מנהיגים פלסטינים עובדים קשה למצוא תגובה הולמת להכרזה על ההסכם לקראת נורמליזציה של היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות.
האפשרויות שלהם מוגבלות. ראש הממשלה מוחמד אשתייה נאלץ להסתפק בהכרזה שפלסטין תחרים את האקספו בדובאי, שמתוכנן לאוקטובר 2021.
מחמוד אל-הבאש, יועץ לנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, התלונן שאפילו הליגה הערבית וארגונים מוסלמים בינלאומיים שמרו על שתיקה נוכח ההסכם.
"האם זאת האומה הערבית?", זעם אל-הבאש בריאיון בטלוויזיה הפלסטינית, והתחייב שכל ערבי שמבקר בישראל בעלייה לרגל לאל-אקצא יפגוש באתר הקודש "את נעליהם ורוקם של אנשי ירושלים". שתיקתו "הבזויה" של העולם הערבי, הוא טען, "מעידה על כך שאנחנו ניצבים מול קונספירציה רבת משתתפים".
תסכול עמוק יכול להצית זעם ותיאוריות קונספירציה, אבל שום קונספירציה לא הביאה את הפלסטינים עד הלום. זהו רגע של חשבון נפש עמוק, שהתעכב במשך שנים רבות, בקשר לאחת מעובדות הקיום הכואבות של המצב הפלסטיני: שהעולם הערבי העדיף תמיד את פלסטין הסמל על הפלסטינים בני האדם.
במשך השנים, הדימוי של ישראלים "קולוניאליסטים" שדורסים עם ערבי חלש ואומלל שימשה עבור הוגים ופוליטיקאים ערבים כסמל ותחליף לחרדות שלהם עצמם לגבי חולשה ערבית גדולה וותיקה יותר, אותה חולשה שהכפיפה אותם לאימפריאליזם טורקי ואירופאי. אין בהיסטוריה המודרנית נקודה מזוקקת יותר שמדגים את אותה חולשה, כך זה נראה להם, מאשר הכישלון האיטי, המזדחל, הבלתי ניתן לעצירה, של התנועה הלאומית הפלסטינית.
הסמליות הזאת, מה שהמצב הפלסטיני אומר על סיפורם וזהותם של עמי ערב אחרים, ולא הסבל הפלסטיני עצמו, הוא שהפך את האנטישמיות לדוקטרינה שזוכה לרוב במדינות כמו אלג'יריה, אומה ערבית שלא ראתה יהודי מזה 60 שנה.
"האם זאת האומה הערבית?", זעם יועצו של עבאס, והתחייב שכל ערבי שמבקר באל-אקצא יפגוש שם "את נעליהם ורוקם של אנשי ירושלים". שתיקתו "הבזויה" של העולם הערבי, טען, "מעידה על קונספירציה רבת משתתפים"
לא מפתיע אם כך, ודאי לא את הפלסטינים, שהצהרות הנאמנות הנלהבות של העולם הערבי מעולם לא תורגמו לסיוע משמעותי ויציב לפלסטינים עצמם, בין אם בגדה המערבית ובעזה, או בקהילות הפליטים וצאצאיהם המפוזרים ברחבי האזור שעד עצם היום הזה חלקם אינם מקבלים שירותי רווחה, אזרחות ואפילו הזכות לבעלות על קרקע במקומות בהם הם חיים כבר שבעה עשורים.
התנועה הלאומית הפלסטינית מצויה כעת בצומת דרכים. כמובן, העולם הערבי עדיין דואג לפלסטינים, ולעתים זו אף דאגה ממשית ועמוקה. אבל הסיפור הפלסטיני התכווץ, והפך מייצוג של הסיפור הערבי הרחב לטרגדיה שמשפיעה רק על הפלסטינים. בדרך איבד הסיפור את אחיזתו בקביעת המדיניות הערבית.
מדינות המפרץ העשירות מנפט הן עכשיו מוקדים עסקיים בינלאומיים מכובדים שמתייחסות למערב לא כאויב מדכא או ציביליזציה מתחרה, אלא כיעד להשקעות ומקור ליציבות. האיומים החדשים שמאיימים על העולם הערבי הם אזוריים (איראן, טורקיה, פלגים איסלאמיים קיצוניים), או מקומיים (החל משחיתות וכלה בסכסוכים מגזריים). העולם הערבי השתנה, הסיפור הפלסטיני – לא.
דרישתו של הנייה
יש גם את עצם העובדה שהקונפליקט נראה בלתי פתיר. לא צריך לאהוב את ישראל במיוחד כדי להבין שהפוליטיקה הפלסטינית, הסרבנות של חמאס והשחיתות בפת"ח, הן מקל בגלגלי השאיפות הלאומיות הפלסטיניות.
בריאיון שהתקיים ב-26 ביולי באתר החדשות הקטארי Lusail News, חשף מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה אלמנט חשוב באינטראקציה בין הפלגים הפוליטיים הפלסטינים לבין העולם הערבי.
"גורמים, שאנו יודעים שהם ממומנים על ידי מעצמות-על מסוימות" – התייחסות ברורה למדינות המפרץ העשירות – "באו אלינו, והציעו להקים פרויקטים חדשים בעזה, בעלות של, נאמר, 15 מיליארד דולר" – אמר הנייה, לפי תרגום של MEMRI.
הפרויקטים כללו הסרת המצור הישראלי-מצרי והקמת שדה תעופה ונמל ימי.
"אמרנו להם, 'זה יופי, אנו רוצים שדה תעופה ונמל ימי, ואנו רוצים לשבור את המצור על עזה. זאת דרישה פלסטינית, אבל מה אנחנו אמורים לתת בתמורה?'." התשובה הייתה, "הם רוצים שנפרק את הזרועות הצבאיות של התנועות הפוליטיות ונשלב אותן בתוך המשטרה שלנו. כמובן ובאופן טבעי דחינו לחלוטין את הצעתם… אנחנו רוצים את הדברים האלה בגלל שאנחנו זכאים להם, ולא בתמורה לוויתור על העקרונות הפוליטיים שלנו, ההתנגדות שלנו, הנשק שלנו".
המראיינת שאלה, "מה הם העקרונות הפוליטיים שלכם?"
תגובתו: "לא נכיר בישראל, פלסטין צריכה להשתרע מהנהר לים, וזכות השיבה. יש לשחרר אסירים ולהקים מדינה ריבונית פלסטינית שירושלים היא בירתה".
המראיינת שאלה, "מה הם העקרונות שלכם?" תגובתו של הנייה הייתה: "לא נכיר בישראל, פלסטין צריכה להשתרע מהנהר לים, וזכות השיבה. יש לשחרר אסירים ולהקים מדינה ריבונית פלסטינית שירושלים היא בירתה"
נדמה שהנייה לא שם לב במה הוא הודה כשאמר את הדברים. הגיוני שהמדינות העשירות בעולם הערבי ינסו לקנות את חירותם מהסוגיה הפלסטינית, שכבר איננה שזורה בשום דרך בזהותן. מדינות שמחפשות לחבור לישראל נגד איראן, או ליצור איתה שותפות עסקית או טכנולוגית, מוכנות להרעיף מזומן על הפלסטינים, לא לרווחתם, אלא כדי להעלים את הבעיה הפוליטית שהם מייצגים.
תגובתו לרצון הזה, הייתה דרישה פשוטה להיעלמותה של ישראל, תגובה שוודאי נשמעה לאותן מדינות שביקשו להיטיב עמו כדרישה להכפיף את כל היתרונות שיופקו למדינות ערב מקשרים עם ישראל לדרישותיו של הנרטיב הפלסטיני שהן כבר לא מזדהות איתו, ולצורכי פלגים פלסטינים שהן כבר לא מכבדות.
רק בפוליטיקה אסלאמית דתית ניתן למצוא היום את אותה חרדה אידאולוגית וקיומית בנוגע לשאלה הפלסטינית. זה לא מקרי שחמאס מוצא את תומכיו העיקריים כיום באנקרה ובטהרן. עבור המנהיגים הנוכחיים של טורקיה ואיראן, המצב הפלסטיני מייצג משהו חשוב בנוגע לכושר העמידה והמסלול העתידי של העולם המוסלמי. תמיכתם מובטחת לעת עתה, אם כי היא מוגבלת לחלקים בפוליטיקה הפלסטינית שנושאים בגאון את הדגל האסלאמי.
חמאס נגד הצרפתים
החלטת האמירויות לנרמול היחסים עם ישראל הייתה סוג של שחרור מהשאלה הפלסטינית. לתסכול הפלסטינים, נדמה שדובאי אפילו לא מתביישת בכך.
בעסקת הנורמליזציה טמון לקח חשוב לפלסטינים. נסיך הכתר מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, שניהל את המשא ומתן מצד האמירויות, הדגים נקודה משמעותית בשיחותיו עם הישראלים, נקודה שהפלגים הפלסטינים, שבאופן מפתיע לא מקדישים הרבה מזמנם בהבנת היהודים הישראלים, עדיין לא הבינו.
זה כל כך פשוט שזה עשוי להישמע כמעט ילדותי: כדי לשנות את ההתנהגות של היהודים, אתה צריך לשכנע אותם שיש להם מה להפסיד.
זה משפט שמסוכן להשליכו לתוך הסכסוך המבעבע הזה. יש שיגיבו שלישראל החזקה והעשירה יש הרבה מה להפסיד, וככל שהיא תתחיל להפסיד, כך תשתנה התנהגותה. אחרים יאמרו שהצורך לסיים את הכיבוש הוא מטרה מוסרית בוערת ונעלה כל כך, שכל דיון בנוגע לצורך לתחבל את המוח הישראלי, כולל הערות שטחיות כמו "תנו להם משהו להפסיד", הוא בגדר הפרת ערכי מוסר בסיסיים.
אולי עדיף לנסח את הדברים כך: שיש לגרום לישראלים להאמין שיש להם מה להרוויח שיוכל לפצות על כל מה שהם עשויים להפסיד.
הישראלים – וסלחו לי על ההכללה, הרי קיימים סוגים רבים של ישראלים עם כל מיני עמדות, אבל המונח מסייע לי כרגע לתאר את רובם – לא באמת מאמינים שההנהגה הפלסטינית מסוגלת להציע להם שלום. זאת לא התחמקות, אלא הנחה ממשית שמניעה את רוב הישראלים כשהם חושבים על הסכסוך עם הפלסטינים.
ההנחה הזאת מוטמעת בחוויה ארוכה וכואבת. הנסיגות הישראליות בשנים האחרונות הסתיימו ברובן בגלי טרור ואלימות עוצמתיים כל כך עד ששינו באופן יסודי את ההתנהגות הפוליטית שלהם. אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000, ישראל חוותה את שיעור ההצבעה הנמוך ביותר בהיסטוריה שלה.
השמאל לא ניצח בבחירות מאז הניצחון של אהוד ברק ב-1999, בגלל גלי הפיגועים שהכו בערי ישראל באינתיפאדה ההיא. הדיונים מעבר לים בנוגע לישראל ולפלסטין נוטים לשכוח את שפיכת הדמים: הישראלים לא שוכחים.
העניין פה הוא לא רק שהישראלים מאמינים שהפלסטינים מגיבים לנסיגות באלימות, בין אם בעקבות אוסלו ובין אם אחרי ההתנתקות – אלא שישראלים כבר לא מאמינים שנסיגה יכולה להוביל לתוצאה כלשהי למעט אלימות שכזו.
העניין פה הוא לא רק שהישראלים מאמינים שהפלסטינים מגיבים לנסיגות באלימות, בין אם בעקבות אוסלו ובין אם אחרי ההתנתקות, אלא שישראלים כבר לא מאמינים שנסיגה יכולה להוביל לתוצאה כלשהי למעט אלימות שכזו
תשומת הלב העולמית מתמקדת במחמוד עבאס ובנכונותו לשיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, אך הישראלים מבחינים דווקא בעובדה שהוא בשנה ה-14 של קדנציה בת 4 שנים, ולא מתכנן בחירות בקרוב מהסיבה הפשוטה שהוא יודע שיפסיד בהן, ויפסיד לחמאס. כלומר, למרות שעבאס נתפס כמייצג הקול המתון, חמאס הוא העתיד. כל ריק פוליטי שתותיר ישראל מאחוריה בנסיגה נוספת, ייתפס על ידי ארגון הטרור, שכבר הפך את עזה לשדה קרב במלחמה האידאולוגית שלו.
לא סתם ידו של חמאס על העליונה. הארגון הוא היחיד מבין שני הפלגים הפלסטינים המרכזיים שיש לו נרטיב סוחף ורציני להסביר את המצב הפלסטיני.
חמאס לא מתייחס לסכסוך עם ישראל כמאבק אתני בין שני עמים, אלא כגרסה של מלחמת האלג'יראים בקולוניאליסטים הצרפתים בשנות ה-50 וה-60.
זאת הייתה מלחמה עקובה מדם, מטיף חמאס בבתי הספר ובדרשות במסגדים, וככל שהצרפתים דיממו יותר, כך הם מיהרו יותר לסגת. זה נרטיב חזק שמעודד לסבלנות וגם לטרור אכזרי במיוחד נגד הישראלים.
ובכל זאת, הוא נרטיב עיוור. בהיצמדות לפרשנות הקולוניאליסטית של הסכסוך, חמאס מתעלם מכמה עובדות מרכזיות בנוגע ליהודים ישראלים שהיו צריכות לגרום לו לפקפק במדיניות האלימות הקבועה בה הוא דוגל. למשל, בניגוד לצרפתים האלג'יראים, ליהודים ישראלים אין לאן ללכת. זאת לא נקודה שולית.
כשאתה הורג את ילדיו של מישהו שמאמין שהוא יכול לעזוב, הוא נוטה לעזוב. המלחמות האנטי-קולוניאליות של המאה העשרים היו, ברובן, הצלחה גדולה. אבל כשאתה תוקף את ילדיהם של מי שמאמינים שאין להם מקום אחר בעולם ללכת אליו, התגובה תהיה הפוכה. הם יהפכו נחושים יותר להחניק את האלימות, ונכונים פחות להציע ויתורים שאינם מגובים בכוח.
הנייה סירב למיליארדי דולרים לסיוע בעזה ודחה את הסרת המצור, הכל לטובת אסטרטגיה – כפי שהוא מסביר – שעוד טוענת שניתן לפרק את ישראל, ושיהודי ישראל, כמו הצרפתים, ילכו למקום אחר. הוא לא חושב לרגע על האפשרות שיריביו אינם צרפתים, ושאין להם לאן ללכת, ועל כן שסביר יותר שמלחמה אנטי-קולוניאלית קבועה תרסק את פלסטין במקום את בישראל.
אפשרויות חדשות
הקמפיין העולמי למען פלסטין אוהב להאמין שהוא דומה לקמפיינים עבור דרום אפריקה או לתנועת זכויות האזרח בארצות הברית. זאת תפיסה שמאפשרת לו, כמו הנייה, להתעלם בנחישות מעובדות שלא מתאימות לנרטיב. אבל התעלמות מעובדות, בדרך כלל, לא מובילה לתוצאות רצויות.
הישראלים חסינים לחרמות ולהתנשאות מוסרית מצד זרים, לא בגלל שהם אמיצים יותר או טיפשים יותר מעמים אחרים שזכו לביקורת חריפה מבחוץ, אלא בגלל ששום חרם, ולא משנה כמה חזק ומקיף יהיה, יוכל להפעיל לחץ פסיכולוגי דרמטי יותר מהבטחת חמאס להמשיך לפגוע בישראל אחרי הנסיגה הבאה.
לגיטימי לשאול אם הישראלים צודקים בלקחים שהפיקו מכישלון הנסיגות הקודמות, אבל הטיעון פה פשוט יותר: הלקחים האלה הם המכשול העיקרי בדרכה של העצמאות הפלסטינית. המשוכה העיקשת ביותר בפני העצמאות הזו היא הוודאות של יהודי ישראל, בין אם מוצדקת או לא, שהם ירוויחו רק אלימות וכאב מנסיגות נוספות, ועל כן, אין להם מה להפסיד, באופן יחסי, מהסירוב לסגת.
דובאי השאירה את עזה מאחור
ואז הגיעו האמירתים. סקר מרתק שביצעו דיירקט פולס עבור ערוץ 12 חשף את ההשפעה הדרמטית שיכולה להיות לקמצוץ של תקווה על דעת הציבור והפוליטיקה בישראל. כשנשאלו באופן ישיר, האם הם מעדיפים הסכם נורמליזציה עם איחוד האמירויות או את הסיפוח שהבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו ביהודה ושומרון, 77% מהישראלים העדיפו את ההסכם. רק 16.5% בחרו בסיפוח.
גם בין מי שתיארו את עצמם כימנים, קהל הבוחרים של נתניהו, העסקה עם איחוד האמירויות הערביות ניצחה בקלות, עם 64% תמיכה לעומת 28%.
בסקר שהתבצע במאי נמצא ששיעור גדול של הישראלים, 45%, תומך בסיפוח, ו-32% מתנגדים – אך הסקר המעודכן יותר מראה כמה חלשה הייתה התמיכה הזו. רק 16.5% המשיכו להעדיף את הסיפוח כשפירושו היה ויתור על העסקה, גם אם היא נחתמה עם מדינה ערבית רחוקה שמעולם לא איימה עליהם.
ישראלים לא התנגדו למאמצי הסיפוח של נתניהו, אבל גם לא תמכו בהם. זאת הייתה הצעה שנולדה בימין האידאולוגי, אבל הצליחה לתפוס תאוצה בעיקר בגלל שהישראלים לא מאמינים שיש איזו שהיא תקווה ממשית בחזית הפלסטינית.
ישראלים לא התנגדו למאמצי הסיפוח, אבל גם לא תמכו בהם. זאת הייתה הצעה שנולדה בימין האידאולוגי, אבל הצליחה לתפוס תאוצה בעיקר בגלל שהישראלים לא מאמינים שיש איזו שהיא תקווה ממשית בחזית הפלסטינית
הפלסטינים איבדו הרבה השבוע. הם לא "נבגדו", כפי שהתלוננו כמה ממנהיגי הרשות הפלסטינית, אלא פשוט הושארו מאחור. הם לא איבדו שותפים חיוניים שגילו עניין רב במטרה שלהם, אלא תומכים מהעבר שעדיין, במובנים מסוימים, ממשיכים לתמוך בהם, אבל שנמאס להם לחכות לפתרון.
מנהיגים ופעילים פלסטינים עשויים להזדעק מכך, אבל היוזמה האמירתית מדגימה דבר אחד מעל הכל: אם אתם רוצים לשנות את המדיניות וההתנהגות הישראלית, אתם חייבים לשכנע את הישראלים שהנסיגה היא לא אסון ודאי.
הפלסטינים מוכרחים לתת לישראלים משהו לאבד, או, ליתר דיוק, משהו להרוויח שיצדיק את הסיכון בנטישת שטח משמעותי בגדה המערבית לידיהם של מי שהכריזו על עצמם כיריביהם המושבעים. לפלסטינים אין הרבה להציע לישראל, למעט הדבר האחד שתמיד היה להם, הדבר שאותו הישראלים רצו מאז ומתמיד: לסיים את "מלחמת אלג'יר" ההרסנית – ההרסנית בעיקר עבור פלסטין.
אם זה יקרה, החברים החדשים של ישראל במפרץ בטח ישמחו מאוד לפרגן להם בשדה תעופה, נמל ימי ו-15 מיליארד דולר – ולו רק מתחושת ההקלה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם