בחודש אלול שהחל השבוע מתחילים הימים הנוראים, וגם הלימודים בישיבות החרדיות מתחדשים בדרך כלל, לאחר חופשת קיץ קצרה. אלא שהשנה, התלמידים לא יצאו לחופשת קיץ, והימים הנוראים התחילו כבר מזמן בשל מגפת הקורונה, שמכה במגזר החרדי יותר מאשר בכל מגזר אחר בחברה היהודית.
שעיור ההדבקה בקורונה בערים ובשכונות חרדיות גבוה פי כמה בהשוואה לערים ושכונות חילוניות. בתל אביב-יפו 0.15% מאובחנים כרגע כחולים ונשאים פעילים של קורונה, בחיפה 0.1%, בחדרה 0.2%, בבת ים 0.12%, בגבעתיים ובאילת 0.07%. לעומת זאת, בבני ברק, 0.5% מהתושבים מאובחנים כחולים וכנשאים פעילים של קורונה – גבוה פי-שלושה בהשוואה לתל אביב ופי-שבעה בהשוואה לגבעתיים. במודיעין עלית הנתונים גבוהים יותר, כך ש-1.2% מהאוכלוסייה מאובחנים כחולים וכנשאים – גבוה פי-12 מאשר בחיפה ופי-17 בהשוואה לאילת.
כיצד חיים החרדים בתוך הסיכון הזה? השבוע שוחחנו עם אם עובדת לשבעה, עם צעיר שעובד במאפיה ועם נער ישיבה. שלושתם מבני ברק, ושלושתם לא הסכימו להזדהות בשמם ולהעניק פרטים מזהים, ולו בגלל שהם עוברים לכאורה על הוראות הקורונה ולא מקיימים מנהגים חרדיים. אבל שלושתם דיברו בפתיחות, וציירו תמונה מכאיבה של חברה הנמצאת במשבר כלכלי, רפואי ובריאותי, בשבר אמוני ואולי גרוע מזה – במשבר אמון חסר תקדים בין אדם לחברו.
1
יוכבד: "המשכתי לעבוד למרות חובת הבידוד"
יוכבד (שם בדוי) היא אישה נשואה ואם לשבעה מבני ברק. היא עובדת כשכירה בעסק בתחום ההלבשה. בעלה תלמיד בכולל, שכרגע סגור בשל הוראות הקורונה וירידה בכספי התרומות שמהם הוא מתקיים. מאחר שהלימודים בכולל העניקו לבעל קצבה של כ-4,000 שקל בחודש, יוכבד נותרה מפרנסת יחידה.
יוכבד ובעלה נחשפו לחולה מאומת, ושניהם היו אמורים להיות בבידוד. אבל בעוד שהבעל הסתגר בחדרון בביתם, יוכבד המשיכה להגיע מדי יום לעבודתה כרגיל.
"אני יודעת שסיכנתי אנשים, ויודעת גם שיכולים לתפוס אותי, אבל אין לי ברירה", היא אומרת לי בקול חנוק. "אנחנו לא יכולים לחיות מדמי אבטלה, ואני אפילו לא יודעת אם מגיעים לי דמי אבטלה, כי אני נחשבת 'קבלנית משנה' של העסק. שני הגדולים לומדים בישיבה ולא מגיעים הביתה בכלל, והגדולה התחתנה ויצאה מהבית, אבל מה אנחנו והקטנים נעשה? הגמ"חים קורסים, הם לא יכולים לעזור.
"כדי לפגוע בכמה שפחות אנשים, בעלי, שממילא יושב בבית, מסתגר בבידוד, ואני עברתי לגור עם הילדות", ממשיכה יוכבד. "אנחנו שמים לו את האוכל על כיסא ליד הדלת והוא יוצא רק להתקלח. הלוואי שגם אני הייתי יכולה להתחבא כך. אני מתפללת שלא יקרה שום דבר רע מזה שהפרתי בידוד. אף אחד לא מרוצה מזה".
עברתם בדיקות קורונה?
"נבדקנו. אני קיבלתי תוצאות אתמול, וברוך השם אני בריאה. הוא עדיין לא קיבל".
אנשים במקום העבודה שלך יודעים שהפרת בידוד?
"חלקם כן, חלקם לא, ואני לא בטוחה מי יודע. זה לא דבר שאפשר להסתיר לגמרי. אני חושבת שהמנהל שלי יודע, אבל הוא לא יסגיר אותי. אני גם לא ממש יודעת מי מכל האנשים שאני מכירה יודע. אני אפילו לא יודעת אם הילדים שלי יודעים".
את לא מדברת איתם על זה?
"לא, אבל אני מתארת לעצמי שהם יודעים".
הציעו לכם לעבור למלונית?
"לא שמענו על זה שום דבר מאף אחד, ואני שמחה על זה, כי אם היינו צריכים לעבור למלונית הייתי מפסיקה לעבוד".
יכול להיות שיש כל כך הרבה הדבקה בערים חרדיות, בין השאר, כי אנשים מפרים בידוד כדי לשמור על הפרנסה?
"אני לא היחידה, כן. זה עולם של נשים עצמאיות שמפרנסות, ובעלי עסקים קטנים. יש לי קרוב, בעל עסק שתומך בכל המשפחה המורחבת. כל משפחה גרעינית במשפחה המורחבת מקבלת ממנו כמה אלפי שקלים לחודש. וגם ככה העסק שלו במצב לא טוב. אם הוא ייכנס לבידוד, חס וחלילה, מה יהיה?
"אני יודעת רק דבר אחד: אני לא אגיע למצב שבו לא יהיה לילדים שלי סנדוויץ' בבוקר, או עוף לשבת, ושהבת שלי תגיד לי, 'אמא הנעליים שלי קטנות עליי', ולא אקנה לה נעליים חדשות. זה פשוט לא יקרה".
כהורה, אני לגמרי מזדהה עם הנחישות שלך, אבל איך זה שבעלך לא עבד?
"קודם כל, ללמוד בכולל זאת בתכלס עבודה. הוא הולך לשם בבוקר ומביא משכורת, ואם הוא לומד שם דברים שמעניינים אותו ושמחזקים את עולם התורה, מה טוב. אני חושבת שאם הוא היה נתקל בהצעת עבודה טובה, במקום שבו מרוויחים הרבה, הוא היה הולך. אין איסור לעבוד, אתה יודע. היום הוא בוודאי היה הולך. כשהוא היה צעיר, הייתה אינרציה כזאת שדחפה גברים חרדים ללמוד".
ייתכן שהעובדה שחלק מהכוללים פתוחים קשורה לצורך הנואש להתפרנס?
"הלוואי שהכולל של בעלי היה פתוח. כן, יכול להיות שזה לא רק הרצון של התלמידים להמשיך ללמוד, אלא גם דרך לשמור על הקצבאות".
"אני יודעת רק דבר אחד: אני לא אגיע למצב שבו לא יהיה לילדים שלי סנדוויץ' בבוקר, או עוף לשבת, ושהבת שלי תגיד לי, 'אמא הנעליים שלי קטנות עליי', ולא אקנה לה נעליים חדשות. זה פשוט לא יקרה"
אם הממשלה הייתה מציעה לכם – 'קחו כסף, משכורת, על כל יום שאתם בבידוד, ועל כל יום שמקום העבודה או הלימודים שלכם סגור עקב הוראות הקורונה', כמו שעושים בהרבה מדינות בחו"ל – האם היית נשארת בבית?
"זאת בכל זאת הייתה בעיה במקום העבודה שלי, כי הם רוצים אותי בעבודה, אבל אני משוכנעת שהייתי נשארת בבית. זה פיקוח נפש".
2
נתן: "אנשים לא מאמינים אחד לשני"
נתן (שם בדוי), צעיר מבני ברק, אב לשני בנים, עובד במאפייה. בשבועות האחרונים הוא הפסיק להגיע לבית הכנסת שהוא מתפלל בו, מחשש שיידבק.
"יש בבני ברק יותר מדי 'מכחישי קורונה' וחכמולוגים שמסתובבים חופשי בזמן שהם אמורים להיות בבידוד", אומר לי נתן. "כולם מסתובבים עם מסכות, שומרים מרחק, אבל אתה לא יודע מי חולה, מי נשא, מי עבר במקום הלא נכון וצריך להיות בבידוד. ובגלל שאנשים לא מספרים אחד לשני, כולם חושדים בכולם ואנשים גם מלשינים אחד על השני. אנשים לא מאמינים אחד לשני, וזה מפורר אותנו.
"יש שני מתפללים בבית הכנסת שלי שיש שמועה שהם נשאים. לך תדע אם זה נכון. ואולי הם בסדר גמור וסתם מדברים עליהם, אבל יש מישהו אחר? אז אני לא מגיע לתפילות, אני מתפלל בבית. אני פוגש את ההורים שלי ולא רוצה להדביק אותם, ואני גם לא רוצה להיכנס לבידוד. אני עובד ומפרנס משפחה ברוך השם".
זה בסדר מבחינה הלכתית שאתה מתפלל בבית?
"לא יודע. התייעצתי עם רב והוא אמר לי, 'תעשה מה שאתה חושב. אם אתה חושב שיש בית כנסת אחר ששם תרגיש בטוח, לך על זה. ואם אתה חושב שזה פיקוח נפש ללכת לבית הכנסת, אל תלך. זאת שאלה לרופא, לא לרב'.
"התייעצתי עם רב והוא אמר לי, 'תעשה מה שאתה חושב. אם אתה חושב שיש בית כנסת אחר ששם תרגיש בטוח, לך על זה. ואם אתה חושב שזה פיקוח נפש ללכת לבית הכנסת, אל תלך. זאת שאלה לרופא, לא לרב'"
"כמובן שלא שאלתי רופא, מה הרופא יגיד לי? פשוט לקחתי את העניינים לידיים והחלטתי מה שהחלטתי. אנחנו מתמודדים עם מציאות חדשה, לא רק החברה החרדית, כל העולם. וכשיש מציאות חדשה, צריך לחשוב על דברים מחדש".
אתה עלול להידבק בקורונה גם בעבודה, לא?
"כן, אבל אני לא יכול לעבוד מהבית, הלוואי שהייתי יכול. אני כן יכול להתפלל מהבית. חוץ מהעבודה ומקניות, אני כמעט לא פוגש אנשים. מבקר את ההורים שלי, לפעמים, עם מסכה, עם שמירת מרחק מקסימלית, וזה הכל".
ההתרשמות שלי היא שחלק מהחרדים לא מקיימים את ההוראות, בעיקר בנוגע לבידוד, מחוסר ברירה, כדי לשמור על הפרנסה. אתה לא מבין אותם?
"זה בהחלט קיים. אני יודע גם על אנשים שמגיעים למקומות עבודה, ויש שמועות שהם בבידוד. בוודאי שאני מבין אותם, ואני גם לא שופט אדם עד שאהיה במקומו, למרות שזה יכול לקרות לי מחר בבוקר. אני מבין גם את מי שמגיע לבית הכנסת כשהוא אמור להיות בבידוד. יש אנשים שהתפילה יותר חשובה להם מהקורונה, ויש אנשים שלא חוששים מהקורונה. אני מבין את כולם. אבל זה יוצר מצב שבו אף אחד לא מאמין לאף אחד, וזה מצב קשה מאוד. זה לא טוב".
אז הטענה "החרדים חולים יותר בגלל שהם לא מקיימים את ההוראות" נכונה?
"אין לי דרך לדעת. על פניו, לא. כשאני הולך ברחוב בבני ברק כולם עם מסכה. כולם מנסים לשמור מרחק, בתור, בכל מקום, עם כל הצפיפות, אפילו ילדים.
"הייתי כמה פעמים בתל אביב, ונדהמתי מהשאננות, מהקלילות, מאנשים שיושבים בכיף שלהם בבית הקפה בלי מסכה ושמטיילים עם הכלב בגינה. אני לא מאשים אותם. עם אחוזי תחלואה כל כך נמוכים, למה שיפחדו באמת? אבל להגיד לך שהתרשמתי שכולכם מקיימים את הוראות הקורונה? לא ממש.
"הציבור החרדי ממושמע מטיבו. מהרגע שגודל הסכנה נקלט, אז חוץ מכמה ישיבות של קיצונים ממש, מכחישים ממש, כמו שאני לובש חליפה בבוקר ומניח תפילין אני שם מסכה. זה בתחום הגלוי. בתחום הסמוי מן העין, של הבידוד, יש בעיה רצינית. האם היא קיימת גם אצל החילונים? אני לא יודע, אין לי דרך לדעת".
האם זה יוצר מצב שבו אנשים בקהילה מפסיקים להאמין לא רק אחד בשני, אלא גם בקדוש ברוך הוא? זה נראה כאילו המגפה הזאת פוגעת בחרדים ובדתיים באופן מיוחד, וקשה לי להאמין שזה לא מעורר הרהורי כפירה.
"אני לא בוחן כליות ולב של אחרים. לי אין הרהורים כאלה. אולי זה ניסיון, אולי זה עונש, אולי זה משהו אחר, אני לא יודע. יש הרבה צרות בעולם, יותר גרועות מקורונה, ואם הייתי מפסיק להאמין בגלל שיש צרות הייתי מפסיק להאמין מזמן.
"יש לי הרבה מחשבות, אבל לא על האמונה, אלא על אורח החיים החרדי, ואלה מחשבות שהיו לי עוד לפני. התגובה של הרבה מהרבנים למגפה הייתה מבישה. בתורה לא כתוב שצריך להיות בורים, שצריך להתעלם מהמדע וממחלות וממה שמסבירים הרופאים. ואם היו רבנים שהתעלמו וזלזלו וגרמו לאנשים ולחלות, וגרמו לפיקוח נפש, זה לא אשמת האמונה ולא אשמת השם, זאת אשמתם".
3
דוד: "ברחתי. לא התאפקתי יותר"
בזמן שהחברה החרדית הבוגרת, וכן הנערות החרדיות, מתמודדים עם המשבר והשלכותיו היומיומיות, אלפי נערים חרדים נמצאים בפלנטה אחרת. במרבית הישיבות – שלא נסגרו – ממשיכים ללמד כרגיל, אבל ביטלו כליל את היציאות של התלמידים לבתיהם, כדי למנוע הדבקה במגפה, וגם לחסוך למשפחות פיות להאכיל. למעשה, הישיבות הללו הפכו בחודשים האחרונים למנזרים.
"יש לי הרבה מחשבות, אבל לא על האמונה, אלא על אורח החיים החרדי, ואלה מחשבות שהיו לי עוד לפני. התגובה של הרבה מהרבנים למגפה הייתה מבישה. בתורה לא כתוב שצריך להיות בורים, שצריך להתעלם מהמדע"
"כשהקורונה התחילה להשתולל, סגרו את הישיבות ושלחו את כולנו הביתה", מספר לי דוד (שם בדוי), נער בן 17 שלומד בישיבה חסידית. "כשהסגר נפתח פתחו את הישיבה – אבל בתנאי קפסולה. חילקו אותנו לקפסולות של 15 חבר'ה, ואיתם אתה נמצא 24/7, לומד איתם, ישן איתם, ולא פוגש אף אחד אחר. אחרי 45 יום מערבבים את הקפסולות ולומדים יחד – אבל לא יוצאים. בכלל. עוצר יציאות, כמו שאומרים בצבא, להבדיל אלף אלפי הבדלות. עוצר מוחלט, גם המורים".
אתם אוכלים שם, ומישהו מכין את האוכל וקונה מצרכים מבחוץ, ועוד דברים שצריך, ככה שאתם לא סגורים לחלוטין בפני העולם.
"נכון, אבל הכול ממודר. יש כניסות ויציאות למטבח שבנויות ככה שהטבח בישיבה לא יפגוש אותנו, והספקים מבחוץ לא יפגשו אותו".
אתה מתגעגע הביתה, לאבא ואמא ולאחים שלך? ולפעמים לא נמאס לך להיות כל הזמן עם אותם חברים?
"מתגעגע – כן, מאוד. וזה קשה. מדבר איתם הרבה בטלפון. אני גם דואג להם, אנחנו יודעים מה המצב עכשיו בעולם, אבל ברוך השם לפי מה שהם אומרים הם מסודרים. ובכל זאת מתגעגע. מבחינת החבר'ה בישיבה – לא, לא נמאס לי. כיף לי כאן, אני מרגיש שזה המקום שלי. כשאנחנו שוקעים בעולם הלימודים אנחנו שוכחים מהכול, אנחנו באווירה רוחנית. ואיכשהו גם בשעות המעטות שלא לומדים, תמיד יש על מה לדבר. הם אפילו יותר קרובים מאחים, באיזושהי צורה".
למרות הכול, דוד הפר את כללי הישיבה ואת הבידוד המחמיר בה, וברח הביתה ליומיים אחרי חודשיים שבהם לא יצא. הוריו והמדריכים בישיבה גערו בו, אך גילו הבנה ולא הענישו או סילקו אותו, וזאת בניגוד לכללים. "אני לא מרוצה ממה שעשיתי, לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל לא הצלחתי להתאפק, נשברתי".
מרבית הנערים בגילך עסוקים בצורה אובססיבית במחשבות על זוגיות ואהבה וכל הנוגע בכך. בחברה החרדית נערים מתחתנים בגיל מאוד צעיר וכך עונים על הצרכים הבריאים הללו. אבל כרגע אתם מנותקים לחלוטין מבנות המין השני ומהאפשרות להיפגש איתן או לראות אותן. זה לא חסר לכם?
"בוודאי שכן. אבל כשיש למישהו שידוך מתירים לו לצאת כדי להיפגש עם הבחורה, ואם הפגישות עולות יפה והשידוך מצליח אז זהו, הוא מתחתן ועוזב".
ואתם מחכים שזה יקרה לכם, או חוששים מזה, או גם וגם?
"הממ… גם וגם, האמת. מצד אחד החיים בישיבה הם נפלאים, זה כמו חממה של רוחניות. מצד שני יש את הציפייה. באיזשהו מקום אני מחכה שיגיע השידוך, ואני אצא מכאן להתחיל את החיים".
אבל עכשיו החיים בחוץ לא קלים בכלל.
"בעזרת השם, יהיה בסדר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם