הסקרים אינם מעודדים עבור גוש המרכז-שמאל. הליכוד של נתניהו אמנם קטן אט-אט בחזרה לאיזור ה-30 מנדטים, מדי פעם אפילו מחליק למחוזות בעלי קידומת 2, אבל גוש הימין המפורסם לא רק שאיננו קטן אלא אף משיג בעקביות נתונים טובים משהשיג בשלוש מערכות בחירות רצופות. 63-64 מנדטים הם הסטנדרט החדש, מסתבר, והכל תודות לאפקט הכפול של היעדר אלטרנטיבה משמאל (התודות לבני גנץ וגבי אשכנזי) ועלייתה של אלטרנטיבה ימנית לא פחות ורעשנית פי כמה מימין – ימינה של בנט. ובמרחב שמחוץ לממשלה, במדבר האופוזיציה הפרלמנטרית? לא משהו, תודה.
הסקרים אינם מעודדים עבור גוש המרכז-שמאל. הליכוד של נתניהו אמנם קטן אט-אט בחזרה לאיזור ה-30 מנדטים, אפילו מחליק למחוזות קידומת 2, אבל גוש הימין לא רק שאיננו קטן אלא אף משיג בעקביות נתונים טובים מבעבר
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בזמן שישראל ביתנו, הרשימה המשותפת ואפילו מרצ (עם יאיר גולן) סטטיות למדי בסקרים, יש עתיד לא מצליחה להפוך לכליא הברקים עבור מאוכזבי העבודה, גשר, דרך ארץ וכחול לבן. לפיד ושות' אמנם מזנקים לכמעט 20 מנדטים, אבל הנתון הזה מזכיר יותר את בחירות 2013 מאשר את מועד ב' של 2019, שבו נדמה היה לרגע שהשמאל-מרכז על סף ניצחון.
אין פלא: במרחב העצום שבין המרכז-בואכה-ימין, שאותו אכלסה "יש עתיד" בבלעדיות עד לא מזמן ובין השמאל והמרכז, שהיום מיוצג ע"י מרצ ותו לא, נפער חור בצורת גופתה של מפלגת העבודה ההיסטורית, שהיא היום סרח עודף של גנץ, אשכנזי ויתר נציגיהם, לרגליהם מוטלות שאריותיו הקצוצות-דק של שפם מדובלל לשעבר.
את החור הזה לא יכולה למלא מפלגה קיימת. 'כחול לבן', עם ובלי 'דרך ארץ', היא אסופה של שוחרי טוב תמימים שתלויים באופן מוחלט בבני גנץ (או במי שיחליף אותו בואכה הבחירות הבאות, גבי אשכנזי), ושלמרות רצונם הטוב, לא יכולים לייצג את המחנה העצום שלא מוכן לשבת עם, אלא מעוניין להחליף את נתניהו והימין. ממרב כהן ועד אסף זמיר, מיזהר שי עד אבי ניסנקורן – המפלגה מלאה פוליטיקאים לא רעים, שעושים עבודה חשובה כשרים, אבל מוטב היה שהיו עושים זאת במסגרת ממשלה שונה מאוד אם בכלל.
'יש עתיד' של לפיד מכילה אנשים בעלי פוטנציאל מנהיגותי גדול, אבל כזה שלא יכול לבוא לידי ביטוי בתוך תנועה שתלויה לחלוטין בלפיד עצמו. ג'דיר מריח, רם בן ברק, קארין אלהרר וכמובן עפר שלח – כולם צריכים ויכולים להצטרף לדבר הגדול הבא. אבל 'יש עתיד' היא – כרגע – מגרש חניה.
'מרצ' לא יכולה לתפקד בתור כליא הברקים של השמאל אחרי לפחות שלושה קמפיינים רצופים שבהם הדבר היחיד שהשאיר אותה בכנסת היה קמפיין 'גוועלד' מתמשך, ללא תוכן ממשי, ללא יכולת לפתוח את שורות המפלגה וללא רצון להתנתק מהנהגה מיושנת שאינה מתחלפת.
אשר ליאיר גולן, יש להודות: הוא מנסה. ואולם אין לו הניסיון הפרלמנטרי או הקרדיט הציבורי כדי להוביל בגפו מפלגה שתייצר אלטרנטיבה רצינית – והעובדה שהספיק להחליף שלוש סיסמאות קמפיין במשך חצי השנה האחרונה מעידה על כשלונו לפרוץ למרכז (שמאל) הבמה.
במרחב העצום שבין המרכז-בואכה-ימין, שאותו אכלסה "יש עתיד" ובין השמאל והמרכז, שהיום מיוצג ע"י מרצ, נפער חור בצורת גופת מפלגת העבודה ההיסטורית, היום סרח עודף של גנץ, אשכנזי והיתר, ולמרגלותיהם שאריותיו הקצוצות-דק של שפם מדובלל לשעבר
אז מה נותר? ובכן, לא מעט.
ישנן חמש דמויות, לאו דווקא קשורות זו לזו, לאו דווקא זהות אידאולוגית (רחוק מכך, אפילו) שמטילות כעת צל על המרחב האידאולוגי שמשמאל לנתניהו-גנץ ואפילו לפיד, ושיש להן היכולת להתנפל על מאגר המנדטים החונה כעת אצל מה שנשאר מ'כחול לבן' הגדולה ולספק חלופה עבור שלל המתנדנדים שמאכלסים כעת את המפה – ממצביעי בנט פוטנציאלים למהרהרי יאיר גולן.
ראשון הוא רון חולדאי. ראש עיריית תל-אביב-יפו הנצחי, איש מפלגת העבודה לשעבר, הוא האופוזיציונר הנצחי של בנימין נתניהו. העיר שהופקדה תחת ניהולו היא הלב הפועם, הכלכלי והחברתי, של ישראל. היא בועה ליברלית במדינה שמרנית ברובה, היא מנוע כלכלי עצום והיא מציעה חלופה אידאולוגית אמיתית ליתר המדינה. חולדאי עצמו כבר הצהיר שירוץ (אך לא אמר איך), ופעולותיו – מהארת בניין העירייה בצבעי דגל לבנון ועד מחיקת ציור המחווה לסרט 'מציצים', מסמלות את הדרך.
שני הוא חבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת הבולט ביותר ב'יש עתיד', החבר הקרוב והאסטרטג מספר אחת של יש עתיד, הוא בחירה כמעט מתבקשת. שלח חוסה בצילו של לפיד זמן רב מדי ממילא, ואילו הצטרפותו לרשימה שממוקמת משמאל ללפיד יכולה לשחרר את זה לחזר אחר קולות המרכז-ימין ולאפשר לשניים לשתף פעולה בעתיד מתוך עמדת כח מבוזרת, שכמותה לא הכירו ביחד מעולם. שלח מנוסה, חד וחריף לשון, אידאולוגי ואהוד די הצורך כדי לשבור שורות מבלי לשבור את הגוש.
שלישית היא יו"ר קדימה לשעבר ו(עדיין) יו"ר התנועה, ציפי לבני, עדיין כח אלקטורלי במרכז-שמאל, שמגששת את דרכה בחזרה: עם אתר חדש (כולל הסיסמה "ביטחון בדרך"), מפלגת מדף בהישג יד, ניסיון רב ואהדה רבה בשמאל, לבני חייבת להיות חלק מכל הרכב שכזה.
רביעית היא סתיו שפיר: יו"ר המפלגה הירוקה, עד לא מזמן מספר 2 במחנה הדמוקרטי ז"ל ובעלת המקום השני בפריימריז לראשות מפלגת העבודה. היא ערכית, חרוצה, מנוסה (6 שנות כהונה בכנסת, בסה"כ, והיא רק בת 35) ומביאה עימה קהל צעיר, חדור מוטיבציה ועקבי.
ולבסוף, הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט. הרמטכ"ל לשעבר הוא דמות מחוזרת בשמאל; דעותיו, ככל שידוע, ממוקמות במרחב הנ"ל גם הן, ולשונו נחרצת משל קודמיו לבית גנץ ואשכנזי. לכשיקפוץ למים הפוליטיים, מוטב שיעשה זאת כחלק מגוף רחב ולא מתוך מפלגת קש שקמה כדי לשרתו, כמו 'חוסן לישראל', 'תל"ם' וכו'. אחרת, יהיה גורלו כגורל שאר הגנרלים שניסו וכשלו בשנים האחרונות, ממופז ועד גנץ, מיעלון ועד אשכנזי.
לכל אלה ניתן להוסיף אי אלו שמות מבטיחים אחרים: אמיר השכל ואור-לי ברלב, מבכירי המוחים בבלפור מדי שבוע; פרופ' ירון זליכה שהרצאותיו הפכו אותו לשם מוכר בכל סלון; ד"ר אראל מרגלית, יזם מדהים שפרש מהפוליטיקה רגע אחרי שהוציא כמעט 5,000 איש להצביע לו (ורבים אחרים מצטערים כעת על שלא עשו כן, ובחרו גבאי או פרץ במקום); העיתונאית והמגישה לוסי אהריש, שהפכה במו ידיה את 'דמוקרט-TV' לצפיית חובה על שום חריפותה, שנינותה וההבנה הברורה של כל הצופים שנכון לה עתיד מזהיר, אם רק תבחר בפוליטיקה; גנרלים ובכירי מערכת הבטחון לשעבר כמו יובל דיסקין ותמיר פרדו (ראשי השב"ב והמוסד לשעבר, בהתאמה); יאיר גולן ומרב מיכאלי, שמנסים לשמש נציגי ציבור לשמאל בכנסת הנוכחית, יעל כהן פארן, אמילי מואטי, גבי לסקי, יפעת ביטון ועוד.
ישנן 5 דמויות, שיש להן היכולת להתנפל על מאגר המנדטים החונה כעת אצל מה שנשאר מ'כחול לבן' הגדולה, ולספק חלופה עבור שלל המתנדנדים שמאכלסים כעת את המפה – ממצביעי בנט פוטנציאלים למהרהרי יאיר גולן
מפלגה שמבוססת על השמות הנזכרים לעיל (פלוס מינוס כמה וכמה פעילים, יועצים ושאר מנהיגים שעולים מן השטח), שתבטיח תהליך ארוך של בניית מוסדות שיחזיקו לשנים (חולדאי, למשל, כבר בן 75, וכנראה לא יישאר בתמונה לתקופה ארוכה), שתייצר תנועה אמיתית ותנצל את ההזדמנות שנוצרה עקב המשבר הבריאותי והכלכלי מחד והיעדר המנהיגות בשמאל-מרכז מאידך – תוכל לשאוב אליה המוני מצביעים. אלה שנהרו אל גנץ-לפיד בבחירות האחרונות תוך סתימת האף או עצימת העיניים ומתוך תקווה פעוטה: רק לא ביבי.
כעת, עם מצע אידאולוגי ברור ובלתי מתנצל, יכולים האישים והנשים המנויים לעיל לחולל מפץ בליבה של המפה, להטות את הכף הנוטה כעת ימינה (תרתי משמע), לעוט על המצביעים שלא מצאו מזור אצל גנץ, לפיד, ליברמן, בנט או הנדל את האוזר אפילו – ולהוביל למהפך. לא מתוך אחדות של מפלגה אחת גדולה דווקא, כפי שניסינו ב2019, אלא מתוך ביזור, הצעת חלופות שונות לפסיפס הרעיוני שמשמאל לנתניהו, ואמונה בדרך. וכן, גם במנהיגות מוכחת, מוכרת, מנוסה ולא קלישאתית, סיסמאתית ועמומה.
חולדאי, שלח, לבני, שפיר, אייזנקוט – כל אחד מאלה ביחד ולחוד עדיפים עשרות מונים על האפשרויות שמציעות לנו כרגע מפלגות ישראל בכלל והרמץ שנותר ממדורת השבט של כחול לבן בפרט. וממילא, כמו שאמר פעם מאיר אריאל, אלה גם אלה עלו לכולנו עד כאן.
עידו דמבין כותב ומרצה על חברה ופוליטיקה בישראל ומתמחה בפוליטיקה של ארה"ב. בעשור האחרון גר בתל אביב, פריז וניו יורק - ולאחרונה שב לישראל עם זוגתו. עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בזכויות אדם מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. מאמין בכוחו של עט משונן לקדם שינוי, ונשען על הסופרים הגדולים של שנות ה-20 לקבלת השראה. מנהל המשרד הישראלי של itrek, המחבר את דור ההנהגה הבא של מיטב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב ואירופה עם ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הבעיה של השמאל היא בראש ובראשונה היעדר אידיאולוגיה ודרך.
הבעיה השניה היא היעדר מנהיגות ראויה.
קודם שימצאו אידיאולוגיה ודרך הגיונית, ואח"כ נדבר על מנהיגות (אנשים שעשו דברים ולא רק פיטפטו בכנסת).
קורא את רשימת המומלצים ומשועשע לא פחות משהייתי כשהאבודה (היתה פעם מפלגה כזאת) הציעה להביא את גנץ לעמוד בראשה.
היום, אחרי שתקשורת עשתה הכל כדי לחפות עליו, ברור לכולנו , כולל לגנץ, שיש לו כריזמה כמו לדג מת ויכולת פוליטית, אין לא בכלל.
כל הרשימה כולה מכילה שניים או שלושה שמות ים משקל בינוני פלוס.
יכולת פוליטית?
כריזמה?
קדחת!
תמשיכו לחלום.
לכל המחנה הזה אין בתור התחלה דרך חדשה להציע.
כל הדיבורים על הנאשם מבלפור, הופכים תפלים כשמשווים אותו למה שהתקשורת מסתירה עליהם.
לסיום, גם אין שם מי שמסוגל לאחד את השברים האלה.
המכנה המשותף שלהם הוא שנאה לנתניהו וחוסר יכולת להודות ששנאתם לא מאיינת את הישגיו ויכולותיו.
ועם כל זה; לא מנצחים בחירות.