מוחמד בן זאיד (צילום: AP Photo/Markus Schreiber)
AP Photo/Markus Schreiber

דעה אי אפשר לעשות שלום בין מדינות שמעולם לא נלחמו זו בזו

ההסכם של ישראל עם איחוד האמירויות מתואר בכל מנעד התארים שבין "אדיר", "מדהים" ו"היסטורי", לבין "בגידה", "הסחת דעת" או "מכירת חיסול של הפלסטינים" ● האמת היא שהוא שום דבר מכל אלה ● זו אינה הסחת דעת משכנעת מההשלכות הבריאותיות, הכלכליות והחברתיות של הקורונה ● ובטח שלא מהבעיות המשפטיות של נתניהו

ההסכם של ישראל עם איחוד האמירויות הערביות מתואר בכל מנעד התארים שבין "אדיר", "מדהים" ו"היסטורי", לבין "בגידה", "הסחת דעת" או "מכירת חיסול של הפלסטינים". האמת היא שהוא שום דבר מכל אלה, אבל יש בו משהו מכולם.

בהתחשב בשפע הדיווחים, התגובות, הניתוחים והפרשנויות, חשוב לבחון בפרספקטיבה מפוכחת את ההתקרבות ביחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות – לנסות להבין האם ואיך היא תורמת להשתלבותה של ישראל באזור, באמצעות השגת היעד המרכזי מאז הקמתה: שלום כולל עם שכניה. על מנת לעשות זאת, צריך לפרט מה הוא ההסכם הזה ומה הוא לא, ולאן הוא יכול להוביל.

1

הסכם נורמליזציה, לא חוזה שלום. האשרור הרשמי של היחסים הבלתי-פורמליים בין ישראל לאיחוד האמירויות, שנמשכים כבר יותר משני עשורים, הוא פריצת דרך חשובה בקשריה של ישראל עם העולם הערבי.

ללא קשר למניעים שהובילו אליה, ההצהרה על כינון יחסים מלאים מהווה הישג חשוב עבור מוחמד בן זאיד, בנימין נתניהו, והמתווך, דונלד טראמפ.

זהו צעד נוסף בניסיונותיה המתמשכים של ישראל להשיג הסכמים ממשיים עם מדינות ערב, לאחר הסכמי השלום המוצלחים עם מצרים ועם ירדן.

הוא נעשה על בסיס אותו היגיון כמו קודמיו, ניסוח הבנות לטווח ארוך עם מדינות האזור – לרוב אלה שבפריפריה – יחד עם התעלמות מחושבת מהליבה הפלסטינית, המורכבת הרבה יותר, של הסכסוך הישראלי-ערבי.

ההסכם נעשה על בסיס ההיגיון של ניסוח הבנות לטווח ארוך עם מדינות האזור – לרוב אלה שבפריפריה – יחד עם התעלמות מחושבת מהליבה הפלסטינית, המורכבת הרבה יותר, של הסכסוך הישראלי-ערבי

אולם מה שמוצע כאן איננו חוזה שלום: אי אפשר לחתום על מסמך כזה בין מדינות שמעולם לא ניהלו ביניהן מלחמה. לפיכך, הטענה שזו דוגמה מובהקת ל"שלום תמורת שלום" נשמעת חלולה.

בדיוק כמו במקרה הפורמליזציה קצרת המועד של היחסים עם מאוריטניה (החברה הראשונה בליגה הערבית אחרי מצרים וירדן שכוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל, וגם ניתקה אותם בעקבות עופרת יצוקה ב-2009), מדובר כאן על כינון יחסים רשמיים וישירים, עם מגוון קשרים דיפלומטיים, כלכליים ואחרים. לא צריך להמעיט בחשיבות אירוע כזה, בעיקר בשנים אלה. אבל גם לא צריך להפריז.

חשיבות ההסכם, ברגע שהפרטים יוסדרו, תהיה טמונה, ראשית, בהיקף ובעומק הקשרים שיועצבו בפועל בין שתי המדינות בשנים הקרובות. היא גם תהיה תלויה, שנית, בתפקיד שימלאו היחסים החדשים האלה בסלילת הדרך להסדרים נוספים עם מדינות אחרות באזור (מרבים לדבר כעת על מהלכים דומים עם בחריין, עומאן, ואפילו סעודיה, מרוקו וסודאן, אבל אלה עדיין צריכים להבשיל) וכמובן עם הפלסטינים. בינתיים, על כל הצדדים המעורבים להתייחס אל אבן הדרך הזאת כמות שהיא: צעד חשוב קדימה, אבל ממש לא מבשר שלום כשלעצמו.

מחמוד עבאס בדיון על ההסכם עם האמירויות, אוגוסט 2020 (צילום: Mohamad Torokman/Pool Photo via AP)
מחמוד עבאס בדיון על ההסכם עם האמירויות, אוגוסט 2020 (צילום: Mohamad Torokman/Pool Photo via AP)

2

עצירת הסיפוח, לא סיום הכיבוש. ההסכם של ישראל עם ההנהגה בדובאי הוא תוצאה של עסקה גלויה וברורה מאוד: נורמליזציה של היחסים בתמורה לוויתור על סיפוח חד-צדדי של חלקים מהגדה המערבית על פי מתווה טראמפ.

במובן זה, נתניהו – למרות הכחשותיו – זנח את תכנית הסיפוח שעמדה במרכז שלוש מערכות הבחירות שלו ב-18 החודשים האחרונים. החילופים הללו, אם כן, נמצאים בבסיס ההבנות שהושגו הן עם בן זיאד והן עם טראמפ – שביסודן הכרה בתמורה להקפאת הסיפוח. עובדה זו, כשלעצמה, מהווה הפרכה מוחלטת של טענת ה"שלום תמורת שלום" שנשמעת שוב ושוב בימים האחרונים.

אכן, סביר להניח שמרגע שתכנית הסיפוח (או כפי שהימין מכנה אותה, "החלת הריבונות") ירדה מהשולחן (במילותיו של הנשיא טראמפ), יהיה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להחיותה – כפי שראשי המתנחלים מיהרו לציין ובצדק.

אולם סילוק איום הסיפוח בעתיד הנראה לעין אין משמעותו בשום פנים ואופן סופו של הכיבוש. למעשה, ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות לא רק מתעלם לגמרי מהפלסטינים, אבל גם עוקף לחלוטין את הסוגיה הפלסטינית.

סילוק איום הסיפוח בעתיד הנראה לעין אין משמעותו בשום פנים ואופן סופו של הכיבוש. למעשה, ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות לא רק מתעלם לגמרי מהפלסטינים, אבל גם עוקף לחלוטין את הסוגיה הפלסטינית

במקרה הטוב, ההסכם עם איחוד האמירויות מנרמל את הכיבוש; במקרה הגרוע, בכך שהוא מסיר כל תמריץ לשינוי בשטח, הוא עלול הלכה למעשה לבסס את שלטונה המתמשך של ישראל על חיי הפלסטינים ועל שטחיהם מעבר לקו הירוק.

מנקודת ראות זאת, הגינוי המהיר והמוחלט של המהלך של ישראל ואיחוד האמירויות על ידי ההנהגה הפלסטינית הוא מובן לחלוטין.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם כן, נותר בעינו. לתפנית האחרונה הזאת ביחסי ישראל והערבים אין השפעה ישירה – שוב, למרות ההשערות הרבות – על השאלה האם ואיך המאבק הממושך הזה יבוא על פתרונו.

דבר זה תלוי במידה לא מועטה בתפקיד הממשי שימלאו (או לא) האמירויות בכל משא ומתן עתידי בין ישראל לפלסטינים, בהתפתחויות הפוליטיות בארצות הברית, בתגובתה של הקהילה הבינלאומית, ומעל הכל במעשים של ישראל ושל ההנהגה הפלסטינית בחודשים הבאים (המשך הרחבת ההתנחלויות, בעיקר באזור E1, ההתנגדות הגוברת מצד הפלסטינים לשיתוף פעולה עם ישראל והתחדשות ההתנגשויות לאורך הגבול עם עזה הן סיבות לדאגה בהקשר זה).

דובאי, ארכיון, 2015 (צילום: AP Photo/Kamran Jebreili, File)
דובאי, ארכיון, 2015 (צילום: AP Photo/Kamran Jebreili, File)

3

שינוי בכללי המשחק, לא בצורך בתהליך שלום מוצלח. כינון יחסים רשמיים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות מוכיח מן הסתם, בעוצמה רבה, את מרכזיות הכלי המדיני בייצוב היחסים בין ישראל לערבים. עימותים צבאיים והתכתשויות לא הניבו שום תוצאות חיוביות לאורך השנים. כעת הופגן שוב כוח הדיפלומטיה.

אבל האופן שבו הושג השלב החדש הזה ביחסים מעמיד על ראשה את ההנחה הפרוצדורלית העיקרית שאפיינה את החתירה לשלום מאז הסכמי אוסלו ב-1993.

עד עכשיו, הנחת העבודה הייתה ששלום עם הפלסטינים הוא הצעד הראשון והחיוני לשילובה של ישראל במרחב האזורי – העיקרון המנחה של יוזמת השלום הסעודית מ-1992, שלימים הפכה ליוזמת השלום הערבית.

עכשיו ההנחה הזאת התהפכה. ההכרזה על כינון קשרים רשמיים בין ישראל לאמירויות היא זריקת עידוד למי שהיו רוצים לראות תהליכים דומים עם מדינות אחרות, כאשר היא הופכת את סדר הדברים שיביא להסדר אזורי כולל.

עד עכשיו הנחת העבודה הייתה ששלום עם הפלסטינים הוא הצעד הראשון והחיוני לשילובה של ישראל במרחב האזורי – העיקרון המנחה של יוזמת השלום הסעודית מ-1992. עכשיו ההנחה הזאת התהפכה

אולם חשוב להדגיש שהשינוי הזה אינו מספק כל תובנות לגבי השאלה איך ממשיכים מכאן, בעיקר בנוגע לסוגיה הקשה הרבה יותר של יחסיה של ישראל עם שכניה הפלסטינים הקרובים יותר, שלא לדבר על לבנון או אף על סוריה.

למעשה, אם ישראל תמשיך להתעלם מהאתגר המכריע הזה בעודה חותרת לחיזוק קשרים עם מדינות ערביות אחרות, היא עלולה למצוא עצמה לכודה במחלוקות נוספות במזרח התיכון (מעבר לנושא האיראני) שהצליחה לחמוק מהן בעבר – מבלי שהבטיחה את יחסיה עם שכניה המידיים והחיוניים יותר לקיומה.

הקהילה היהודית באיחוד האמירויות, אוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Jon Gambrell)
הקהילה היהודית באיחוד האמירויות, אוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Jon Gambrell)

* * *

בקיצור, השאלה של איך להמשיך את החתירה לשלום עומדת בעינה, והיעדר תשובה מעלה דאגות לא מעטות. הפיכת הסדר שהתרחשה כעת איננה, ולא תוכל להיות, תחליף למשא ומתן ישיר לשלום צודק ובר קיימא בין ישראל לפלסטינים. זה, בתורו, היה תמיד – וימשיך להיות – המפתח לשלום ישראלי-ערבי כולל.

ההתקרבות בין ישראל לאמירויות הערביות, לפיכך, לא מהווה את כרטיס הכניסה לגן עדן אזורי, וגם איננה כל כולה פרי באושים. זהו לא הישג חסר תקדים, וגם לא הסחת דעת משכנעת מההשלכות הבריאותיות, הכלכליות והחברתיות של מגפת הקורונה, שלא לדבר על הבעיות המשפטיות והממשליות של הנהגת המדינה.

ההתקרבות בין ישראל לאמירויות לא מהווה את כרטיס הכניסה לגן עדן אזורי, וגם איננה כל כולה פרי באושים. זהו לא הישג חסר תקדים, וגם לא הסחת דעת משכנעת מהבעיות המשפטיות והממשליות של הנהגת המדינה

ההסכם המתגבש הוא לא יותר ולא פחות ממה שהוא נראה: צעד מסקרן ביחסי ישראל והעולם הערבי הפותח כמה דלתות ובו זמנית סוגר אחרות. חשיבותו טמונה ביכולתם של הצדדים המעורבים להשתמש בו כקרש קפיצה להשגת שלום צודק ובר קיימא בכל האזור, ובמיוחד עם הפלסטינים.

פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, היא עמיתת מחקר בכירה במכון טרומן ובמכון ון ליר בירושלים

עוד 1,132 מילים
סגירה