התקופה האחרונה הייתה ועודנה מורכבת ומאתגרת עבור כולנו. האופן בו אנו מגיבים לחיים לצד הקורונה משפיע על תפקודם של הילדים שלנו, ועל המשקעים הרגשיים שהמשבר יותיר בהם.
לצערי, מאז תקופת הסגר, נתח מרכזי מהזמן והעשייה של אנשי החינוך (גננות, מורות, יועצות, מנהלות ועוד), מנותב לעיסוק בטפל. מתווי משרד החינוך מאלצים את אנשי החינוך לעבוד במישטור התנהגותם של ילדים ואנשי צוות, לעמידה בכללי ה"תו הסגול".
התקופה האחרונה מורכבת ומאתגרת לכולנו. תגובתנו לחיים לצד הקורונה משפיעה על תפקוד ילדינו, ועל משקעיהם הרגשיים מהמשבר. לצערי, מאז הסגר, נתח מרכזי מהזמן והעשייה של אנשי החינוך מנותב לעיסוק בטפל
כבר כתבתי בתחילת מאי מאמר תחת הכותרת: מכניסים את ילדיכם לקפסולות ואתם לא עושים דבר! הסברתי כי: "אנשי החינוך יודעים שמתווה החזרה ללמידה בקפסולות לא ישים. אפילו מבחינת המעטפת הטכנית – המתווה לא מתאים לזמן, למרחב הפיזי, לזמינות צוותי ההוראה ולשגרה הנדרשת מבתי הספר". דבר מאז לא באמת השתנה. לא יעזור כמה יפות ומדויקות תהיינה מצגות מתווה החזרה לבתי הספר לקראת ה-1.9.2020 שמציג משרד החינוך, המתווה הנוכחי חסר באופן מהותי את היסוד החשוב ביותר במעשה החינוכי – הקשר. המתווה הנוכחי משאיר המון תלמידים לבד בבית מול מחשב מספר ימים בשבוע.
חינוך במהותו מבוסס על הדגמה, על שיח, על קרבה ובעיקר על המון רגש וקשר. ילדים צריכים לתקשר עם חברים שלהם ועם המורים שלהם. אנו חיים במציאות בה בני ובנות נוער "מתקשרים" ימים שלמים עם העולם רק דרך פלטפורמות מקוונות. הם הופכים את היום בלילה, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר באמצעות תקשורת וירטואלית "חלופית".
מציאות מורכבת זו קדמה לימי הקורונה, ומי שמכיר על מה שאני מדבר יודע בדיוק את עומק הסיכון והכאב. המתווים הנוכחיים של משרד החינוך עשויים לדחוף ילדים, בני ובנות נוער רבים למעגל התלות וההתמכרות בבדידות המסכים. מניעת או הגבלת קשר לאורך זמן פוצעת את הנפש. פצע קטן הוא בסה"כ טראומה קלה, הגוף והנפש יודעים לרפא עצמם ולהביא להחלמת הפצע, אולם תארו לעצמכם, שבכל פעם שלפצע עולה גלד הוא נתלש מעליו. הטראומה תהפוך לצלקת שהיא בעצם – פוסט טראומה.
ששת החודשים האחרונים נחוו ע"י ילדים ובני נוער רבים כחוויה טראומטית. חזרה לאותם מתווי לימודים שמציע משרד החינוך, שמהם נגזרת חוויית חסר בקשר אנושי, ריחוק חברתי וצמצום חוויות ההשתייכות והשייכות – עשויה לעורר חוויה פוסט-טראומטיות.
הבעייתיות העמוקה יותר במתווים הנוכחים, היא העובדה שרווחתם הנפשית של הילדים שלנו כמעט ואינה נלקחת בחשבון. פחד הוא רגש משתק. כולנו, חווים כבר תקופה ארוכה מידי פחד מהותי המביט בנו מכל כיוון. ילדים לא יכולים לתקשר לאורך זמן דרך ZOOM או MEET. ילדים חייבים מגע, ילדים חייבים חיבוק שיח וקשר.
העולם, כפי שהילדים שלנו חווים בששת החודשים האחרונים, הופך את כל ההתנהגויות הטבעיות והבריאות ביותר להתפתחותם – לפוטנציאל סכנה ממשית לחייהם ולחיי אלו היקרים להם (מבוגרים, מוחלשים חיסונית וכדומה). כאשר ההורים חווים תחושות משתקות של פחד בהקשר תעסוקתי, כלכלי, זוגי ובריאותי עולם המסרים עליו נחשפים (יום אחרי יום) הילדים שלנו מלחיץ, מפחיד ומעורר חרדה. אנו חווים עוד ועוד ילדים החווים חרדה, דיכאון, הסתגרות ובדידות.
כאשר ההורים חווים תחושות משתקות של פחד בהקשר תעסוקתי, כלכלי, זוגי ובריאותי עולם המסרים שילדינו נחשפים אליו יום יום מלחיץ, מפחיד ומעורר חרדה. אנו חווים ילדים החווים חרדה, דיכאון, הסתגרות ובדידות
עלינו לעצור הכל ולעשות חשיבה מחודשת. המחירים הנפשיים, חברתיים התפתחותיים שהילדים שלנו משלמים וישלמו נוכח עיסוק מתמשך שלנו המבוגרים בטפל חייב להיפסק. מספר פניות התלמידים החווים מצוקה, חרדה ודיכאון נמצא בגרף עולה מאז חודש מרץ וממשיך לעלות כל הזמן, הכאוס הכללי מציף חרדה וכשהוא נפגש עם כאוס מערכתי, עם לחצים כלכליים המופעלים על ההורים, עם גיל התבגרות מורכב גם כך – התוצאה עלולה להיות הרת אסון.
אז מה צריך לעשות?
ראשית להכיר במציאות – כאשר הילדים שומרים על הנחיות עטיית מסכות וריחוק חברתי רק בתוך הגנים, החוגים ובית הספר – ויתר הזמן כולם נפגשים עם כולם בלי כל הגבלה – זו בדיחה.
כאשר אנחנו ההורים מקפידים על הכללים רק בזירות מפוקחות זה מגוחך. תחשבו מה המודל שאנחנו מעבירים לילדים שלנו? כולנו מכירים את החברה בה אנו חיים. בשום מקום, אף אחד, לא באמת שומר על הכללים – כזה ראה וקדש. בואו נסתכל על המציאות כפי שהיא. בעיני, מדובר בבדיחה לא מצחיקה המזיקה לילדים שלנו. חייבים לעצור רגע ולחשוב, מישהו פה התבלבל – צריך לפתוח את בתי הספר ב- 1.9.2020.
הסיכון לילדים נמוך על פי הנתונים. צריך להגן ולמגן את אנשי החינוך. צריך למצוא פתרון למחנכים בסיכון (יש המון אפשרויות מקוונות). היה לנו מספיק זמן, ללמוד את המצב, להבין ולהתכונן.
במקביל, בלי קשר לחינוך, צריך לנתק את שרשראות ההדבקה, להקפיד על כללי בידוד ולהגן על הזקנים ועל אלו שבסיכון.
כפי שכולנו כבר יודעים, בלי בתי ספר מתפקדים המשק לא יתחיל לנוע. 2.4 מיליון ילדים שיוצאים מהבית כל בוקר לגני הילדים ולבתי הספר הם הכוח המניע החשוב ביותר להעלאת החיים של כולנו חזרה למסלולם. זה הדבר הכי טוב עבור הילדים שלנו, זה הדבר הכי טוב למשפחות שלנו, זה הדבר הכי טוב למשק.
כפי שכולנו כבר יודעים, בלי בתי ספר מתפקדים המשק לא יתחיל לנוע. 2.4 מיליון ילדים שיוצאים מהבית כל בוקר לגני הילדים ולבתי הספר הם הכוח המניע החשוב ביותר להעלאת החיים של כולנו חזרה למסלולם
עלינו לחזור למשמעות הבסיסית של אחריותנו כאנשי חינוך – עלינו לדאוג לקהילות שלנו. אנחנו קו ההגנה המופקד על שמירת נפשם של התלמידים שלנו. עלינו לעשות הכל בכדי להכיל ולחזק את התלמידים שלנו במטרה להעצים את החוסן הפנימי שלהם ולסייע להם בהתמודדותם עם הכאוס הסובב את כולנו.
צריך לחזור לשגרה כמה שיותר מהר ולאפשר אוטונומיה ניהולית לאנשי החינוך שידעו בדיוק מה נכון לצרכים של תלמידי כל אחד מ-5860 בתי הספר השונים בארץ. בתי הספר מנרמלים עבור הילדים שלנו את המציאות. מחנכים הופכים עבור קהלותיהם החינוכית את הכאוס לקוסמוס.
תנו בנו אמון. שחררו את בתי הספר, את גני הילדים, את המורים והמורות מכבלי העיסוק בטפל – תנו לנו לחנך.
נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם