זירת הבלוגים

היום שאחריו

גורלו של נתניהו כבר הוכרע. העתיד של ישראל בידי כולנו

11/08/2020 05:35
כרזות בהפגנה נגד בנימין נתניהו בכיכר רבין, 4 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

אני מעריך שנתניהו בדרכו החוצה. זו לא רק משאלת לב, אלא הערכה מושכלת. השילוב של פרשות שחיתות + אישומים פלילים + משבר כלכלי + אי-אמון בהנהגתו – גדול אפילו על פוליטיקאים מוכשרים כמוהו. והוא מוכשר. ונשרכת אחריו עדת מעריצים גדולה. אני לא משלה את עצמי. זה עלול לקחת זמן. אולי הפרישה תמורת עסקה תתרחש ביוזמתו, ייתכן ששותפיו הפוליטיים יבינו שהוא מזיק יותר ממועיל – וייפרעו ממנו.

אני מעריך שנתניהו בדרכו החוצה. זו לא רק משאלת לב, אלא הערכה מושכלת. השילוב של פרשות שחיתות + אישומים פלילים + משבר כלכלי + אי-אמון בהנהגתו – גדול אפילו על פוליטיקאים מוכשרים כמוהו. והוא מוכשר

שקיעתו מכוערת, מלווה בגידופים צורמים ובמעשי ייאוש מכוערים. בדרכו למטה הוא ניאחז בכל זיז שקרי ובכל תירוץ נבזי. כשגבו לקיר ואחרי כל השטיקים והטריקים, המזימות, חיסול היריבים והתעלולים – הוא שולף את נשק יום הדין: להחריב את הבית על יושביו בבחינת תמות נפשי עם פלישתים ושתישרף המשטרה ובג"ץ, הפרקליטות והשופטים, התקציב והכלכלה. שתישרף המדינה. לא נקמה הוא מבקש, אלא מלחמת אחים.

מבעד לתימרות האש והעשן אני מנסה לראות את היום שאחריו. כהונתו מותירה אותנו מצולקים, שסועים ועם תחושה של ריק מנהיגותי ובלבול ערכי. צריך לכייל את המצפן המשותף שלנו מחדש.

אני מציע כאן כמה נקודות לדיון הזה. חייבים להתכונן לעידן החדש. הוא מותיר את הציבוריות הישראלית דוחה ואלימה. הוויכוח ביננו צעקני ומנאץ. כל שבט מתגדר בתוך עצמו ויורק אש וגופרית על זולתו. נתניהו לא האשם היחידי בקרעים, אבל הוא האחראי העיקרי להעצמתם. החברה הישראלית זקוקה לפיוס לאומי. לא לקבינט פיוס מלאכותי, אלא לשלום-בית של ממש.

1

דרושה למשל ממשלה מקיר לקיר, מהמפלגות הערביות ועד ימינה. זו לא ממשלת אחדות, אלא ממשלת שיקום. תפקידה להשיב קודם לכל את האמון הציבורי בדמוקרטיה ובמוסדותיה, לקדם שיתופי פעולה בין-מגזרים, לצמצם פערים ולקדם פרהסיה פוליטית על בסיס הבנות במקום הסתה ושנאות. ממשלה כזו תדלג משך שנים ספורות על לב-ליבן של המחלוקות הגדולות, כגון היכן יעבור הגבול שלנו (סליחה פלשתינים, לא נוכל להשלים אתכם אם לא נשלים קודם ביננו) ומה הזהות הקולקטיבית שלנו. היא כן תקדם את החינוך לממלכתיות, לסובלנות ולדמוקרטיה (ושוב סליחה, הפעם על המילים הגדולות, לא מצאתי טובות מהן).

מבעד לתימרות האש והעשן אני מנסה לראות את היום שאחריו. כהונתו מותירה אותנו מצולקים, שסועים ועם תחושה של ריק מנהיגותי ובלבול ערכי. צריך לכייל את המצפן המשותף שלנו מחדש

2

חייבים גם לקבוע כללי משחק חדשים לשיח הציבורי. או במילים אחרות להסכים על הכללים כיצד אנחנו רבים ואיך אנחנו מתווכחים גם במדיה החברתית, גם בתקשורת ובעיקר בפוליטיקה.

3

הנגיף הקטן חשף את השלטון במערומיו. חוסר תכנון לטווח ארוך וניהול פופוליסטי שדואג לכותרת של מחר בעתון, אבל לא לעתיד שלנו. אין יעדים ברורים, אין הפקת לקחים מסודרת. הכשל הזה קיים כמעט בכל תחומי חיינו. להוציא את מערכת הביטחון שבאמתחתה תכניות חומש, כל יתר המשרדים הממשלתיים נתונים לגחמות רגעיות או קוניוקטורה פוליטית. אין חזון, אין תכנון צופה פני עתיד. זה מחייב שינוי יסודי. תכנון לאומי רב-שנתי, הצבת יעדים ארוכי טווח וחזון חדש למדינת ישראל.

4

נדמה שהעיסוק ב״כן ביבי, לא ביבי״ תקע פה את הדיונים החשובים באמת. מסקנה ברורה מהעידן שחלף היא הגבלת קדנציות של המנהיג. כל מנהיג. שלטון ממושך לא רק משחית. הוא מנוון. צריך לעדכן את החזון ולחזור לשאלות בסיסיות. איך מצמצמים פערים בחברה הישראלית? איך מתקנים את הבעיות שהתגלו במערכת אכיפת החוק והמשפט שלנו? כיצד משקמים את הכבוד לזולת? מה מדינת ישראל צריכה להיות כשתגדל ואיך לחזק את ביטחוננו ואת חיינו המשותפים עם השכנים. גורלו של נתניהו כבר הוכרע. העתיד של ישראל בידי כולנו.