הנאצים פולשים לליטא, 1939 (צילום: AP)
AP

"בהנצחת היהודים שנרצחו, אכפר מעט על הפשעים של משפחתי"

ספרם של אפרים זורוף ורוטה ונאגייטה עורר סערה בליטא ובישראל, כאשר חשף את הזוועות שביצעו אזרחים ליטאים נגד יהודים במהלך השואה ● עכשיו, המסע העולמי שלהם מגיע לשיאו עם פרסום הספר באנגלית ● בשיחה עם זמן ישראל הם מדברים על הניסיונות המתסכלים לשכנע את הליטאים להכיר בפשעי אבותיהם - וגם על מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה ביניהם במהלך העבודה המשותפת ● ראיון זוגי

עבור כל מי שמבקש להבין מדוע פשעי הנאצים בשנות ה-40 עדיין מהווים מוקד למחלוקת במזרח אירופה הפוסט-קומוניסטית, "העם שלנו: לגלות את השואה החבויה של ליטא" הוא ספר מרתק. "העם שלנו", בחלקו ספר מסע, ובחלקו חשיפה של פשעים אמיתיים, עוקב אחר צייד הנאצים אפרים זורוף והעיתונאית הליטאית רוטה ונאגייטה במסעם בבית הרדוף של עברה של ליטא.

הספר, שהשניים כתבו יחד, עורר סנסציה לאומית כשפורסם לראשונה בליטא ב-2016. הוא הפך לרב מכר, פילג משפחות והצית תגובת נגד חריפה מצד הממסד, עד כדי כך שהמוציאים לאור הסירו מהמדפים את כל ספריה של ונאגייטה, והיא חשה כה מאוימת עד שנמלטה מהמדינה. לאחרונה, הספר פורסם גם באנגלית.

השואה בליטא – ביתם של 220 אלף יהודים לפני הכיבוש הנאצי, שמהם שרדו אולי 5% – היא סוג של תופעה "חבויה". מתחת לפני השטח, נופיה היפים של ליטא מצולקים במאות קברי המונים, חלקם אינם מסומנים, שבהם הושארו להירקב גופותיהם של אלפי יהודים שנטבחו, הושלכו פנימה וכוסו בסיד ובחצץ. אדמת ליטא מוכתמת בדם ובצחנה של רצח המונים שבוצע בחלקו הגדול על ידי אזרחים ליטאים, שרבים מהם מעולם לא זוהו, כל שכן נעצרו והועמדו לדין.

זורוף ניסה להביא את פושעי שואת ליטא לצדק במשך שנים. הדוד הגדול שעל שמו הוא נקרא, אפרים זר, חי בווילנה, בירת ליטא, עד שנתפס ונרצח ב-1941.

"אין לי ספק שלהעמדה למשפט יש השפעה הרבה יותר חזקה מאשר לספרי היסטוריה", הוא אומר. אבל הליטאים, נרגשים משחרורם מידי השלטון הסובייטי, לא רצו להרוס את חגיגות עצמאותם המחודשת על ידי מאסר אזרחים קשישים.

זורוף פגש את ונאגייטה לראשונה רק לאחר שגילתה כי סבה ודודה ככל הנראה היו מעורבים – ישירות או עקיפות – ברצח יהודים ליטאים ובביזת רכושם. היא רצתה לדעת יותר על הפרק הזה, הלא כתוב ברובו, בעבר של ארצה, והחלה לארגן אירועים בנושאים הקשורים ביהודים וביקורים באתרים שבהם התרחשו הזוועות.

כאשר חיפשה אורח כדי להוסיף עניין לדיון שהתקיים בווילנה על ההיסטוריה של השואה, היא הוזהרה שלא להזמין את זורוף, בטענה כי הוא בריון ופרובוקטור אנטי-ליטאי, שככל הנראה פועל בשירות אויבה של המדינה, ולדימיר פוטין. נאמר לה שהוא תוקפני ושהוא גרם למורי בית ספר לבכות. היא החליטה להיפגש איתו, ולו רק כדי לבדוק אם אפשר יהיה לשכנע אותו להימנע מלהצית תגרה באירוע.

אחד הבורות שאליהם נורו למוות אלפי יהודים על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם במהלך השואה בפונאר, ליד וילנה, ליטא, יולי 2019 (צילום: רפאל אהרן)
אחד הבורות שאליהם נורו למוות אלפי יהודים בפונאר, ליד וילנה, ליטא, יולי 2019 (צילום: רפאל אהרן)

זורוף, מצדו, הסכים להיפגש לקפה עם ונאגייטה, אבל ללא ציפיות.

בשנים שמאז קבלת עצמאותה של ליטא ב-1990, הוא ניסה לשווא לשכנע את השלטונות להכיר בחלקם ברצח היהודים במהלך הכיבוש הנאצי ובכישלונם המתמשך להביא מאות, אולי אלפי, פושעי מלחמה למשפט.

זורוף היה ההפך הגמור מהסטריאוטיפ של היהודי הלמדן, החלש, שוונאגייטה ציפתה לו. "ניצב לפניי ענק", היא משחזרת. "נוכחות עוצמתית בלתי צפויה נדפה מהאיש הזה. לא רציתי לשבת קרוב מדי אליו".

זורוף, ספקן כתמיד, תהה בקול אם העניין הפתאומי של ונאגייטה בעבר היהודי של המדינה שלה נובע מזמינותו של מימון נדיב מצד האיחוד האירופי. אבל צייד הנאצים והורס המוניטין הבלתי נלאה הוא זה שהופתע.

זורוף, ספקן כתמיד, תהה בקול אם העניין הפתאומי של ונאגייטה בעבר היהודי של המדינה שלה נובע מזמינותו של מימון נדיב מצד האיחוד האירופי. אבל צייד הנאצים והורס המוניטין הבלתי נלאה הוא זה שהופתע

"לא", היא השיבה. "אני עושה את זה כי גיליתי שלכמה מקרובי המשפחה שלי ככל הנראה היה חלק בשואה. ואני מרגישה שאם אני אפעל כדי לכבד ולהנציח את היהודים שנרצחו, אני אכפר מעט על הפשעים שלהם".

התגובה שלה הותירה את זורוף חסר מילים. "היא הייתה האדם הראשון שפגשתי בליטא שהודה בדבר כזה", הוא אומר.

מצבות ממוטטות ומנותצות בבית הקברות היהודי העתיק בקובנה, ליטא, יולי 2019 (צילום: רפאל אהרן)
מצבות ממוטטות ומנותצות בבית הקברות היהודי העתיק בקובנה, ליטא, יולי 2019 (צילום: רפאל אהרן)

מסע בלתי סביר

ונאגייטה החלה לתהות איך יהיה לנסוע עם זורוף לאתרי רצח ההמונים ולנסות למצוא את העדים האחרונים לאירועים הנוראים שהתרחשו שם בשנות ה-40. זורוף חשב בצורה דומה. עכשיו משמצא סוף סוף ליטאית מפורסמת ורהוטה שהכירה בתפקיד שמילאה משפחתה בשואה, אולי בני העם שלה סוף סוף יקשיבו.

"חשבתי שאולי אם המסר יגיע מליטאית אתנית, לא יהודייה, בלי קשרים – אולי זה ישכנע אותם סוף סוף להכיר באמת ובנרטיב האמיתי של השואה", אומר זורוף.

הם יצאו למסע כזוג בלתי סביר, כשכל אחד מהם מלא בספקות כלפי האחר. כשהג'יפ של ונאגייטה החל לנסוע, שניהם היו במתח. העדים שנותרו בחיים כבר היו זקנים מאוד. האם הם ימצאו מישהו שיוכלו לדבר איתו?

אף על פי שזורוף וונאגייטה ראו שניהם את החשיבות שבחשיפת ההיסטוריה של אותם אירועים, לא היו הרבה דברים שהם הסכימו עליהם. זורוף רצה להביא לדין את הפושעים שעוד נותרו בחיים – ונאגייטה לא הייתה בטוחה לגבי זה.

נראה היה שאין לזורוף שום דבר טוב לומר על הארץ היפה של ונאגייטה, שחגגה סוף סוף את שחרורה מהעריצות הסובייטית שרמסה אותה. והם בקושי הכירו זה את זה. נראה היה שהפרויקט שלהם עלול לקרוס בכל רגע.

"חשבתי שהמסע עלול להיות מאוד לא נעים ושנריב הרבה", נזכרת ונאגייטה. "חשבתי שאם נתחיל לריב, נצטרך לקצר אותו. זה היה ניסוי, מכיוון שלא ידעתי מה עומד לקרות, אם הוא יתנהג בתוקפנות, אם הוא יגרום לי לבכות. בסופו של דבר הוא עצמו בכה הרבה, אז זה היה ההישג הגדול שלי. לפעמים בכינו יחד".

"חשבתי שהמסע שלנו עלול להיות מאוד לא נעים ושאנחנו עלולים לריב הרבה", נזכרת ונאגייטה. "חשבתי שאם נתחיל לריב, נצטרך לקצר אותו. בסופו של דבר הוא בכה הרבה, אז זה היה ההישג הגדול שלי. לפעמים בכינו יחד"

הם התאימו זה לזה בצורה מושלמת לצורך המשימה שעמדה בפניהם. זורוף החזיק בראשו את פרטי האירועים האיומים שהם ניסו לחשוף, אבל הוא תמיד היה אאוטסיידר, יהודי זר בעל מבטא אמריקאי ונוכחות פיזית מרשימה.

ונאגייטה הגיעה עם ניסיון של עשורים בעיתונות, רעב לידע וגישה טובה למרואיינים הקשישים. יחד, הם שלפו את העדים ששמרו עד אז על שתיקה מהאלמוניות של חיי הכפר שלהם. רבים מהם מעולם לא דיברו לפני כן על הפשעים הנוראים שבהם נתקלו כילדים מפוחדים.

כשעמדו בפתחי בתים כפריים, בקרחות יער שבהן בוצעו מעשי טבח וברחובותיהן של ערים קטנות, הצמד המוזר של הכרוניקנים של השואה הפיח חיים חדשים בזיכרונות נשכחים מאירועים כה מזעזעים, שנדמה היה שהכוח של שיתופם אחרי עשורים של שתיקה, עטופים באשמה ובכאב, שינה את האוויר. "מעולם לא ציפיתי למצוא עדים. מעולם לא ציפיתי שהם ידברו", אומרת ונאגייטה.

אזרחים מריעים ומנופפים לעבר שיירה של רכבים משוריינים של כוחות סובייטיים שעוזבים את וילנה, 3 במרץ 1992 (צילום: מנדוגוס קובליס/AP)
אזרחים מנופפים לעבר משוריינים של כוחות סובייטיים שעוזבים את וילנה, 3 במרץ 1992 (צילום: מנדוגוס קובליס/AP)

מלקטים את הסיפורים

בשווינציאן, עיר שחיו בה פעם 8,000 יהודים, הם ראו אישה זקנה, שנראתה בגיל המתאים, יוצאת מחנות מכולת. הסיפור שלה נשפך החוצה. היא סיפרה שהיא ואחותה היו קרובות מאוד לשתי אחיות יהודיות, ממשפחת בנצקי, שהיו בנות 7 ו-15. באוקטובר 1941, כשכמעט 4,000 יהודים כונסו כדי להירצח בבסיס צבאי מקומי ביום כיפור, הוריה של האישה דנו באפשרות לאמץ את החברה שלה ולקחת אותה אל ביתם. בסופו של דבר הם החליטו שזה יהיה מסוכן מדי.

"כשהם חלפו על פנינו, אימא שלי ואני בכינו כי לא יכולנו להציל את הילדה", אמרה האישה הזקנה למבקריה.

"בטח פחדתן מאוד מהגרמנים?", שאל אפרים.

"לא, יכולנו להחביא אותה לנצח", השיבה האישה. "פחדנו מהשכנים שלנו".

"היא התחילה לבכות", אומר אפרים. "היה ברור שהיא מעולם לא סיפרה את הסיפור הזה לאף אחד. היא הסתובבה עם זה בלב מאז 1941, יותר משבעים שנה, וסוף סוף היא יכלה לספר. אני חושב שזו הייתה הקלה בשבילה, זה היה שובר לב".

כמו ברבים ממעשי הטבח שבוצעו במדינה, יחידת ההרג המיוחדת בשווינציאן באוקטובר 1941 הייתה מורכבת ברובה מליטאים. רבים מהם חמקו מהעמדה לדין.

"היה ברור שהיא מעולם לא סיפרה את הסיפור הזה לאף אחד. היא הסתובבה עם זה בלב מאז 1941, יותר משבעים שנה, וסוף סוף היא יכלה לספר למישהו. אני חושב שזו הייתה הקלה בשבילה, אבל זה היה שובר לב, ממש שובר לב"

בספטמבר 1941 היו בבוטרימוניס כ-800 יהודים בלבד, כאשר מפקד המשטרה המקומית הורה להם להתכנס בבית ספר מקומי כדי לרצוח אותם ביום המחרת. הרצח היה מתוכנן להתבצע על ידי המחלקה השלישית של משטרת העזר הליטאית, שנולדה מהמחתרת שנלחמה בסובייטים עם נסיגתם מליטא ב-1941.

אנשי המחלקה השלישית היו עסוקים ברצח יהודים באליטא, עיר אחרת באזור. הם מיהרו להגיע. היהודים הופשטו והובלו עירומים אל קרחת ביער הסמוך.

"הבורות ביער קלידז'יוניס כבר נחפרו. כולם ידעו שהם הולכים לירות ביהודים, וחיכו שזה יקרה", סיפר אנטנאס קמיליאוסקס, אחד האמנים המפורסמים של ליטא, שהיה אז בן 9, למראיניו במוזיאון ארצות הברית לזכר השואה ב-1998.

קמיליאוסקס וחבריו הסתתרו מאחורי אחד הבתים וראו כיצד היהודים מובלים עירומים, בקבוצות של עשרה, אל שפת הבור ונורים אל תוכו. "אחרי היריות האלה היו לי סיוטים. על בורות. יכול להיות שלכל הילדים היו סיוטים", הוא אמר.

לפני שביקרו בעיר, ונאגייטה יצרה קשר עם האמן, אז בן 83, כדי לבדוק אם הוא זוכר פרטים נוספים. אחרי הירי, הילדים התקרבו לזירת הרצח כדי למצוא "כמה אנשים בבור שנשארו בחיים", הוא נזכר. גבר אחד פצוע קשה ניסה לנשום דרך הדם באפו. "הרוצחים לא רצו לבזבז עליו כדורים, אז אחד מהם הלך להביא אבן".

קמיליאוסקס יצר רישומים של האירוע שרדף אותו זמן כה רב ונתן אותם לוונאגייטה, אבל אחרי שסיים את הסיפור, האמן היה מודאג.

"בבקשה רוטה, אל תגידי שהאנשים האלה דיברו ליטאית. אל תספרי את הסיפור בספר", הוא התחנן. "אני אוהב את הארץ שלי. אני יודע את זה ואת יודעת את זה. בואי לא נגיד את זה בפומבי. בואי לא נחרבן בתוך הקן שלנו".

רישום של בור הריגה בבוטרימוניס שבו נטבחו 800 יהודים ב-1941, מאת האמן הליטאי אנטנאס קמיליאוסקס, שהיה אז בן 9 (צילום: Courtesy)
רישום של בור הריגה בבוטרימוניס שבו נטבחו 800 יהודים ב-1941, מאת קמיליאוסקס, שהיה אז בן 9 (צילום: Courtesy)

קרוב מדי הביתה

חוסר רצון דומה להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה היה קיים גם במשפחתה של ונאגייטה. רוטה ונאגייטה מעולם לא פגשה את בעלה של דודתה, אנטנאס. הם היגרו לארצות הברית אחרי המלחמה, והוא שלח לה משם מכנסי ג'ינס ועוד פריטים מערביים נחשקים בתקופה שבה ליטא הייתה חלק מהגוש הסובייטי.

רק לאחר מותו גילתה כי הוא היה מפקד המשטרה בפוניבז', העיר שבה פעלה הישיבה המפורסמת, ושבה נטבחו יותר מ-8,000 יהודים בסוף אוגוסט 1941.

היא עדיין לא יודעת אם הוא מילא תפקיד כלשהו בהוצאה לפועל של פקודות הנאצים לרצוח את יהודי העיר ולבזוז את רכושם, שחולק לשאר האוכלוסייה.

"אני תוהה, האם סבתא שלי קיבלה משהו מזה? האם אימא שלי, שהייתה אז בת 14, לבשה אי פעם את הבגדים האלה?", היא אומרת.

הספקות של ונאגייטה לגבי הדוד שלה מרחפים מעל עוד אלפי בכירים ליטאים אחרים, בהם כמה גיבורים לאומיים, שזכו להלל, כמוהו, על הנהגת המרד נגד הכובשים הסובייטים שנסוגו לפני פלישת הנאצים ב-1941. המרירות כלפי הכיבוש הסובייטי הובילה לתחושה של הכרת תודה כלפי הנאצים על השחרור משלטונו של יוסיף סטלין. כשהנאצים החלו באיסוף היהודים כמחירו של הכיבוש שלהם, ליטאים רבים שיתפו פעולה. עשורים לאחר מכן, נראה שסבלם של היהודים מחוויר בעיניהם בהשוואה לשנים הרבות של שלטון העריצות הסובייטי.

"הנאצים היו שם לזמן קצר מאוד, לפני זמן רב, ולמעשה הם לא מאוד פגעו בליטאים", אומרת ונאגייטה. "כמובן, היינו צריכים לספק מוצרים לצבא, אבל לא בוצעו פשעים שאנשים זוכרים. והיהודים לא היו בני העם שלנו".

"הנאצים היו שם לזמן קצר מאוד, לפני זמן רב, ולמעשה הם לא מאוד פגעו בליטאים", אומרת ונאגייטה. "כמובן, היינו צריכים לספק מוצרים לצבא, אבל לא בוצעו פשעים שאנשים זוכרים. והיהודים לא היו בני העם שלנו"

"הליטאים לא תופסים אותם באופן שווה. הסובייטים היו גרועים הרבה יותר. הם תקפו אותנו, והנאצים תקפו את היהודים", היא אומרת.

סבה של ונאגייטה, יונאס ונאגאס, היה גיבור לאומי, אסיר פוליטי שהורשע בפעילות אנטי-סובייטית ומת שישה חודשים לאחר שנשלח לגולאג ב-1945 מפני שסייע בגירוש הפולשים הסובייטים ב-1941. אין ראיות לכך שוונאגאס היה מעורב בפשעים נגד יהודים, אבל קיים תיעוד שלפיו בליס סימקה, שנעצר ונכלא עם סבה של ונאגייטה, סייע בהצעדה כפויה של יהודים דרך אוקמרגה אל בית סוהר שבו הם נורו בספטמבר 1941 על ידי הרולקומנדו האמאן, יחידה מיוחדת של שמונה עד עשרה גרמנים ושמונים ליטאים שביצעו מעשי טבח ברחבי ליטא.

שנויים במחלוקת אף יותר הם מנהיגים לאומנים עם דם על הידיים, כמו יונאס נורייקה, דמות מפתח בהתנגדות הליטאית לכיבוש הרוסי אחרי מלחמת העולם השנייה, שהיה מעורב בפשעי שואה. המרכז לחקר רצח עם ופעולות מחתרת בליטא, שהוקם על ידי הממשלה, זיכה את נורייקה באופן רשמי. המרכז גם הסתייג מרשימה של 23 אלף פושעי מלחמה ליטאים שהרכיב איגוד יוצאי ליטא בישראל, קיצץ אותה ל-2,055 שמות ואז מחק אותה כליל מפרסומיו.

"חלק מהחברה חושב שהם היו פושעים וחלק מהחברה חושב שהם היו גיבורים. שני הצדדים צודקים", אומרת ונאגייטה. "נורייקה לא ירה באף אחד בעצמו. אבל השאלה היא: האם הוא ידע שחתימה על צווי הגטואיזציה של היהודים וחלוקת רכושם היו בסופו של דבר חלק מהתהליך של שליחת אנשים אל מותם?

"שני הצדדים צודקים", אומרת ונאגייטה. "נורייקה לא ירה באף אחד בעצמו. אבל השאלה היא: האם הוא ידע שחתימה על צווי הגטואיזציה של היהודים וחלוקת רכושם היו בסופו של דבר חלק מתהליך השמדתם?"

"אנחנו לא יודעים מה התרחש אצלו בראש. גם היטלר לא ירה באף אחד באופן אישי. עבור הליטאים, הרבה יותר בטוח לחשוב שאם הם לא ירו בעצמם, הם חפים מפשע, בעיקר אם הם נלחמו נגד הסובייטים אחרי השואה", היא אומרת.

צייד הנאצים אפרים זורוף והעיתונאית הליטאית רוטה ונאגייטה בירושלים (צילום: Courtesy)
צייד הנאצים אפרים זורוף והעיתונאית הליטאית רוטה ונאגייטה בירושלים (צילום: Courtesy)

המיתוס של "רצח עם כפול"

זורוף אומר שהגישה של ליטא המודרנית, ושל רוב אזרחיה, לשואה כל כך מעוותת בשל הדיכוי הסובייטי, עד שנוצר מיתוס של "רצח עם כפול", המשווה בין פשעי הנאצים לפשעי הסובייטים. מסוכנים אף יותר, לדבריו, הם ניסיונותיהם של הליטאים ומדינות אחרות שהשתייכו לגוש המזרחי לייצא את דוקטרינת רצח העם הכפול הזאת לאתרי ההנצחה וללימודי השואה הרשמיים בשאר אירופה.

"הסובייטים היו בליטא הרבה יותר זמן, והנאצים היו שם זמן קצר יחסית, אבל אם מדינה יכולה לבחור אם להיות מדינה של פושעים או מדינה של קרבנות, הבחירה ברורה. כמובן שהם מעדיפים להיות קרבנות", אומר זורוף. "אני לא רוצה להמעיט בשום צורה בפשעי הקומוניזם, אבל תאוריית רצח העם הכפול היא מסוכנת מאוד. היא מקלה. היא תשתנה בסופו של דבר כשאנשים יבינו את האמת.

"אבל גם מגיע להם להנציח את הקרבנות שלהם ולקבל פיצויים מהרוסים", הוא אומר. "חלק מהבעיה הוא שידי הרוסים לא נקיות. הם לא עשו דבר כדי לפצות על כך. הם לא הודו באשמה שלהם, הם לא פיצו את הקרבנות, הם לא הביעו חרטה על כל הדברים האיומים שעשתה בריה"מ – והם אכן היו איומים, ממש איומים".

"גם מגיע לליטאים להנציח את הקרבנות שלהם ולקבל פיצויים מהרוסים. חלק מהבעיה הוא שידי הרוסים לא נקיות. הם לא עשו דבר כדי לפצות על כך. הם לא הודו באשמה שלהם, הם לא פיצו את הקרבנות, הם לא הביעו חרטה"

ונאגייטה אומרת שהיא מבינה את חוסר רצונם של הליטאים להתמודד עם העבר המורכב שלהם, אבל מקווה שהספר שלהם יתחיל לפוגג אמונות ישנות, בעיקר כשהאנשים שהיו מעורבים בכך יימוגו אל תוך ההיסטוריה.

"לאבד את הגיבור שלך או את הדימוי שיש לך על העבר או על ההיסטוריה של המדינה שלך זה לאבד חלק מעצמך", היא אומרת. "האנשים שרגישים לגבי האבות והסבים שלהם – הדור שלי – הולכים ונעלמים. אז הקרח יימס. לצערי, אני לא חושבת שהוא יימס בתקופת חיי".

עוד 2,179 מילים
סגירה