גורם פוליטי בכיר, המכיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו היטב, ניסה בימים האחרונים לצקת היגיון פנימי למהלכיו המשפטיים של ראש הממשלה. למשל, העובדה כי, ככל הידוע, הוא איננו מזדרז לייצב את סחרחרת ייצוגו המשפטי, שממנה עולים ויורדים סנגורים כאחוזי תזזית; או למשל, את העובדה שבניגוד לעורכי דינם של הנאשמים האחרים בתיקי האלפים, איש מטעמו של נתניהו אינו פונה לפרקליטות בבקשות להשלמת חומרי חקירה.

מסקנתו הייתה שנתניהו מתעתד לפנות למסלול של חתימת הסדר טיעון עם היועץ המשפטי לממשלה. ולא זו בלבד, אלא שעקרון היסוד של אותה עיסקה יהיה פשוט וברור: פרישה מהחיים הפוליטיים בתמורה למשיכת כתב האישום, ככל שהוא עוסק בנאשם נתניהו.

ובכן, עסקת טיעון שמשמעותה חזרה מלאה של התביעה מכתב האישום נגד נתניהו, היא מדע בדיוני.

נחדד: מו"מ לעסקת טיעון עשוי להתקיים. על פי המהלך הפורמלי של הדברים, דלתה של התביעה (ובמקרה הזה – של היועץ המשפטי לממשלה) פתוחה לכל יוזמה מצד חשוד או נאשם לסגור עניין בלי לנהל משפט הוכחות מלא. עסקת טיעון היא פרקטיקה נפוצה לאכיפה פלילית, הרבה יותר נפוצה מניהול משפטי הוכחות. אם הנאשם יבקש לפתוח בדיאלוג, דיאלוג שכזה אכן יתקיים.

השאלה אם כך איננה אם יתקיים מו"מ לעסקת טיעון, אלא האם יש סיכוי לכך שמנדלבליט יסכים לעסקה הכוללת חזרה מלאה מכל התיקים נגד נתניהו, בתמורה לפרישתו מהחיים הפוליטיים. התשובה לכך היא לא. אין לרעיון הזה שום סיכוי.

האם יש סיכוי לכך שמנדלבליט יסכים לעסקה הכוללת חזרה מלאה מכל התיקים נגד נתניהו, בתמורה לפרישתו מהחיים הפוליטיים? התשובה לכך היא לא. אין שום סיכוי

בשלבים הקודמים של ההליכים, בתקופת החקירה הפלילית ועוד בטרם שכתב האישום הוגש לבית המשפט, אולי היה אפשר לחשוב על זה – וגם אז היה המהלך נתקל בהתנגדות פנימית, חיצונית, ציבורית, פוליטית ובג"צית.

אולם כעת, כשנתניהו הוא בבחינת נאשם; אחרי שגרר את המדינה לשלוש מערכות בחירות שכל תכליתן הייתה יצירת קונסטלציה פוליטית שתאפשר לו לכהן גם בעוד מתנהל נגדו משפט; נוכח ההתקפות הבוטות שהוא מנהל נגד כל זרועות מערכת המשפט ואכיפת החוק, שתכליתן לערער את הלגיטימיות הציבורית שלהן – אחרי כל זה, נתניהו לא יזכה לשום הנחת סלב. הכללים לא יכופפו עוד למענו. אי אפשר. כולם מסתכלים.

תקדים משה קצב

הסדר טיעון יכול להיקשר בין התביעה לחשוד או לנאשם, בין לפני הגשת כתב האישום נגדו ובין אחריו. הסדר הטיעון יכול לכלול שורה של סיכומים, קשיחים או רכים יותר. במסדרונות בתי הדין לתעבורה נקשרות עסקות טיעון בין התובעים המשטרתיים לסנגורים או לנהגים פרועים כל יום, בעמידה, בעל פה, תוך דקות בודדות.

לפעמים מסכימים על הודאה באשמה בתמורה לעונש מוסכם. לפעמים מסכימים על טווח מינימום-מקסימום לעונש, שלו יטענו הצדדים. לפעמים מסכימים על השמטה של סעיף אישום כלשהו או ריכוכו לעבירה קלה יותר.

ברוב המקרים, עסקת הטיעון נכרתת בין הצדדים עוד לפני הגשת כתב האישום לבית המשפט, כך ש"כתב האישום המתוקן", פרי ההסכמות שבהסדר הטיעון, הוא המסמך היחיד שבית המשפט נחשף אליו.

לא כך כאשר הסדר הטיעון נחתם לאחר שהמשפט החל – אז בית המשפט יכול לראות את הפערים בין כתב האישום המקורי לבין זה המתוקן שהוגש במסגרת העסקה, ולהתרשם עד כמה התביעה הלכה לקראת הנאשם, עד כמה היא הייתה גמישה והפגינה נכונות לוותר, לקצץ, להקל.

המקרה הקיצוני ביותר שנדון, שבו התביעה הלכה רחוק מדי בהסכמותיה להקל בכתב האישום במסגרת המו"מ, היה כמובן המקרה של הנשיא השמיני משה קצב. מכתב אישום שכלל – בשלב ההחלטה להעמיד לדין בכפוף לשימוע – ארבעה מעשי אונס, נותר כתב אישום מצומק ובו מעשים מגונים בלבד, לצד עבירה נוספת של הטרדה מינית.

עו"ד ציון אמיר ומשה קצב בבית המשפט העליון ב-10 באוגוסט 2011 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

עסקת הטיעון המבישה הזו שעליה חתמו היועץ המשפטי דאז מני מזוז ופרקליט המדינה דאז ערן שנדר, נדונה בהרכב מורחב של חמישה שופטי בג"ץ. ברוב של שלושה נגד שניים, בג"ץ דחה את העתירות ואישר את העסקה, רק כדי שקצב עצמו יתנער ממנה בהמשך הדרך ויסלול את הדרך להאשמתו והרשעתו באונס.

הן שופטי המיעוט באותו פסק דין, אדמונד לוי ודורית ביניש, והן שופטי הרוב, אילה פרוקצ'יה, אליעזר ריבלין ואשר גרוניס, עסקו בסוגיית "מתחם הוויתור" – בחינת השיקולים שהובילו את התביעה לחתום על הסדר טיעון, במשקפי עילת הסבירות.

"התביעה אינה רשאית להגיע להסדר טיעון בכל מחיר ובכל מצב", כתבה השופטת פרוקצ'יה. "חלה עליה שורה של תנאים וסייגים המגדירים מתי, ובאיזו צורה ניתן לעצב הסדר טיעון עם נאשם. אולם בכל מקרה, השיקול אם להסכים להסדר טיעון, וכיצד לגבש את תוכנו מושפע משני הגורמים המרכזיים המכוונים את התובע בהחלטתו בעניין העמדה לדין: טיב הראיות, ושיקולים שבאינטרס ציבורי".

ואולם פרוקצ'יה לא עצרה כאן, ובין מעלותיה של עסקת טיעון, ציינה גם את הוודאות המושגת בהרשעתו של הנאשם, אם גם בעבירות פחותות בחומרתן. כשהנאשם הוא איש ציבור, היא כתבה, יש לוודאות זו משמעות רבה, שכן "מהלך נֵפֶל בהליך פלילי נגד איש ציבור, העומד בראש מערכת שלטונית, עלול להביא לזעזוע חברתי כבד, ולאי-יציבות בהסדרי המשטר".

דברים שנויים במחלוקת אלה, המיועדים לכאורה לגרום ליועץ המשפטי להעדיף עסקת טיעון עם אנשי ציבור על פני ניהול משפט, גררו ביקורת רבה על פרוקצ'יה בשנים שחלפו מאז.

שופטות בית המשפט העליון אילה פרוקצ'יה ודורית ביניש, ב-13 באפריל 2011 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

אין הנחות סלב

הנחיית פרקליט המדינה העוסקת בהסדרי טיעון, שתוקנה לאחר פסק הדין בעניין קצב, מחייבת את הפרקליט המטפל בתיק לתעד את הנימוקים שבעטיים העדיף לחתום על עסקת טיעון, ומפרטת את שרשרת הגורמים המאשרים כל עסקת טיעון, בתוככי הפרקליטות.

"פרקליט לא יעשה עסקת טיעון על דעת עצמו, אף אם נתבקש לכך על ידי בית המשפט", נקבע בהנחיה. עסקאות טיעון עם אנשי ציבור נדרשות לאישור פרקליט המדינה או היועמ"ש עצמו.

ההד הציבורי הנרחב שעוררה עסקת הטיעון של קצב, הוליד טענה מעניינת: עם אנשי ציבור אסור לחתום על עסקאות טיעון.

על-פי גישה זו, כל התכליות שמשיגה פרקטיקת הסדרי הטיעון – כמו חיסכון בזמן עבודה של שופטים ופרקליטים, מאבדים את חשיבותם בתיקי דגל שכאלה. מנגד, נוצר שבר באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, נוכח מה שנראה כמו "הנחת סלב" לנאשם רם-המעלה, הנחה שלנצח יהיה מי שיתארה כמופרזת ובלתי נחוצה.

כל התכליות שמשיגה פרקטיקת הסדרי הטיעון – כמו חיסכון בזמן עבודה של שופטים ופרקליטים, מאבדים את חשיבותם בתיקי דגל שכאלה. מנגד, נוצר שבר באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, נוכח מה שנראה כמו "הנחת סלב" לנאשם רם-המעלה

בתגובה לעמדה זו, נוהגת הפרקליטות לציין את החשיבות הרבה שבחילוץ הודאה מצד הנאשם, ובוודאות בהשגת התוצאה המרשיעה. אלה אכן יתרונות חשובים, אך בפועל לעתים פוליטיקאים קורצים לתומכיהם, כאילו אומרים שהסכימו להודות רק מן הפה אל החוץ, והם אינם באמת מקבלים אחריות לעבירות שביצעו.

הנחיית פרקליט המדינה מבקשת לחסום את השיטה הנלוזה: "אין להסכים להסדר טיעון כאשר הנאשם או סנגורו טוענים לחפות, ומודיעים כי הם מעוניינים בהסדר טיעון רק כדי להימנע מהרשעה בסעיף אישום חמור יותר, או מעונש חמור יותר".