על מנת להבין מה באמת עובר על לבנון, שזה לא פחות ממהפכה, צריך להשוות את לבנון לאשף. מה שמאחד את לבנון עם אשף זה עקרון "ההתנגדות" – "מוקאוומה". אשף מתהדר ב"התנגדות", גם אחרי הסכמי אוסלו, וחיזבאללה מנפנף ב"התנגדות" כלגיטימציה שלו לשלוט על לבנון, ולהיות מדינה בתוך מדינה, כאילו הוא ממלא תפקיד של הגנה על לבנון מפני האוייב הישראלי, ומי ששומר בחיים את הסיכוי להכריע את ישראל.

כדי להבין מה עובר על לבנון, שזה לא פחות ממהפכה, צריך להשוותה לאשף. מה שמאחד את לבנון עם אשף זה עקרון "ההתנגדות", שגם חיזבאללה מנפנף בו לקבלת לגיטימציה לשליטתו בלבנון, כמגן מהאויב הישראלי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הבעיה היא שאי אפשר לקיים מדינה נורמלית כאשר העקרון המוביל אותה הוא "ההתנגדות". בהכרח, מדינה שמרשה למיליציה לשלוט בה תקרוס במוקדם או במאוחר. אם אנו בוחנים את המזרח התיכון, מדינות "המוקאוומה", לוב, עיראק וסוריה (שבה קראו לזה "ממונאעה") קרסו, אלג'יריה ניצלה מן הגורל הזה אחרי מאבק עקוב מדם עם האיסלאם הרדיקלי, שביסס את הממלכתיות האלג'ירית וביטל את עקרון המוקאוומה.

עוד לפני אסון ביירות הייתה לבנון שקועה במשבר שרק הלך והחמיר כאשר חיזבאללה היה המחסום בפני הבראה. מדינות המערב, סעודיה והמיפרץ הודיעו לממשלת לבנון שלא יסייעו למדינה האומללה כל עוד חיזבאללה הוא חלק מן הממשל. כמה ימים לפני אסון ביירות פורסמה תמונה ובה נראית ממשלת לבנון מתכנסת לאור נרות.

כבר אז לבנונים רבים הבינו כי חיזבאללה הוא לא הפתרון, אלא הבעיה, והפגנות נגד חיזבאללה הקיפו גם חוגים שיעיים מרכזיים במעוזיו בדרום לבנון, כאשר מי שהנהיג אותם היה לא אחר מאשר סובחי טופיילי, ממייסדי חיזבאללה. אם כך, כל האיומים של חיזבאללה, שהפחדנו בהם את עצמנו, היו חלולים ולא אמיתיים.

לפיכך, כאשר מיהר נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לבקר בביירות, הוא התקבל בהתלהבות, כאשר הקריאות שקיבלו את פניו היו להחזיר את המנדט הצרפתי על לבנון. זה לא קוריוז, אלא העניין הממשי העובר על העולם הערבי – התגבשות דעת קהל רחבה שרעיון המדינה הערבית נכשל.

עוד לפני האסון לבנונים רבים הבינו כי חיזבאללה הוא הבעיה, והפגנות נגדו הקיפו גם חוגים שיעיים במעוזיו בדרום לבנון, בהנהגת סובחי טופיילי, ממייסדי חיזבאללה. איומי חיזבאללה, בהם הפחדנו עצמנו, היו חלולים

ממגעים עם גורמי אופוזיציה סוריים ועיראקיים ברור לי, כי כבר יש מודעות רחבה שעקרון המוקאוומה היה תכסיס של דיקטטורים מושחתים להתעסק בישראל במקום בממלכתיות הכושלת, ולתת לגיטימציה למיליציות הפוגעות בממלכתיות. חוגים מתרחבים בעולם הערבי מתחילים להבין כי הם זקוקים למנטורים מערביים שידריכו אותם איך לקיים מדינה ערבית מסודרת ומצליחה, ולא מדינת מיליציות כושלת.

מה שהלבנונים רוצים זה לא רפורמה במדינה הקיימת, אלא מדינה חדשה לגמרי שתהיה תחת מנדט בינלאומי שיסייע לה לעמוד על הרגליים מחדש. יש לשים לב לקריאות של המפגינים שדרשו לא לתת את כספי הסיוע – אם יגיעו – לממשלה שבחסותה התרחש האסון, אלא למסגרת חיצונית שתיקח אחריות על שיקום המדינה.

למרבה ההפתעה, רוח דומה נושבת ברשות הפלסטינית. הפלסטינים כבר מבינים כי מדינה פלסטינית עם המיליציות של אשף היא אסון, והעמדה הפופולרית בקרבם היא להיות חלק מישראל.

כדי להבין במה מדובר כדאי לשים לב לדוגמאות מן השבועיים האחרונים: בשכונה בקצוות שכם המשטרה הפלסטינית ניסתה לכפות סגר קורונה. תנזים פתח המקומי התנגד, התפתח קרב בין המיליציה לבין כוח הבטחון הממלכתי, ומפקד התנזים נהרג.

בסוף השבוע התפתח קרב יריות בלב רמאללה בין שתי חמולות. הבטחון הממלכתי לא העז להתערב, ואיש תנזים מג'נין הרג את אחיו של בכיר פתח, חוסיין א-שיח'.

ממגעים עם גורמי אופוזיציה סוריים ועיראקיים ברור לי, כי כבר יש מודעות רחבה שעקרון המוקאוומה היה תכסיס של דיקטטורים מושחתים להתעסק בישראל במקום בממלכתיות הכושלת

זה מצב לבנוני, שייגמר אותו הדבר. רעיון המדינה הערבית המטפחת "מוקאוומה" היא סכנה לעצמה ולסכנה לשכנותיה, ואזרחי אותם מדינות כבר בשלב של ההתפכחות.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.