זירת הבלוגים

הזעם וחוסר השקט שלי

את הזעם וחוסר השקט יש לתרגם למחאה, כתיבה, הפגנה, עתירה או כל פעולה במסגרת החוק

10/08/2020 14:53
בני גנץ יוצא לדבר עם התקשורת בעת הפגנת אנשי התרבות והאמנים מול ביתו, 9.8.2020 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

הזעם וחוסר השקט שלי נובעים מזה שפרנסתי, עתיד ילדיי ושלטון החוק אינם שיקול בכלל בעיני מי שעומד בראש הממשלה, אלא רק הרצון שלו להמשיך לכהן בתפקידו בזמן משפטו הפלילי, למנוע מגנץ את הרוטציה ולנסות לבטל את המשפט, תוך החרבת שלטון החוק.

הזעם וחוסר השקט שלי נובעים מזה שפרנסתי, עתיד ילדיי ושלטון החוק אינם שיקול בכלל בעיני מי שעומד בראש הממשלה, אלא רק רצונו להמשיך למנוע מגנץ את הרוטציה ולנסות לבטל את המשפט

אבל הזעם וחוסר השקט גוברים כשאני רואה כיצד ראש הממשלה נושק בכל פעם לתהום עמוקה יותר במסגרת מסע הסתה וכזבים מוחלטים שמבקש ליצור דה-לגיטימציה לביקורת נגדו, להפגנות הבלתי אלימות נגדו ולעצם הרצון הכי מתבקש והכי בסיסי להחליפו.

הזעם וחוסר השקט הם גם פועל יוצא של העובדה שמיליציות קיצוניות שתומכות בנתניהו ממשיכות באלימות חמורה, בעוד הוא ממשיך להסית, לשקר וליצור דה לגיטימציה של המותקפים. במילים פשוטות: הוא מעודד את האלימות.

קריאות שמושמעות באוזניו ליד חנות שווארמה ברמלה, כמו "השמאלנים מניאקים" ו"השמאלנים צריכים למות" הן כבר המובן מאליו. אלו לא המיליציות הקיצוניות והאלימות. זהו סתם שיח שגרתי שעובר ליד האוזן. והוא? מתעלם.

ואחרי מספר שעות מעלה פוסט שבו הוא מאשים את "אנשי השמאל" בכך שפתאום הצמיחו אוזניים והחלו לשמוע דברי הסתה תוך שהם מתעלמים מההסתה נגדו. איש לא הצמיח לפתע אוזניים. אך במקרה של נתניהו, ספק אם בכלל צמח מצפון.

הזעם וחוסר השקט מתגברים ככל שאני רואה את מדינתי צוללת במדרון האפרטהייד, הקריסה הכלכלית, העוני המעמיק, הפערים העצומים, חוסר התקווה הכלכלית (הרבה לפני הקורונה. חוסר התקווה לקנות דירה נמשך למעלה מעשור), מעבר הון עתק מעניים ובני מעמד בינוני חנוקים לעשירים, ההסתה האלימה, השיסוי השיטתי, תרבות הכזב והספין, אפליית האזרחים הערבים, רדיפת ארגוני זכויות אדם (במדינה דמוקרטית מעריצים גופים כמו הקרן החדשה לישראל. כאן היא משמשת כשק חבטות ומושא הכפשות בזויות מפי ראש הממשלה), רדיפת מערכת המשפט, רדיפת התקשורת החופשית, השחיתות המתפשטת, קריסת מערכות הרווחה, רמיסת המוחלשים וניצולם הציני של רבים ורבות באמצעת הפחדה ותעמולה לאומנית זולה.

גם ריקון הפרלמנט מכוחו, התעקשותם הקבועה של רבים מהאופוזיציה להתמקם בלב המאפליה של ממשלת נתניהו (אחרי שהוזהרו מפגיעתו הרעה באותיות קידוש לבנה שוב ושוב), היעדר הבושה המוחלט (מי זה צחי הנגבי בכלל? מה הוא עושה שם חוץ מלברבר, לשים פס על מצוקות אנוש ולהרוויח על חשבוני עשרות אלפי שקלים מדי חודש?), ממשלת הניפוח החלולה, ההפרה הבוטה והמוחלטת והחד-משמעית של התחייבות היסוד של פוליטיקאים שהצבעתי להם (נוכלים שגנבו את קולי ועשו בדיוק את מה שהתחייבו באוזניי שלא יעשו, תוך גילוח שפם כדי שאקרא את השפתיים) ואובדנו המוחלט של האמון במילה, בהבטחה או בהסכם (וואו, גנץ. כמה מוזר שנתניהו לא התכוון לקיים את ההסכם בדבר תקציב דו-שנתי מהרגע הראשון. לאאאא יכול להיות. וואלה??? באמת מפליא) כשברור שכל התחייבות תופר ברגע שהדבר יתאפשר – ובכן, כל הפתולוגיה הזו מעוררת זעם וחוסר שקט.

את הזעם וחוסר השקט יש לתרגם למחאה, כתיבה, הפגנה, עתירה או כל פעולה אחרת במסגרת החוק והדמוקרטיה. אבל כשעושים כן, סופגים מייד הכפשות כוזבות, שקרים מסיתים ואף אלימות בעידוד המשסה מבלפור. מעגל שוטה.

אבל זה לא ירתיע. מול כל שקר, תגיע עוד מחאה. מול כל הסתה, יתייצבו מפגינים נוספים. מול כל ספין, יגיעו מפגינות. מול כל העמקה של השחיתות, הריקבון והיעדר הבושה, יגיעו גברים ונשים שמסרבים להיכנע. יהודים וערבים. גברים ונשים. אשכנזים ומזרחים. חילונים וגם דתיים.

זה לא ירתיע. מול כל שקר, תגיע עוד מחאה. מול כל הסתה, יתייצבו מפגינים נוספים. מול כל ספין, יגיעו מפגינות. גברים ונשים שמסרבים להיכנע. יהודים וערבים. אשכנזים ומזרחים. חילונים ודתיים

ישראלים שיחוללו שינוי. ישראלים שישיבו את הדמוקרטיה. ישראלים שלא יוותרו למנהיג ששונא אותם. ישראלים שייאבקו נגדו ולמען מדינת ישראל.