יש מעט מאוד נושאים שעליהם קיימת הסכמה כמעט כללית בכל קצות הקשת הפוליטית המפוצלת של ישראל. הראשון הוא שממשלת החירום הרחבה שהוקמה לפני בקושי עשרה שבועות, ב-17 במאי 2020, היא אחת הגרועות – אם לא הגרועה ביותר – בהיסטוריה של מדינת ישראל. אי-שביעות הרצון הציבורית הגוברת ניכרת בכל מקום: בשיחות אקראיות, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בסקרים, ויותר ויותר – גם ברחובות, על הגשרים, בצמתים ובכבישים.
הנושא השני שלגביו ישנה הסכמה רחבה הוא שסיבוב רביעי של בחירות בתוך פחות מ-18 חודשים יהיה לא פחות מאסון. הרתיעה ממערכת בחירות נוספת היא נחרצת באותה מידה שהיא נפוצה. בחדשות 12 מביעים מדי ערב את הסלידה מהרעיון באמצעות באנר אדום שמזהיר מפני "סכנת הבחירות", כאילו מדובר באירוע קטלני בסדר גודל של מגיפת הקורונה.
האמצעי הדמוקרטי של מחאה נגד ממשלה מבולבלת, הפכפכה, בזבזנית, מקרטעת ולא יעילה בעליל, מלווה בחוסר רצון עז להפעיל את אחד הכלים הדמוקרטיים ביותר – בחירות – להפלת הקואליציה הכושלת והעומד בראשה.
אין דבר שמבטא טוב יותר את הרגרסיה הדמוקרטית העכשווית של ישראל מאשר הפרדוקס הזועק הזה. אין דבר שמבליט בחדות גדולה כל כך את המניפולציה הצינית של ערכים דמוקרטיים, מאשר השימוש המתמשך ב"איום" הבחירות כדי לחמוק מאחריות כלפי ציבור הבוחרים, ובה בעת – באופן אירוני – להמשיך את התבצרות ראש הממשלה המכהן בתפקיד, אף שהאמון בו הולך ונשחק מדי יום.
ייתכן מאד שהחשש הגורף מרעיון הבחירות איננו מוצדק. ההפגנות המתרבות נגד הממשלה הן העדות המוחשית ביותר, גם אם לא היחידה, לאובדן האמון הרחב בממשלה הדואופולית וההזויה הקיימת היום בארץ.
ייתכן מאד שהחשש הגורף מרעיון הבחירות איננו מוצדק. ההפגנות המתרבות נגד הממשלה הן העדות המוחשית ביותר, גם אם לא היחידה, לאובדן האמון הרחב בממשלה הדואופולית וההזויה הקיימת היום בארץ
ההפגנות האלה מהוות ביטוי חיצוני ליאוש מעמיק, לכעס, ומעל לכל – לחוסר האמון המוחלט באלו המנווטים את הספינה השוקעת שהיא מדינת ישראל.
הזעם כלפי האחראים למצב הנוכחי וההתגייסות הנלווית בחיפוש עתיד טוב יותר – מסרים שאותם מביעים משתתפים מגוונים מכל הגילאים, הרקעים, הזהויות הקהילתיות והאג'נדות השונות – מכוונים, בראש ובראשונה, כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכלפי השיטה הפוליטית שעיצב בעשור האחרון.
הדייר הנוכחי ברחוב בלפור מייצג לא רק שחיתות שלטונית, עבריינות מערכתית, סדרי עדיפויות מעוותים ופילוג חברתי, אלא גם את הריחוק בין המדינה לאזרחיה.
בעיני רבים, הוא מישכן את הצרכים הגוברים של אזרחי ישראל לטובת גחמות שמשרתות את הישרדותו. היעדר האמון, הגובל באובדן לגיטימציה מוחלט – במיוחד בדמוקרטיה פרלמנטרית – מספק עילה ברורה ועוצמתית לקריאה להדחת האוחזים בשלטון, ולשינוי הכשלים המעשיים והערכיים שהם מייצגים.
איך ניתן לבצע כעת חילופי שלטון באופן דמוקרטי? קיימות שלוש אפשרויות:
1
לחץ ציבורי להפלת הממשלה
הדרך הראשונה היא באמצעות לחץ ציבורי עקבי, שיוביל להתפטרותו של המנהיג ולהקמתה של ממשלה חלופית. מהלך כזה התרחש פעמים רבות בעבר במקומות אחרים, ויש לו תקדימים גם בישראל: גולדה מאיר נאלצה להתפטר בעקבות ההפגנות נגד השיטה שהובילה למלחמת יום כיפור; מנחם בגין מעולם לא חזר לעצמו אחרי ההפגנות בעקבות הטבח בסברה ושתילה; ואהוד אולמרט נדחק ממשרתו על ידי לא אחר מאשר בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו.
אך אין שום סימן לכך שלנתניהו יש כוונה לוותר על מושבו, למרות פתיחת משפטו והתנהלותו הפחות ממזהירה בנוגע לקורונה ולהשלכותיה הכלכליות והחברתיות.
ההפך הוא הנכון: למרות קריאות חוזרות ונשנות להתפטרותו, נדמה שהוא נחוש מתמיד להישאר במקומו. בלי לפנות לאלימות – כלי אנטי-דמוקרטי במובהק – ספק רב שלחץ מלמטה בלבד, מקיף ככל שיהיה, יוביל לשינוי המיוחל.
למרות קריאות חוזרות ונשנות להתפטרותו, נדמה שנתניהו נחוש מתמיד להישאר במקומו. בלי לפנות לאלימות – כלי אנטי-דמוקרטי במובהק – ספק רב שלחץ מלמטה בלבד, מקיף ככל שיהיה, יוביל לשינוי המיוחל
2
אותה כנסת – ממשלה חדשה
האפשרות השנייה לשינוי ההנהגה, ודרכה אולי גם לרפורמה מעמיקה של המערכת בכללותה, היא באמצעות הרכבת ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית.
ראש הממשלה כבר בודק אפשרות זאת, ובוחן דרכים לפזר את הקואליציה עם בני גנץ לטובת ממשלה ימנית שתכלול את הנמסיס שלו משכבר הימים, נפתלי בנט, ואת מפלגת ימינה, כמו גם קומץ עריקים משורות כחול-לבן. אך בינתיים, המספרים למצוי תסריט כזה אינם מסתדרים: צבי האוזר ויועז הנדל, הצמד שהכי סביר שיחצה את הקווים, הכריז שאין לו כוונה לשתף פעולה עם מהלך כזה.
גם כינון ממשלה אלטרנטיבית לממשלת ימין בצורה זאת, אינו מציאותי במיוחד כיום. למרות שלאופוזיציה יש רוב קטן של 61 בכנסת (בלי ימינה), היא לא הצליחה להקים ממשלה כשעוד הייתה לה ההזדמנות, בעיקר בגלל חוסר הנכונות לכלול בשורותיה את הרשימה המשותפת. אין סיכוי שהיא תצליח לכונן קואליציה חליפית עכשיו, במיוחד אחרי הקרע בין כחול-לבן ליש עתיד של יאיר לפיד.
למרות שלאופוזיציה יש רוב קטן בכנסת, היא לא הצליחה להקים ממשלה כשעוד הייתה לה ההזדמנות, בעיקר בגלל חוסר הנכונות לכלול בשורותיה את הרשימה המשותפת. אין סיכוי שהיא תצליח לכונן קואליציה חליפית עכשיו
האפשרות התאורטית של שינוי באמצעות ארגון מחדש של הממשלה ללא בחירות, מפתה ככל שתהיה, לא עומדת במבחן המציאות.
3
בחירות, גבירותיי ורבותיי, בחירות
וכך נשארה אפשרות דמוקרטית שלישית: בחירות. גם ההגדרה המינימלית ביותר של דמוקרטיה מתייחסת לבחירות כאל תהליך מוסדר ומוסכם של החלפת השלטון באמצעות הקלפי. דמוקרטים ליברלים מוסיפים לפרשנות הפורמליסטית הזאת גם תכנים ערכיים, שמתייחסים לחירות אזרחית ולזכויות מיעוטים.
אם כך, במבט ראשון, מה יכול להיות יותר דמוקרטי מבחירות?
ישראלים רבים רחוקים מלהרגיש כך. הציבור עדיין בטראומה משלושת סבבי הבחירות שהתקיימו ב-2019-2020. הרבה מצביעים כואבים את בגידת נבחריהם (בכחול-לבן ובעבודה-גשר) ברצונותיהם המפורשים. הציבור למד בדרך הקשה שאחרי סבבים בהם נתקלו במבוי סתום, בחירות עלולות להיהפך לכלי לא יעיל להחלפת המנהיגות. אין לאזרחים סיבה להאמין שהמצב הזה יכול להשתנות.
יתרה מזאת, המתנגדים לנתניהו חוששים שבחירות נוספות רק יעצימו את כוחו של ראש הממשלה הנוכחי ואת אחיזתו בשלטון. הם כבר יודעים שאין להפחית בערכו כמוביל קמפיין בחירות, פעם אחר פעם הוא הוכיח שהוא קוסם בתחום זה.
המתנגדים לנתניהו חוששים שבחירות נוספות רק יעצימו את כוחו של ראש הממשלה הנוכחי ואת אחיזתו בשלטון. הם כבר יודעים שאין להפחית בערכו כמוביל קמפיין בחירות, פעם אחר פעם הוא הוכיח שהוא קוסם בתחום זה
למרות הצניחה החופשית של נתניהו בסקרים (בחודש האחרון איבד הליכוד עשרה מנדטים – ומגמה זאת עדיין צוברת תאוצה), למרות התמרמרות גוברת גם בקרב אוהדיו, ועל אף הפילוג המתעצם בשורות הימין – אין חלופה מנהיגותית אטרקטיבית באופק שתוכל לאתגר את ההגמוניה הקיימת.
שיקולים אלה לבדם משמשים הרתעה אפקטיבית לשיבה אל הקלפי עכשיו. בנסיבות הנוכחיות הם מקבלים משנה תוקף בשל שורה של גורמים מידיים:
- בחירות הן הסחת דעת מהנושאים הבריאותיים והכלכליים הבוערים.
- הן מאיימות לדחות אישור תקציב, החיוני כל כך ליציבות כלכלית מינימלית.
- בחירות בעתיד הקרוב גם עלולות לסכן את הניהול הרעוע גם כך של משבר הקורונה, רגע לפני שמתחילה גם עונת החורף ועמה השפעת.
- הן כרוכות בהוצאות גבוהות במיוחד ומהוות נטל נוסף על הקופה המידלדלת.
- ההליכה לקלפי יכולה לפגוע אף יותר באמון הציבור בפוליטיקאים.
- בישראל, מערכות בחירות גם מעצימות את הפערים החברתיים ויוצרות חיכוכים נוספים – ההפך המוחלט ממה שנחוץ כל כך בימים אלה.
- ומעל הכל, במקום לפתוח את האפשרות לשיפור המצב, בחירות מזמינות חוסר סדר נוסף ובסופו של דבר אינן מבטיחות בהכרח כל תמורה רצינית.
אם תדחה ישראל את החזרה לקלפי, היא תהיה בחברה טובה: יותר ממאה מערכות בחירות ברחבי העולם נדחו מאז התפרצות מגפת הקורונה.
אכן, יש לכאורה מעט מאוד גורמים העשויים להרוויח מקיום סבב בחירות נוסף עכשיו (אולי כבר בנובמבר). ימינה נוסקת בסקרים, אך היא מתחזקת כמעט לגמרי על חשבון הליכוד, ולכן לא מבטיחה שום דבר. יאיר לפיד כנראה יצליח לקושש עוד קולות, אבל שיפור זה לא בהכרח יגדיל את סיכוייו לעמוד בראש ממשלה אחרת.
אפילו נתניהו, המכין את הקרקע לבחירות באמצעות אכיפת משמעת מפלגתית, הרחקת מתנגדים פוטנציאלים מבית, והגדרה מחדש של נרטיב המחאה משיח של "העם נגד השלטון" לגרסה פלגנית ומסיתה של "ישראלים נאמנים נגד אנרכיסטים שמאלנים", יודע היטב שבחירות קרובות לא יכולות להבטיח את הישרדותו הפוליטית. מבחינתו, ההימור הטוב ביותר הוא לאיים בבחירות מבלי לקיים אותן. רק כך יוכל לא רק לשמר את אחיזתו בשלטון, אבל גם לחזקה.
מדוע, אם כן, בחירות פחות מאיימות מאשר המשך הסטטוס-קוו המפוקפק של נתניהו ומלחכי פנכתו? התשובה הברורה היא שזו הדרך היחידה לחשוף את הבלוף של נתניהו, שלא ניצח בבחירות מאז 2015, וסיכוייו כעת נמוכים מבעבר.
קיום מערכת בחירות זו גם דרך למנוע המשך קריסה מערכתית: בחירות הן תגובה מהירה ומקובלת למניעת כאוס נוסף. הן גם יכולות להוות צעד חיוני ראשון לשיקום הכלכלה והממשל, כמו גם למהלך ארוך טווח יותר ליסוד משטר מונע-ערכים ועמו חברה שוויונית, הוגנת ומכילה.
בחירות הן תגובה מהירה ומקובלת למניעת כאוס נוסף. הן גם יכולות להוות צעד חיוני ראשון לשיקום הכלכלה והממשל, כמו גם למהלך ארוך טווח יותר ליסוד משטר מונע-ערכים ועמו חברה שוויונית
מעל לכל, בחירות הן המכניזם הדמוקרטי הזמין ביותר לשינוי פוליטי בלתי אלים. אף שמדובר בתהליך מאתגר ולעתים מרתיע, אין כל סיבה שהכוחות החברתיים הפעילים והתוססים בחזית המחאה האזרחית הרחבה היום יבטלו את המסר הערכי והמושך שלהם ואת עוצמתו המגייסת, ויפחדו מבחירות עכשיו.
פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, היא עמיתת מחקר בכירה במכון טרומן ובמכון ון ליר בירושלים
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
נהדרת מדוייקת וצלולה כהרגלך!
שאלה – מה לגבי תרחיש של חקיקת חוק המונע ממואשם להתמודד? האם דין הנ"ל כדין אופציה ב' במאמרך, או שמא יש לכך היתכנות יותר סבירה? ואם יופעל לצורך העניין גם לחץ ציבורי במסגרת המחאה? האם החוק הפשוט וההגיוני הזה לא יפתור את כל הבעיה? פוטנציאל לרוב יש (עם ובלי ימינה).