אני ליברל, ואני גם דמוקרט. אני תומך נלהב בחירויות הפרט, ורואה אידיאל בהפחתתן של הגבלות מצד השלטון על הבחירות שלי בחיים. אני מציין זאת בהקדמה לדברי, הואיל ואני רוצה לשכנע אתכם במשהו שלא מתיישב בצורה טבעית לגמרי עם השקפת עולם שכזאת, ונדרש מעט שכנוע.

אני זוכר כי בשיעורי משפט חוקתי ומשפט מנהלי באוניברסיטה, למדתי שהבחירות לפרלמנט במדינה דמוקרטית-ליברלית-מודרנית, מבטאות את רצון הבוחר ומקדשות אותו. אין דרישה שנבחרי הציבור יהיו משכילים, או עשירים, או יעמדו באיזשהו קריטריון כלשהו בטרם יעמידו עצמם לבחירת הציבור (בארה"ב אגב, היה מקרה לא מזמן, בו נבחר אדם לבית המחוקקים של נבאדה, למרות שאפילו לא היה בחיים!).

בשיעורי משפט חוקתי ומשפט מנהלי באוניברסיטה, למדתי כי הבחירות לפרלמנט במדינה דמוקרטית ליברלית מודרנית, מקדשות את רצון הבוחר. אין דרישה מנבחריו להשכלה, עושר, או עמידה בקריטריון כלשהו

אני לא צריך להצדיק את הבחירה שלי במועמד פלוני בשום נימוק. רק לומר, אני רוצה לבחור בו. לכן, כאשר אנו חושבים על האידיאל הדמוקרטי המודרני, אנו נרצה כי לכל אזרח במדינה תהיה את הזכות לבחור, ואף תהיה לו את הזכות להיבחר. ההנחה היא שהציבור בכללותו עצמאי בדעותיו, ואם הוא רוצה לבחור במועמד כזה או אחר, אז זו זכותו, וכנראה שהוא גם יודע מה טוב לו בעצמו.

עם זאת, למרות האידיאל של חוסר מגבלות מוחלט על מועמדים פוליטיים, בכל זאת קיימת הסכמה רחבה יחסית על סט מסוים של מגבלות. למשל, נרצה שמועמד יהיה לפחות בן 21 בעת בחירתו לכנסת. עקרונית, אפשר לשאול, למה להטיל את המגבלה הזאת? למה לא לאפשר לו להתמודד? אם כל הציבור, או לפחות מינימום מסוים של בוחרים מקרב הציבור, יחשוב שהמועמד כזה ראוי, אז שייבחר אפילו אם הוא בן 14, ואם הוא לא ראוי, אז כנראה שהציבור לא יבחר בו. עם זאת, הסכמנו כולנו להטיל את המגבלה הזאת על עצמנו ועל זכות הבחירה שלנו, מחשש שנבחר ציבור שאינו בשל יעבור את הסינון של הקולות המינימליים הדרושים, ותפקוד הפרלמנט שלנו ייפגע עקב שיקול דעת מוטעה של הציבור בבחירה שכזו.

הכל פוליטי?

הגבלת הגיל המוטלת על הזכות להיבחר לכנסת לא מעוררת מחלוקת בציבור. נראה כי פשוט לאף אחד אין בעיה עם זה. אפשר להבין: לא מדובר במגבלה נוקשה במיוחד, שהרי מדובר בחסם שכל מי שיחיה עד גיל 21 יוכל לעבור, ולכן אין איזה ציבור פוליטי שקורא לשנות זאת. עם זאת, מגבלה אחרת על אפשרותו החופשית של הציבור לבחור נדונה בימים אלו, עם הצעת חוק של יש עתיד, למנוע את האפשרות של כהונתו של ראש ממשלה עם כתב אישום.

הגבלת הגיל על הזכות להיבחר לכנסת לא מעוררת מחלוקת, אך מגבלה אחרת על אפשרותו החופשית של הציבור לבחור נדונה בימים אלו, בהצעת חוק של יש עתיד, למניעת אפשרות כהונת רה"מ עם כתב אישום

לכאורה, למה שאנחנו בציבור נסכים לזה? לכאורה יש בכך פגיעה לא קטנה בזכות שלנו לבחור ולהיבחר. עם זאת, לא ניתמם: להצעה שכזאת יהיו לא מעט תומכים מקרב הציבור, אולם לא מנימוקים אובייקטיביים. מרבית הציבור הרי מאס בנתניהו, והיה רוצה לראותו אותו יורד מכס השלטון. משחטף בני גנץ קולות של למעלה ממיליון איש שהצביעו לו רק כדי שיחליף את נתניהו, נותר ציבור ענק מתוסכל מול האפשרות האמיתית לגמרי שנתניהו יכהן כאן עוד עשר שנים כראש ממשלה (עד שיוחלף כמובן על ידי בנו המתוק יאיר).

בדיונים על הצעת החוק הזו, אם בכלל יתקיימו דיונים שכאלה, יטענו תומכיו של נתניהו בכנסת בדיוק טענות כאלה: השמאל מקדם פגיעה בדמוקרטיה, רק כי השמאל לא מצליח בבחירות, לא מסוגלים לנצח בקלפי, ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה, ובלה ובלה שכאלה… (השיח הציבורי בחברה שלנו הוא די מטומטם וצפוי סה"כ).

אבל האמת היא, שההגבלה הזו אינה חוטאת לדמוקרטיה. השנים האחרונות מוכיחות כי היא אולי אף הכרחית לדמוקרטיה: נכון, הציבור מודע לתיקיו של נתניהו, ובחר בו (לא באמת, אבל נניח) למרות זאת. אם הציבור מודע לכל, מה הבעיה? ובכן, הבעיה היא ניגוד העניינים האסטרונומי שבו ניצב מי שנאשם בפלילים, ובו זמנית מנהל את המדינה הזאת. מדובר בניגוד עניינים כל כך חמור, שאפילו אם הציבור מודע אליו במלואו, ראוי למנוע ממנו לשתף איתו פעולה.

ומדוע ראוי לעשות כך? משום שלדמוקרטיה יש עקרונות נוספים מלבד הכרעת רוב. במשפט המנהלי למשל, וזה מקובל על פחות או יותר על כולם, יש הגבלות על לקיחת החלטות בניגוד עניינים. הציבור הוא בוגר, רציונלי ושכלתן (נניח), אבל הוא לא יכול להיות מודע להכל כל הזמן: יש לנו דמוקרטיה ייצוגית, בדיוק כי אנחנו לא יכולים להתעמק ולהבין בהכל. לכן, פעם בארבע שנים (חה! גם במאמר רציני אפשר לשלב בדיחות) אנחנו בוחרים את נציגינו בכנסת שינהלו את ענייני המדינה של כולנו עבורנו.

אם הציבור מודע לכל, מה הבעיה? ובכן, הבעיה היא ניגוד העניינים האסטרונומי בו ניצב מי שנאשם בפלילים ומנהל את המדינה בו זמנית. אפילו אם הציבור מודע לניגוד העניינים  במלואו, ראוי למנוע ממנו לשתף איתו פעולה

אבל, זה לא אומר שאנחנו נותנים להם קארד-בלאנש לעשות מה שהם רוצים. משום כך, הסכמנו כחברה שראוי להגביל את נבחרי הציבור שלנו מלפעול בניגוד עניינים, ולהציל אותם מפני עצמם: שלא יתפתו לעשות עבורנו החלטות, שיהיו משיקולים הנוגעים לטובתם האישית, שאינה בהכרח טובתו של הציבור. וזה בעצם כל מה שאנחנו מבקשים מנבחרי הציבור שלנו: אנחנו יודעים שהסחורה שם לא להיט כבר זמן מה. כל מה שאנחנו מבקשים מהם בסופו של יום, זה לא לדפוק אותנו. ואם נאשם בפלילים עומד בראש המערכת, הפיתוי עבורו להרוס אותה לחלוטין כדי למלט את עצמו הוא רב. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להסתכן בכך.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.