זירת הבלוגים

תופעת "העלות השקועה" של בני גנץ

כשאנחנו מחליטים ללכת בכל הכח עד הסוף, מכיוון שכבר השקענו כל כך הרבה עד כה

11/08/2020 08:30
בני גנץ בהשבעת הכנסת ה-23. 16 במרץ 2020 (צילום: גדעון שרון, דוברות הכנסת)

תופעת "העלות השקועה", ה-Sunk Cost, היא תופעה פסיכולוגית ידועה. אנחנו מכוונים למטרה מסוימת, ומוכנים לשלם מחיר כדי להגיע אליה. אולם בדרך ישנן מהמורות, שלעתים לא צפינו. או אז נשאלת השאלה – האם להמשיך עד למטרה בכל הכח או להחליט על שינוי? אולי לחזור בחזרה? אולי להמשיך לכיוון אחר?

העלות השקועה באה לידי ביטוי כשאנחנו מחליטים ללכת בכל הכח עד הסוף, מכיוון שכבר השקענו כל כך הרבה עד כה, וויתרנו על המון, אז מה – עכשיו נוותר? מה יהיה עם כל מה שויתרתי עליו עד כה, הכל ילך לפח? ירד לטמיון?

אז אנחנו ממשיכים עד הסוף, למרות שבאותה נקודה – בהסתכלות אובייקטיבית (עד כמה שניתן) – היה עלינו לבחור בדרך שונה, לשים את המחסום הפסיכולוגי הזה בצד ולהתגבר עליו.

מכיוון שכבר השקענו כ"כ הרבה עד כה, אז עכשיו נוותר? מה יהיה עם כל מה שוויתרנו עליו עד כה? הכל ילך לפח? אז אנחנו ממשיכים עד הסוף, למרות שהיה עלינו להתגבר על המחסום הפסיכולוגי הזה ולבחור בדרך שונה

בני גנץ ניצב כעת בצומת דומה.

הוא ויתר על המון כדי להגיע למטרה ששם לעצמו – להחליף את נתניהו ולשמש כראש הממשלה.

לצורך כך הוא נכנס לממשלה שלא האמין בה במקור (אחרת היה נכנס אליה מראש), מתוך כוונה (נראה שהכוונה כנה) להכניס יציבות למערכת הפוליטית באותה נקודת זמן – לאחר שלוש מערכות בחירות והתמודדות קשה עם משבר הקורונה.

גנץ, בהתנסות הפוליטית הראשונה שלו, ניצב מול שחקנים פוליטיים מנוסים וחריפים. את כל מה שהם למדו על נפתולי הפוליטיקה, גנץ עדיין לא הספיק לחוות על בשרו באופן בלתי אמצעי. גנץ האמין שאם יחתום על הסכם קואליציוני, הסכם זה יכובד. אולם המציאות מראה, שההסכם הזה משמש כקלף ניגוח אסטרטגי-פוליטי נגדו כמעט בכל צומת החלטה.

הליכוד מצפה ממנו לדבוק בהסכם, אחרת יפרקו את הממשלה וילכו לבחירות (במיוחד על רקע הסקרים שאנחנו שומעים עליהם כמעט בכל בוקר), אך כשעל הליכוד לכבד את ההסכם, צעד כזה איננו מובן מאליו וגנץ צריך להלחם על כל צעד ושעל.

כנ"ל לגבי תקציב המדינה. ממשלת האחדות-קורונה התכנסה לה יחדיו כדי לתת מענה לאומי למשבר הקורונה על כל צדדיו (כלכלית, בריאותית, יציבות פוליטית). אולם המציאות מראה, שהממשלה מתעסקת יותר בנושאים שהקשר בינם לבין הקורונה מוטל בספק (במקרה הטוב), מאשר בנושא שלשמו התכנסנו (וראו את התבטאותו של השר צחי הנגבי בהקשר זה). אחד ההיבטים הבולטים בכך הוא המאבק הבלתי נתפס סביב תקציב המדינה.

גנץ, בהתנסותו הפוליטית הראשונה, ניצב מול שחקנים פוליטיים מנוסים וחריפים. הוא האמין שאם יחתום על הסכם קואליציוני – ההסכם יכובד. אך המציאות מראה שההסכם משמש קלף ניגוח אסטרטגי-פוליטי נגדו כמעט בכל צומת החלטה

תקציב המדינה הוא הכלי האסטרטגי הראשון במעלה של מדינת ישראל. הדבר הראשון, ואולי היחיד, שהממשלה הזו היתה צריכה לפתור הוא סוגיית התקציב (וראו את הפרת חוק יסוד: הכנסת בהקשר זה). הויכוח הבלתי נגמר סביב כן/לא תקציב, כן/לא תקציב חד/דו שנתי וכו' נסוב סביב סוגיות פוליטיות-מפלגתיות במהותן, ולא סביב מהו התקציב הטוב והנכון ביותר לעם ישראל ולמדינת ישראל בתקופה זו, בה רמת אי הוודאות היא מהגבוהה שידענו. המאבק הבלתי נתפס הזה משפיע גם על ההיערכות האסטרטגית של צה"ל סביב תכנית החומש, "תנופה".

גנץ, ככל הנראה, ממשיך בכל הכח לעבר המטרה, למרות מה שהמציאות מראה לו. למרות שכל מה שחשב שיקרה, אינו קורה. שהדרך לכסא ראש הממשלה רצופת מהמורות שלא צפה. ושבדרך, גם אם יגיע, המחיר למדינת ישראל יהיה כבד מדי ביחס למה שחשב.

דווקא כעת זהו צומת ההחלטה החשוב ביותר בקריירה הפוליטית של גנץ, שיראה ממה הוא עשוי ולאן ילך מכאן. האם יאפשר ל"פסטיבל" הפוליטי להמשך – על חשבונו ועל חשבון טובת האינטרס הלאומי-ממלכתי של מדינת ישראל – או שיחליט שזהו, אין ברירה, חייבים ללכת לדרך אחרת, כי המציאות מוכיחה אחרת, ומי שחשב שיוכל לסמוך עליו, מראה אחרת. האם יוכל להמלט מהעלות השקועה?