח עם נתניהו בטלפון מטעמים של חסרון כיס.

היחס הזה, אגב, לא שמור רק לתקשורת העוינת. עוזר לשעבר של נתניהו הסביר פעם, שהפסקת עבודתו עימו נבעה ממניעים כלכליים. היה לי נורא מעניין לעבוד איתו, אמר האיש, אבל זה עלה לי ביוקר. יותר מדי זמן שילמתי חשבונות שהוא הותיר אחריו.

סגנון חייהם של חבריו המיליונרים נשאר טבוע בנתניהו. הוא חובב מושבע של בתי מלון, ותקופה מסוימת בילה כמעט כל סוף שבוע עם שרה בבית מלון אחר (הייאט בירושלים, רימונים בצפת, וקינג דייוויד והילטון בתל אביב הם החביבים עליו), נפגש שם עם קרובי משפחה וחברים, ועשה בהם את החגים. גם את פגישותיו הוא אוהב לקיים בלובי של בתי מלון, זיכרון מתוק משנותיו בחו"ל. לכן גם לא מפתיע שאת יום ההולדת הרביעי של יאיר בחר לחגוג בקינג-דייוויד, ואת ברית המילה של בנו אבנר, לפני כשנה וחצי, במלון הייאט.

נתניהו חי כמו איש העשירון העליון ומבלה כמוהו, על אף שהוא מרוויח כמו איש העשירון הבינוני. ותאמינו לו, לו זה עולה פחות. יש לו משכורת של חבר כנסת והכנסות של כמאה אלף שקלים לשנה מהרצאות ומתמלוגים מהספרים שכתב (הנתונים מתבססים על הצהרת ההון שמסר הח"כ נתניהו על פי החוק לכנסת). הסכום המכובד הזה לא מספיק, כדי שהוא, שרה ושני הילדים יחיו כמו שהוא היה רוצה.

לפני יותר משנה פירסם "כל העיר" תחקיר על חגיגת ההנחות של נתניהו, כולל עדויות של בעלי מסעדות בעיר שתיארו איך נתניהו אוכל, מקבל שירות, ופתאום נזכר שאין עליו מזומנים. וכך תוארה השתלשלות העניינים: "מישהו כבר יבוא לשלם, הוא אומר, אבל המישהו הזה לא תמיד מגיע". בעל מסעדה אחת סיפר איך הציע לנתניהו, אחרי שהסצנאריו הזה חזר על עצמו, ללוות כסף מהנהג שלו. נתניהו חזר עם כסף, אבל אז החל לדרוש הנחות ולהתמקח על גובה ההנחה.

במלון הילטון בירושלים סיפרו איך נהג נתניהו להתעלם לחלוטין משאלת התשלום על האירוח שלו בקומת האקזקיוטיב-לאונג', עד שהאחראי במלון ביקש ממנו לשלם. "הוא היה מתנהג כאילו מה בכלל מטרידים אותו בענייני כסף. עד שלבסוף העבירו את כל החשבונות למרכז הסיעה. גם אז היו צריכים לרדוף אחריהם המון זמן".

במלון מפורסם אחד סיפרו איך דרש נתניהו הנחה על אירוע משפחתי, קיבל הנחה של חמישים אחוז וסירב להסתפק בה. כשהנהלת המלון סירבה להוריד את המחיר עוד יותר, העביר נתניהו את האירוע למלון אחר, שיודע איך להתנהג עם ראשי ממשלה לעתיד.

מלצרית ממסעדת הצריף בימק"א סיפרה סיפור דומה: "הוא בן המון פעמים ולא משלם. הוא אמר, אין לי כסף כרגע, אני תקוע בלי מזומנים. הוא טען שהוא ישלח אנשים שיבואו לשלם, ולדעתי הם אף פעם לא באו…

"יום אחד כשהוא בא למסעדה עם אשתו והבן, ניגשתי אליו ובעצה אחת עם בעל המסעדה אמרתי לו שבכל הפעמים שנדמה לו שאנשים משלמים אחריו, זה לא קורה ואני נאלצת לשלם עליו מכיסי הפרטי. אז הוא אמר לי: 'זה לא ייתכן, זה לא יכול להיות שלא באים לשלם אחרי, אני איש ציבור וזה לא יכול להיות'.

"בסוף הארוחה הוא אמר לי שמאד לא נוח לו מכל העניין, ודחף לי כסף על הארוחות הלא משולמות. שלושים שקל הוא נתן לי, בדיחה, עדיף היה שלא היה נותן כלום". אגב, בכתבה שהתפרסמה על אשת ראש הממשלה ב"לאשה" אחרי הבחירות, סיפרה שרה שהצריף היא אחת משתי המסעדות האהובות עליה.

אבל שיטת נתניהו לחיים טובים אינה מוגבלת למסעדות בלבד. כששרה נתניהו רצתה מכונית טויוטה, לחץ בעלה על המוכרים לתת לו הנחה, וכשעמדה ללדת, הצליח לארגן לה לידה פרטית ללא תשלום. כשרצו לקנות דירה חדשה, לחצו על הקבלן שייתן להם הנחה, ונתניהו הסביר ש"הוא לחוץ בכסף" ושדייר ברמתו יעלה את ערך הבניין.

ועד הבית של הבניין שבו יש לזוג דירה סיפר שראש הממשלה המיועד חייב יותר מאלף שקלים דמי ועד בית, ומשרד נסיעות דיווח על חוב של כעשרת אלפים דולרים בגין כרטיסי טיסה במחלקת עסקים, שחלקם על שם שרה, זו שטסה איתו כל הדרך.

כל פניותיהם של בעלי משרד הנסיעות נענו בתשובה שהכסף יועבר מיד, כשתתקבל חתימה של תורם זה או אחר. משרד הנסיעות וועד הבית קיבלו את הכסף מיד אחרי ש"כל העיר" הפנה אל דוברו של נתניהו, שי בזק, שאלה בעניין החובות הלא מכוסים. נתניהו, מצדו, באמצעות דוברו, הכחיש את כל העובדות וטען שעושים לו רצח אופי כדי לחסל את סיכוייו בבחירות.

ממצאי "כל העיר" על ההנחות של נתניהו הועברו לפני כשנה לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר. זה החליט שלא לפתוח בחקירה, בטענה כי בכתבה אין די פרטים שיאפשרו זאת. אבל, הדגיש היועץ, בניסוח יוצא דופן למדי שנתניהו ודאי זוכר לו היטב, הפרטים נמצאים לפני הציבור. יקרא הציבור וישפוט.

הציבור קרא, ונתניהו המשיך בשלו. שבועות אחדים לפני הבחירות פירסם "כל העיר" כתבה על הדירה שקנו בני הזוג נתניהו ברחוב עזה. מוכר הדירה, פרופ' חיים דסברג, סיפר איך נתניהו ניצל את טוב לבו ואת האמון שהוא נתן בו.

נתניהו, שביקש לשמור את דבר הרכישה בסוד, דרש שדסברג ייתן כתב ערבות לאחת השכנות, שחששה שהשיפוצים שנתניהו תיכנן בדירתו החדשה יפגע בדירתה. בתמורה התחייב נתניהו לתת כתב ערבות משלו. השיפוצים גרמו לנזקים חמורים, נתניהו לא עמד בהתחייבותו, והשכנה תבעה אלפי שקלים מדסברג.

בתצהיר שהגיש לבית המשפט סיפר דסברג, איך נתניהו הוליך אותו שולל כדי לחסוך כמה עשרות שקלים, וכיצד אשתו, שרה, איימה עליו ביחסי שכנות גרועים. בעקבות הפירסום, בהוראה מגבוה, מיהר קבלן השיפוצים לחתום על שטר ערבות שיחליף את השטר של דסברג ויפטור את נתניהו ממחויבותו.

למדיניות המוניטארית הפרטית של נתניהו יכולות להיות משמעויות כבדות משקל בתוקף תפקידו הנוכחי. קחו למשל את האדריכל הצמוד של נתניהו, מרק פלם. פלם הוא חבר של נתניהו מספסל הלימודים, ובכתבה שפורסמה לפני שנה סופר שהוא "מתרוצץ עם נתניהו מדירה לדירה, מפרויקט לפרויקט. אולי בזכות החברות, נתניהו לא משלם לו בזמן ולא מקפיד על מלוא שכרו. פלם בכל זאת מתעקש לשרת את נתניהו במסירות, אולי מתוך ציפייה לגמול משמעותי יותר בעתיד". כך נכתב ב"כל העיר" במאי 1995. השבוע נודע שפלם נבחר להיות הארכיטקט שישפץ את בית ראש הממשלה.

ביבי יעשה בית ספר לכל הנסיכים האלה

בלילה שבו נרצח רבין, ארבעה בנובמבר בשנה שעברה, כינס נתניהו את יועציו הקרובים לדיון בתגובת הליכוד. בשלב מסוים, מספרים, העלה נתניהו את האפשרות, שהליכוד ידרוש ללכת מיד לבחירות. "תפקידה של אופוזיציה הוא להילחם על החלפת השלטון", חזר באוזני יועציו על אותה סיסמה שהשמיע בהרבה הזדמנויות קודמות.

רק אחרי שהתמונות בטלוויזיה העבירו בבירור את הדעת הקהל, הבין כי אם ייזום את הקדמת הבחירות עכשיו, יפסיד. מאותו רגע עטה על עצמו נתניהו תדמית ממלכתית להפליא ("שלטון מחליפים בקלפי, לא בכדורים").

זה שמונה שנים, מאז שנכנס לפוליטיקה, מתכנן נתניהו להיכנס למשרד ראש הממשלה. כל הצהרה, כל החלטה, כל פעולה התקבלו בהתאם לתוכנית המסגרת הזו. מה ששירת את המירוץ של נתניהו לתפקיד הנכסף הפך למשימה קדושה; מה שעלול היה לפגוע בו הפך למטרד. זה נכון לגבי המדיניות שנקט ולגבי מערכות היחסים שיצר.

פרשן פוליטי ידוע אמר השבוע, שנתניהו השתלט על הליכוד כמו שאיש עסקים מבצע השתלטות עוינת על חברה בורסאית: קודם קונים מניות, כורתים בריתות עם אנשי מפתח, ורק אחרי שאתה בפנים מתחילים לקבוע עובדות בשטח, להחליף את ההנהלה, עד שלא נותר זכר לחברה כפי שהיתה בעבר. כך בדיוק פעל נתניהו בליכוד.

כשהגיע לארץ, אחרי שירותו באו"ם, הצמיד אליו לא מעט פעילי ליכוד מרכזיים, ביניהם אותו איציק פישר, היושב היום בניו יורק, יושב ראש סניף הליכוד באריאל דאז, יעקב אקסט, חברת המרכז יפה מוטיל, אורי אלוני ואחרים. הוא גם חבר בהמשך לאחד, איווט ליברמן, שהיה ידוע כתומך ליכוד מובהק אבל לא מילא פקיד מרכזי במצודת זאב. במקביל השתדל, למרות תיעוב שלא תמיד הצליח להסתיר, לחבור אל מנהיגי המפלגה באותן שנים, יצחק שמיר, אריק שרון, דוד לוי ומשה ארנס.

ארנס, שנתפס עד היום כפטרונו של נתניהו, מצא בו בעל ברית נאמן, שהצהיר כי מטרתו להריץ את ארנס לראשות הליכוד כששמיר יפרוש. נתניהו ידע מארנס כי אינו מתכוון להתמודד על ראשות הליכוד, אבל העדיף להציג את עצמו בשלב ההוא כאיש מחנה ולא כראש מחנה, ביודעו כי עדיין חסרה לו האחיזה הדרושה במפלגה כדי להצהיר על עצמו כמי שראוי בעתיד להנהיג אותה.

בארבע השנים שהיה סגן שר, הקפיד נתניהו שלא לתקוף חזיתית ובגלוי את מנהיגי המפלגה, גם כשהשר הממונה עליו, דוד לוי, השמיץ אותו בכל דרך אפשרית, אסר עליו להופיע בטלוויזיה ומנע ממנו להשתתף בקבלת ההחלטות של המשרד. גם שרון, מרידור, מגן ובעצם מי לא, השמיצו את נתניהו שוב ושוב.

פעיל ליכוד שעבד איתו באותן שנים נזכר השבוע, בעת שעקב אחרי מלאכת הרכבת ממשלת נתניהו, איך היה נתניהו שומע את משמיציו ושותק, "אבל מחייך כשאיל ארד, שבא איתו מהאו"ם, היה אומר לנו, 'אל תדאגו, יומם יגיע. ביבי יעשה בית ספר לאל הנסיכים האלה, הוא כבר יהפוך אותם לקטנים'".

כמה חודשים לפני הבחירות לכנסת ב-1992 הגיעה אל נתניהו הצעה רצינית להתמודד מטעם הליכוד על ראשות עיריית ירושלים. גורמים בכירים במפלגה, שהחלו לתכנן את כיבוש העיר מידיו של טדי קולק, מצאו בנתניהו מועמד עם פוטנציאל גדול לניצחון. "הוא נתפס אז בציבור כאיש כל-כך הגון, כל-כך נקי מעסקנות", מספר איש ליכוד, "שחשבנו אז שהוא היחיד שיוכל להביס את קולק".

במטה נתניהו התלהבו מההצעה. "דנו בזה זמן ממושך", מספר אקסט, יועץ של נתניהו באותה תקופה וחברו מאז, "ואני דווקא ניסיתי להשפיע עליו שייקח את זה. אמרתי לו שאם הוא יכבוש את ירושלים, הוא סולל לעצמו דרך ישירה לראשות הממשלה". נתניהו על פי אקסט, דחה את ההצעה. "הוא אמר לנו שזה לא בתוכניות שלו, שהוא רוצה להישאר במסלול שקבע לעצמו".

במידה רבה נתניהו קיבל במתנה את הפסד הליכוד בבחירות 1992. לו ניצח הליכוד אז, סביר להניח שנתניהו היה נתקע בתיק כלשהו, לאו דווקא מרכזי, ושרון, לוי, שמיר וארנס היו ממשיכים להנהיג את המפלגה ולהתקוטט ביניהם למי יש יותר כבוד. במקום זאת, חודשים ספורים בלבד אחרי ההפסד בבחירות, התמודד נתניהו על ראשות הליכוד, כשהוא מבטיח לחברים שיצליח סוף-סוף לנקות את המפלגה מהעסקנות ומהקרבות הפנימיים שהובילו לתבוסה. בתחילת 1993 קטף בניצחון מוחץ את ראשות הליכוד מידי בגין, לוי ושרון.

מרגע זה הפכה ההשתלטות על הליכוד לעניין ארגוני טהור. נתניהו החדיר לכל מנגנוני הליכוד את אנשיו שלו, החל בוועדת הביקורת, דרך ראשי הסניפים וכלה במנכ"ל, איווט ליברמן. "נתניהו התגאה אז שליברמן נבחר כמנכ"ל מקצועי, לא פוליטי", מספר פרשן פוליטי. "בפועל, ליברמן היה סופר-פוליטי, אבל בהחלט לא שיחק לפי כללי המשחק הפוליטי".

ליברמן עשה עבור נתניהו את העבודה השחורה: הוא פיטר ראשי סניפים, החליף סגל במצודת זאב. "ניקה את האורוות", אומרים שם. לא מעט אנשים שראו עצמם קרובים לנתניהו בראשית הדרך גילו פתאום שלא צריך אותם יותר. "כשביבי לא היה צריך מישהו יותר", מעידה עובדת, "הוא פשוט היה אומר לאיווט".

למעשה, ליברמן הפך למוציא לפועל של נתניהו בליכוד, כשהאחרון מפתח בו תלות מוחלטת, שיש אומרים, הפכה את ליברמן להיות האיש שיש לו את המילה האחרונה, לא נתניהו. השבוע, כשליברמן כמעט טירפד את מינויו של דן מרידור לשר, אמר הפרשן ירון דקל בקול ישראל ש"כדאי להקשיב למה שאומר נתניהו כי הוא האיש הכי מקורב לאיווט".

בשלב שבו עסקו בליכוד בניתוח הכישלון הצפוי בבחירות, הצהיר נתניהו: "בונים מנהיגות מנצחת". המסר הזה נקלט. נתניהו לא נדרש להציג משנה מדינית סדורה, או אלטרנטיבה רצינית לתהליך השלום של השמאל. לבוחריו בליכוד הספיקה ההבטחה שהמפלגה תשוב לשלטון אחרי ארבע שנות אופוזיציה, ואולי אפילו קודם לכן.

תסמונת דומה ידעה בעבר גם מפלגת העבודה: רבין ניצח בבחירות הפנימיות את פרס לא משום שהציע דרך אטרקטיבית יותר, אלא מפני שחברי המפלגה העריכו שסיכוייו להיבחר לראשות הממשלה גדולים משל פרס.

הנוסחאות הסיסמתיות, שנתניהו הביא איתו מארצות הברית והאופן בו ידע לתפעל את התקשורת, נתמכו לקראת הבחירות בקו ההסברה שהתווה יועץ הסתרים ארתור פינקלשטיין. נתניהו מתמחה בשפת גוף נכונה, במקצב רטורי מעולה, והקהל מסתבר לא דרש יותר מזה.

פרשנים פוליטיים הזכירו השבוע שגם במקרים אחרים העדיף הציבור את המסר הפשוט על פני המשנה המסובכת והמורכבת. כך ניצח אהוד אולמרט את טדי קולק, כך גבר רוני מילוא על אביגדור קהלני, כך הכניע בנימין נתניהו את בני בגין בבחירות לראשות הליכוד, ואת שמעון פרס בבחירות לראשות הממשלה.

במקביל, המשיך נתניהו לעבוד על התדמית הממלכתית המהוגנת שלו. שרה פה, יאיר שם, דגל ישראל ברקע, והיידה, לניצחון.

בתורת השלבים של נתניהו נרשמו כמקדמי מטרה תמיכתו בחוק הבחירה הישירה, בניגוד לעמדת הסיעה שלו, וחשיפה תקשורתית מחושבת. בליל הפריימריז הוא התראיין בו זמנית לערוץ הראשון ולערוץ השני, ואילץ את הצופים לצפות בדבריו לאומה, בניגוד לפרס, שנתן ראיונות נפרדים ואיפשר להם לבחור בערוץ המתחרה.

בעימות הטלוויזיוני נתניהו גם דרש זמן מסך שווה לזה שמקבל ראש הממשלה, והתעקש להתעמת ישירות איתו כשווה בין שווים. כשאהוד ברק טען ש"כשרבין פרץ את הדרך לירושלים, ביבי עוד היה בעריסה", שלח נתניהו את לימור לבנת להגיב במקומו. הוא ביקש להבהיר שהוא עצמו אינו מעוניין לעסוק בקטנות כאלה.

בעניין הדבקות במטרה, נתניהו כבר הוכיח שזה הצד החזק שלו. נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" אמר, למשל, לפני הבחירות, שנתניהו יהיה ראש הממשלה ולו רק משום ש"הוא כל-כך רוצה". וכוח הרצון האדיר הזה בהחלט יכול להיות מתורגם להישגים גדולים, "אבל רק אם ההישג תורם קודם כל לו אישית", מעיד מכר. "את לא תראי אותו נלחם על מטרה צודקת, אם זה לא תורם להצלחה שלו באופן ישיר".

בהקשר הזה מספרים, שימים ספורים לפני מבצע ענבי זעם כינס נתניהו את מטה הבחירות שלו בבהילות. נודע לי, אמר להם בשיא הדרמטיות, שעומדת לפרוץ מלחמה בצפון, שאולי גם הסורים ישתתפו בה. צריך להיערך לתגובה אם אנחנו תומכים או לא, ואיך זה משפיע על הבחירות. אלה מהנוכחים שלא ליוו את נתניהו זה שנים היו מבוהלים. הם קודם כל חשבו על הסכנה למדינה, לחיילים בחזית. נתניהו לעומת זאת, התמקד בשאלה כיצד תשרת המלחמה הזו את מטרותיו שלו.

ההערכה הרווחת היא שנתניהו כבש את היעד, אבל אין לו מושג מה לעשות איתו. אין לו תוכנית מדינית של ממש. אין לו מושג אם להחזיר את חברון ואיך לעשות זאת. פרס הקים צוות פעולה למאה הימים הראשונים של הממשלה. לנתניהו אין צוות כזה. יש לו עוזר מרכזי אחד, ליברמן, שנחשב לחסר ניסיון לא פחות ממנו. פרשן פוליטי מנוסה טען השבוע שאילו היה נתניהו ממנה את אהוד אולמרט למנהל המשא ומתן הקואליציוני, היה משיג תוצאות טובות בהרבה מאלה שזכה להן בסופו של דבר.

נתניהו הבטיח "ממשלה של מומחים", ונכנע לבסוף לאוסף של תככים פוליטיים קטנוניים. ככל הנראה, הוא ייעד מראש את יצחק מרדכי לתפקיד שר הביטחון ואת פרופ' יעקב נאמן לתפקיד שר המשפטים. כל שאר התיקים חולקו בחיפזון, ללא תכנון, תוך שליפות לא מקצועיות מהשרוול ותוך כניעה יומיומית ללחצים.

זה התחיל עוד במשא ומתן עם המפד"ל, שקיבלה את כל הדרישות שהעמידה. העובדה הזו גרמה לנתניהו נזק כפול. מצד אחד, צומצם שטח העוגה שנותר לחלוקה. מצד שני, הוגבר תיאבונן של המפלגות האחרות. כך נוצרה אנדרלמוסיה בלתי אפשרית, שבה מונה אריאל שרון, למשל, באופן היפותטי, לתפקידי שר האוצר ושר הבינוי והשיכון ואולי אפילו שר הביטחון. בסוף הבטיחו לתפור לו תיק תשתיות מיוחד, בפזיזות של הרגע האחרון, ללא בדיקה רצינית, והכל תוך הצהרה ש"זה חשוב לתשתיות, לא לשרון".

הכישלון בתהליך הרכבת הממשלה מלמד לכאורה שנתניהו איננו יודע לעמוד בלחץ. הוא הוכיח כישרון בלתי מבוטל לחתירה בלתי נלאית למטרה נקודתית, אבל נכשל בקבלת החלטות בזמן אמת. כך קרה בהחלטה הפזיזה לחבור למוחמד עבדל אל ווהאב דראושה בהצעת האי אמון על הבנייה היהודית בירושלים, כך קרה בחלוקת התיקים השבוע.

פרשן פוליטי ידוע מעריך שנתניהו לא הבין עדיין שכל החלטה שלו בימים אלה היא הרת גורל. כך, למשל, לא ידע לחזות את הדלפת טיוטת קווי היסוד של הממשלה לאסד, שמיהר לכנס ועידת פסגה ערבית. "הדבר שהכי מפחיד אותי", אומרת מכרה, "זה שהוא ייכנס לפרנויה שסוריה, נאמר, עומדת לתקוף אותנו, וכדי להקדים רפואה למכה, יפעיל את הצבא ראשון. הרי זה בדיוק מה שהוא עשה, להבדיל, בפרשת הקלטת הלוהטת".

בכלל, מספרים מכריו, נתניהו לא יודע להתמודד במצבי לחץ. "בכל פעם שיש משבר, הוא נהיה חולה", מספרת עובדת. "והוא היה חוטף שפעת לפחות אחת לחודש, הולך הביתה לאיזה יום-יומיים". וכך, באחד הימים בשבוע שעבר, כשהמשא ומתן הקואליציוני היה על סף פיצוץ מוחלט, חש נתניהו בבטנו ופרש לביתו.

"הוא איש חסר תובנה בסיסית, אינטואיציה", מספר אחד מעובדיו הקרובים בעבר, "והוא יודע את זה. לכן הוא מתייעץ, מבקש סקרים על כל דבר. אבל ברגע המבחן שצריך לקבל החלטה, אין לו את הדבר הזה שנקרא שיקול דעת".

מכר נוסף של נתניהו מעיד כי הוא חסר כל "מניפולטיביות, ספקולטיביות ואינטואיטיביות". במילים אחרות, הוא רואה את העולם סביבו בשחור לבן, ובהתאם לכך מקבל את החלטותיו. "הוא קובע לעצמו מטרה, וכל דבר נמדד לפי 'משרת את המטרה או לא'. הוא לא מסוגל למדוד דברים בטווח רחוק יותר, איך הם השפיעו על מטרות אחרות, למשל".

היה השבוע מי שהעריך שאם כך מנהל נתניהו את המשא ומתן הקואליציוני, ייתכן שייכנע גם ללחץ האמריקאי ויעשה שלום תוך ויתורים מרחיקי לכת על האידיאולוגיה שאין לו. מצד שני, הוא צפוי גם ללחצים מתוך מפלגתו, מצדם של אנשים בעלי עמדות ברורות יותר משלו. לא במקרה דרש בני בגין נוסף למשרת שר גם חברות בקבינט הביטחוני. הוא יגיע לשם במטרה ברורה לבטל את הסכמי אוסלו. ייתכן שהלחץ של קלינטון יגבר על הלחץ של בגין וחבריו. ייתכן גם שנתניהו עצמו, שנחשב לתלמיד מוכשר, יתעשת במהרה וילמד משגיאותיו בעבר.

כה אמר קנדי. כה אמר נתניהו

את נאום הניצחון של ג'ון קנדי בפני הסנאט האמריקאי פתח בן דמותו האמריקאי של נתניהו באומרו: "זכיתי להיות הנשיא הראשון שנולד במאה העשרים". את נאום הניצחון שלו השבוע בכנסת פתח בנימין נהתניהו במילים: "זכיתי להיות ראש הממשלה הראשון שנולד אחרי קום המדינה". קנדי הבטיח להביא את העם האמריקאי ל"עידן חדש". נתניהו מבטיח "לחולל כאן מהפכה". מעולם לא היה לישראל ראש ממשלה אמריקאי כל-כך.

לפני יותר משלוש שנים תיארה חנה קים ב"חדשות" את תוכנית ההשתלטות של נתניהו כ"תוכנית בעלת שלושה שלבים, הלקוחים כולם ממילון המושגים האמריקאי: 'האוהל הגדול', 'צוות המעבר', ו'השדרה הרחבה'".

"האוהל הגדול" משמעו הכנסת כל היריבים הפוליטיים תחת שליטתו של המנהיג. "צוות המעבר" הוא זה שיקבל לידיו, את הליכוד, ו"השדרה הרחבה" היא השלב האחרון. "ביבי", כתבה קים, "כבר חולם על הרגע שבו יצעיד את 'האוהל הגדול', לאחר ש'צוות המעבר' כבר יהפוך לממשלת הצללים, קדימה אל 'השדרה הרחבה' של הציבור הישראלי, בדרך לכיבוש ראשות הממשלה".

נתניהו, נאמן לשיטתו הפוליטית, עלול לגלות שהשדרות בישראל הרבה יותר צרות מבאמריקה ומספר נתיבי התמרון העומדים בפני הפוליטיקאי מוגבל.

 

תגובה

ושוב הכל שקרים

שי בזק, דוברו של בנימין נתניהו: "מטרת הכותבים היא השמצת ראש הממשלה"

"כל העיר" העביר השבוע ללשכת ראש הממשלה למעלה משבעים שאלות. ראש הממשלה נתבקש, בין השאר, להסביר איך התפרנס במהלך שנות לימודיו באוניברסיטת אם.אי.טי; להבהיר מדוע לא הגיש מכון יונתן מעולם דו"חות כספיים; מדוע לא מציג נתניהו בפומבי את מסמכי הוויתור על אזרחותו האמריקאית. "כל העיר" אף שאל את ראש המשלה האם הוא מוכן לאשר לסטייט-דיפארטמנט לפתוח את תיקיו ולפרסם את המידע הנמצא בהם.

בנימין נתניהו לא השיב על שאלות אלה, כמו על כל יתר השאלות. במקום זאת, העביר דוברו את התגובה הבאה: "הכתבה רצופה בשקרים חסרי כל בסיס. ברור שמטרת הכותבים היא השמצת ראש הממשלה ללא כל קשר למציאות. מטרה זו מובנת גם מן העובדה שהבקשה לתגובה על הכתבה הגיעה פחות מיממה לפני סגירת הגיליון, ומובן שלא היה בדעת הכותבים לעיין היטב בעובדות או לקבל תשובה כלשהי להכפשות.

"כיוון שעיתון 'כל העיר' כבר הוכיח את נטייתו הפוליטית נגד ראש הממשלה, נתניהו, כשקרא שלא להצביע עבורו ימים ספורים לפני הבחירות, אין ספק מהי מטרת ההשמצה גם הפעם. הציבור כבר הוכיח שהוא נבון מכדי להתייחס להמלצותיו הפוליטיות של העיתון ומכדי להאמין לשקרים המופצים על ידיו, ובטוחני שגם הפעם ינהג הציבור באותה הדרך".

 

דת

המטבח הכשר של שרה

פרשת הקלטת סימנה אצל נתניהו את השינוי ביחס לדת: מאפיקורס גמור לחילוני מאמין (לפי שעה). בהוראת הרב האשכנזי הראשי הרב ישראל לאו החלו בני-הזוג לשמור על כשרות ולחנך את ילדיהם ברוח ישראל סבא. בקלפי זה ודאי לא הזיק

מאת אלון הדר

לבנימין נתניהו היו כל נתוני הפתיחה להפוך ליקיר המגזר החילוני בארץ. הוא גדל בבית חילוני רביזיוניסטי נטול מסורת וסממנים יהודיים – אביו, בנציון נתניהו, נחשב לאנטי-דתי מובהק המתנגד לכפייה הדתית – והוא עצמו בילה לא מעט במסעדות לא כשרות, התחתן בנישואים אזרחיים עם אשתו השניה, פלייר (שנה וחצי לפני שסיימה את תהליכי גיורה), ונחשב עד כה כידיד התנועה הרפורמית בארצות הברית.

אז איך פתאום הפך נתניהו לאביר העולם החרדי? איך קרה שבחודשים האחרונים הוא מתהדר ב"בעזרת השם" בכל משפט שני, מתגאה שבנו יאיר שר "אדון עולם", מדבר בזכות השיבה ל"דברים המקודשים ביותר שקישרו את העם היהודי בכל הדורות" ומטייל בחצרות אדמו"רים, מקובלים ורבני בני ברק?

התשובה: בדרך לראשות הממשלה הכל מותר, גם במחיר ויתור על עקרונות ואורחות חיים. לדעת מקורביו ופרשנים חרדים, התשובה פחות חד משמעית: נתניהו עשה תשובה קטנה. בקלפי זה ודאי לא יזיק.

בנציון נתניהו לא הרביץ בבניו שיעורי דת ומסורת, אלא חינכם בקו ליבראלי ופתוח, רחוק מיהדות. גם בבגרותו, כשהמשפחה שהתה בארצות הברית, נשלח בנימין נתניהו לקולג' אמריקאי, ולא לבית ספר יהודי.

בזמן כהונתו כשגריר ישראל באו"ם הוא התקרב לחוגים רפורמיים. הוא השתתף בכנסים, התארח בארוחות ובמגביות, וכמעט לא השתתף באירועים של היהדות הדתית והחרדית, מלבד בכנסים של חוגים ימניים דתיים-לאומיים. לכן הוא גם לא נרתע אז מלהתחתן עם פלייר, על אף שהיא התגיירה רק שנה וחצי לאחר חתונתם. "בתקופה זו", אומר אחד מיועציו, "גישתו לדת היתה בקונספט היסטורי-לאומי. עם ששב למולדתו".

את תחילת השינוי ביחסו של נתניהו לדת ניתן לאתר בשלב שהוא שב לארץ והחל מתכנן את ההשתלטות על המפלגה והמדינה. עוד לפני שסיים את תפקידו עשה נתניהו סריקת שטח ראשונית. כשהגיעו אליו שמועות כי מפלגת העבודה עורכת תחקיר על כשרות גיורה של פלייר אשתו, הוא התקשר בחצות בשיחה טראנס-אטלנטית מארה"ב לעורך השבועון החרדי "יום השישי", יצחק נחשוני, וביקש כי העיתון יערוך תחקיר על גיורה של פלייר ונישואיו האורתודוקסיים, לצורך פרסום. "המערך מתכנן לעשות עלי אמבוש", הוא הסביר לנחשוני. מצוידים בפרטים שמסר להם נתניהו, ערכו כתבי העיתון תחקיר מקיף, ובסופו אכן הגיעו למסקנה שפלייר גוירה על ידי רב אורתודוקסי, והיא יהודייה כשרה.

כשהגיע ארצה נפגש נתניהו עם עיתונאי חרדי בכיר, שמיפה עבורו את העולם החרדי הסבוך והמפוצל. נתניהו הבין כי ללא תמיכת החרדים לא יוכל ראש ממשלה להיבחר בבחירה ישירה או להרכיב ממשלה שתזכה לאמון הכנסת. כבר בפגישותיו הראשונות עם החרדים שידר להם נתניהו מסר כי הליכוד, בהנהגתו כמובן, ייענה לדרישות הקיומיות של עולם התורה, כלומר, תמיכה כספית במוסדות החרדיים.

הרב הראשי שעמו נפגש נתניהו היה המקובל משה בן-טוב, תושב ירושלים. השידוך בין השניים נעשה באמצעות פעילת הליכוד, יפה מוטיל, שלימים תעזוב את הליכוד ותצטרף למפלגת העבודה. בן-טוב, 70, נחשב למקובל בעל שם עולמי, והוא מתמחה בעיקר בבדיקת מזוזות. "מהפגישה הראשונה שלהם לפני שש שנים", אומר בנו של בן-טוב, שמעון, "נוצרה ביניהם כימיה לא מוסברת. מאז ביבי קורא לאבי 'מורי ורבי' והרב קורא לו 'הבן יקיר לי'".

בפגישה פרס נתניהו את התוכנית ארוכת הטווח שלו, וקיבל מהרב את ברכתו. מאז ביקר נתניהו בבית הרב כמה פעמים, סעד עימו בארוחות בהשתתפות רבנים אחרים, השתתף בשמחות משפחתיות ושמר על קשר טלפוני. בשיחות ביניהם משתף נתניהו את בן-טוב בעניינים אישיים. הרב שומע ומייעץ. נוסף על כך מרביץ המקובל בנתניהו תורה, והשניים מפטפטים על ענייני השעה.

נתניהו גם גייס את הכוחות הנשגבים של המקובל כדי להצליח בזירה הפוליטית. בימי השביעיות, כאשר התמודד בפעם הראשונה על מקום ברשימה, ביקש נתניהו את ברכתו של הרב, וביום הבחירות, כשאנשי נתניהו חששו ממפלה, התקשרה מוטיל בבהילות מגני התערוכה היישר לבית המקובל, וביקשה את סיועו בגיוס גורמי שמים להצלחת נתניהו. בן-טוב טען שהמצב קשה, אבל נתניהו ישיג את יעדו.

גם לפני הפריימריז האחרונים בליכוד הגיע נתניהו לבית הרב וקיבל את ברכתו. "חודש לפני הבחירות הוזמן נתניהו להשתתף בדינר שקיימנו למוסדות הרב", מספר בן-טוב הבן. "בין הפריטים שנמכרו בדינר היתה מזוזה. אבי הבטיח כי את המזוזה הזאת הוא יתקין בעוד חודש בלשכת ראש הממשלה של נתניהו". מלבד לחשושים, נבואות ומעשי פלאים, התגייס בן-טוב גם לעבודת שטח. הוא קרא לכל חסידיו להצביע לנתניהו. המקובל אף נפגש עם הרב עובדה יוסף והאדמו"ר מבעלז בניסיון לשכנעם לקרוא לחסידיהם להצביע בשביל נתניהו.

פרשת הקלטת איימה לגדוע את מסלול ההמראה של נתניהו בעולם החרדי. הנזק התדמיתי העמיד לפתע את תוכנית ההתקדמות שלו בסכנה. נתניהו חשש כי בעקבות הפרשה יטילו הרבנים והאדמו"רים וטו מוחלט על מועמדותו. כדי להציל את נישואיו עם שרה בן ארצי ואת הקריירה הפוליטית שלו, נפגשו בני הזוג עם הרב הראשי האשכנזי ישראל לאו, וביקשו עצה לפתרון המשבר הכפול. הרב תבע מנתניהו כי שרה תנהל את ענייני הבית ברוח היהדות, נתניהו הסכים ושרה ביצעה.

במקביל הלך נתניהו לשיחה אצל מורו ורבו, בן-טוב. "ביום שישי אחד הגיעו ביבי עם איווט ליברמן ועוד כמה אנשים אל הרב", משחזר שמעון בן-טוב. "ביבי נכנס לבית הרב, והם שוחחו ארבעים דקות. הרב התווה לביבי דרך לעשות תשובה. בסוף הפגישה אמר הרב שהוא משוכנע כי נתניהו קיבל על עצמו לעשות תשובה שלמה".

בשלב הזה החליטו בני הזוג לשמור על כשרות בבית, ונתניהו החל ללמוד תורה עם גיסו, חגי בן-ארצי. הוא אמנם המשיך לנסוע בשבת ולאכול במסעדות לא כשרות, אבל כעת יכלו מקורביו להגדיר את נתניהו כ"איש חילוני אבל מאמין". בד בבד הוא המשיך להתדפק על דלתות אדמו"רים, ובשנתיים האחרונות הוא אף מעסיק עוזר לנושאים חרדיים בשם מרדכי הלפרין, יהודי חרדי מהגליל.

בשנה שלפני הבחירות הגביר נתניהו את קצב בפגישותיו עם הרבנים (למשל, הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא והמקובלים כדורי ובן-טוב), ובמקביל הוא חיזק את ידיעותיו בעזרת בן-ארצי.

לדברי בן-ארצי, בשנים האחרונות התחיל נתניהו לגלות סקרנות בתחום. "אנו נפגשים הרבה, וביבי אוהב ללמוד תנ"ך. אני מורה לתנ"ך, ככה שיוצא לנו ללמוד יחד גם אצל אישים ורבנים. בחגים, למשל, ביום הכיפורים האחרון, הלכנו יחד לבית הכנסת".

"משהו השתנה בחודשים האחרונים אצל נתניהו", אומר אחד מיועציו. "למרות שהתחלתו היתה רק משיקולים פראקטיים ואישיים ולא מתוך תשובה עמוקה, הוא התחיל לקיים כמה מצוות בסיסיות. בפורים, למשל, הוא הלך לשמוע 'מגילה' בבית הכנסת אוהל-נחמה ברחוב שופן".

נתניהו החל ליהנות מהפגנת הפן החדש באישיותו. בפגישותיו עם האדמו"רים הוא התפאר שבנו לומד בגן חצי דתי וחצי חילוני. למעשה הגן של יאיר בבנייני-וולפסון הוא גן חילוני למהדרין, ולומדים בו בנים ובנות, רובם ממשפחות אנגלוסאקסיות, כך שהדואליות היחידה שם הן השפות העברית והאנגלית (אגב, השפה המדוברת בבית הוריו של נתניהו היתה אנגלית).

מעטים יודעים, אבל סיפור הגן והילד שמרגש את אביו בשירת "אדון עולם" הוא פרי דמיונם של יועצי נתניהו. והרי הסיפור המלא: בכנס שערכה אגודת ישראל לפני הבחירות היו פרס ונתניהו אמורים להופיע בפני הבאים. בימים ההם טרם החליטה מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל מיהו המועמד המועדף. לפרס ולנתניהו ניתנה הזדמנות אחרונה לשחרר הבטחות ולקנות את לב האדמו"רים.

בבוקר יום הכנס גובשו השאלות שהיו אמורות להישאל במהלכו. אחד מיועציו של פרס סיפר ליהודי שישב לידו שהוא מתכוון לשאול את נתניהו שאלה בנוסח: "אם החינוך היהודי כל כך יקר לך, היכן לומדים ילדיך?". האברך, מתומכי נתניהו, מיהר להדליף את תוכן השאלה ליועצו של נתניהו לענייני חרדים, מרדכי הלפרין. האחרון דיבר מיד עם נתניהו ונמצאה הנוסחה: נתניהו יאמר בכנס כי בנו לומד בגן חצי דתי וחצי חילוני, וכדי להוסיף לסיפור אמינות, יובא סיפור "אדון עולם". וכך היה.

הציבור החרדי דווקא לא התלהב מהסיפור. "הוא לא צריך להביא לציבור שלנו פסוקים", אומר אדם דתי שהיה עמו בקשר, "הוא צריך לספק את הצרכים הקיומיים של עולם התורה". את השימוש התכוף של נתניהו בתיבות "בעזרת השם" מקבלים החרדים באהדה.

הקרבה לדת ולחרדים עיצבה מחדש את עמדותיו. בפגישה שנערכה בחודש ינואר עם משלחת של שישים רבנים רפורמים מארצות הברית, שטח לפניהם נתניהו את גישתו. "נתניהו טען כי הפלורליזם לא טוב למדינת ישראל", אומר עו"ד אודי רגב, ממשתתפי הפגישה.

"הוא טען כי אינו מכיר מודל טוב יותר מהסטאטוס-קוו. נתניהו הוסיף כי הוא חושש לדמותה היהודית של המדינה, להמשכיותה ולחידוד הפער החברתי שלה אם יופר הסטאטוס-קוו". בפגישה זו גם תקף את האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון. "בניגוד לחיים רמון ושמעון פרס, שהודו בפגישה עם הרבנים שוויתוריהם בנושאי דת קשורים לאינטרסים פוליטיים, נתניהו הציג זאת כעמדה אידאולוגית".

היום קצת קשה להיזכר שרק לפני ארבע שנים הותקף נתניהו ללא רחם בעיתונות החרדית, בגלל תמיכתו בחוק הבחירה הישירה בניגוד לעמדת הליכוד. "מדובר באשליה אופטית, מטופחת היטב, צריך לומר, אבל חסרת כל אחיזה אמיתית", נכתב בשבועון החרדי "ערב שבת" ב-1992. "יש לנו האומץ לקבוע בוודאות: לא צו מצפונו הוא שהריץ את נתניהו לתמוך בעמדת האופוזיציה, בניגוד לדעתם של חבריו למפלגה ולקואליציה. לא. לא. לא… שכן, כפי שנחשוף כבר בשורות הבאות, מניעיו האמיתיים של האיש קשורים בסיפור שמתגלגל בו כסף, הרבה כסף.

"אלה שמכוונים את כל צעדיו של המטיאור ששב מארה"ב היישר אל הכנסת הם קבוצת אילי-הון אמריקאים, שאינם בוחלים בכלום במאמציהם הבלתי נלאים לבחוש בקלחת הפוליטית בישראל. קבוצת בעלי הממון הללו הם המריצים את נתניהו, מממנים את נתניהו, מקדמים את קידומו הפוליטי. והוא, חובה לציין, עולה בסכומי כסף ענקיים. ה'עסק' הזה מוכרח להשתלם להם. מדובר הרי בסוחרים ממולחים".

וזה לא הכל. "מי, בדיוק, מבין השמות הללו – ברנרד מוס, מארק ביסן, מורד זמיר – הורה לביבי להתגייס למען שינוי שיטת הממשל", ממשיך להקשות השבועון, "קשה לדעת. מה שידוע כבר עתה זה עובדת הופעתו של נתניהו בלוס אנג'לס בכנס שנועד לגייס תרומות לתנועה לשינוי שיטת הממשל. אז הנה הוא – הקשר. לא מצפון, לא עיקרון, לא סלידה מסחטנות. מדובר במריונטה. בובה המופעלת על ידי מושכי חוטים ומפקידי דולרים. 'בעל הדעה הוא בעל המאה', במקרה זה דעתו של ביבי נתניהו, הביבי של הרפורמים".

בראיונות שהתפרסמו בעיתונות החרדית לפני הבחירות לא התבייש נתניהו להציג עמדות שיערבו לאוזניהם (ואולי גם ישמשו "מורה נבוכים" למדיניות הממשלה).

נתניהו על בנייה לחרדים: "אנחנו עומדים לחדש את תנופת הבנייה בכל הארץ לכלל הציבורים, וזה יכלול גם את הציבור הדתי והחרדי, שייהנה ממדיניות אחרת" ("יום השישי", 23.5.96). נתניהו על החינוך החרדי: "ראיתי דברים נוראים. הייתי בבית שמש וראיתי מרתפים שמשמשים בתי כנסת והזדעזעתי" (שם). ולנתניהו היו גם פתרונות: "נגבש ועדה מיוחדת שתכלול את כל הזרמים השונים של הציבור החרדתי והדתי", אמר שם, ותיקן: "בלי הרפורמים".

אפילו את אביו האפיקורס גייס למערכה: "אבי הוא היסטוריון של תקופת האינקוויזיציה. הסבל הנורא שעברו יהודים. מה זה כאן, אנחנו חוזרים לימי הביניים, שיהודים צריכים להתפלל מתחת לאדמה בחדרים טחובים ובכיתות לימוד שמתמלאות במים, וילדים קטנים מדשדשים במים?". על הסטאטוס קוו אמר: "אני חושש שפה צריך מאד להיזהר מלשנות את הסטאטוס-קוו הקיים ולפרוץ את הגדרות של הזהות היהודית, כי אין תחליף".

ברחוב החרדי לוקחים עדיין את אמירותיו של נתניהו בערבון מוגבל. כשם שגיחכו על הסיפור בדבר בנו המנעים בזמרת "אדון עולם", גיחכו למראה ביקורו בכותל לאחר הניצחון. "אפילו פגישת הפיוס ביו נתניהו, לוי ורפול נערכה בשבת", אומרים החרדים.

בשבועות האחרונים שוזר נתניהו בנאומיו פסוקים כעניין שבשגרה. כשפוליטיקאים אחרים נוהגים כך, מקפידים עוזרי הרבנים החרדים להעביר להם כיפה שיניחו על ראשיהם בזמן שהם אומרים את הפסוקים הקדושים. נתניהו לא מקפיד על חבישת הכיפה, והחרדים, למרבה ההפתעה, אינם מוטרדים מכך. "ממילא הוא לא מתכוון ברצינות", הם מנמקים את אדישותם.

הימין הקיצוני

אמור לי מי חבריך

למראית עין, נתניהו הפך לממלכתי עד מתון. למעשה, הוא עדיין שומר על הקשרים שיצר במשך השנים עם כמה מהארגונים הקיצוניים ביותר, במיוחד אלה היושבים בארצות הברית

מאז נרצח יצחק רבין, הצליח בנימין נתניהו להשכיח מהציבור את קשריו החמים עם הימין הקיצוני ובפרט את הופעותיו בכמה מההפגנות האלימות והמוסתות ביותר שנערכו בארץ בשנים האחרונות. למראית עין, נתניהו הפך לממלכתי עד מתון. למעשה, הוא עדיין שומר על הקשרים שיצר במשך השנים עם כמה מהארגונים הקיצוניים ביותר, במיוחד אלה היושבים בארצות הברית.

בשנים האחרונות התפתחה בקרב קהילת הימין היהודי הקיצוני בניו יורק שנאה עזה ועמוקה כלפי כל מי שהיו קשורים בתהליך השלום עם הפלסטינים, יהודים בעיקר. השנאה הזו תורגמה לתמיכה מוראלית ובעיקר כספית של קבוצות מיליטנטיות בישראל. נתניהו חבר במהלך השנים אל הכוחות האפלים האלה, מה שאיפשר לו לבנות רשת מתוחכמת של קשרים עם אותם אמריקאים קיצוניים.

להלן רשימת הקשרים העיקריים של נתניהו בארה"ב:

1. ארגון פרו-ישראל (Pro Israel): המתנחלים ובעלי בריתם הקימו בארה"ב קרנות צדקה אחדות שמטרתן היתה קודם כל להחליש את התמיכה הציבורית של ממשלת רבין ולפגוע בתהליך השלום. החשוב שבארגונים אלה הוא פרו-ישראל, שהוקם בספטמבר 1990 כקרן צדקה פטורה ממס בניו יורק. התרומות שנאספו על ידי פרו-ישראל הועברו למועצת יש"ע, למועצות המקומיות בשטחים. הכסף מממן בעיקר הפגנות של אנשי יש"ע נגד ממשלת העבודה.

לפני כשנתיים פירסם הארגון על פני עמוד שלם ששוויו עשרות אלפי דולרים, מודעה הקוראת ליהודים אמריקאים להפסיק את תמיכתם בממשלת רבין: "עבור יהודים אמריקאים, תמיכה בממשלה כזו – ממשלה של התאבדות לאומית – המשמעות היא למעשה לפעול נגד טובת הציבור בישראל. כשהישרדותה של ישראל עומדת על הכף, יהודים ואחרים מחויבים מוסרית לדבר ולדרוש ממנהיגיהם להגיד לרבין שמדיניותו מסכנת את קיומה של ישראל…"

פרו-ישראל עובד בצמוד לליכוד, אשר בתקופת שירותו של רבין כראש ממשלה שלח כמה ממנהיגיו לביקור בארה"ב כדי לעודד את ההתנגדות לשיחות השלום. בינואר ובמארס 1994 פרו-ישראל שלח את אריאל שרון לסיבוב גיוס תרומות בצפון אמריקה יחד עם יחיאל לייטר מאנשי יש"ע. לייטר בן ה-36 היה חבר בליגה-להגנה-יהודית לפני שהצטרף לתנועת "כך" של מאיר כהנא לפני 15 שנים. מאוחר יותר הוא מונה לראש היישוב היהודי בחברון ואף הקים את החברה-למימון-חברון-בע"מ, אשר גייסה מיליוני דולרים בארה"ב במטרה להגדיל את הנוכחות היהודית בעיר.

לייטר עבר מאוחר יותר להתנחלות עלי. הוא אינו מוכן לומר כמה כסף הצליח לגייס דרך פרו-ישראל, אבל במהלך ראיון שהעניק בניו יורק במארס 1995 הוא התרברב לעיתונאי: "רק אתמול קיבלתי טלפון מתושב טורונטו שנותן לנו 50,000 דולר תרומה".

במהלך שנתו האחרונה של רבין, לייטר בא לארה"ב שבועיים בכל חודש כדי לגייס כספים. הרב זבולון ליברמן מבית הכנסת הספרדי בברוקלין זוכר מפגש אחד שבו לייטר גייס 100,000 דולר.

לייטר זה עמד על הבמה לצדו של נתניהו בכמה מההפגנות המכוערות ביותר שהיו נגד רבין בתקופה האחרונה בישראל. בארה"ב הזוג הזה, לייטר ונתניהו, נאמו יחדיו לעתים קרובות, כשחלוקת העבודה היא שלייטר מסית נגד תהליך השלום ונתניהו מסביר למה נכון לבחור בו למנהיגות המדינה.

פרו-ישראל גייס גם כספים כדי לקנות אמבולנסים וציוד רפואי למתנחלים, כך על פי לייטר. אלא שמקורות ביש"ע אומרים כי רק חלק קטן מהכסף הועבר למטרות אלה. למרות זאת, באפריל 1994 כתב נתניהו מכתב גלוי על נייר מכתבים רשמי של הכנסת הקורא ליהודים אמריקאים לתרום כסף לפרו-ישראל.

"פרו-ישראל", הוא כתב, "פועלת כדי לספק תמיכה כספית אמיתית לקהילות יהודיות הנאבקות בישראל, במיוחד אלה שביש"ע וברמת הגולן. רק גידול מתמיד של קהילות אלו יכול להבטיח לעם היהודי עתיד בטוח בביתו ההיסטורי. תמיכה בפרו-ישראל היא תמיכה בעתיד מדינת ישראל".

2. הפרוייקט-להשבת-ירושלים (Jerusalem Reclamation Project, הידידים האמריקאים של עטרת כהנים): בעוד שאין זה נגד החוק האמריקאי לגייס תרומות פטורות ממס כדי לספק את צורכיהם ההומניטאריים של המתנחלים, זו כן הפרה של כללי המיסוי החלים על תרומות לענייני צדקה לגייס כספים כדי לממן רכישות בקנה מידה גדול של נכסים ערביים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים כדי להרחיב את הנוכחות היהודית שם.

בעוד שקרנות צדקה יכולות להשתמש בתרומות פטורות ממס כדי לשקם את הנצרכים, זה אינו חוקי להשתמש בכסף זה כדי לשנות את האיזון הדמוגרפי והפוליטי באזור, מסבירה גייל הרמון, עורכת דין מוושינגטון המתמחה בארגוני צדקה.

הידידים האמריקאים של עטרת-כוהנים עושים בדיוק זאת: מגייסים עשרות מיליוני דולרים מיהודים בעלי ממון הרוצים להרחיב את הנוכחות היהודית בלב מזרח ירושלים. כך, למשל, רכשה עטרת-כוהנים ב-1989, באמצעות כספי התרומות שנאספו בארה"ב, את הוספיס סט.ג'ון ברובע הנוצרי, שהיה שייך לכנסיה היוונית האורתודוקסית. אחד מהתומכים הקרובים של ארגון זה הוא נתניהו. תמיכתו הפומבית בארגון סייעה לצמצום הפרסום השלילי שאפף את המעשים הלא חוקיים לכאורה של הארגון.

הארגון הוקם ב-1977 בעזרת מיליונר קנדי בן 41 בשם מארק בלזברג. ארוחת ההתרמה הראשונה שאירגן היתה במלון הילטון במנהטן, ונכחו שם יותר מ-600 איש ששילמו כסף רב כדי לבוא ולשמוע את אורח הכבוד בנימין נתניהו. "האירוע הזה שם את הארגון שלנו על המפה לנצח", התפאר הארגון בפאמפלט הרשמי שלו. "עד אז מעט נכתב בעיתונות על הארגון". ואכן, לא רק שנתניהו הביע באותו ערב תמיכה פוליטית בארגון, הוא אף עודד את האורחים לפתוח את פנקס הצ'קים ולהשתתף בהצלת ירושלים.

מנהלת הארגון בניו יורק היא שני היקינר, העונדת בגאווה צמיד זהב שקיבלה מכהנא-חי עבור השתתפותה בערב התרמה ב-1994 במנהטן. בארוחת הערב השנתית של הארגון ביוני 1995 קראה היקינר בפומבי להוקיע את ממשלת רבין, בעוד מושל ניו-יורק, ג'ורג' פאטאקי, יושב לידה. בעלה של שני, דב היקינר, חבר מועצת ניו-יורק המייצג את שכונת בורו-פארק בברוקלין שמרבית תושביה אורתודוקסים, הוא אחד מחבריו הקרובים ביותר של נתניהו. הוא היה אחד הבודדים שהורשו ללוות את נתניהו לתפילה בכותל אחרי נצחונו. היקינר היה גם הנואם המרכזי בהפגנות רבות נגד הסכמי אוסלו, כולל זו שנערכה בכיכר טיימס ניו-יורק.

בעבר נחקר היקינר על ידי האף.בי.איי בקשר לשורת פיגועי טרור שאירגנה הליגה-להגנה-יהודית בשנות השבעים, ארגון שהיקינר היה בעבר אחד ממנהיגיו הבולטים. היקינר גם עמד בראשה של חברת-כיסוי של הליגה שנקראה הצל-את-אדמותינו-בישראל, אשר "הגיעה לידיעת הציבור ב-1974 בניו יורק באמצעות הפגנות ופיגועים", כך על פי מסמך של השירותים החשאיים.

על אף שמעולם לא הורשע על פעולותיו המיליטאנטיות, היקינר נעצר פעמים אחדות, כולל פעם אחת על התקפת דיפלומאטים מצרים. עם זאת, רבים מחבריו הגיעו לכלא. באמצע שנות השמונים היקינר הצהיר בפומבי כי הוא תומך במחתרת אמריקאית-יהודית המתנקשת בנאצים הערבים אמריקאים התומכים באש"ף. "אם זאת קבוצה המורכבת מאנשים חכמים ומקצועיים ומטרתם היא לרצוח את אלה האחראים להרג של רבבות, אז אין לי שום בעיה עם זה", אמר אז.

3. הוועד-העולמי-למען-ישראל (World Commitee For Israel): נשיא הפרוייקט-להשבת-ירושלים, ד"ר יוסף פרגר, הוא גם חבר בוועד-העולמי-למען-ישראל, אשר אירגן כמה הפגנות מחאה נגד רבין בארה"ב ובישראל. בחלקן השתתף נתניהו. פרגר היה ממובילי האופוזיציה היהודית האמריקאית לרבין ולתהליך השלום. הוא נאם בהפגנה המאורגנת הראשונה נגד הסכמי אוסלו שנערכה בכיכר הטיימס בניו-יורק בדצמבר 1993, שבה קראו חברי "כך" וכהנא-חי קריאות "מוות לרבין" במגאפונים.

לעמת זאת התלונן בעבר נשיא הוועד-העולמי-למען-ישראל, ג'ייקוב קייסין, כי נתניהו לקח 200,000 דולר שהקבוצה גייסה בניו יורק עבור יש"ע, והעבירם לליכוד. הכסף, טען קייסין, גויס במיוחד עבור "שלוש הפגנות, מודעות בעיתונים היומיים ועבודה מפורטת בכנסת ובסנאט האמריקאי". הוא טוען שנתניהו השתמש בכסף זה כדי לעזור לכסות את חובות הליכוד.

"לא עלה על דעתנו שבנימין נתניהו אי פעם יעשה שימוש אחר בכספים שנאספו", כתב קייסין במכתב לתומכיו אשר הגיע ל"כל העיר". "גם היום אין בכוונתנו לרמוז ולו על שמץ של התנהגות לא נאותה, אך היינו מבקשים מבנימין נתניהו שישחרר את הכספים שנאספו בזיעת אפינו לאנשי יש"ע".

מקור בליכוד אמר בתגובה ל"ניוזדיי", שהכסף נוצל כחוק ושהשתמשו בו כדי לממן הפגנה גדולה בירושלים נגד הסכמי אוסלו.

קייסין, אגב, הוא הרב הראשי של קהילת שערי-ציון, בית כנסת יהודי-סורי עשיר בברוקלין. חברו הטוב של קייסין והרב הראשי השני של אותה קהילה הוא אברהם הכט, שהתפרסם בארץ כמי שקרא למותו של רבין בראיון למגזין "ניו יורק" שלושה שבועות לפני הרצח. בעקבות אותו ראיון השב"כ אסר על הכט להיכנס לישראל.דמות נוספת בוועד-העולמי-למען-ישראל היא יושב הראש של הוועד, מאנפרד להמן, שהקים קרן לאיסוף כספים שיממנו את הגנתו המשפטית של יגאל עמיר, ואף קרא לעמיר "גיבור יהודי".

4. אמריקאים-למען-ישראל-בטוחה: זהו ארגון הנחשב לאחד התומכים הנלהבים ביותר של נתניהו. הארגון ידוע בקהילה היהודית כעומד מאחורי פרסום הכפשות נגד ארגונים יהודים ליבראליים וקבוצות לא יהודיות, שאותן הוא האשים בשיתוף פעולה עם אש"ף נגד ישראל. הארגון אף עתר לרשות התקשורת הפדראלית בדרישה לבטל את רשיון השידור של אן.בי.סי, משום שלטענתם, הכיסוי שהעניקה למלחמת לבנון היה אנטי-ישראלי והפר את דוקטרינת הגינות השידור. העתירה נדחתה. המנכ"ל לשעבר של הארגון הוא דוד בר-אילן, מי שערך את "הג'רוסלם פוסט" בשנים האחרונות. בר-אילן מונה זה עתה לתפקיד יועץ התקשורת של נתניהו.

הארגון הוקם ב-1976 על ידי שמואל כץ, יליד דרום אפריקה שהיא אחראי על התעמולה באצ"ל. כץ מונה ליועץ לענייני תקשורת זרה כשבגין נבחר לראש ממשלה. כיום, חברי הארגון מתחלקים בין תומכי הליכוד, מולדת, גוש אמונים ו"כך". ד"ר ארנסט בלוך, הרשום בנייר המכתבים של פרו-ישראל כמנכ"ל, מופיע גם בוועד המנהל של אמריקאים-למען-ישראל-בטוחה. היועץ המשפטי של הארגון, ברטראם זוויבון, היה ממייסדי ליגה-להגנה-יהודית. ביולי 1992 הודה זוויבון בבית משפט באשמה שגנב יותר מארבעה מיליון דולר מקרנות נאמנות של לקוחות, ונידון לשלוש שנות מאסר. בן דודו של זוויבון, הרברט, יוזם נכסי דלא-ניידי בניו יורק, הוא כרגע יושב הראש של הארגון.

מלבד ארגונים, יש לנתניהו גם קשרים פוליטיים של יסולאו בפז. אחד מהם הוא חבר הקונגרס בן גילמן, העומד בראש אחת הוועדות החשובות של הבית – הוועדה ליחסים בינלאומיים. גילמן ידוע בניו-יורק כמי שהפך את משרדו למטה מלחמה של הימין הקיצוני בארה"ב. בעידוד נתניהו, גילמן הצליח לחסום כמעט את האפשרות של אש"ף לקבל סיוע בסך מאה מיליון דולר, שהבטיח לו ממשל קלינטון, על ידי כך שהוא מקיים שימועים באשר לחוסנו הכלכלי של ערפאת. רבין עצמו התחנן בפני גילמן שיעביר את הכספים הללו, אבל גילמן סרב לו, תוך שהוא מהמר שנתניהו ממילא יביס את רבין בבחירות.

אגב, אחד החברים של גילמן הוא שבתאי קלמנוביץ', שהורשע בארץ בריגול עבור ברית המועצות. גילמן נראה בעבר פעמים רבות בחברת קלמנוביץ' בניו יורק, כשהם סועדים במסעדות יקרות, בעוד הם מנסים לארגן, לטענתם, עסקת חליפין סבוכה שתשחרר את נתן שרנסקי מברית המועצות ותביא אותו לארץ. בשעה שקלמנוביץ', אז עוזרו הפרלמנטרי של שמואל פלאטו שרון, התרועע עם גילמן, הוא גם הינדס מזימות פליליות עם גאנגסטרים יהודים שהיגרו מבריה"מ לחוף ברייטון בברוקלין.

כשקלמנוביץ' נעצר בארה"ב באמצע שנות השמונים בחשד להונאה בנקאית, מסר גילמן עדות אופי למענו בדיון על גובה הערבות: "מר קלמנוביץ' החזיק בכמה תפקידים בכירים ורגישים בממשלה הישראלית…. הוא בעל מוניטין בזכות יושרו וחושיו העסקיים". קלמנוביץ' שוחרר בערבות של חמישים אלף דולר וברח לישראל, שם הוא נעצר בחשד שהיה סוכן הקג"ב.

איש קשר חשוב נוסף של נתניהו הוא עורך הדין דאגלס פיית, בעבר סגנו של מזכיר ההגנה ריצ'ארד פרל בממשל רייגן. פיית נחשב איש-מפתח של נתניהו בוושינגטון, והוא שיחק תפקיד חשוב בלחץ שהפעיל הלובי היהודי על ממשל קלינטון נגד שליחת חיילים אמריקאים לרמת הגולן, כשהטענה היתה שאין זה האינטרס של ארה"ב לשים נערים אמריקאים בטווח האש של החיזבאללה. פרשנים בוושינגטון אומרים כי טענה זו היתה תחבולה מתוחכמת של הליכוד, שנועדה לגרום לקצר בשיחות ישראל-סוריה.

אגב, שותפו למשרד עורכי הדין של פיית הוא מארק זל, הגר בהתנחלות אפרת. זל ופיית סייעו בהקמת ארגון הנקרא קרן-לפיתוח-קהילת-ישראל, שהוא למעשה קרן לאיסוף תרומות פטורות ממס, שמטרתן מימון פעולות לובי למען המתנחלים. הארגון שולח בתדירות נואמים לארה"ב כדי לעסוק בהסברה ולגייס כספים מיהודים אורתודוקסים עשירים.

בארץ, כמובן, לא חסרים לנתניהו קשרים עם אנשי ימין קיצוני, אבל ראוי להתעכב על אחד מהם – ד"ר יורם חזוני. חזוני מנהל את מכון-שלם, אחד ממוסדות המימון הגדולים של מועמדי הליכוד, המעביר כספים לתמיכה במועמדים תחת הכותרת "פעולות חינוכיות". חזוני סיים אוניברסיטה בפרינסטון, והוא גר היום בהתנחלות עלי. ב-1992 חזוני עזב את "ג'רוסלם פוסט", שם כתב מאמרי מערכת. הוא נחשב כותב מוכשר, ומסייע לנתניהו לא פעם בכתיבת נאומיו.

חזוני היה מעריץ נלהב של מאיר כהנא, שאיתו התיידד כשלמד בפרינסטון, דבר שהוא יגדיר מאוחר יותר כאחד המשמעותיים ביותר בחייו. הוא ישב שבעה עם משפחת כהנא בירושלים אחרי שהאחרון נרצח.

בנובמבר 1990, בהספד שפירסם על כהנא ב"ג'רוסלם פוסט", הוא שיבח את כהנא על ששימש השראה, עודד ועיצב עשרות אלפי בני נוער שהפכו ליהודים וציונים יותר טובים. "כהנא שינה את חיינו", כתב אז, "ריגש ובידר אותנו, עזר לנו לגדול ולהפוך לגברים ונשים יהודים חזקים".

חזוני, אגב, אף סייע רבות לנתניהו בכתיבת ספרו האחרון על הטרור: הוא ערך את המחקר לספר, כתב כמה מפרקיו וליווה את נתניהו בכל שלבי הכנתו. תמורת שירותו זה קיבל ככל הנראה שכר מכובד ביותר.

אידיאולוגיה

חוקי הלחץ הציבורי

אולי ההסבר לתנודות האידאולוגיות של נתניהו מצוי דווקא במורשת בית אבא שנוהג לצטט את דברי ז'בוטינסקי: "מה שמכריע את הכף אינו הטוב או הרע של המושל. זוהי כמות הלחץ שתבוא מצד הנתינים עצמם"

מאת יותם בנזימן ואודי ארנון

בערב חג השבועות, שישה ימים לפני הבחירות, הודיע בנימין נתניהו בראיון ל"מעריב": "הצעד הראשון שאעשה אם אבחר יהיה כינוס מחדש של ועידת מדריד". הוא גם הבהיר מדוע: "כל זה כדי להתניע את התהליך". קשה להאמין שהוא התכוון ברצינות. נתניהו הרי בנה את מערכת הבחירות כולה על הטענה שהתהליך כבר מותנע במלוא המרץ, ונוסע במהירות מטורפת. יש להאט אותו ולרסן אותו. יש לעשות שלום, אבל "בטוח".

קשה להבין מה בדיוק מסתתר מאחורי צמד המילים הזה, ואיך מתרגמים אותו להחלטות מעשיות. מצד אחד, הצהיר נתניהו באותו ראיון: "אין לי כוונה להחזיר את צה"ל לעזה". מצד שני קבע ש"נאפשר לצה"ל חופש פעולה נגד הטרור בכל מקום".

מצד אחד הוא אמר על ערפאת: "איני רוצה ואיני מעוניין להיפגש איתו". מצד שני הוא הודיע ש"יש מספיק גורמים ברשות הפלסטינית" שאיתם יהיה מוכן לדבר. מצד אחד הוא קבע ש"אנחנו נדון על חברון רק בהסכם הקבע". מצד שני הוא אמר לא אחת בעבר שממשלתו תגבה את ההסכמים שעליהם חתמו קודמותיה. בהסכם הביניים, כזכור, מתחייבת ישראל לפנות את חברון כבר בשלב הנוכחי.

בניגוד לתפיסתו הכלכלית העקבית, האידאולוגיה המדינית של נתניהו חשופה לתנודות חזקות. ההפכפכות הזו נובעת במידה רבה מהסתירה המרכזית בין ההשקפות שירש בבית אבא ושב ומיחזר מאז נכנס לפעילות ציבורית, לבין הצד הפרגמטי באישיותו הפוליטית. האב, פרופ' בן ציון נתניהו, מהאינטלקטואלים של התנועה הרביזיוניסטית, העניק לבנו את התפיסה הלאומית חילונית של ז'בוטינסקי. הוא נוהג לומר ש"העיקרון העיקרי שהוריש לנו ז'בוטינסקי הוא עקרון ההתנגדות לשעבוד".

נתניהו הבן הפנים את המסר הזה. בנאום ההכתרה שלו לראשות הליכוד, במארס 1993, אמר: "מבין כל כישלונות הממשלה אחד זועק לשמים, והוא הפגיעה בכוח ההתגוננות הישראלית. משמעות הציונות היא להחזיר לעם היהודי את עצם היכולת להתנגד לאלה שמבקשים את נפשנו".

מצד שני, העובדה שתהליך השלום כבר הותנע על ידי ממשלות רבין ופרס אילצה את נתניהו לעמת את תפיסת עולמו המקורית עם המציאות שהתהוותה באזור בארבע השנים האחרונות. התוצאה: מישנתו האידאולוגית הסיסמתית הפכה בזמן האחרון לתערובת של אמירות ואמירות-שכנגד, שיוצרות בעיקר מסך ערפל עבה ומטשטשות כל קו אידאולוגי ברור בכל הנושאים שעל הפרק.

פתרון מדיני: בזמן מערכת הבחירות הוא התגאה, כזכור, בכך שעמד בראש משלחת ישראל לוועידה הבינלאומית במדריד שפתחה את תהליך המשא ומתן עם העולם הערבי. אף אחד לא הזכיר לו את הראיון שנתן ב-1988 ל"וול סטריט ז'ורנל", ובו התייחס לקיומה של ועידה בינלאומית והגדיר אותה כ"עליהום מדיני שמטרתו לקרוע לנתחים מדינות קטנות".

את הפתרון המדיני שלו לסכסוך שירטט נתניהו בכנס של פורום הסיעה המורחבת של המפד"ל,

ב-1992. הוא טען אז שהאוטונומיה שנוסחה בקמפ-דייוויד רחבה מידי. הוא ציטט את ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, שאמר שלא כל תג בהסכמים קדוש, ואמר שלדעתו אין לדבר על אוטונומיה, אלא על "ארבעה קנטונים באזורים בעלי אוכלוסייה ערבית צפופה: ג'נין, שכם, חברון, וקלקיליה, שיהיו בריבונות ישראלית".

התנגדותו של נתניהו לאוטונומיה נשענת על תפיסה שאיננה רואה בערביי השטחים ישות נפרדת. בעבר הוא הצהיר שהמדינה הפלסטינית האמיתית היא ירדן. בראיון שנתן לירחון "מוניטין" ב-1985 אמר: "הרי יותר ממיליון הערבים שהיגרו לירדן, לגדה המזרחית, לא נבדלים מאחיהם שמתגוררים בגדה המערבית". נתניהו היה גם נואם מרכזי בכנס התנועה ירדן-היא-פלסטין, שנערך בנובמבר 1988.

ראש הממשלה החדש מאמין שדווקא הנוקשות האידאולוגית הזו יכולה לשמש כבסיס מוצק לשלום אמת עם שכנינו. "הניסיון שלי עם הערבים הוא שהם מציאותיים", אמר ל"מעריב". "היום הם מרגישים שהם יכולים לקבל הכל, או כמעט הכל, אז הם דורשים".

על פי הגישה הזו, אם רק נבהיר להם שלא נעניק להם אף שעל, הם יתקפלו. כך, למשל, ניתן לעשות שלום עם סוריה בלי לרדת מהגולן. באוגוסט 1992, כשביקר ביישובי האזור, אמר נתניהו לתושבי הגולן: "יש להבהיר לסורים שיש להם מה להרוויח מעשיית השלום עם ישראל, בעיקר בתחומי הביטחון, הכלכלה, המים והחקלאות, גם בלי קבלת שטחים חזרה". התושבים מחאו כפיים.

נתניהו הוא נציג אותנטי של התפיסה הגורסת שאי אפשר לסמוך על הערבים. במאמר ב"הארץ" ביוני 1993 הוא הבחין בין שני סוגי שלום. שלום בין דמוקרטיות, כתב, "הוא מצב טבעי הנובע מרצונן של רוב האזרחים להימנע ממלחמות".

בדיקטטורות, לעומת זאת, "חסר אותו מרכיב של ריסון עצמי". ולכן, "כיוון שהסיכויים לדמוקרטיזאציה אמיתית של העולם הערבי הם קלושים, שלום יציב במזרח התיכון חייב להתבסס על מאזן הרתעה". ההרתעה הישראלית מצויה בשטחים, ש"מהווים את חומת המגן המרתיעה התקפה קרקעית על הבטן הרכה של המדינה: ריכוזי האוכלוסייה לאורך שפלת החוף".

מו"מ עם אש"ף: בראיון ההוא ב"מוניטין" שאל אותו יעקב אחימאיר בשיחה על אש"ף, אם "אין צורך לדבר עם האויב". נתניהו ענה: "אשאל אותך, האם היה צורך להידבר עם היטלר?". בראיון לירחון יהודי בשם "מומנט" היוצא בארה"ב, אמר באותה תקופה דברים ברוח דומה: "במקרה של אש"ף, במקרה של הטבחים האלה, אנחנו נמצאים בפני היטלרים קטנים. והם אינם גדולים רק מפני שלא צברו מספיק כוח".

מכאן מובן שנתניהו גם התנגד נחרצות לתיקון החוק שאסר מפגשים עם אנשי אש"ף. בנאום בכנסת הוא הכריז שהתיקון "ייתן לגיטימציה לארגונים השואפים להשמיד את המדינה, יביא לחידוש המשא-ומתן בין ארצות הברית לאש"ף, וימליך רשמית את ארגוני הטרור על האוכלוסיה הערבית בשטחים".

רצועת עזה: היחס כלפי סוגיית הנסיגה מעזה משקף את הבלבול שחל עם השנים בעמדותיו של נתניהו. בתחילת אוגוסט 1987 הוא אמר בחוג בית ברמת גן, שיש להפוך את רצועת עזה לדומיניון עצמאי דוגמת הונג-קונג. מאוחר יותר הכחיש שכך אמר.

בספטמבר 1992, בראיון ל"כל העיר", הוא קבע: "החיוניות של רצועת עזה פחותה. זהו שטח מישורי, לא שטח שולט שמאחוריו דבר גדול. אסור לדבר על נטישה חד צדדית… צריך לארגן השקעות מחו"ל, כדי שהתלות שלהם במקומות העבודה שלנו תצטמצם באופן משמעותי… אני מדבר על מנהל עצמי נרחב, עם הרבה יותר פתיחות כלכלית ופוליטית".

ביוני 1993 סייר נתניהו ביישובי גוש קטיף. הוא אמר לתושבים ש"נסיגה מעזה תביא להקמת טהראן מוסלמית, החולשת על כל הדרום, ולא הונג-קונג, כפי שנאמר בתעמולת השמאל". הוא טען שעזה תהפוך לתשתית למדינה פלסטינית בכל השטחים. העמדה הזו מופיעה באופן נחרץ גם בספרו של נתניהו, "מלחמה בטרור", שיצא לאור השנה. ובכל זאת תמך נתניהו גם במהלכים מנוגדים.

ב-5 במאי 1993 כתב ירח טל ב"הארץ", ש"ההצעה המפתיעה של ח"כ רוני מילוא בסיעת הליכוד בכנסת, האומרת שהליכוד יתמוך בהחלה חד צדדית של תוכנית האוטונומיה בעזה תחילה, תואמה מראש עם יו"ר הליכוד, ח"כ בנימין נתניהו".

המלחמה בטרור: בספר שערך, "הטרור – כיצד יוכל המערב לנצח", הוא יוצא כנגד הטענה ש"טרוריסט בעיניו של אדם אחד הוא לוחם חופש בעיניו של אחר". הוא טוען שלעולם יש להילחם בטרור באמצעות פעולות צבאיות, ומעלה על נס את מבצע חילוץ החטופים מאנטבה, שבו נהרג אחיו יוני. המבצע, לטענתו, "עשה על הטרוריסטים רושם לאורך ימים", ולכן, "מאז אנטבה לא נחטף אפילו מטוס ישראלי אחד, ולמעשה לא בוצעו שום ניסיונות לתפוס בני ערובה ישראלים בחוץ לארץ".

הדברת האינתיפאדה: במאי 1988, שמונה חודשים אחרי שפרצה האינתיפאדה, הוא הציע בראיון לסוכנות רויטר לגרש מאות פלסטינים, לסגור את השטחים בפני צוותי טלוויזיה ולירות בכל מיידה אבן. "מכל מקום, ללא הפעילות של אש"ף, שהוא ארגון טרוריסטי מובהק", מסביר נתניהו, "גם דרך זו של לוחמה ערבית בנו אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. אם נגלה נחישות להחיש את קצב דעיכת המהומות לא יהיה מנוס, לדעתי, אלא לגרש כמות ניכרת של מסיתים, הואיל ורק באמצעי גירוש ניתן להרתיע הנהגה מחודשת".

באפריל 1993 הוא טען שיש להצר את סמכויות בג"ץ בשטחים: להתיר לכנסת להחליט על הריסת בתים בלי להעניק לתושביהם את הזכות לעתור לבג"ץ, ולאפשר למגורשים לעתור לבג"ץ רק אחרי גירושם, כשהם נמצאים מחוץ לגבולות המדינה.

עצמאות כלכלית: לעוצמתה של ישראל יש בעיני נתניהו קשר הדוק לעצמאותה. לכן הוא טען בעבר לא אחת שישראל יכולה להסתדר ללא עזרה כלכלית מארצות הברית. הוא גם הבטיח שכראש ממשלה יפעל "ליישם תוכנית של הפסקה הדרגתית בסיוע שמעניקה ארצות הברית לישראל". מעשיו בשטח מוכיחים עד היום את ההפך. כסגן שר החוץ עמד נתניהו בראש החזית שנאבקה בהחלטתה של ארצות הברית שלא לתת ערבויות לישראל, בשל ההתנחלויות בשטחים.

ייתכן אפוא שנתניהו איננו מחזיק את הקלפים צמודים לחזהו פשוט משום שאין לו קלפים מוגדרים. הוא מגבש את עמדותיו בהתאם לנסיבות, ללחצים, ללחשיהם של יועצי התדמית. גם את זה הוא למד מאבא שלו. פרופ' בנציון נתניהו נוהג לספר בנאומיו ש"ז'בוטינסקי הוריש לנו את עקרון הלחץ הציבורי. מה שמכריע את הכף אינו הטוב או הרע של המושל. זוהי כמות הלחץ שתבוא מצד הנתינים עצמם… כי מכונת הממשלה היא קודם כל מכונה שנכנעת לחוקי הלחץ הציבורי, כמו שמכונה עשויה ברזל תיכנע לחוקי הלחץ הפיסיים".

גרפולוגיה

השפעה חזקה של דמות האב

נתניהו סרב בעקביות למסור את כתב ידו לבחינה גרפולוגית. "כל העיר" השיג אותו בכל זאת, והגרפולוגית חנה קורן ניסתה לפענח

מאת רונית צח

הגרפולוגית חנה קורן, שניסתה בשיתוף עם "ערב חדש" להניח ידה על כתב ידו של נתניהו, כמעט התייאשה: "ארבע פעמים דחינו תוכניות שבהן ניתוח כתב ידו אמור היה להיות אייטם פותח. כל פעם שמענו דחייה בנוסח 'עוד יום', 'עוד יומיים'. לא הצלחנו להבין אם הוא מתחמק או שאין לו זמן".

לאחר שזכה "כל העיר" בתגובה דומה, הוא פנה לארכיון הכנסת וקיבל את הצהרת ההון שנתניהו הגיש בשנת הכספים האחרונה בכתב ידו. ממקורות נוספים הגיעו פתק שטמן נתניהו בכותל ונשלף משם על ידי יועץ התקשורת שלו לפרסום באחד מעיתוני הערב ושני פתקים אקראיים.

קורן מאבחנת ששאפתנות עזה וחינוך עצמי למשמעת ולמחויבות אישית מאפיינים את הכתב. הוא מייחס חשיבות רבה לתדמיתו החברתית ולמשפחתו ומונע על ידי צורך עמוק להוכיח את יכולתו. במיוחד ניכרת השפעה חזקה של דמות האב.

כלפי חוץ הוא מעורה בחברה ומפגין אכפתיות, אולם האינטרס האישי שלו עומד בעיניו לפני הכל בצורה כפייתית. הוא ממש "נלחם על מקומו" ברמה הקיומית. מה שבאמת עומד לנגד עיניו הוא קידומו והרגשת ייחודו, והפעילות הפוליטית זימנה לו דרך להעצים את כוחו ולהפגין את כישוריו.

האינטליגנציה שלו גבוהה, הוא ניחן בכושר ניתוח מעולה וטביעת עין. ניכרים כושר ביצוע מפותח ויכולת לקדם את ענייניו, למרות הקשיים והמכשולים. המטרה מקדשת בעיניו את האמצעים, וכדי להשיג את מטרותיו הוא מסוגל להתגמש. הוא יודע להיות חביב, לבבי ורגיש, אטום ותקיף, הכל בהתאם לנסיבות ולצרכיו המידיים.

הוא שתלטן, עקשן ומניפולטיבי. יש לו כושר החלטה מהיר והחלטותיו מבוססות לעתים קרובות על ההתרחשויות "כאן ועכשיו". גם אם יש מאחוריו תכנון כולל, הוא סוטה מתוכניותיו ללא היסוס נוכח שינויים בשטח או כאשר תחזיותיו מתבדות. הוא מציג חזות רציונאלית ושקולה, אך זוהי חזות שהוא כפה על עצמו באמצעות חינוך עצמי. מטבעו הוא רגשן ומושפע במידה רבה מרגשותיו.

למרות מאמציו, לעתים קרובות הוא מגיב באימפולסיביות ומתקדם בפזיזות, תוך הצבת עובדות בשטח, שעימן הוא מתמודד רק לאחר מעשה. הוא נוקט גישה של "יהיה בסדר", תוך התעלמות ממכשולים, שלא תמיד הוא ער להם. עם זאת, הוא יודע להילחץ בשלום ולהמשיך הלאה, תוך התעלמות מתוצאות הלוואי של פעילותו.

בכתב ידו מהתקופה האחרונה חווה הכותב את עצמו נדהם לנוכח משימה גדולה שמצריכה את התערבותו הפעילה ונתקף בשיתוק זמני. בהיותו אינדיבידואליסט וחשדן, הוא נוטה "לנתק מגע" מסביבתו, להתכנס בתוך עצמו ולתכנן בשקט את מהלכיו. עם זאת, הוא מתאושש במהירות מחרדותיו, אוסף את עצמו, ו"מסתער" על מטרותיו במשנה מרץ.

אסטרולוגיה

הקלטת הלוהטת? קרינה שלילית מצד שבתאי

אחרי שהעובדות היבשות לא הצליחו לפזר את הערפל, נשארו רק הכוכבים. האסטרולוג אילן פקר קורא את המפה של נתניהו

מאת רונית צח

בהיעדר ממדים מהימנים יותר לפענוח אישיותו החידתית של ראש הממשלה, התגייס האסטרולוג אילן פקר לשרטט לה קווים. אפילו כאן, מסתבר, רב הנסתר. למועד הולדתו של נתניהו, שנדרש לצורך הניתוח והתחזית האסטרולוגיים, נמצאו גרסאות שונות. העקשנית שבהן טענה שנולד ב-21.10.49, בסביבות השעות 11.00-9.30 בבוקר, ולפיה שירטט פקר את המפה האסטרולוגית של נתניהו.

ביבי הוא אדם שמתקשה להחליט אך מסתיר זאת. יש שני כוכבים דומינאנטיים במפת הלידה שלו, נפטון וצדק. נפטון חזק בה מאד וגורם לאותן ההתלבטויות הקשות ולהיסוסים. ארבעה כוכבים במזל מאזניים, כמו אצלו, יוצרים את הקושי לתפקד במצבי חוסר ודאות. הוא ממולכד ומתקשה לעמוד בלחץ, נוטה לוותרנות או מתנתק.

הוא מאד חשדן, דורש נאמנות מוחלטת מאנשים, ולכן פגיע במיוחד במצבים של משבר אמון. הוא מסתיר תחושות גם מפני מקורבים. מצד שני, מי שקונה את אמונו, ביבי הופך למאד תלותי בו. הוא פוחד שמא גורם זר ישלוט עליו, והפחד הפנימי מביא אותו לניסיון ליצור ערפל שיקל עליו לתפקד.

את הרושם הסמכותי, של אדם שניתן לסמוך עליו, מאפשר לו כוכב צדק. הוא יכול להבטיח ולעשות רושם שיש כיסוי להבטחות גם כשאין להם כיסוי. זה יעזור ביחסים בינלאומיים רק עד שירצו לראות תוצאות בשטח. אבל בנושאי ביצוע יש לו בעיה, בגלל נפטון דפוק עם השפעה חמורה וחזקה, הוא נוטה להינעל על קונספציה גם אם היא אינה מעשית. נפטון זה כוכב שאחראי על אשליות, וביבי הוא אדם עם נטייה לפרש מצבים באופן שלא תואם את המציאות. יש לו ראייה אופטימית או פסימית מידי, ואין סינכרוניות בין הרעיונות והתוכניות שלו לבין מצבים בשטח.

יש לו בעיה עם נשים בכלל, כי כוכב נוגה שלו מאד פגוע ומוקרן במפה בקרינה שלילית מצד כוכב שבתאי. הוא נמשך לנשים חזקות ודומינאנטיות שלא תלויות בו מצד אחד, ומצד שני נשים חזקות מדי מאיימות עליו והוא פגיע איתן. הקונפליקט נובע מרצון לקרבה ואמון, לעמת רצון להכניע ולשלוט בנשים. צורת השליטה שלו היא דרישת נאמנות אינסופית מצידן, כשהוא מצדו לא מבטיח כלום. הוא לעולם לא ייתן שיתקרבו אליו נפשית עד הסוף.

השפעה של צמידות בין אוראנוס לנפטון והקרינה השלילית שהיא יצרה על המפה שלו הולידו היבטים קשים בשלוש השנים האחרונות. אלה איפשרו תנאים של חשיפת סודות ושערורייה בחיים האישיים שלו, ויצרו את פרשת הקלטת. הוא עבר איזה שינוי לאחרונה, אולי טיפול בשוק, וזה שינה במידה מסוימת את גישתו למחויבות משפחתית, אבל לא מן הנמנע שגורלו יועיד לו באיזשהו שלב בעתיד מערכת נישואים נוספת, אולי עוד עשר שנים.

יש לו כוכב מאדים בקרבת מעלת המלכות, וזו מעלה מאד חשובה המצביעה בדרך כלל על כריזמה גבוהה. זה מה שיצר את הרושם הלוחמני של אישיותו, למרות שהיא לא כזאת. ריכוז כוכבים באזור רום השמים במפה שלו יצר את שאפתנותו. מיקום כזה של כוכבים מביא לאדם פרסום, כריזה והזדמנות להגיע לתפקידים חשובים.

תחזית לשנה הקרובה: הכל תקוע והממשלה תיכנס למבוי סתום. דברים יזוזו באטיות רבה או בכלל לא, והממשלה אולי תפנה חלקית את חברון. המדינה עומדת להיקלע בשנה הקרובה לפלונטר ולבעיות לא קלות ביחסים הפנימיים והבינלאומיים. נגמר סיפור האהדה של העולם ושל מדינות ערב. הולכים לקרות דברים חמורים וחריפים, עדיין לא במובן של מלחמה. כי תהיה כאן מלחמה קשה, אבל לא בשלב זה עדיין. וזה הצפי:

1. הקשיים בהרכבת הממשלה ימשיכו עד תחילת יולי 96'.
2. באמצע חודש ספטמבר 96' צפוי משבר ממשלתי על רקע מתחים אישיים בתוכה.
3. גוברת התחושה שהממשלה אינה מתפקדת ואינה מספקת את הסחורה שהבטיחה.
4. מארס-אפריל 97' – משבר כלכלי, ייתכן משבר בבורסה ולממשלה לא יהיו פתרונות.
5. יולי-אוגוסט 97' – משבר מנהיגות חריף של ראש הממשלה ושל הממשלה עקב מבוי סתום בתחומים רבים.