תושבי ביירות מנסים לתקן חלונות שניזוקו בפיצוץ הענק בנמל שם, אוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Hussein Malla)
AP Photo/Hussein Malla

שתי אצבעות מביירות כאן זה לא שווייץ, אבל גם ממש לא לבנון

בעקבות הפיצוץ הענק בביירות, ריכוז המפעלים הפטרוכימיים בחיפה מושך את עיקר תשומת הלב ● המפרץ בהחלט דורש מעקב צמוד, אך כמו תמיד במלחמות, צריך לקחת בחשבון שההפתעה עלולה לבוא דווקא מכיוון אחר ● למשל, מהרכבות והמשאיות שמובילות חומרים מסוכנים בסמוך לבתי מגורים ● ויש גם את המפעל בדימונה, שעליו איש לא מדבר

חמש דקות אחרי הפיצוץ האדיר שהרעיד את ביירות, כבר התחילו להישמע ההשוואות לחיפה: משם, קבעו התחזיות, תעלה פטריית העשן הבאה. לפי הגרסה הזו, מפרץ חיפה דוגר על הר של כימיקלים שרק מחכים להתפוצץ.

לא חלף זמן רב, וכבר שוחררה לאוויר תגובת התעשייה, לפיה מדובר בהשוואות דמגוגיות, שכן התעשייה בישראל – להבדיל מזו בלבנון – מתנהלת על פי הסטנדרטים והתקנים המחמירים ביותר. מעט מאוחר יותר הצטרף גם ועד עובדי בתי הזיקוק, שהזכיר כי בתי זיקוק ומפעלים כימיים פועלים גם בנמלי ברצלונה, המבורג ורוטרדם, וכי זה חלק בלתי נפרד מאורח החיים המודרני.

אז מה אנחנו באמת? מדינה מתוקנת שמתנהלת באופן מדוקדק לפי מיטב התקנים, או מדינת-שכונה שניצבת בכל שנייה על פי תהום, ורק המזל מנע מאסון בנוסח לבנון להתממש כאן עד היום? האמת נמצאת אי-שם באמצע.

כאן זה לא שווייץ, אבל גם ממש לא לבנון, ולא רק בגלל רמת ההתנהלות וההקפדה על נהלים. מצד אחד, שורה ארוכה מדי של תאונות ותקלות נרשמו בשנים האחרונות במפעלי תעשייה גדולים. מצד שני, ככל הידוע אין בישראל שום מחסן תעשייתי שבו מרוכזים אלפי טונות של חומר נפיץ כמו אמוניום חנקתי.

אזור נמל ביירות לאחר הפיצוץ הקטלני, אוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Hussein Malla)
אזור נמל ביירות לאחר הפיצוץ הקטלני, אוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Hussein Malla)

בשיח הציבורי על תעשייה, בטיחות וסביבה, יש בלבול נפוץ בין מפעלים מזהמים למפעלים או אתרים שבהם יש חומרים מסוכנים:

מפעל מזהם, כמו האגזוז שממוקם באחורי כל מכונית (על דלק), פולט גזים רעילים שהורגים אותנו לאט, לאורך זמן. לרוב לא נשקפת מהם סכנה מידית.

חומרים מסוכנים לא פולטים זיהום במקרים רבים, אבל עלולים לגרום נזק אדיר בזמן קצר. הדוגמה המפורסמת בארץ היא מיכל האמוניה במפרץ חיפה, שנסגר לפני 3 שנים. כמה אירוני שחסן נסראללה, שאיים לבקע אותו ולהרים את חיפה באוויר, מתפתל עכשיו בהסברים על תרחיש דומה שהתממש דווקא בביירות.

ההתמודדות עם סוגיית החומרים המסוכנים היא אתגר פסיכולוגי וניהולי מורכב: במקרים רבים, מדובר בחומרים עם תרומה ניכרת לתעשייה, לאיכות החיים, לצרכים בסיסיים של החברה המודרנית. בשגרה, הם גם לא גורמים שום נזק. הסיכוי שיתרחש אסון הוא מאוד קטן, אבל כשהוא מתממש – הנזק עצום.

במקרים רבים, מדובר בחומרים עם תרומה ניכרת לתעשייה, לאיכות החיים, לצרכים בסיסיים של החברה המודרנית. בשגרה, הם גם לא גורמים שום נזק. הסיכוי שיתרחש אסון הוא מאוד קטן, אבל כשהוא מתממש – הנזק עצום

הפער הזה הוא לב הדילמה. את הדוגמה הקיצונית ביותר מספקים הכורים להפקת חשמל. מי שתומך בשימוש בהם, מצביע על היתרונות הסביבתיים הרבים (אפס גזי חממה), ועל הסטטיסטיקות שלפיהן יש מעט מאוד תאונות משמעותיות בכורים הגרעיניים. מי שמתנגד, לא צריך יותר מלנקוב בשני שמות: צ'רנוביל ופוקושימה. גם אם כור כזה מייצר תאונה פעם בדור, זו פעם אחת יותר מדי.

בניגוד לפרטאץ' הישראלי האופייני, המשרד להגנת הסביבה דווקא ערך סקר מקיף ויסודי על החומרים המסוכנים במפרץ חיפה, שנמשך כמעט שלוש שנים. בדוח המפורט שכתב הצוות, בראשות פרופ' אלי שטרן, מצוינים 800 חומרים מסוכנים שנמצאים בתעשייה הכימית במפרץ חיפה, ו-1,500 גורמי סיכון.

עם זאת, המסקנה הברורה של הדוח היא שרמת הסיכון שנשקפת לתושבי האזור במקרה של תאונה שואפת לאפס, ועומדת היטב בסטנדרטים של המערב. זה היה יכול להיות מרגיע, רק שהאיום המוחשי ביותר שנשקף למפרץ הוא לא מתאונה, אלא מגשם טילים – והאיום הזה אמור להיבדק רק בחלקו השני של הדוח.

בית הזיקוק לנפט בחיפה, 12.6.2020, לאחר שאחת הלבניות שלו נפלה (צילום: איחוד הצלה)
בית הזיקוק לנפט בחיפה, 12.6.2020, לאחר שאחת הלבניות שלו נפלה (צילום: איחוד הצלה)

ההיסטוריה של הגנת הסביבה מלמדת שבמקרים רבים, התחום מקבל תנופה אחרי אסונות גדולים. ספק אם פיצוץ הענק בביירות יקדם מהפכה כלשהי, אבל אולי יסייע לעכב מהפכה בכיוון ההפוך.

ממש בימים אלה בישראל, התעשיינים מנסים לקדם תפיסה של רגולציה עצמית – הרבה פחות פיקוח ממשלתי, הרבה פחות מעורבות אקטיבית של המשרד להגנת הסביבה, הרבה יותר בקרה עצמית של התעשייה ודיווח לרגולטור. לשם גם חותר חוק ההסדרים החדש, שלאור המהומה הפוליטית לא ברור אם ומתי יעבור.

התמונות בביירות מזכירות מה עלול לקרות כשאיש לא סופר את הרגולטור, וגורמים חזקים ובעלי אינטרסים עושים מה שמתחשק להם. "רגולציה עצמית זה נשמע מאוד מפתה", אמר לי השבוע גורם ממשלתי בכיר בתחום הסביבה, "אבל צריך לזכור שאצל גופים פרטיים עסקיים, שורת הרווח היא תמיד השיקול המוביל בקבלת החלטות. זה הדי-אן-איי שלהם. כבר שכחנו את פרשת דיזלגייט, שבה חברות הרכב הגדולות בעולם זייפו את נתוני הזיהום כדי לחסוך מיליארדים?"

הקריה למחקר גרעיני בדימונה (צילום: משה שי פלאש 90)
הקריה למחקר גרעיני בדימונה (צילום: משה שי פלאש 90)

הריכוז הגדול של המפעלים הפטרוכימיים בחיפה מושך את עיקר תשומת הלב, אך כמו תמיד במלחמות, צריך לקחת בחשבון שההפתעה עלולה לבוא מכיוון אחר.

לישראלים יש סיבה לדאוג מכמות החומרים המסוכנים (ברום, למשל) שמשונעים ברכבות ובמשאיות לאורכה ולרוחבה של הארץ, לעתים ממש בלב שכונות מגורים. ומי שראה כמה קרוב עוברת מסילת הרכבת לבתים בבאר שבע, יודע על מה מדובר. התהפכות של רכבת או משאית כזו עלולה להיות המיני-ביירות שלנו.

רק לפני שבועות ספורים הייתה מעורבת משאית שהובילה גפ"מ (גז בישול) בחיפה בתאונה, הלהבות פרצו במהירות והיה חשש מפיצוץ אדיר. מכבי האש הצליחו להשתלט על האש, אך לפי מומחים, האירוע לא היה רחוק מלהתפתח לאסון בקנה מידה שפותח מהדורות. וכן, היה גם מזל גדול שזה קרה בארבע לפנות בוקר כשהכבישים ריקים. בפעם הבאה לא בטוח שיהיה מזל כזה.

רק לפני שבועות ספורים הייתה מעורבת משאית שהובילה גפ"מ (גז בישול) בחיפה בתאונה. מכבי האש הצליחו להשתלט על האש, אך לפי מומחים, האירוע לא היה רחוק מלהתפתח לאסון בקנה מידה פותח מהדורות

ולסיום: כולם מדברים על חיפה, גם נסראללה, אבל יש מפעל אחד בישראל שאם תתרחש בו תקלה/מתקפה/דליפה כל השאר ייראה כמו משחק ילדים. נו, אתם יודעים, מפעל הטקסטיל ההוא ליד דימונה. אבל עליו אף פעם לא מדברים.

הפגנה בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות, אוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Hassan Ammar)
הפגנה בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות, אוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Hassan Ammar)
עוד 806 מילים
סגירה