בימים כתיקונם, הייתה המחלוקת סביב התקציב הדו-שנתי נסובה בין ניאו-ליברלים המחויבים למדיניות צנע של צמצום תקציבים ציבוריים, והמודעים לכך שפיקוח דמוקרטי יקשה על נקיטת קו זה – לבין אלה החושבים שתפקיד הכלכלה לשרת את החברה, גם באמצעות הרחבה תקציבית. התקציב הדו-שנתי, כדאי להזכיר, היה יוזמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ. בשנת 2010, הסביר נתניהו כי:

"הממשלה החליטה היום להמשיך עם ההצלחה הגדולה שהייתה לנו בתקציב הדו שנתי הראשון בתולדות ישראל בשנים 2009-2010. התקציב הדו שנתי הבא, לשנים 2011-2012 יאפשר לממשלה להמשיך את פיתוח המדינה, הכבישים, הרכבות, החינוך, להיאבק באלימות, להגביר את הביטחון האישי ויאפשר לכל אחד ממשרדי הממשלה לתכנן לטווח ארוך ולהתמקד בביצוע סדרי העדיפויות שלו. מדינת ישראל פורצת דרך בעניין הזה ואני מאמין שנראה יותר ויותר מדינות הולכות בעקבותינו".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לפני ארבע שנים היה זה שוב בנימין נתניהו שהתעקש על תקציב דו שנתי, ואף היה מוכן להתנגש עם בג"צ בעניין.

התקציב הדו-שנתי, כדאי להזכיר, היה יוזמה של רה"מ נתניהו ושר האוצר שטייניץ ב-2010. לפני 4 שנים היה זה שוב נתניהו שהתעקש על תקציב דו שנתי, ואף היה מוכן להתנגש עם בג"צ בעניין. אבל אלה אינם ימים כתיקונם

אבל אלה כאמור אינם ימים כתיקונם. נתניהו וחברי מפלגתו הפכו באחת לאבירים של תקציב שנתי (או בפועל רבע שנתי). זאת תוך שהם מסבירים את ההיגיון שבו – מדובר בתקופת משבר המחייבת אמצעים ייחודיים לשנת 2020, ומצליחים (שוב) לתמרן את ראשי כחול לבן לפינה בה יש להם רק מה להפסיד.

ההבדלים הכלכליים האידיאולוגים בין (רוב) אנשי כחול לבן לבין הליכוד זניחים ואפשר לשער שללא המחלוקת הפוליטית-פרסונלית, היו שתי המפלגות מרגישות בנוח עם תקציב דו-שנתי. אבל התעקשותם של כחול-לבן על התקציב הדו-שנתי, גם אם יש בה הגיון מסוים (שכן מדובר בפועל ב-16 חודשים) איננה מוסיפה כבוד למפלגה. ההחלטה האומללה להצטרף לממשלה תחת נתניהו, האופן השלומיאלי בו ניהלו את המו"מ הקואליציוני, החובבנות הפוליטית הבלתי נתפסת, הביאו את כחול-לבן למצב בו כל האפשרויות גרועות מבחינתם.

בהתעקשות על קיום ההסכם הקואליציוני כלשונו והליכה לבחירות תצטייר המפלגה כמי שהפרה הבטחת בחירות והצטרפה לממשלת נתניהו כדי להילחם באיום מגפת הקורונה, אבל פירקה את הממשלה בגלל סירוב לאפשר תקציב שיאפשר את המאבק. כניעה לנתניהו ואישור תקציב שנתי יבהירו מה שידעו כולם, חוץ מגנץ ואשכנזי: שנתניהו לא מתכוון לקיים את הרוטציה, ותהיה עוד הוכחה לחובבנותם הפוליטית. ולבסוף, אם יגיעו לאיזושהי פשרה מוזרה שתציל את כבודם, הם עדיין יוצגו – בצדק – על ידי הליכוד כמי שהיקשו על קידום צעדים כלכליים שיתנו מענה למצוקות הגדולות שיצרו המגיפה והמדיניות הכלכלית הכושלת של ממשלת המעבר בראשות נתניהו, ועל ידי כך יחלצו אותו פעם נוספת, כאשר האחריות על המשבר תוטל לפתחם.

אבל חשוב מכל, ההתרכזות במאבקי ההישרדות של נתניהו והעיוורון הפוליטי של יריביו, מסיחה את הדעת מהעיקר, המשבר החברתי והכלכלי העמוק והדרך להתמודד אתו. שאלת התקציב החד או הדו-שנתי אינה רק שאלה "טכנית" אלא שאלה מהותית הנוגעת לפיקוח הדמוקרטי על התקציב והשימוש בו. כך, על אף חשיבותו המכרעת, לא מתקיים דיון ציבורי על התקציב ומשמעותו. האם מדובר בתקציב שנותן פתרון למצוקות של אזרחים, או חלוקה של סכומי כסף לא מספיקים, מבלי כל קריטריון מנחה? האם תהיה מדיניות שמחזירה מפוטרים למקומות העבודה ומאפשרת שיקום של עסקים שקרסו, או שתימשך מדיניות חלוקת הפירורים? האם מדובר בתקציב שיחזק את המערכות הציבוריות – בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה ציבורית – כדי לאפשר התמודדות טובה עם המשבר הבריאותי, אבל גם כדי לשקם אותן אחרי שנים של חנק תקציבי? האם יבינו אנשי האוצר שכעת אין מנוס מתקציב גרעוני, או שימשיכו להתעקש על מדיינות צנע הרת אסון? האם התקציב יכניס גם את בעלי ההון מ"תחת לאלונקה", בצורה של מס לעשירים, או שימשיכו לחלק להם מתנות כגון מתווה הגז בעבר, או מתווה הסיבים האופטיים כיום? כשדנים על תקציב, אלו השאלות המשמעותיות, ולא הוויכוח העקר בין נתניהו וגנץ.

התעקשות כחול-לבן על התקציב הדו-שנתי, איננה מוסיפה להם כבוד. ההחלטה האומללה להצטרף לממשלה תחת נתניהו, השלומיאליות בה ניהלו את המו"מ הקואליציוני, החובבנות הפוליטית, הביאו אותם למצב בו כל האפשרויות גרועות מבחינתם

העמדת השיקול המקצועי, העומד לכאורה לטובת תקציב דו-שנתי, מול פוליטיקה צינית של מאבקי כוח, עלולה להשכיח שאת הקשר בין פוליטיקה וכלכלה לא ניתן לנתק. הכלכלה היא תמיד פוליטית, כי עוסקת בחלוקת משאבים, בקביעת סדרי עדיפויות. התקציב הוא תמיד פוליטי, כי הוא מבטא הלכה למעשה את מדיניות הממשלה. באופן פרדוקסלי הוויכוחים הפרסונליים סביב התקציב, הפוליטיקה הקטנה והקטנונית של נתניהו וגנץ, מעמיקים את הדה-פוליטיזציה של ההחלטות הכלכליות ומבטלים את הדיון הציבורי המתחייב בהכרעות חשובות בעת משבר. אלפי האנשים היוצאים לרחובות בשבועות האחרונים מבקשים לא רק להחליף את נתניהו אלא גם סדר יום כלכלי אחר, וחלופה למדיניות הכלכלית הכושלת של הממשלה. חלופה ראויה נדרשת להרבה יותר מתקציב דו-שנתי.

פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד שיזמה את קמפיין "מינימום 40".

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע