לסקר הפגנות זה עניין פתלתל ומורכב. ההפגנה הראשונה בנושא חדש מעניינת את עורכי המהדורה כי היא חדשה ורעננה, וככל שתהיה מקורית כך יאהבו אותה מסקריה יותר. עיתונאים בכל עת, ובתקופה הזו בפרט, מחפשים את השורה התחתונה. כמה היו בהפגנה, למשל.
את התופעה הזו כבר הכירו קודמינו למקצוע. נקדימון רוגל ז"ל, מי שהיה מבכירי רשות השידור, ניסח את המסמך הקרוי על שמו ובו כללי ה"עשה ואל תעשה" של עיתונאי הרדיו והטלוויזיה. במסמך נאמר במפורש שכאשר מסקרים הפגנה, אסור לדווח כמה השתתפו בה אלא להשתמש במילים תיאוריות כמו "קהל רב גדש", או "מיעוט משתתפים" וכו'.
המסמך נכתב בעקבות תלונות רבות של מפגינים, שטענו כי המספר היה גדול הרבה יותר מזה שדווח. הוויכוחים הגיעו לא אחת לבירורים משמעתיים. זה קרה פעם גם כלפיי, כשבהפגנת חרדים ציטטתי את קצין המשטרה שנתן לי את המידע על מספר המפגינים. כעסתי מאוד אז, אבל כעבור שנים הבנתי את הבעייתיות הנובעת מסיקור הפגנות. עד כמה אני העיתונאי מסקר ועד כמה אני הופך להיות גורם משפיע, שחקן פעיל בהפגנה.
גם אני הוזמנתי פעם לבירור משמעתי כשבהפגנת חרדים ציטטתי מידע על מס' המפגינים מקצין המשטרה. כעסתי, אבל כעבור שנים הבנתי את הבעייתיות. עד כמה אני עיתונאי מסקר ועד כמה הופך לגורם משפיע, שחקן פעיל בהפגנה
היום השיח האתי נדם. העיתונאים רוצים להתבלט, להיות במרכז הפריים כשמצלמים את ההפגנה. אם רואים אותי במרכז ומישהו יקרא קריאות גנאי, סימן שהצלחתי במשימה. אני במרכז הפריים ובמהרה אהפוך לשית הרשת. אם לא די בכך, כתבי השטח בעיתונות הממוסדת מנסים להתחרות בעיתונות העצמאית שמשדרת בלייבים בפייסבוק, בעוד שאלה הממוסדים צריכים להמתין בסבלנות עד שיעברו אליהם בשידור חי.
כן, העיתונות הממוסדת מנסה לחדש ולהתחדש ולא לחזור עם אותם המראות מאותן הפגנות, המפגינים מבינים זאת היטב ומנסים לחדש. המפגינים והעיתונאים נמצאים במרוץ על העיניים והאוזניים ובעיקר על הסקרנות של האזרחים. משימה מורכבת ולא פשוטה.
ובתוך המערכת המורכבת הזאת אנחנו נתקלים בז'אנר חדש. כשהתחלתי את עבודתי כעיתונאי היו מספר ביטויים מקובלים שנועדו לבדל את העיתונאים הרציניים מאלה השטחיים. היטיב לבטא זאת דן עומר ז"ל, עיתונאי משובח, שכינה אותם "כתבלבים". כתבים שמדווחים מילה במילה כאילו היו דוברים של הממשלה או הגופים האחרים. והיו הכתבות על אתרים נפלאים בחו"ל, שנכתבו על ידי מיטב העיתונאים אשר נשלחו לאתרי נופש כאלה ואחרים, ובשולי הדיווח היה כתוב באותיות קטנות שהעיתונאי ביקר באתר על חשבון המזמין. היום קוראים לזה גילוי נאות. אך היום כבר קשה להבדיל בין צורות הדיווח, ודומה שהמונח שהזכרתי הוא גישת העבודה המקובלת בתקשורת הממוסדת.
כתבי השטח בעיתונות הממוסדת מנסים להתחרות בעיתונות העצמאית שמשדרת בלייבים בפייסבוק, בעוד שאלה הממוסדים צריכים להמתין בסבלנות עד שיעברו אליהם בשידור חי
נקודה נוספת עולה בראשי כשאני צופה בכתבי ובכתבות הערוצים החרוצים והחרוצות אורזים מזוודה וטסים לחו"ל בלי מורא, כדי להראות לנו כמה טוב יכול להיות לנו אם גם אנחנו נארוז את מטלטלנו בדרך לחו"ל. אני מאמין שאלו יוזמות מערכת. מערכת שההפגנות כבר לא מרגשות אותה וכך גם הסיפורים על שמונה מאות אלף המובטלים. אפילו קורבנות הקורונה לא זוכים כמעט לסיקור כי זה כבר לא חדשות, כשמשווים לתמונות מדובאי ואפשרויות הנופש בסודאן.
דובאי תפתח שעריה לראשונה בפני נופשים ישראלים • @liorvero עם כל הפרטים >> https://t.co/XCveVpij0D pic.twitter.com/PnHcXXyO6X
— חדשות 13 (@newsisrael13) November 11, 2019
12 עושים עכשיו אייטם כמה תעלה לזוג חופשה בסודאן.
SHOOT ME NOW.
— Gil Solomon (@Soloph0ne) August 19, 2020
כפי שציינתי, סיקור אתרי נופש בעולם הוא לא חדש, אבל היום, במצב המשק המשברי הנוכחי, הוא מנקר עיניים. לא ברור לי, האם העיתונאים והעיתונאיות, שמתפרנסים בכבוד (ואני מקווה שיהיה כך גם להבא) מבינים מה זה לחיות במשפחת צעירה שאיבדה את מקורות ההכנסה שלה? האם הם מצפים שכל אלה שהפכו לקשי-יום יקנו כרטיסי טיסה באשראי? בהתחייבות להחזיר את הכסף עד השקל האחרון? האם האמונים על הדיווח החדשותי מבינים שבדרך זו הם משרתים את אלה שרוצים למחוק את הקורונה ונזקיה הבריאותיים והכלכליים בטיפקס, או באמצעי דיגיטלי כזה או אחר? האם הם חושבים שהכתבה המפונפנת שהעלו לאוויר נחוצה לנו?
כן, הם בטוחים שזה "מגניב" וממשיכים במשימה. פחות דיווחי קורונה ויותר המלצות לטיולים בחו"ל. במו ידיהם הם גורמים לנו לעבור לרשתות החברתיות, שם מתנהלים החיים האמיתיים. שם אנחנו נחשפים להפגנות, למריבות בין עיתונאים, ולמסע התעמולה האינסופי של ראש הממשלה ותומכיו.
במצב המשק המשברי הנוכחי סיקור אתרי נופש בעולם הוא מנקר עיניים. האם העיתונאים המתפרנסים בכבוד (ואני מקווה שיהיה כך גם להבא) מבינים מה זה לאבד את מקורות ההכנסה? האם לדעתם הכתבה המפונפנת שהעלו לאוויר נחוצה לנו?
אז כעת, אני. שקוע בסלולרי, מתענה מהחיים הוירטואליים שמכים בלי רחם, וכשמתעייף מביט למעלה לשמים הכחולים. אלה שאני ועוד רבים מאזרחי ישראל יכולים לראות מבלי להסתכן בהדבקות מנגיף הקורונה. את הטיסות לחו"ל וחזרה נשאיר לעיתונאים החרוצים ולאברכים שרוצים לבוא ארצה למרות שאינם ציוניים. נשאיר להם את הטיסות, ונצרוך מידע בצורה ביקורתית. נלמד מתי ואיך אפשר לתת אמון במידע שמתפרסם.
התקשורת היתה מאז ומתמיד רוויה יצרים, אגו וחתירה אל הסנסציה. כעיתונאי צעיר למדו אותי שכלב שנשך בן אדם זה לא סיפור עיתונאי אבל הסיפור הופך להיות סיפור מעניין כשאדם נשך כלב. אך באותה מידה סופר על הכתב הצעיר שנשלח לסקר חתונה וחזר למערכת בידיים ריקות, כי לדבריו החתונה בוטלה. סיפור שנועד ללמד את העיתונאים הצעירים שגם אם השתנה משהו, כדאי לבחון את הסיפור העיתונאי ולא למהר ולהכניסו למגרה.
סיקור של אתרי נופש, כשלאזרחים רבים כל כך אין מקורות הכנסה, הוא בעייתי. למרות שיש בו עניין וחשיבות – סיקור כזה הוא בעייתי מבחינה מוסרית ומבטא את התעלמות התקשורת הממוסדת מכאבי הציבור ומהסיפורים של החברה האזרחית.
מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם