אחד הדברים העגומים בחיים הוא שעקרונות עלולים לצאת רע מהתנגשות עם המציאות. כזה הוא העיקרון שאתרי המדיה החברתית אינם מו"לים אלא פלטפורמות שאין להטיל עליהן אחריות לדברים המזוויעים שהן מפיצות ברחבי העולם. אנשים מתחילים לקלוט שמצב זה גורם נזק עצום לחברה, ומסה קריטית הולכת ומתהווה לטובת דרישה לשינוי כלשהו.

עגום שעקרונות עלולים לצאת רע מהתנגשות עם המציאות. כזה הוא העיקרון שאתרי המדיה החברתית אינם מו"לים אלא פלטפורמות, שאין להטיל עליהן אחריות לדברים המזוויעים שהן מפיצות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אנו אמורים לאהוב את השינוי כרעיון, ולא אופנתי להתנגד לזה. אך לא כל שינוי הוא לטובה; הופעתה של המדיה החברתית הייתה כשלעצמה שינוי שרבים מבכים עד היום. כנראה שפנינו לפיקוח על הקרקס הפראי הזה, וזה נשמע טוב. אבל זה גם מריח צנזורה, שזה נשמע רע.

בפנינו שילוב קריטי של קיטוב עולמי, סתירות פנימיות וחוסר אפשרויות טובות. טיעונים בעד חופש הדיבור מגבים גזענות ורוע. הגנה מפני זה הייתה מנוצלת חיש מהר לרעה. יש למישהו ספק שממשל טראמפ היה מנסה לעוות ולעקם כל שינוי לתועלתו הפוליטית?

אישית, תמכתי ברעיון לפיו פלטפורמות הן ניטרליות במהותן, וטענתי שפייסבוק היא בסך הכל המיקרופון הגדול ביותר בהיסטוריה. לא ניתן לתבוע חברת מיקרופונים בגין נזקים; זה צינור לדיסאינפורמציה ולא המקור לה.

בארצות הברית רעיון זה עוגן בסעיף 230 לחוק הגינות התקשורת, והגנותיו הורחבו בשיטות שונים לאיזורים אחרים בעולם.

כתוצאה מכך, המונופולים הטבעיים הללו הפכו לתשתיות חשובות המעניקות לכל היטלר קטן את עצרת נירנברג הגדולה ביותר אי פעם. בארץ, למשל, כמובן שבנימין נתניהו יוצא האלוף בשימוש בכלים אלה להסית ולהזיק.

כמה נזק נסבול? אנו בוודאי לא נסכים להשמדת כל חי. מה עם ערעור הדמוקרטיה? הכחדת ענף החדשות? אולי נקודת המפנה תהיה בחירה מחודשת של דונלד טראמפ. האימה מכך היא הסיבה שליברלים, אשר בימים כתיקונם היו תומכים בחופש הדיבור, היום קוראים למפרסמים להחרים את פייסבוק.

כתוצאה מכך, המונופולים הטבעיים הללו הפכו לתשתיות חשובות המעניקות לכל היטלר קטן את עצרת נירנברג הגדולה ביותר אי פעם. בארץ, למשל, בנימין נתניהו יוצא האלוף בשימוש בכלים אלה להסית ולהזיק

אנשים מתורבתים רוצים שפלטפורמות המדיה החברתית יעשו משהו. והן מנסות, קצת.

טוויטר נהגה לאחרונה לתייג את הציוצים המפוקפקים יותר של טראמפ "מניפולציות", למשל. ופלטפורמות יישמו כמה צורות שיטור. ניתן לחסום חשבונות בגין דברי שנאה בוטים; מודעות פייסבוק שנחשבות "פוליטיות" נדחות, אלא אם המפרסם עושה כל מיני מאמצים; חשבונות בוט מושמדים; משתמשים יכולים לסמן אחד את השני כפוגעניים, לגרום לאי נוחות.

איש אינו מרוצה. ניתן לעשות שימוש לרעה בסימון; כפי שיודע כל מי שחשבונו נחסם מכל סיבה שהיא (כולל בלבול שקשור לסיסמאות), אין למי לפנות; ועושי הצרות האמיתיים יכולים לעקוף את כל זה ללא קושי.

מאמצי התיקון התמקדו בעיקר בפן הפרטיות של פלטפורמות חינמיות, המספסרות בנתוני התנהגות משתמשים, שהיה החלק הקל. תקנת הגנת המידע הכללית של האיחוד האירופי לשנת 2016 (GDPR) כיסתה את האינטרנט בבאנרים שדורשים שהמשתמש יאשר קובצי cookie (המאפשרים מעקב) והרוב עושים זאת בחוסר סבלנות ובוז כלפי הכסת"ח שבעניין – אבל הפרטיות נשמרת יותר.

אפיקים עתידיים עשויים לכלול אילוץ פלטפורמות לגבות דמי מנוי ואיסור על רוב הפרסום. או דרישת שקיפות מלאה של אלגוריתמים וטיפול מהיר ופתוח בתלונות – כפי שניתן היה לצפות מכל שרות לציבור. כמו כן, יישקלו להגביל את הריכוז הקיצוני של עושר ושליטה, ולכפות ביזור בעלות במקום הריכוזיות הקיצונית של היום, בה קומץ גיקים מחזיק בידיו כוח מטורף.

אפיקים עתידיים עשויים לכלול אילוץ פלטפורמות לגבות דמי מנוי ואיסור על רוב הפרסום. או דרישת שקיפות מלאה של אלגוריתמים וטיפול מהיר ופתוח בתלונות – כפי שניתן היה לצפות מכל שרות לציבור

יש שרוצים לתקוף גם את קנה המידה הקולוסלי, דבר מאתגר משפטית אך פשוט מבחינה רעיונית, וכנראה שגוי. יש ערך לתחרות, אבל בעיקר בשלב מוקדם כמו שקרה עם פייסבוק ו-MySpace. אכיפה מוגזמת תסתור את הדינמיקה של האינטרנט, הנוטה למונופול. כל מי שרוצה את קורות חייו גלויים ונגישים רוצה להיות איפה שכולם, כך ש-LinkedIn הוא מונופול. אפקט הרשת, בו כל משתמש מוסיף לערך של הדבר שמשתמשים בו, הוא חזק יותר מהצורך בתחרות. פייסבוק היא מונופול טבעי כי אנחנו הולכים לשם מכיוון שכמעט כולם שם – אהבה ישנה, חבר אבוד, אדם שזה עתה פגשנו. תפרק את זה ונצטרך לפרסם כל תמונה של חתלתול שוב ושוב – בעוד שאדם סביר יסכים שפעם זה די והותר.

הבעיה האמיתית היא רגולציה של תוכן. כל מי שלמד היסטוריה אמור להתנגד לצנזורה, אך יש לזה גבולות. איננו יכולים לאפשר לכל חוליגן לצעוק "אש" באולם התיאטרון. אבל איפה עובר הקו? האם עלינו לאסור שקר? ברור שלא. אך מה עם הכחשת השואה? שואת הארמנים? הכחשה של התחממות כדור הארץ?

ומי יהיה הצנזור? האם אנו רוצים שיהו אלה מארק צוקרברג, ג'ק דורסי, ריד הופמן או רודני טק אחרים? הרעיון שבשיח העולמי ישלוט צוקרברג – סוג של אלגוריתם דמוי רובוט – מדכא רבים. אז מי במקום – ממשלות? מעטים שחוו את זה ימליצו על החוויה.

חלופה נפוצה המוצעת היא ועדות מומחים ציבוריות. כאלה יכולות להיות חסרות שיניים, מושחתות ולא יעילות – אבל אולי זה הרע במיעוטו. לזה יוסיפו יותר סמכויות לבתי המשפט, כולל נגד הפלטפורמות; עד היום, אחריות זו נישאה לרוב על ידי יחידים.

פייסבוק היא מונופול טבעי כי אנו הולכים לשם משום שכמעט כולם שם – אהבה ישנה, חבר אבוד, אדם שזה עתה פגשנו. תפרק את זה ונצטרך לפרסם תמונת חתלתול שוב ושוב – בעוד שאדם סביר יסכים שפעם זה די והותר

ביקום המתהווה שלנו יש שיפוט אוניברסלי, אנשים צעירים שנפגעים עמוקות מכל דבר,  ושרתים ברחבי תבל שאין לדעת אם אולי לשניה אכסנו דבר דיבה. זהו יקום שבו הן חברות המדיה החברתית והן אנשים פרטיים יכולים לצפות לבלאגן.

האם הפחד ישתק? זה לא נשמע כל כך חופשי, אבל רבים יגידו שזה הרע במיעוטו.

זו השתקפות טרגית של המצב האנושי בשנת 2020. רגולציה עשויה לדכא זמנית את הגועל, אבל ניתן לעשות בה שימוש לרעה והיא לא תגרום לנו להיות פחות רשעים. רוצים פחות גועל? תרבות תרבותית יותר זקוקה לחינוך טוב יותר, פרקטי ומוסרי. בעדיפות עליונה, כבמצב חירום ממש. עלו עכשיו למדיה החברתית, הניחו לחיות המחמד החמודות, ותדרשו את זה במפגיע.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com