זירת הבלוגים

ירועננו החזון וההמנון

בשנים האחרונות במעמד הזה אני מרגיש, שהבית "עוד לא אבדה תקוותינו" מעורר בי דיסוננס הולך וגדל

15/08/2020 12:47
להיות עם חופשי משחיתות, שלטים בהפגנות בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

מידי שנה, בטקס יום הזיכרון, בעין דומעת ולב דואב, כולנו עומדים ומדקלמים את ההמנון בהתרגשות רבה. בשנים האחרונות במעמד הזה אני מרגיש, שהבית:

"עוד לא אבדה תקוותינו"

מעורר בי דיסוננס הולך וגדל. החזון והתקווה התגשמו, אבל הדמוקרטיה ההולכת ונשחקת מידי יום ביומו כבר שנים רבות, שוחקת את התקווה להמשך קיומו של הבית השלישי.

מידי שנה, בטקס יום הזיכרון, בעין דומעת ולב דואב, כולנו עומדים ומדקלמים את ההמנון בהתרגשות רבה. בשנים האחרונות במעמד הזה אני מרגיש, שהבית: "עוד לא אבדה תקוותינו", מעורר בי דיסוננס הולך וגדל

במצב בו ראש ממשלה, ונשיא המדינה, ושרים, וחברי כנסת, ורב ראשי, ומנהיגים כלכליים ואחרים מכל שדרות הציבור הורשעו בבית המשפט ומרצים את עונשם, וראש ממשלה מכהן נאשם בחמורות שבעברות בספר החוקים שלנו, והפילוג והפערים בעם הולכים וגדלים בהובלתה ובעידודה של המנהיגות במדינה, ועוד כהנה וכהנה, איך אפשר לעמוד ולדקלם בהתרגשות את המילים – "עוד לא אבדה תקוותינו"? וזאת, בערב יום הזיכרון למיטב בנינו שהקריבו את חייהם, כדי שבאמת תהיה לנו תקווה בארץ הזאת. סתירה זו אומרת דרשני!

ההמנון חובר בשלהי המאה ה-19 כאשר עדיין רוב רובו של עמנו היה בגולה, ובזמנו מילות ההמנון ביטאו את החזון והערגה של עמנו לשוב לארצו אחרי גלות כל כך ארוכה. אבל, העם היהודי כבר שב לארצו, והחזון צריך להתעדכן. "היתרון" היחיד של ההמנון הזה כיום, שהוא מתאים למצב בו תישחק הדמוקרטיה עד כדי כך, שהכול כאן יתפרק ושוב חלילה נחזור לגלות, והדורות הבאים ייחלו גם הם לשוב לציון – ויוכלו לשמר את ההמנון הזה. חזקה על אבות אבותינו שלא לכך הם התכוונו.

את ההמנון כל אזרח בישראל וכל יהודי בתפוצות לומד לדקלם מגיל הגן, וזה מלווה אותו לאורך כל ימי חייו בהרבה מאוד טקסים. אבל משום מה, בגן הילדים ובבית הספר לומדים בעיקר לדקלם את ההמנון, אבל לא דנים בו ובתכניו, וזו החטאה של  המטרה לשמה הוא חובר – להיות מאחד ומלכד ומסמל את חזונו ושאיפותיו של עמנו. אכן, מיום שחרב הבית השני ועד לפני כמאה שנים, המילים בהמנון:

"ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה ….התקווה בת שנות אלפיים"

התאימו לחזונם ושאיפתם של אבות אבותינו במשך אלפיים שנות גלות, לשוב לציון. אך משקמה והתבססה המדינה ורוב יהודי העולם חיים בארץ וכל יהודי בתפוצות שרוצה לעלות לארץ יכול לעשות זאת מכוח חוק השבות וגם להתקבל כאן בברכה, מילים אלה כבר לא רלוונטיות, והחזון וכל מה שנגזר ממנו צריכים להתעדכן ולשמש מורה דרך ומצפן, לכל אזרח ואזרחית, לכל מנהיג ומנהיגה ונבחר ונבחרת ציבור בארץ, ולכל היהודים בתפוצות באשר הם.

"היתרון" היחיד של ההמנון הזה כיום, שהוא מתאים למצב בו תישחק הדמוקרטיה עד כדי כך שהכל כאן יתפרק וחלילה נחזור לגלות, והדורות הבאים ייחלו גם הם לשוב לציון. חזקה על אבותינו שלא לכך התכוונו

הגיע הזמן שגם נפיק לקחים מההיסטוריה הארוכה מאוד של עמנו, נבין היכן היו נקודות הכשל וננסה לא לחזור עליהן. האסונות הגדולים שפקדו את עמנו אירעו עקב כשלים ערכיים ופילוג בתוך העם. הבית הראשון חרב על השחיתות:

"איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים.  כספך, היה לסיגים; סבאך, מהול במים. שריך סוררים, וחברי גנבים כלו אהב שחד, ורודף שלמונים; יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם". ישעיהו פרק א'

והבית השני חרב על השיסוי, הפילוג ושנאת חינם:

"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה.

כיום, כשהדמוקרטיה הולכת ונשחקת ואין חזון:

"באין חזון יפרע עם". משלי פרק כט

על מנת באמת לשמר את התקווה, יחד עם החזון גם ההמנון צריך להתרענן, ולהכיל מוטיבים הנגזרים ממגילת העצמאות (החזון של מקימי המדינה) ומוטיבים נוספים, כגון:

"ומנהיגנו ראויים, ועמנו מאוחד, ובליבנו שאיפה ותפילה לשלום בתוכנו ועם שכננו, וכחזון הנביאים להיות אור לגויים". ואז לסיים במילים: "עוד לא אבדה תקוותינו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים".

המנון עם מוטיבים כאלה, שכל ילד וילדה ילמדו לדקלם בגן ובבית הספר וידונו בתכניו, וכל אזרח ואזרחית בוגרים במדינה ידקלמו בכל טקס, יטמיע בהם את הבנת החזון והערכים הנדרשים ממנהיגי המדינה. כמו כן, כל מנהיגנו ונבחרי ונבחרות הציבור, כשידקלמו את מילותיו בטקסים הרבים, יקבלו בעזרתו תזכורת מתמדת על האחריות המוטלת עליהם. ובא לציון גואל. אינשאללה.