תחושת הייאוש מהתנהלות המשטרה לא עברה לי גם יומיים אחר כך

שוטרים עוצרים מפגינים בבלפור, 22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
אוליבייה פיטוסי/פלאש90
שוטרים עוצרים מפגינים בבלפור, 22 באוגוסט 2020

ביום שבת האחרון הגעתי, כבכל שבוע, להפגנה בבלפור מול ביתו של ראש הממשלה. כבר בשיחת החולין הראשונה עם קבוצת חברים ליד כיכר פריז, היה ברור לנו ולסובבים אותנו כי המשטרה החליטה לשנות את המדיניות שלה ולהקשיח את היחס למפגינים – בניגוד לשבועות האחרונים. כבר בתשע וחצי החלו לזרום הדיווחים על מעצרים, על תקיפת מפגין על ידי קצין בכיר ועל נוכחות מוגברת של שוטרים בתוך מתחם המחאה עצמו.

ביום שבת האחרון הגעתי, כבכל שבוע, להפגנה בבלפור מול בית רה"מ. כבר בשיחת החולין הראשונה עם קבוצת חברים ליד כיכר פריז, היה ברור לנו ולסובבים אותנו כי המשטרה החליטה להקשיח את היחס למפגינים

באופן טבעי מאוד להפגנה ללא מארגנים או מובילים, הרבה פעמים צריך להחליט באופן עצמאי עם איזו קבוצה רנדומלית תרצה למחות. במוצ"ש האחרון הרגשתי כאילו הזרם מוביל לכיוון קינג ג'ורג', כשעוד ועוד אנשים מתחילים ללכת מכיכר פריז לכיוון בית הכנסת הגדול שברחוב. המשטרה העמידה מחסומים 400 מטר לתוך הרחוב, בדיוק בקו האמצע של רחבת בית הכנסת הגדול.

מאחורי המחסומים התמקמו בהיכון שורה של שוטרים על סוסים, ושתי מכת"זיות בצבצו מאחוריהן – ממתינות לפקודה. למרות שמדובר באחת הדרכים הראשיות ביותר להגיע לכיכר פריז, מרכז ההפגנה, המשטרה אסרה על אנשים להיכנס ולצאת דרך הרחוב, ושלחה אותם לעשות עיקוף של מאות מטרים. ההצדקה שלה הייתה ניסיון למנוע מהמוחים והמוחות לצעוד למרכז העיר.

קצת אחרי עשר בלילה הרעש וההמולה עולים שלב. באופן חד צדדי, וללא כל אזהרה מוקדמת, המשטרה החליטה לצמצם את שטח ההפגנה בכ-50 מטרים. כלומר, להרחיק את המחסומים ברחוב קינג ג'ורג' 50 מטרים לכיוון כיכר פריז.

קו של שוטרים פשוט התחיל לדחוף ללא כל אבחנה תוך כדי הדיפות כאלה ואחרות. שלוש מכות קיבלתי ביד ימין, במיוחד כשניסיתי לבלום קצת את התקדמות השוטרים כדי לאפשר לשתי חברות ולכמה אנשים מבוגרים שהיו לידי ללכת אחורה מבלי שידחפו אותם בכוח. אחרי 20 דקות, כמה עצורים, לא מעט מפגינים חבוטים ובוכים – המשימה הושלמה: הוזזנו 50 מטרים אחורה.

קו שוטרים דחף והדף ללא אבחנה. 3 מכות קיבלתי ביד ימין, כשניסיתי לבלום קצת את התקדמות השוטרים ולאפשר לכמה מבוגרים לסגת מבלי שיידחפו בכוח. אחרי 20 דקות, עצורים, מפגינים חבוטים ובוכים – הושלמה המשימה והוזזנו 50 מטרים אחורה

במשך 20 דקות לאחר מכן הסתובבתי ברחבי ההפגנה בניסיון לאתר איזשהו שוטר בדרגה יחסית בכירה שיסכים לענות לי לשאלה הבאה: מדוע החליטו לשנות את קו ההפגנה ב-50 מטרים למרות שידעו כי הדבר יביא למעצרים, לפצועים ולזעם בקרב המפגינים? לא מדובר בניסיון לפתוח ציר לתנועה. להפך, זהו דווקא האזור עם הכי הרבה פחות תושבים שיכולים אולי להיפגע מהרעש.

 

כמובן שאף שוטר לא טרח להקדיש 10 שניות כדי לנסות לענות לשאלה הלגיטימית הזו. לא ניתנה לנו שום הצדקה מדוע מזיזים את ההפגנה ב-50 מטרים כאשר הדבר יגרום לפגיעה פיזית ומנטלית במפגינים, כשהתועלת מבחינת יכולת המשטרה לבצע את תפקידה שולית יותר מהמשרד לחיזוק קהילתי של אורלי לוי-אבוקסיס.

היה לי מזל, באופן אקראי למדי, האגרופים לא היו חזקים מדי והצלחתי לחמוק מההמולה בלי פגיעה ובלי להיעצר. אבל תחושת הייאוש העמוקה מההתנהלות של המשטרה לא עברה גם יומיים אחר כך. התחושה משלבת בתוכה תסכול, כעס, אכזבה ופחד. למרות שמזמן איני חי באשליות, משהו בחינוך העמוק שקיבלנו עוד בבית הספר – שהמשטרה נועדה כדי להגן עלינו – עוד נשאר בי. לראות את זה מתנפץ כך מול העיניים, ולא בפעם הראשונה, זה קשה.

תחושת הייאוש מהתנהלות המשטרה לא עברה גם יומיים אח"כ. משהו בחינוך העמוק שקיבלנו בביה"ס – שהמשטרה נועדה להגן עלינו – נשאר בי עדיין. לראות את זה מתנפץ מול העינים זה קשה

המשטרה ממשיכה להיכשל במשימתה בליווי ההפגנות בבלפור. הכישלון המרכזי שלה הוא בהיעדר הקבלה כי התפקיד שלה הוא לשמור על זכותם של המפגינים למחות. המשטרה נראית אובדת עצות מול עשרות אלפי אנשים ללא הנהגה מסודרת איתה אפשר לבוא במשא ומתן על אופי ההפגנה. ברגע שאין הנהגה – המשטרה הפסיקה להתייחס לאירוע כאל הפגנה – אלא יותר כמו הפרת סדר.

את הלוגיקה הזו המשטרה וכוחות אכיפת החוק מפעילים שנים כבר נגד החברה הערבית, החברה החרדית ויוצאי אתיופיה. יש קבוצות שההסתברות שהמשטרה תתייחס להפגנה שלהם כאל הפרת סדר עולה ועולה. כרגע – המדיניות הבעייתית הזו, שארגוני החברה האזרחית מוחים עליה כבר שנים – עומדת למבחן באור הזרקורים של המיינסטרים היהודי-חילוני בישראל. במבחן הזה המשטרה מקבלת נכשל.

אנחנו לא המדינה היחידה שמתמודדת עם בעיות של שיטור יתר ומדיניות בעייתית של המשטרה במגע מול אזרחים נורמטיביים. הדרך לשינוי ההתנהלות של המשטרה היא שהמערכת הפוליטית תיקח את המושכות ותקבע את הסטנדרטים שאותם מערכת אכיפת החוק צריכה ליישם בהפגנות.

זהו הבסיס עליו נשענו במכון זולת – לשוויון וזכויות אדם – בנייר המדיניות האופרטיבי שכתבנו בנושא חופש המחאה, בעקבות התנהלות המשטרה בבלפור (http://zulat.org.il/protests/). בין היתר אנחנו מציעים לקבוע בחקיקה ראשית אמות מידה בנוגע לאופן פיזור ההפגנות, קביעת תקנות מסודרות לשימוש באמצעים אגרסיביים כמו מכת"זיות, וניתוק הליך איתור המועמדים למפכ"לות מהדרג הפוליטי.

ברגע שאין הנהגה – המשטרה הפסיקה להתייחס לאירוע כאל הפגנה – אלא יותר כמו הפרת סדר. את הלוגיקה הזו המשטרה וכוחות אכיפת החוק מפעילים כבר שנים נגד החברה הערבית, החברה החרדית ויוצאי אתיופיה

המחוקק חייב להתערב  כדי להזכיר למשטרה שהתפקיד שלה הוא לא להגן על הממשלה – אלא על האזרחים והאזרחיות.

אייל לוריא פרדס, פעיל חברתי ולשעבר יועץ פרלמנטרי לח"כ מיכל רוזין ומס' 2 ברשימת מרצ למועצת העיר ירושלים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 784 מילים
סגירה