מייקל באסין התגורר באיחוד האמירויות במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים מארה"ב, לפני שעלה לישראל ● לאמירתים לא הפריע שהוא יהודי, אבל לאנשי הביטחון של האוניברסיטה דווקא כן ● הוא זכה לאירוח יוצא דופן בנדיבותו - אבל גם ראה איך סטודנט סודני נענש במלקות בגלל ששתה אלכוהול ● רגע לפני שהישראלים חושבים לעשות עסקים או סתם לבקר באמירויות, הוא מספק הצצה לעולמם השונה כל כך של האמירתים

אף אחד מתושבי האמירויות שאיתם הייתי מיודד לא חשש במיוחד מכך שאני יהודי או תומך ישראל. אבל היו כאלה שכן.

ישראלים, כמו גם יהודים ברחבי העולם, נרגשים בצדק מהקשרים הרשמיים החדשים בין איחוד האמירויות לבין ישראל. אבל ברגע שיוקמו השגרירויות, יוזמנו מקומות בטיסות היומיות וייקבעו הפגישות העסקיות, אני מפציר בחבריי הישראלים לגשת להזדמנויות שיגיעו עם השלום הזה בזהירות – ולא רק בהתלהבות.

ברגע שיוקמו השגרירויות, יוזמנו מקומות בטיסות היומיות וייקבעו הפגישות העסקיות, אני מפציר בחבריי הישראלים לגשת להזדמנויות שיגיעו עם השלום הזה בזהירות – ולא רק בהתלהבות

החברה באמירויות לא דומה לשום דבר שפגשו הישראלים בעבר. אם אמריקה היא כור היתוך וישראל היא סלט קצוץ, האיחוד הוא חנות מכולת שבו כל סוג מזון נשאר בדיוק במעבר שלו. שלא כמו ארה"ב או ישראל, איחוד האמירויות היא מדינה של זרים. הזדמנויות ומעמד מוכתבים על ידי הדרכון שבידך.

בקצה העליון של ההיררכיה נמצאים אנשי האמירויות עצמם, שזוכים לביטחון פיננסי מהעריסה ועד לקבר, באופן שמערביים לא יכולים בכלל לדמיין.

האמירתים, על אף שהם רק 12% מהאוכלוסיה, הם רק שליש אחוז מכוח העבודה. בריטים, אמריקאים ואירופאיים אחרים שולטים במגזר העסקי, ערבים אחרים וכמה הודים ממלאים את המעמד הבינוני, ודרום אסיאתים ופיליפינים הם עובדי הכפיים ועובדי הבנייה.

קניון דובאי – מרכז הקניות הגדול בעולם (צילום: Viktoriya Fivko/iStock)
קניון דובאי – מרכז הקניות הגדול בעולם (צילום: Viktoriya Fivko/iStock)

בהקשר הזה, האמירתים נסתרים מעינה של החברה הכללית. תראו אותם בבנייני משרדים, מסעדות, קניונים ובמקומות ציבוריים נוספים. אבל לפי הכללים החברתיים הבלתי-כתובים של האיחוד, לא מקובל לפצוח איתם בשיחה אקראית – שלא לומר לא מנומס בעליל.

תיירים ישראלים ואנשי עסקים שינהרו לכאן בהתרגשות בשנים הקרובות, אולי לא יזכו לפגוש אמירתי, אלא אם מישהו יציג ביניהם. זה אומר שהיכולת לקרוא את האופן האמיתי שבו תופס האיחוד את ישראל, ובניית קשרים משמעותיים בשטח עם שותפינו החדשים לשלום, עשויות להיות מאתגרות. אבל פירוש הדבר שהאמירתים יישארו מסתוריים עבור הישראלים, כפי שהם עבור תושבי האמירויות.

זכיתי לחיות בקרב האמירתים בשנת 2006, שנתיים לפני שהיגרתי לישראל, כשלמדתי בתוכנית חילופי סטודנטים באוניברסיטת האמריקאית בשארג'ה (AUS), בתוכנית לימודים באנגלית ובאוניברסיטה בסגנון אמריקאי בשארג'ה, האמירות השלישית בגודלה מבין שבע האמירויות שמרכיבות את האיחוד. זאת אמירות עם נטייה אסלאמית קפדנית במיוחד: שחייה בחוף דורשת כיסוי גוף מלא ושתיית אלכוהול אסורה בהחלט.

הייתי אחד מבין שישה סטודנטים אמריקאים בתוכנית החילופים, והיהודי היחיד. שאר אוכלוסיית הסטודנטים הורכבה מ-25% אמירתים, 10% סעודים, 10% איראנים ו-10% פלסטינים.

בזמנו, הייתי בן 20 ונלהב מאוד מהניסיון להוביל לשלום בין ישראל לשכנותיה. בחרתי ללמוד באיחוד כי קיוויתי לקבל הזדמנות ליצור קשים עם ערבים צעירים ומתונים שאיתם יוכלו ישראל וארה"ב לקדם את חזון השלום והשגשוג במזרח התיכון.

לרגע שקלתי לשמור את יהדותי בסוד, מחשש לתגובת חבריי הערבים ללימודים – מלחמת לבנון השנייה בדיוק הסתיימה. אבל לבסוף החלטתי שלא. איך אוכל לבנות קשרים ארוכים ויציבים עם אנשים שלהם שיקרתי בנוגע לזהותי?

קמפוס האוניברסיטה האמריקאית בשארג'ה שבאיחוד האמירויות (צילום: typhoonski/iStock)
קמפוס האוניברסיטה האמריקאית בשארג'ה שבאיחוד האמירויות (צילום: typhoonski/iStock)

הרצון להשתלב

בלילה הראשון שלי בשארג'ה שוטטתי סביב בניין המעונות שלי, מתבונן בעניין בגברים המזוקנים, הלבושים כולם בחלוקים לבנים באורך הקרסול. נואש להשתלב, ולחלוטין לא מודע למנהגים החברתיים של ביתי החדש, ניגשתי לאמירתי גבוה בלבוש מסורתי שבילה עם כמה מחבריו, ושאלתי אותו איפה אוכל לקנות חלוק כמו שלו.

הוא הסתכל עלי לרגע כאילו שפניתי אליו בסינית, כאילו שמעולם לא ניגש אליו זר וביקש להתלבש כמוהו. אך מהר מאוד התחלפה התמיהה בחיוך, והוא ותשעת חבריו הלכו איתי לחדר המעונות שלו בהתלהבות הולכת וגוברת. בחדר המעונות הבחנתי מיד בשעון יקר מאוד על השידה ובמפתחות למרצדס. מיד התבהר לי שהאנגלית שלהם בסיסית למדי, וכנראה שלא נפתח כרגע בדיונים סוערים בנוגע לדת או פוליטיקה.

באותו לילה נתנו לי חבריי החדשים קנדורה משלי, החלוק הלבן שלובשים הגברים האמירתים. הם לימדו אותי להצמיד אפים כסימן לחיבה, וצעקו בשמחה בכל פעם שאמרתי להם שאני אוהב את האיחוד. למרות שגרתי במדינה מוקפת על ידי זרים, הם התנהגו כאילו הייתי הזר הראשון שאי פעם דיברו אותו.

באותו לילה נתנו לי חבריי החדשים קנדורה משלי, החלוק הלבן שלובשים הגברים האמירתים. הם לימדו אותי להצמיד אפים כסימן לחיבה, וצעקו בשמחה בכל פעם שאמרתי להם שאני אוהב את האיחוד

יצרתי חברויות עם עשרות אמירתים מרחבי האיחוד בסמסטר ההוא, ויצרתי קשרים עם חבריהם ומשפחותיהם. הם נהגו בי כמו בזהב. הם הביאו אותי איתם למטווחים, הזמינו אותי לקולנוע ולארוחות, נתנו לי להתחרות במכוניות שלהם בדיונות החול הסמוכות. אלו שגרו בשארג'ה ובדובאי הסמוכה היו מסיעים אותי לבתיהם כגחמה כדי לנהוג בגמלי המחמד שלהם ולסבוא בארוחות של חמש מנות שהכינו המשרתים הרבים שלהם, כולם דרום אסיאתים.

לפעמים תהיתי אם אני נטל, בגלל שבכל פעם שביקרתי בבית אמירתי נעלמו מיד כל הנשים מהעין. בתרבות שלהם, בבית, נשים לא יכולות להיראות על ידי גברים שאינם קרובי משפחה.

חבריי האמירתים התעקשו שאלבש את הקנדורה שלי כשאנחנו מבלים ביחד, ובעיקר כשהלכנו יחד לקניות. כשהסתובבו איתי, עם עיני הכחולות, העגיל בגבה והאנגלית האמריקאית, הם זכו ליותר תשומת לב מאי פעם – ואהבו את זה.

הם בקושי הצליחו להתאפק מלצחוק כשהסתובבנו בקניון האמירויות, אחד ממרכזי הקניות הגדולים בעולם, וראינו את המוכרים ההודים הסיקים בוהים בי בעיניים פעורות, את הנשים חולפות על פנינו שוב ושוב כדי לוודא שעיניהן ראו היטב, ואת התיירים האירופאים מצלמים אותי מרחוק.

אילוסטרציה: אמירתים לבושים בקנדורה בדובאי (צילום: Diamond Dogs/iStock)
אילוסטרציה: אמירתים לבושים בקנדורה בדובאי (צילום: Diamond Dogs/iStock)

דאגה לנשמתי

האמירתים האלה באמת דאגו לי, ואני דאגתי להם. הם אמרו שאני אח שלהם, והתייחסו אלי בהתאם. רבים מהם הציגו אותי בפני חברים וזרים על ידי כך שהוסיפו לי את שמות המשפחה שלהם.

הם דאגו גם לנשמה שלי. האמירתים הם ברובם אנשים מאוד דתיים. לא מקובל אפילו להתלונן על בחור בשם מוחמד שבמקרה לא מצא חן בעיניכם – רק מפני שקוראים לו מוחמד.

מבחינתם, האסלאם היא האמת. לא משנה כמה סובלניים הם כלפי דתות ותרבויות אחרות, האסלאם תמיד תהיה האמונה האחת, והם תמיד ינסו לעודד אחרים להצטרף אליהם. במהלך הרמדאן קיבלתי עותק של הקוראן וספר עם תפילות מוסלמיות. חברי האמירתים, שידעו שאני לומד את הקוראן, לא העלו בדעתם תרחיש שבו אני לא מתאסלם עם סיום הקריאה.

כשהתראיינו ל-CNN Arabic, אחר מחברי האמירתים אפילו הכריז שאני עומד להתאסלם. כשהבין בסופו של דבר שאני לא מתכוון להפוך למוסלמי, הוא הסתכל עלי כמי שעומד לפרוץ בבכי – הוא באמת דאג לגאולה שלי.

כשהתראיינו ל-CNN Arabic, אחר מחברי האמירתים אפילו הכריז שאני עומד להתאסלם. כשהבין בסופו של דבר שאני לא מתכוון להפוך למוסלמי, הוא הסתכל עלי כמי שעומד לפרוץ בבכי – הוא באמת דאג לגאולה שלי

אף אחד מהאמירתים שאיתם התיידדתי לא הוטרד מיהדותי או מכך שאני תומך בישראל. לפעמים שאלו אותי בנוגע לישראל או לציונות. אחד מחברי, ממשפחה המלוכה של שארג'ה, הכריז על רצונו להפוך לשגריר האיחוד בישראל, בזמן שניגן את השיר "ירושלים" של אלפא בלונדי במכונית שלו. אני באמת מקווה שהוא מתמודד על התפקיד.

הגישות האלו היו ניגוד מוחלט לשאר הסטודנטים באוניברסיטה, שאולי הייתה אמריקאית על פני השטח, אבל מאוד אנטישמית ואנטי-ישראלית בבסיסה. עבור רוב הסטודנטים שלמדו איתי, שגדלו ברובם באיחוד האמירויות, הפכתי לחלק בלתי נפרד מהמדיניות והפוליטיקה הישראלית, למרות שלא הייתי אזרח ישראלי בזמנו. תמיד דחקו בי לייצג את אמריקה, את ישראל ואת כל היהודים באשר הם. רבים האמינו שאני מרגל.

אבל עבור האמירתים, שמדינתם מעולם לא נלחמה בישראל ומעולם לא חוו תרבות אנטישמית משמעותית, הייתי פשוט מייקל. בתוספת שם משפחה אמירתי של כבוד, אחד או שניים.

גברים מוסלמים מתאספים לארוחת איפטר ברחובות דובאי, 16 ביולי 2016 (צילום: kertu_ee/iStock)
גברים מוסלמים מתאספים לארוחת איפטר ברחובות דובאי, 16 ביולי 2016 (צילום: kertu_ee/iStock)

הצד האפל

כל זה גרם לי להרגיש בטוח, נינוח ורצוי בקרבתם. הבעיה התחילה כשלא הייתי בסביבתם, מה שלא היה בטיחותי במיוחד.

במהלך השבוע השלישי שלי בשארג'ה, קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. קול מחוספס ציווה עלי להגיע לחדר מבודד ליד משרד המנהלה של האוניברסיטה.

כאן חיכה לי גבר שרירי ומזוקן בחליפה, יושב מאחורי שולחן גדול. הוא לא היה אמירתי. הוא אמר לי שהוא מיחידת החקירות הפליליות, המקבילה של האיחוד לשירות החשאי. הוא האשים אותי שאני "עושה צרות" ואמר שקיבל הודעות על כך שאני משלהב ומעודד פרובוקציות, ומציג סימנים של התנגדות פוליטית. הוא הזהיר אותי שבאיחוד, לקירות יש עיניים ואוזניים, והם עוקבים אחרי ומוודאים שאני לא עושה שום דבר חשוד.

הוא האשים אותי שאני "עושה צרות" ואמר שקיבל הודעות על כך שאני משלהב ומעודד פרובוקציות. הוא הזהיר אותי שבאיחוד, לקירות יש עיניים ואוזניים, והם עוקבים אחרי ומוודאים שאני לא עושה שום דבר חשוד

ימים לאחר מכן איבדתי את היכולת להתחבר לאינטרנט מחדר המעונות שלי. כשניגשתי לאחראי הפלסטיני על הבניין ודיווחתי לו על הבעיה, הוא אמר שקיבל הוראה משירותי הביטחון לשים עלי עין. הוא שאל מאיפה אני, מאיפה אני באמת. כשאמרתי שאני מארה"ב, הוא שאל אותי שוב, הפעם בעברית. מעולם לא קיבלתי את חיבור האינטרנט שלי בחזרה.

לקראת סוף שהותי ב-UAE, כשחזרתי מטיול ללבנון ולסוריה, גיליתי שסטודנט מערב הסעודית, ממוצא הודי, נחטף והוכה על ידי יחידת החקירות הפליליות. הם היו משוכנעים שהוא זומם איתי להכניס ישראלים למדינה. הם הראו לו תמונות שלי מרחבי הקמפוס וחקרו אותו בנוגע לזהותי האמיתית.

חברי האמירתים התייחסו אלי כמו אל בן מלוכה, אבל האנשים שניהלו את האוניברסיטה בפועל, וביניהם שירותי הביטחון, לא היו אמירתים. רובם הגיעו מעיראק, סוריה, לבנון, מצרים, סודן והרשות הפלסטינית, והם עושים דברים בדרכם.

חיילי צבא איחוד האמירויות בצעדה הלאומית בדובאי, ב-28 בנובמבר 2015 (צילום: Francoisjabre/iStock)
חיילי צבא איחוד האמירויות בצעדה הלאומית בדובאי, ב-28 בנובמבר 2015 (צילום: Francoisjabre/iStock)

הודות לעושר ולתחכום הטכנולוגי של האיחוד, יש להם את היכולה להגביל מידע, להשתיק את זכות הדיבור ולאכוף סדר בדרכים שמשטרים רודנים עניים יכולים רק לחלום עליהם. מי שאינו אמירתי לא יודע שרוב הזמן קיים סיכוי סביר שעוקבים אחריו ומקליטים אותו, ושהוא עלול לאבד את זכות התושבות שלו במדינה בעקבות הטעות הקטנה ביותר.

באופן אירוני, האיחוד נוטה להגיב בקשיחות רבה יותר לגבי עבירות שביצעו מוסלמים מאשר לא-מוסלמים. כל הזמן נאמר לי שאם ימצאו מערבי משוטט שיכור ברחובות, יכול להיות שיכלאו אותו ללילה, אבל אז כנראה פשוט יסיעו אותו הביתה. סטודנט סודני שהכרתי נענש בחמישים מלקות על הגב. באיחוד האמירויות, מוסלמים אמורים לדעת טוב מזה.

האיחוד נוטה להגיב בקשיחות רבה יותר לגבי עבירות שביצעו מוסלמים מאשר לא-מוסלמים. אם ימצאו מערבי משוטט שיכור ברחובות, יכול להיות שיכלאו אותו ללילה, אבל סטודנט סודני שהכרתי נענש בחמישים מלקות על הגב

הבדלי המעמדות המובנים בין האמירתים ללא-אמירתים שחיים בקביעות במדינה מובילים לעוינות רבה שהולכת ומתחזקת. מכיוון שזכיתי לכבוד כאמירתי בכאילו, הזמנתי לעיתים קרובות את חבריי להצטרף לטיולים באיחוד עם אמירתים. אבל למעט מספר ערבים נוספים ממדינות המפרץ, אף אחד לא נענה להזמנתי.

רבים מהם סירבו בגלוי ליצור קשר עם אמירתים, אלא אם לא הייתה להם ברירה. במספר מקרים ראיתי שחברים שלי קמים ועוברים שולחן כשאמירתי הגיע לברך אותי, רק כדי להדגיש את חוסר הנכונות שלהם לרצות אותו.

ספרו של מייקל באסין, "אני לא מרגל"
ספרו של מייקל באסין, "אני לא מרגל"

רבים מחבריי פחדו, בגלל שהיו נתונים ללחץ עז למצוא משרות יציבות שיתמכו בהם ברגע שיסיימו את בית הספר. הם נולדו וגדלו באיחוד האמירויות, אבל אם לא יצליחו למצוא תעסוקה בתוך שלושה חודשים מסיום הלימודים, הם יגורשו למדינה שבה מעולם לא חיו קודם. הקירבה לאמירתים הזכירה להם את המעמד שלעולם לא יוכלו להשיג.

רוב הלא-אמירתים שהכרתי הגיעו מרקעים מאוד מיוחסים. אבל אפילו עבורם, ועל אחת כמה וכמה עבור עובד הבניין הפקיסטני או עוזרת הבית האינדונזית, חלוקת הזכויות בין האמירתים ללא-אמירתים היא משהו שקשה להתגבר עליו כדי לבסס איזושהי חברות.

כפי שאמר לי חבר פלסטיני, "האיחוד הוא מקום מוזר. רוב הערבים פה היו מעדיפים להתיידד עם יהודי מאשר אחד עם השני".

החוויות שלי באיחוד האמירויות התרחשו לפני זמן רב, אבל אם לסמוך על ביקורים מאוחרים יותר שלי במדינה ועל שיחות עם חברים שגרים שם, הסוגיות האלו עדיין קיימות.

ההכרה של האיחוד בישראל היא צעד אדיר עבור האזור כולו, וסביר להניח שהוא יוביל לשיגשוגו וליציבות בעתיד. אבל בזמן שישראלים מבקשים – ובצדק – ליהנות מפירות השלום, אנחנו חייבים להעריך ולהבין מה הוא איחוד האמירויות – ומה הוא לא – כשאנחנו שואפים לבנות מערכות יחסים עם האנשים שחיים שם.

אודות המחבר: מייקל באסין הוא חבר-מייסד ב-Gulf-Israel Business Council, שותף-מייסד של ScaleUpSales Ltd ומחבר הספר  I Am Not A Spy: An American Jew Goes Deep in the Arab World & Israeli Army.

עוד 1,744 מילים ו-2 תגובות
סגירה