Who will I lose next? What else will I see? I have seen and lived more than enough. I have seen chopped heads, amputated arms, I have seen people thrown from the top of buildings, thrown over stones. I have seen their souls trying to hold on to their bodies, but their bodies are so torn apart to hold their spirits. I saw those spirits wandering on the allies of this city!

The world isn't moving; it is stopped, only my soul is moving, roaming around. Who will save those wandering souls?

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

This is not about me, it's about more than 1.5 million people who live in the city, stranded between life and death.

This is Mosul!

Mosul Eye, 6 November 2016

מה הייתם עושים אם העיר שלכם הייתה נכבשת על ידי כוח מתועב ורצחני, מהמזוויעים בתולדות האנושות? איך הייתם מגיבים אם יום יום הייתם רואים ילדות מוצעות למכירה ברחוב הראשי, ממש ליד השוק; או עריפת ראשים של שכנים; או קיצוץ ידיים בכיכר העיר כי הנידון לא שילם את חשבון החשמל?

כיצד הייתם ממשיכים בחייכם בעת שהעיר שלכם הופכת לבירת הכוח המתועב ביותר מאז הנאצים – ועוד בשם הדת שלכם – ועל ידי אנשים ממדינתכם שאת חלקם הכרתם?

מה הייתם עושים לו גרתם במוסול בצפון עיראק לפני שש שנים והפכתם לתושבי המדינה האסלאמית, תושבי הח'ליפות המוסלמית שנועדה להחזיר עטרה ליושנה ולהשליט את הדת בחרב ברחבי העולם?

מה כבר יכולתם לעשות, מלבד לקוות לשרוד עוד יום בגיהינום, לגדל זקן או לעטות בורקה, ללכת למסגד ולא למשוך תשומת לב. היו כאלו שהצטרפו לדאע"ש כי האמינו בחזון הח'ליפות, היו אחרים שעשו את זה מטעמים פוליטיים וסטטוס חברתי, והיו גם אחרים שמתוך מוסול עצמה התקוממו באומץ לב, בגבורה של ממש.

זהו סיפורו של אחד הגיבורים.

מבט-על על העיר ההרוסה מוסול שבעיראק, ב-15 בנובמבר 2017 (צילום: AP Photo/Felipe Dana)

"לקירות יש אוזניים"

Sorry, connection has been a problem.

Some talk has spread among people about the danger of ISIS staying. There is also rumors spread by Baathists that they are capable of stopping ISIS, however, the reality on the streets says otherwise as ISIS has been giving around $800 per month to anyone who volunteers to join them.

Mosul Eye, 20 June 2014

הלוגו של עין מוסול

עומר מוחמד, יליד 1986, מרצה להיסטוריה מאוניברסיטת מוסול, לא אחז בנשק, לא ירה ולא התעמת עם אנשי דאע"ש. "העט חזק יותר מהחרב", הוא מצטט את האמרה הבריטית הידועה. העט שלו היה בלוג וחשבונות בטוויטר ובפייסבוק בשם "עין מוסול" – Mosul Eye – שם הוא דיווח בזמן אמת, תוך הסתרת זהותו ותחת לוגו של עין וספינקס אשורי, על המתרחש בעירו תחת שלטון דאע"ש.

הוא סיפר על הזוועות, נתן שם לקורבנות ושלח מסר לאנשי הח'ליפות האסאלמית ולתושבי העיר. "רציתי למנוע מדאע"ש לכתוב את ההיסטוריה, בכדי שלא יגידו בעוד כמה שנים שהתקופה הזו היתה נהדרת", הוא אומר בראיון לזמן ישראל.

דאע"ש השתלטו על מוסול ביוני 2014 אבל זה לא היה מהלך פתאומי.

החיים בעיר שעל גדות נהר החידקל בצפון עיראק היו קשים ורצופי סכנות מאז ומתמיד. העיר במחוז נינווה – שבה קבור על פי האמונה הנביא יונה (נבי יונאס) שהתנבא על חורבן העיר ושרד בבטן הדג שלושה ימים אחרי שהושלך לים – הייתה עיר עם רוב סוני אבל עם קהילות עתיקות-יומין של יהודים ונוצרים, אשורים, כורדים, צ'רקסים, יזידים ובני מיעוטים אחרים והפכה לכרך גדול בן יותר ממיליון איש.

המסגד הגדול של מוסול בינואר 2014, רגע לפני שכוחות דאע"ש ייכנסו לעיר ויחריבו כמעט את כולה (צילום: Omar Siddeeq Yousif/Wikipedia)

כמו בכל עיראק, היו בה מעט מאוד ימים של שקט ושלווה בארבעים השנה האחרונות. אבל גם בתוהו ובוהו העיראקי, העתיד נכון היה להתעמר במוסול. ב-2014 העיר הייתה תחת השלטון העיראקי המושחת, אבל זמנו היה קצוב.

"כל יום יכולת להיעצר במחסום של כוחות הביטחון על ידי חיילים רק כי אתה סוני והם שיעים", מוחמד מספר. "היו התקפות של דאע"ש פה ושם, בשכונה שלי הייתה עמדה שפוצצה בכל יום שישי ולמחרת כוחות הביטחון היו מציבים עמדת מחסום חדשה – כך במשך שנה, כל שבוע.

"דאע"ש גבו מיסים, כוחות הביטחון ומשרדי הממשלה היו נגועים בשחיתות והם הצליחו לחדור גם לשם. אי אפשר היה לבנות כלום מבלי לשלם להם. הם יכלו להחליט באיזה כלא יישב מישהו מאנשיהם שנעצר. אלו היו החיים היומיומיים. אם יצאת, לא ידעת אם תחזור, אם דאע"ש יהרגו אותך או כוחות הביטחון יעצרו אותך לא כל סיבה.

"עם כל זאת יצרנו מקומות אלטרנטיביים משלנו: השוק הישן, האוניברסיטה, היו לנו מקומות קטנים שבהם יכולנו לחיות בשלווה. אם רצינו להתאוורר ולהרגיש חופשיים, נסענו לאירביל ושם יכולנו לנשום לרווחה. להגיע לבגדד כמעט היה בלתי אפשרי עם כל המחסומים.

מפגינים למען דאע"ש במוסול, עם כניסת הכוחות לעיר, ב-16 ביוני 2014 (צילום: AP Photo)

"האירוניה הייתה שאני זוכר שהייתי בן שש וישבתי עם כל המשפחה בבית והם דיברו על פוליטיקה בימי סדאם חוסיין ואני זוכר שסבתי אמרה לאבי, 'תיזהר, לקירות יש אוזניים'. אחרי שנים שכבר הייתי בוגר, בעל מקצוע, ודיברנו בבית על מה שקורה במוסול, סבתי אמרה לי בדיוק את מה שהיא אמרה לאבא שלי -'לקירות יש אוזניים', כאילו כלום לא השתנה. תמיד יש צנזורה ואתה תמיד צריך להיות זהיר, מישהו יקשיב לך ומישהו יתנכל.

"זהו מצב של פחד שאפילו בביתך שלך אתה מפחד. אם טרוריסטים יתקיפו אותך, אתה לא יכול ללכת ולדווח על כך למשטרה כי לטרוריסטים יש קשרים במשטרה והם יכולים להרוג אותך אם אתה לא משלם להם, אם אתה לא משתף פעולה, אם אתה מדבר נגדם. הכול יכול להביא למותך. אם תדבר נגד השחיתות, תיעצר או תעלם. היינו מוקפים מכל הצדדים ללא אלטרנטיבות, ללא כוח, ללא מעמד פוליטי שתוכל לדבר בשמך. וזה קרה לפני יוני 2014, כשדאע"ש השתלטו על העיר באופן מלא".

הצבא העיראקי נס בבהלה מהעיר מול אנשי דאע"ש ברכבי טויוטה, דגלים שחורים, נשק ואמצעי לוחמה פסיכולוגית. כמה ימים קודם לכן, שחטו אנשי דאע"ש יותר מאלף טירונים של הצבא העיראקי באקט שזיעזע את המדינה. השליטים החדשים הבהירו מיד שהם לא עוד כנופיה מקומית.

עיראקים נסים ממוסול אחרי כניסת כוחות דאע"ש לעיר, ב25 ביוני 2014- (צילום: AP Photo/Hussein Malla)

מערכת החינוך הפכה למכשיר ליצירת לוחמים מוסלמים סונים, כל שירות עירוני היה כפוף לתשלום לארגון ורק סונים יכלו לחיות כבעלי זכויות בעיר. הם הוציאו מסמך בן 16 נקודות כתוב בערבית ארכאית.

"לבני העם", נכתב תחילה במסמך העיר, "אתם ניסיתם את כל המשטרים החילוניים, משלטון מלוכה ועד לרפובליקה ולממשלה שיעית. ניסיתם ונכוויתם באש. עכשיו אנחנו כאן, זהו שלטון המדינה האסלאמית והתחום של האימאם שלנו אבו באכר. אתם תראו ברצון אללה את ההבדל העצום בין ממשלה חילונית שמדכאת ומחרימה את רצונותיו ואת כוחותיו של העם ומוחקת את הכבוד שלו, לבין השלטון שלנו, שהולך בדרך המצווה האלוהית".

"הם הוציאו להורג באופן מיידי", מספר מוחמד. "הייתה להם רשימה מוכנה מראש ובשכונה שלי שבעה אנשים הוצאו להורג אפילו עוד לפני שהם השתלטו על העיר. אחר כך הם קבעו את החוקים שלהם, באוגוסט הם חוללו את הפשעים נגד היזידים וגירשו את הנוצרים והכריזו על האזור כמדינה אסלאמית ומבחוץ לו כעל אזור מלחמה של הכופרים.

"כל מי שגר בעיר חי תחת חוקי האסלאם. הם החלו לכרות ראשים בפומבי, לקצץ ידיים, הם זרקו את חברי הקהילה הלהט"בית מבניינים גבוהים, סקלו גברים ונשים באשמת ניאוף, הענישו במלקות על פשעים קלים יותר, וגם צלבו קורבנות. הם יצרו מעין משחק בהשראת סרט אימה בו הקורבנות נלחמים אחד בשני. הם שמו חומרי נפץ על אסירים ואם הם נעו מהר מידי, המטען התפוצץ".

גופות של לוחמים סונים בעיראק שהוצאו להורג על ידי דאע"ש, ב-29 באוקטובר 2014 (צילום: AP Photo)

אנשי דאע"ש הציבו מסכי וידיאו בכיכרות ובמסגדים ושידרו תעמולה ואת מעשיהם. זו הייתה מערכה פסיכולוגית מכוונת ויעילה נגד התושבים. אלו שהצטרפו אליהם נהנו ממעמד חברתי גבוה וחיי נוחות שנבעו מהאימה. איש לא העז להתעסק איתם, כמעט.

"הדבר הראשון שהם עשו היה לחסל את ההיסטוריה של מוסול. הם הרסו פסלים של גיבורי תרבות מקומיים, את הספרייה, המוזיאון ההיסטורי, קבר יונה הנביא ואתרים אחרים. ואז הבנתי שזה קמפיין נגד מוסול ונגד ההיסטוריה. כל מה שסימל את הגיוון העדתי של העיר. עבורי כהיסטוריון זה היה קשה באופן בלתי נסבל. אין לי מילים עד כמה זה היה נורא. לכן כתבתי את הבלוג.

"הלוואי ויכולתי לעשות יותר, אבל לא יכולתי. אני אדם שמאמין בשלום כדרך אפקטיבית להילחם נגד טרור, אני מאמין שהעט חזק יותר מהחרב. כהיסטוריון אני מאמין שהאמת חזקה יותר מכלי נשק. לכן אחרי מספר חודשים הם החלו לחשוש מ'עין מוסול'. דיקטטורים ורודנים חוששים מהיסטוריה, הם חוששים מההיסטוריה שבה הם לא יכולים לשלוט, זו שמגיעה לציבור ברגע שהיא נכתבת".

מסגד הנביא יונה במוסול שנהרס על ידי כוחות דאע"ש. 24 ביולי 2014 (צילום: AP Photo)

"הוא נתן לי תקווה לחיים"

ISIL delivered 134 bodies of police and security officers to the morgue at Aljamhouri Hospital. Those officers had already declared their repentance and ISIL has already pardoned them, yet they were detained and then executed.

ISIL executed them just because they "Suspected" that those former officers "May Have the Intention" to join the liberation forces, or they "May" join the liberation forces After they enter Mosul.

ISIL at this point is executing people upon "Suspicions, Doubt and anticipation".

Mosul Eye, 10 June 2015

"עין מוסול" החל בדיווחים באנגלית – תחילה כבלוג ואחר כך גם בטוויטר ופייסבוק – והפכה למקור אמין למתרחש בעיר.

העין ראתה וסיפרה לעולם על ההוצאות להורג, ציינה את שמות הקורבנות, תיארה את חיי היום-יום תחת הזוועה. את שוק הילדות היזידיות שבו נמכרו הקורבנות תמורת 100 עד 500 דולר, ולעיתים הוחזרו לשוק אחרי התעללות. את הפעילות הצבאית של הארגון בעיר ועל הגשרים מעל לחידקל. "עין מוסול" הפך לכלי תקשורת חשוב עבור תושבי העיר והעיתונות הבינלאומית – וגם סוכנויות הביון.

זה היה, לדוגמה, הדיווח ב-12 במאי 2015: "דאע"ש הוציאה אדם להורג בצליבה. זו הפעם הראשונה שהם צלבו מישהו. ההאשמות היו ריגול וגניבה".

בהמשך הפוסט מתוארים אמצעי הזהירות שנוקטים אנשי הארגון שהיו נתונים תחת מתקפת קואליציה ותוצאות אותן התקפות. הפוסט מסתיים בשורה: "דאע"ש עצרה 18 איש ממספר מקומות ברחבי מוסול. ההאשמות הם עישון ולבישת בגדים לא אסלאמים".

פליטים שביתם נהרס במוסול, עיראק, ב-15 בנובמבר 2017 (צילום: AP Photo/Felipe Dana)

לעיתים הפוסטים היו יותר פואטיים, כמו זה מה-2 בנובמבר 2016: "אני חולם על הקמת בית אופרה במוסול, בית ספר למוסיקה ובלט. אני חולם לראות את אמנות הפיסול בעיר וחולם לראות פסלים בכל רחבי מוסול. תמיד חלמתי לראות זאת בימי חיי. אולי כל מה שצריך הוא מעט סבלנות".

"הקיום של 'עין מוסול' היה משמעותי מאוד, כי כשקראתי את הפוסטים שלו זו הייתה קרן אור שחיברה אותנו לעולם", סיפרה תושבת מוסול בשם טאהאני לבי.בי.סי במסגרת סדרת המופת "היו זמנים בעיראק". "הם הציבו פרס על ראשו. קראתי אותו והוא נתן לי תקווה לחיים. הוא אומר להם – מישהו צופה בכם, אתם לא שולטים בכל".

גם אנשי דאע"ש העבירו לו מסרים. הם לא איימו עליו במוות, זה היה ברור מאליו, הם כתבו לו בתגובה לפוסט בפייסבוק שהוא ייחל למותו כשהם יתפסו אותו. שמה שהם עשו לטייס הירדני – שנשרף בכלוב בעודו בחיים – יראה כמשחק ילדים לעומת העינויים שהוא יעבור.

הידיעה שישנו אדם בקרבם שלא מקבל את מרותם, ששומר על האמת שלו ומפיץ אותה, הפכה אותו למבוקש. בעיר עצמה רחשו שמועות, היו כאלו שחשבו שמדובר בהיסטוריון קשיש, אחרים טענו שזהו יהודי מוסלאווי שעזב את העיר אבל עדיין קשור אליה ואוהב אותה. או שאולי זו אישה. ואולי בכלל לוחמה פסיכולוגית של ה-CIA.

ילדי פליטים יזידים שברחו ממוסול, עיראק, מחממים את ידיהם מעל גחלים חמים. 10 בדצמבר 2014 (צילום: AP Photo/Seivan Selim)

מוחמד שמר על כללי זהירות. בזכות הידע שלו על ההיסטוריה של האסלאם הוא זכה להערכת אנשי דאע"ש ויכול היה לדבר איתם מבלי לעורר חשד כי הוא העומד מאחורי "עין מוסול". כל חיבור לאינטרנט היה כרוך ברישום אצל השלטונות ושלו היה תחת שם בדוי וללא כל סימן מזהה שהושג על ידי מתווך תמורת תשלום. בביתו הוא שמר שני מחשבים ניידים – אחד נקי, עם טקסטים אסלאמים ותמונות נחמדות; והשני אשר שימש אותו לתקשורת עם העולם.

הוא למד כללי בטיחות, השתמש באמצעים לטשטוש עקבותיו, לעיתים העלה פוסטים דרך הסלולארי, ולעיתים התעכב עד שהרגיש בטוח. מידי פעם הוא שמר על דממת אינטרנט למשך שבוע ויותר, והוא אף נזהר מפרסום סיפורים שהוא חשד שהם מלכודת שנועדה לחשוף את זהותו. הוא הסתובב ברחבי העיר בשיער וזקן ארוך, לבוש כמו נתין הח'ליפות, והשתדל שלא למשוך תשומת לב אבל הוא הרגיש שהטבעת הולכת ומתהדקת.

"היו מקרים שחשבתי שמכינים לי מלכודת", הוא מספר. "היה מקרה שדיברתי עם שכן מהארגון והוא הזכיר משהו שהיה שווה פרסום על הרג מנהיגים שלהם ואז פרסמתי את זה והבנתי, הו אלוהים מה אני עושה, לא היה שם אף אחד אחר, והוא יוכל לדעת מי זה 'העין' ולכן הורדתי את הפוסט באותו לילה ומאוחר יותר הזמנתי אותו לארוחת ערב ליד הנהר בכדי לבדוק האם הוא חושד. וברור שלא, כי אני מדבר איתך עכשיו.

"היה מקרה ששכן הוא הזכיר משהו, אז פרסמתי את זה ואז הבנתי, אלוהים, לא היה שם אף אחד אחר והוא יוכל לדעת מי זה 'העין'. הורדתי את הפוסט והזמנתי אותו לארוחה כדי לבדוק האם הוא חושד. וברור שלא, כי אני מדבר איתך עכשיו"

"כשהמתקפה על מוסול התעצמה והחלו התקפות אוויר, דאע"ש התכווץ, נסוג לאחור והתרכז יותר ויותר בעיר. בשכונה שלי היו יותר ויותר אנשים שלהם. השכנים שלי היו בכירים בארגון, לידי היו עמדות תצפית והרגשתי שהם קרובים מדי, שהתחום שבו אני יכול לנוע ולדווח הולך וקטן והסיכוי שאתפס גדל.

"הסיבה היחידה שעזבתי היא בגלל משפחתי. אני הייתי מוכן למחיר. ידעתי שהוא יהיה מוות אבל קיבלתי את זה וחשבתי שהוא שווה את המטרה של כתיבת ההיסטוריה של מוסול. אם הייתי לבד, הייתי נשאר בעיר אבל לא הייתי מוכן לסכן את כל משפחתי. התחלתי לפחד והפחד עלול לגרום לך לטעות, וזה היה עלול להביא לסוף של 'עין מוסול' ולסוף של המשפחה שלי כולה".

שוטרים עיראקים בוחנים את ההרס שהותירו אנשי דאע"ש במוזיאון של מוסול, ב-8 במרץ 2017 (צילום: AP Photo/Khalid Mohammed)

"פרלמן החזיק אותי בחיים"

I can't be anonymous anymore. This is to say that I defeated ISIS. You can see me now, and you can know me now.

I am 31 years old.

My name is Omar Mohammed, and I am a scholar.

Mosul Eye, 8 December 2017

בסוף 2015 הוא עזב את מוסול. היציאה הייתה, באופן מפתיע, קלה מאוד. מבריח העביר אותו במחסום אחד בדרך לראקה בסוריה ומשם מבריח אחר העביר אותו ופליטים אחרים לטורקיה. המשפט אותו אמרו על תושבי העיר – שהם עם הגב לבגדד והעיניים לדרום טורקיה – התגשם עבורו.

הוא המשיך לדווח מרחוק על הקרבות בעיר, על ההרס העצום, ועל שחרור העיר מזרועות דאע"ש ביולי 2017. רק בדצמבר אותה שנה הוא הרגיש בטוח לחשוף את עצמו, וממילא כבר לא יכל לשאת את עול הסוד. כשהתקשר אל אמו לספר לה, היא אמרה לו: "יא וואלאד, תמיד חשבתי שזה אתה".

ואכן, כבר בגיל צעיר העדיף מוחמד את האמת שלו על פני הצייתנות האוטמטית. בגיל 14 הוא נעצר לכמה שעות אחרי שסירב לשלם את דמי החבר למפלגת הבעת' של סאדאם חוסיין בבית הספר, וראש מחלקת ההיסטוריה באוניברסיטת מוסול טען שעבודת הגמר שלו על השלטון הצרפתי במצרים מסוכנת.

עומר מוחמד, "עין מוסול", בפריז (צילום: AP Photo)

היום מוחמז חי בפריז ומפעיל את "עין מוסול" בגרסה האזרחית שלו. הפוסטים מתארים את השיקום האיטי של העיר שנהרסה במערכה הגדולה, את השחיתות העמוקה במדינה, וגם פוסטים על אירועי תרבות והיסטוריה – כולל ההיסטוריה היהודית של העיר.

"'עין מוסול' היה קרן אור קרן של תקווה שחברה את התושבים לעולם שמחוץ לשליטת דאע"ש", הוא אומר. "זה נתן לי את הכוח להמשיך ולכן אני עובד על שיקום מוסול, כך שייעשה בדרך הנכונה ויכלול את ההיסטוריה של מוסול כולה שבה יש את העבר היהודי ובית הכנסת שלהם ואנחנו רוצים להחזיר את זה לחיים. אני לא רוצה להתעלם מההיסטוריה היהודית של מוסול בגלל הקשר לישראל, לא! אני חייב להיות ברור וכן ובעד מוסול, שבה יש מקום לכולם".

מה ההשלכות הפסיכולוגיות של שלטון דאע"ש בעיר?
"זה הרס את התשתית החברתית של העיר, את שורשי החברה. הם פגעו בבסיס החברה ביצירת עימות וזרעו את זרעי הקונפליקט בין קהילות העיר והשתמשו בשם האסלאם הסוני בכדי לפגוע ביזידים ואחרים. הם החליפו את הקשרים החברתיים בקונפליקט תמידי, ואת התוצאות אנחנו רואים מאז. אנשים בהלם.

"אני מאמין שאנשי מוסול זקוקים לפסיכולוגים, זקוקים לתרפיה, אנשים סבלו. תאר לעצמך את ההשפעה על ילדים שראו עריפת ראשים, איזו השפעה על חייהם, שלא לדבר על אלו שהוריהם וקרוביהם הוצאו להורג, או אלו שאבריהם נגדעו, ואלו שבני משפחתם נזרקו מהגגות.

שבר מפסל עתיק יומין שנהרס על ידי דאע"ש במוסול (צילום: P Photo/Maya Alleruzzo)

"היום אתה רואה אנשים מחייכים, אבל אנחנו לא יודעים מה קורה בפנים. כשאני מדבר עם המוסלאווים, הם עדיין מפחדים, בהלם, לפעמים מפוזרים, הם עדיין חושבים שדאע"ש שם. היה לי סטודנט מבריק שרצה להיות פרופסור להיסטוריה והצטרף אליהם. בכיתי כשראיתי מה קרה וגם פחדתי ממנו. זו תחושה נוראית שאכפת לך ממנו ואתה גם מפחד ממנו. לא יכולתי לעשות דבר בכדי להציל אותו. הם שיחקו לו במוח. אני מתאבל עליו עד היום".

ועלייך?
"יש לי פוסט טראומה, לקח לי חצי שנה להבין שאני עדיין חי. אני עדיין זוכר את העיניים, אני זוכר את זרם הדם כשערפו ראש, את החום כאילו הדם נגע בי, הסתכלתי על הפנים שלהם, הרגשתי שאני מסוגל לזהות אותם גם מתחת למסכת התליין.

"אבל אחרי כל השנים האלו אני יכול להגיד שכאינטלקטואל, התסמונת לא קשה מדי כי יש לי ייעוד לשמור על ההיסטוריה. המודל לחיקוי עבורי הוא ויקטור קלמפרר, ההיסטוריון היהודי גרמני שתיעד את מלמת העולם השנייה מתוך גרמניה ולמדתי הרבה מספריו.

"יש לי פוסט טראומה, לקח לי חצי שנה להבין שאני עדיין חי. אני עדיין זוכר את העיניים, אני זוכר את זרם הדם כשערפו ראש, את החום כאילו הדם נגע בי. אבל התסמונת לא קשה מדי, כי יש לי ייעוד לשמור על ההיסטוריה"

"גם מוסיקה עזרה לי הרבה. רק בזכותה שרדתי. הקשבתי במוסול לכנר יצחק פרלמן והוא הגדול מכולם. זו המוסיקה שאקשיב לה תמיד. המצב היה כה קודר, הייתי מדוכדך, קרוב לוותר, והקשבתי ל'עיירה יהודית' של יצחק פרלמן מהפסקול של 'רשימת שינדלר'. כשהקשבתי למוסיקה, הרגשתי שמישהו מזריק חיים לליבי.

"באחד הראיונות סיפרתי שפרלמן החזיק אותי בחיים. יצרנו קשר, אבל עדיין לא זכיתי לפגוש אותו. ביקרתי גם במוזיאון היהודי בברלין ומחנה מטהאוזן בכדי ללמוד ולהבין, וזה עזר לי בהתמודדות האישית שלי.

"היה לי כלל זהב: אל תסמוך על אף אחד ודווח על הכול. אבל כשאתה לא סומך על איש במשך שנתיים-שלוש קשה לסמוך על אנשים שוב".

ההרס במוסול, עיראק, שהותירו אנשי דאע"ש. 9 ביולי 2017 (צילום: AP Photo/Felipe Dana)

"יש לי משימה לשקם את העיר"

Yes, there is life in Old Mosul.
It will recover
It will be better
It will be preserved.
We will not stop recovering our Old Mosul, where our history was made, where our coexistence and diversity prevailed.

Mosul Eye, 22 July 2019

יחד עם הכאב על ארצו ועירו, ישנו המחיר האישי. מוחמד עדיין אינו יכול לבקר במוסול, ולא ראה את אמו – שאיבדה בן, אחיו, בקרבות בעיר – ושאר בני משפחתו קרוב לחמש שנים. "זה עדיין כואב לי וזו בעיה שנמשכת עד עכשיו", הוא אומר. "זהו יגון אילם שאני נושא בשקט בתוכי, כי אם אני אנסח אותו זה יהיה קשה לקוראים, לי ולאמי.

"אני רוצה לשמור על החיוביות של 'עין מוסול', כי יש לי משימה לשקם את העיר. ברגע שארגיש שהמשימה הושלמה, אשב עם עצמי, אבכה כפי שאני רוצה לבכות מזה זמן רב. אני מדבר עם אמא שלי פעמיים ביום ובכל פעמים אני משועשע מזה שהיא נדהמת שאנחנו מדברים ורואים אחד את השנייה בטלפון ללא כבל ומקווה לפגוש אותה שוב יום אחד".

"אני רוצה לשמור על החיוביות של 'עין מוסול', כי יש לי משימה לשקם את העיר. ברגע שארגיש שהמשימה הושלמה, אשב עם עצמי, אבכה כפי שאני רוצה לבכות מזה זמן רב"

איך הייתה מוסול לפני דאע"ש?
"האם ניתן בכלל לציין רגע נורמלי אחד בעיראק? אני, כמו רבים אחרים, נולדתי בזמן מלחמת איראן-עיראק, אבי איבד כליה במלחמה, דודי נהרג, אחר כך באו הפלישה לכווית, מלחמת המפרץ, האמריקאים ב-2003, טרור, מלחמת אזרחים, הנסיגה של ארצות הברית, הכניסה של איראן לתמונה, דאע"ש והרס מוסול. כאילו כולם לא רוצים שנהיה בחיים בכלל.

"הרגע היפה היה כשארגנתי פסטיבל מוזיקה בחורבות קבר יונה במוסול. מישהו שאני מאוד מעריך אמר לי שזה הדבר הכי טוב שקרה לנביא יונה. ספריית האוניברסיטה מקבלת ספרים מחדש, ישנה תמיכה בתנועות הנוער ועזרה בחשיבה עצמאית, מסגד אל נורי הגדול נבנה מחדש. ישנם דברים טובים, לא הכול חשוך".

ובעיראק, יש תקווה לשינוי?
אנחנו צריכים משפטי נירנברג בעיראק. אנחנו צריכים משפט ציבורי הוגן שבו יועמדו למשפט האנשים שאחראים לפשעים נגד האנושות. צריך להיערך גם משפט בשם האסלאם. מנהיגים סונים צריכים לשפוט את אלו שערכו מניפולציות בשם הדת. אנחנו צריכים לחשוב איך נוכל להמשיך בחיינו? האם אנחנו הולכים להרוג אחד את השני לנצח? זה הזמן לשבת ביחד ולקבל כל אחד ללא קשר לאמונתו".

פנים של תקווה: ילדה עיראקית במוסול אחרי שכוחות דאע"ש הובסו בעיר (צילום: AP Photo/Felipe Dana)

האמת של מוחמד שרדה את דאע"ש וצריכה לעודד אנשים ברחבי העולם. בעידן בו ולדימיר פוטין, בנימין נתניהו, רופרט מרדוק ובעיקר דונאלד טראמפ הפכו את השקר לנורמה, את התקשורת החופשית לאויב, את הרשתות החברתיות לאמצעי לזיהום חברתי, את האמת לפוסט-אמת, אדם כמו עומר מוחמד הוא מופת אנושי.

"האמת היא הכול", הוא אומר. "אנחנו חיים בזמנים בהם אנשים לא רוצים לשמוע את האמת, קל יותר לקבל את הפייק ניוז כי הוא לא דורש מחשבה. האמת דורשת מאמץ וזהו תהליך מעייף. אתה צריך לקרוא ואתה צריך לשאול שאלות ולא להאמין באופן אוטומטי.

"פייק ניוז מתחזק שנאה, וזה מתפשט מהר יותר. לדוגמה, אנשים במוסול לא מאמינים שיש קורונה. אני מנסה להעביר מידע בנושא כי אין שום מערכת בריאות בעיר, אבל אנשים לא מאמינים שיש משהו כזה. הם חושבים שזה משחק, קונספירציה עולמית, מהלך של אמריקה נגד סין. הם לא רואים אנשים חולים ולכן הם לא מאמינים. קל יותר להאמין שזו קונספירציה. האמת היא הקורבן הראשון".

עומר מוחמד, "עין מוסול", בפריז (צילום: AP Photo)