דווקא כשפניו דבוקות למדרכה הירושלמית במוצאי שבת שעברה, שני שוטרי יס"מ מרתקים אותו לרצפה, וברך של שוטר יס"מ שלישי מוחצת את צווארו בעוצמה, ירדה על אבי קדיש שלווה מפתיעה. בתוך המצוקה הפיזית שנכפתה עליו, הוא ראה בצורה צלולה לחלוטין את הסיטואציה האלימה שאליה נקלע בלי כוונה. והוא ידע בדיוק מה עליו לעשות מעכשיו.

"אמנם חטפתי בומבה רצינית והייתי בהלם. שמו לי ברך על הצוואר. שניים התיישבו לי על הגב ואזקו אותי. וברגע הזה, בעשיריות השנייה האלה, ירד עלי שקט כזה, כמו מדיטציה, וחשבתי שמפה והלאה ברור לי מה הולך לקרות. חשבתי, 'אני אולי הסתבכתי, אבל מישהו בצד השני עשה טעות ענקית'. זה היה ברור לי לגמרי. בתוך כל הבלגאן הזה חשבתי שאלוהים שלח לי הזדמנות.

אבי קדיש נעצר על ידי המשטרה במחאה בירושלים, ב-22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"שתבין, עד אותו רגע בכלל לא הייתי בעניין. לא חיפשתי את זה. לא רציתי את זה. ופתאום אלוהים החזיר את הכדור למגרש שלי. שוב. וידעתי שמעכשיו זו האחריות שלי לשחק כמו שצריך. וחשבתי לעצמי: אם הכדור במגרש שלי – אני חובט בו. אני לא בורח ליציע. ובעיקר, הבנתי את האחריות שמוטלת עלי כאדם בוגר כלפי הצעירים שהיו שם. אמרתי לעצמי – עד עכשיו הבמה הייתה שלהם. הם לקחו אחריות. הם נלחמים. עכשיו הגיע הרגע שלי לתרום ולתת להם גב".

ואת כל זה אתה חושב בזמן שהפרצוף שלך דבוק לרצפה ויש לך רגל של שוטר יס"מ על הצוואר?
"לגמרי. מייד. הבנתי מייד שזו הזדמנות ענקית, ושאני אהיה פושע אם אני אמעל בתפקיד שלי. ומאותו רגע נהגתי אחרת. כל ההתנהגות שלי, גם במשטרה וגם כשהייתי בין העצורים, הייתה שונה. הייתי קר-רוח לחלוטין. מודע מאוד למה שקורה. הדבר שהכי פחדתי ממנו באותו זמן היה שאיזה קצין יגיע, יראה שאני מבוגר בהרבה מרוב החבר'ה שם, וייתן הוראה לשחרר אותי. זה הפוך ממה שבטח הייתי צריך לחשוב. אבל לא שחררו אותי. העלו אותי לאוטו הגדול של העצורים".

"הבנתי את האחריות שמוטלת עלי כאדם בוגר כלפי הצעירים שהיו שם. אמרתי לעצמי – עד עכשיו הבמה הייתה שלהם. הם לקחו אחריות. הם נלחמים. עכשיו הגיע הרגע שלי לתרום ולתת להם גב"

בדיווחים על מעצרו של קדיש בכל כלי התקשורת, צוין גילו, 68, ודרגתו הצבאית – אלוף משנה במילואים. פרט אחד פספסו כולם: קדיש הוא האיש שאחראי לסיסמה "מושחתים נמאסתם".

לפני שלושים שנה, בתחילת 1990, הוביל קדיש תנועת מחאה המונית לשינוי שיטת הממשל, שתרמה תרומה לא מבוטלת לכניסתו הראשונה של בנימין נתניהו למעון ראש הממשלה בבלפור. הוא היה דפני ליף עשרים שנה לפני שליף נטעה אוהל בשדרות רוטשילד. כמוה, הוא הגיח אל הזירה הציבורית משום מקום ותוך זמן קצר הוציא רבבות לכיכר.

אבי קדיש באפריל 1990 מככב בידיעות אחרונות

אם היה רוצה, היה יכול אז לדלג מהמחאה ברחובות היישר למשכן הכנסת. חיזרו אחריו מכל המפלגות. הוא נראה אז נכס פוליטי. בעיתוני התקופה כתבו עליו "מנהיג נולד" והשוו אותו למוטי אשכנזי, מנהיג המחאה נגד גולדה מאיר אחרי מלחמת יום כיפור. אבל קדיש הבין שהזירה הציבורית לא בשבילו וחזר אל האלמוניות.

המחאה שקדיש הוציא לרחובות ובהמשך הביא גם לתוך משכן הכנסת, הובילה לשינוי שיטת הממשל בישראל ולחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. החוק שאחד מגדולי תומכיו, פוליטיקאי צעיר ומבטיח בשם בנימין נתניהו, נכנס בזכותו אל מעון ראש הממשלה בגיל 47. עכשיו קדיש מפגין כדי שנתניהו ייצא משם. הסיסמה "מושחתים נמאסתם" עדיין בתוקף.

"הפרעתי לסוס ולחמור שרוכב עליו"

בדרך לתחנת המשטרה מוריה קדיש החל לתכנן את צעדיו הבאים. "כל הצעירים העצורים דיברו על זה שזה לא נורא – חותמים על צו הרחקה לשבועיים ומשתחררים. הם לא התרגשו בכלל. ואני חשבתי לעצמי, מה זאת אומרת צו הרחקה? לא מוכן שירחיקו אותי. זכותי להפגין. לא תקפתי. לא עשיתי שום דבר שאסור לאזרח מהשורה לעשות. לא חותם.

"ואז אמרתי בשקט באוטובוס 'אני לא חותם'. ולמרות שאמרתי את זה בשקט, ובאוטובוס הייתה מהומה גדולה, המילים שלי ישר הדליקו את כל הצעירים. אולי כי הייתי העצור המבוגר באוטובוס.

המשטרה מובילה מפגינים לזינזנה בירושלים במהלך ההפגנות שם (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"הם התחילו לשאול, 'מה זאת אומרת אתה לא חותם? אתה מציע לנו לא לחתום?'. אמרתי, 'אני לא מציע לכם לא לחתום. אמרתי רק שאני לא חותם'. אז הם אמרו לי, 'אבל אם לא תחתום אתה תיעצר, כי אחרת משחררים'. אמרתי 'נכון, אז אני אעצר. מבחינתי זה עניין עקרוני'. היה שם בחור מ'קריים מיניסטר' שהתחיל לטחון לי את המוח מה קורה במעצרים. אבל בשלב הזה כבר הייתי מאוד מאוד שקט. היה לי ברור מה הולך לקרות. והיה לי ברור מה אני הולך לעשות.

"אז לקחו אותי לכל הטקס של המשטרה. לקחו ממני טביעות אצבעות, ביליתי שם כמה שעות טובות בהמתנות ובצילומים. אני חייב להגיד שבשלב הזה רוב השוטרים היו אדיבים ונחמדים. זו ממש לא הייתה טראומה. כשהשוטרים לא בחמת זעם, גם באוטובוס וגם בתחנה, הם התנהגו כמו שצריך. כיבדו את האנשים. הציעו מים. מי שרצה ללכת לשירותים, ליוו אותו. בניגוד למה שהיה ברחוב, היו בסדר גמור. יש להם עבודה מחורבנת, כפויית טובה, באמצע הלילה, והם היו ממש בסדר.

"ואז אמרו לי – אתה צריך להמתין לחקירה. אתה רוצה להתייעץ עם עורך דין? הייתה שם עו"ד לאה צמל, וכל החבר'ה הצעירים התגודדו סביבה. היא הייתה שם לבד, באמצע הלילה. באה לעזור לעצורים בהתנדבות. אמרתי 'מצטער, איתה אני לא רוצה להתייעץ. אני לא רוצה שהיא תהיה חתומה על הטפסים שלי"'.

וואלה? למה?
"כי היא אנטי ציונית. אני מכבד כל אחד, אבל אני לא צריך שליד השם שלי תתנוסס חתימה של לאה צמל. לא רציתי להתייעץ איתה ובטח לא רציתי שהיא זו שתייצג אותי בבית המשפט. לא רציתי את זה, למרות שבסוף הודיתי לה על תרומתה ועזרתה לאנשים. היא אישה קטנה וחמודה ולא פגשתי אותה בימי חיי. אבל היא מגינה על הרוצחים הכי נתעבים, רוצחים פוליטיים, ואני לא מוכן לשתף עם זה פעולה.

גונן בן יצחק נשכב מתחת למכתז"ית בהפגנה בבלפור (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש 90)

"באחת או בשתיים בלילה גונן (עו"ד גונן בן יצחק) הופיע, לא הכרתי אותו קודם, ואמרתי שאני מוכן שהוא ייצג אותי. הוא אמר לי 'הם יבקשו ממך לחתום על צו הרחקה, ואתה צריך להחליט אם אתה מוכן או לא'. אמרתי לו שאני מתכוון לא לחתום, והסתכלתי עליו, לראות אם זה בסדר מבחינתו. ידעתי שהוא לא רק עורך דין אלא גם תומך במחאה ורציתי לוודא שהחלטה כזו טובה למחאה. הוא רק סימן לי עם הראש והבנתי שזה בסדר.

"אחרי שעה הגיע חוקר. הוא האשים אותי בהפרת סדר ציבורי והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הופתעתי לטובה. כי אמנם רציתי שהאירוע ימשיך להתגלגל, אבל גם קצת פחדתי שיאשימו אותי בתקיפת שוטר. חששתי שאם הם יעשו את זה ואני אכחיש, זה יהיה מצב של מילה מול מילה. לשמחתי זה לא קרה.

"כשהוא האשים אותי שהפרעתי לשוטר במילוי תפקידו סיפרתי לו מה קרה, סיפרתי לו שהגנתי בגופי על אישה ששוטר רכוב על סוס תקף אותה. ואמרתי לו שהפרעתי לסוס ולחמור שרוכב עליו במילוי תפקידם. הוא אמר לי בטון מאיים כזה 'אני אצטט אותך!'. אמרתי לו, 'עזוב, אני לא מכיר את האיש. אז בוא נגיד שהפרעתי לסוס ולפרש במילוי תפקידם'.

המשטרה מפגנה את המפגינים בירושלים עם סוסים (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"על הבוקר התייצבתי במגרש הרוסים, וחיכינו שם עד הצהריים. בינתיים הגיעו כל אמצעי התקשורת, וכצפוי התלבשו עלי. אז עוד לא ידעתי מה יהיה פסק הדין (קדיש שוחרר בהמשך בלי תנאים מגבילים – א.ב.ד) אז אמרתי להם שאני מקווה שהשופט או השופטת יקשיבו לי, אבל אני לא מתכוון להרחיק את עצמי מהזכות להפגין מול בלפור.

"להפתעתי, אף אחד מהעיתונאים שהיו שם, המבוגרים והצעירים, כולל עמליה דואק שאותה זיהיתי, לא שאל מילה על העבר שלי. הם בכלל לא חיברו אותי לעבר שלי. הם לא ידעו על זה שום דבר. כולם התחברו לזה שאני אלוף משנה במילואים שהשד יודע מאיפה זה הגיע אליהם. וכמובן לגיל שלי. עצור בן 68. כנראה למדו את זה מהטוויטר.

"להפתעתי, אף אחד מהעיתונאים שהיו שם, המבוגרים והצעירים, כולל עמליה דואק שאותה זיהיתי, לא שאל מילה על העבר שלי. הם בכלל לא חיברו אותי לעבר שלי. הם לא ידעו על זה שום דבר"

"הם רק רצו שאני אספר להם על האלימות המשטרתית. גם על ביבי הם לא שאלו שום דבר. אמרתי להם, 'אני לא באתי להפגין נגד המשטרה. אין לי שום דבר נגד המשטרה. באתי להפגין נגד ביבי'. אבל כל מה שעניין את העיתונאים זה הסיפור על אלימות משטרתית נגד אלוף מישנה במילואים בן 68. זהו".

אפילו לא שאלה אחת על העבר?
"לא. הם לא שאלו, ואני לא אמרתי. לא רציתי להתחיל לספר להם את זה מיוזמתי. וראיתי שאף אחד לא מחבר אותי לכלום. הבנתי שהם פשוט לא יודעים".

הכתבה של אמיר בן-דוד על אבי קדיש במקומון "תל אביב" ב-1990

"אז הייתה נכלוליות של מאחורי הקלעים"

גם בתחילת 1990, המערכת הפוליטית הישראלית נראתה משותקת. שמעון פרס הוביל את התרגיל המסריח הכושל. מאחורי הקלעים נחתמו בסתר הסכמים פוליטיים שנראו לרבים שערורייתיים. בכינוס מרכז הליכוד נערך ליל המיקרופונים הזכור לשמצה. בציבור פשטה תחושת מיאוס עמוקה מהמערכת הפוליטית שנראתה מסואבת ומנותקת. קדיש, שהיה אז אבא צעיר, בן 38, עבד במרכז לטכנולוגיה חינוכית, וכמו רבים מחבריו, הסתובב מתוסכל וכועס.

"היתה אווירה נכלולית", הוא משחזר. "היום זה בראש חוצות. אז הייתה נכלוליות של מאחורי הקלעים. כל מיני הסכמים פוליטיים שאף אחד לא ידע מה יש בהם. זה היה אז יום יום – כמו עכשיו עם הליכוד וכחול-לבן – כל יום איזה נכלול חדש. זה היה מתיש כבר. ולא הצליחו להקים ממשלה. ממש תופעה דומה לעכשיו. זה היה סיאוב שהלך והתפתח. וזה גרר תסכול מאוד גדול, במיוחד אצלנו, החילונים, מעמד הביניים.

"היום זה בראש חוצות. אז הייתה נכלוליות של מאחורי הקלעים. כל מיני הסכמים פוליטיים שאף אחד לא ידע מה יש בהם. זה היה אז יום יום – כמו עכשיו עם הליכוד וכחול-לבן – כל יום איזה נכלול חדש"

"אני חושב שזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן נחשפנו לתלות של המערכת הפוליטית בחרדים. מה שאותי פיצץ אז, זה כשעלו לרגל לרב שך לשמוע במי הוא תומך והרב שך דיבר על הקיבוצניקים שאוכלים שפנים, והסיקו מזה שהוא אומר שאסור לתמוך בשמאל.

הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר שך בהיכל הספורט יד אליהו ב-1990 (צילום: משה שי/פלאש90)

"עכשיו, אני בכלל לא הייתי איש שמאל. אני באתי בכלל מהימין. כמו כל נער התחלתי בקצה, הצבעתי ל'התחיה', ולאט לאט כשהתבגרתי, הלכתי והתמתנתי. אבל הייתי תמיד איש ימין. ימין רך. התחושה שלנו הייתה שאנחנו הולכים לצבא, עובדים, משלמים מסים, ובסוף הם אלה שקובעים הכול. וההסכמים הקואליציוניים אז נסגרו מתחת לשולחן והתגלו רק מאוחר יותר.

"יום אחד באתי לעבודה ואחד העובדים שלי – שחר בן-מאיר (לימים עורך דין המתמחה בעתירות חוקתיות, א.ב.ד) – אמר לי 'אבי, אי אפשר להמשיך ככה, מה עושים?'. התחלנו לדבר והחלטנו שנעלה לירושלים להפגין. ככה. ספונטני לגמרי.

"נסענו לירושלים ובדרך אמרנו לעצמנו 'איפה בירושלים?', ואז – תאמין לי – אפילו לא ידעתי איפה הכנסת. לא היה ווייז, כמובן. לא ידענו איך מגיעים לשם בכלל. עצרנו בדרך, קנינו בריסטולים באיזשהו מקום בירושלים, שאלנו איך מגיעים לכנסת, והמוכר בחנות אמר לנו 'תלכו לגן הוורדים, כי זה המקום הכי קרוב'.

"כשהגענו לגן הוורדים פתחנו את הבריסטולים ושאלנו את עצמנו, מה כותבים, קיבינימט? לא חשבנו על זה עד אז. מה אנחנו רוצים להגיד? למה באנו? ואז כתבתי, בלי לחשוב על זה שניה לפני זה: 'מושחתים, נמאסתם'".

הפגנת הרבבות בכיכר מלכי ישראל ב-8 באפריל 1990, בעיתון מעריב (צילום: מעריב)

שני החברים מהמרכז לטכנולוגיה חינוכית ישבו לבד על המדשאה הריקה ושבתו רעב תחת השלט "מושחתים נמאסתם" בלי שאף אחד שם אליהם לב.

"כשהגענו לגן הוורדים פתחנו את הבריסטולים ושאלנו את עצמנו, מה כותבים, קיבינימט? לא חשבנו על זה עד אז. מה אנחנו רוצים להגיד? למה באנו? ואז כתבתי, בלי לחשוב על זה שניה לפני זה: 'מושחתים, נמאסתם'"

"ישבנו שם יומיים-שלושה, ירד גשם זלעפות, היה קור אימים, ואף אחד לא הגיע חוץ מההורים שלנו וכמה חברים ששמעו שאנחנו שם. לא היה אז סלולרי הרי. כל אלה שהגיעו לבקר אותנו אמרו, 'אוקיי… מיציתם? עשיתם את שלכם, כל הכבוד'. היינו קפואים שנינו, בקצה המדשאה הענקית, ואף אחד לא הסתכל עלינו בכלל.

"בפועל הסתבר שזה בכלל מאוד רחוק מהכנסת. ראינו מרחוק את המכוניות של חברי הכנסת עוברות אבל אף אחד לא הסתכל לכיוון שלנו. לא קרה כלום. הם לא ידעו בכלל שאנחנו שם. לא היה שום סיקור. ואנחנו גם לא יזמנו שום דבר. בכלל לא ידענו מה עושים".

השינוי התחיל כשאל שני המוחים הצטרף דוד מי-טל, אלוף משנה במילואים ואביו של סא"ל אמיר מי-טל שנפל כשנה קודם לכן בפעולת צה"ל בנועיימה שבלבנון.

שחר בן-מאיר היה חבר של אמיר מי-טל. הם למדו יחד בפנימייה הצבאית. אחרי שאמיר נפל, הוא המשיך לבקר את הוריו השכולים. וכשדוד מי-טל – לימים יו"ר "יד לבנים" – שמע שבן-מאיר שובת רעב, הוא התייצב בגן הוורדים והודיע שהוא מצטרף לשביתת הרעב. קדיש ובן-מאיר ידעו שזה האקס-פקטור שהם חיכו לו.

עו"ד שחר בן מאיר כיום (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ביום שישי בערב כתב רשות השידור יגאל גורן הכין כתבה קצרה על המוחים ליומן השבוע של ערוץ 1, שעוד היה אז הערוץ היחיד. למחרת החל זרזיף של מבקרים, שיילך ויהפוך תוך ימים לנחשול.

גם אני הצטרפתי אז אל המוחים. ישנתי איתם במאהל שלושה ימים, לצורך כתבה על המחאה שפרסמתי אז בעיתון "תל אביב" של ידיעות אחרונות. למאהל הגיעה גם רעיה הרניק, אמו השכולה של גוני הרניק ז"ל שנפל בקרב על הבופור. "כששמעתי את הרב שך", היא אמרה לי אז, "הרגשתי שאני לא רוצה שיגידו יותר קדיש באזכרות לגוני".

"לאט לאט המדשאה נמלאה", קדיש נזכר. "מאות ואלפי אנשים. זה היה מדהים. אז התיישבתי לכתוב את העצומה. הבנתי שאנחנו חייבים עוד מסר חוץ מ'מושחתים נמאסתם'. חיפשתי מסר פרקטי. ככה הגעתי לקריאה לשינוי שיטת הממשל. אם היית מחזיר אותי 72 שעות לפני שכתבתי את זה, והיית מענה אותי, לא הייתי יודע להגיד לך מילה אינטליגנטית על שינוי שיטת הממשל. בכלל לא חשבתי על זה עד אז. אם היית מסב את תשומת ליבי להצעה כזו, הייתי מסביר לך למה לא.

"לאט לאט המדשאה נמלאה. אלפי אנשים. זה היה מדהים. אז התיישבתי לכתוב את העצומה. הבנתי שאנחנו חייבים עוד מסר חוץ מ'מושחתים נמאסתם'. חיפשתי מסר פרקטי. ככה הגעתי לקריאה לשינוי שיטת הממשל"

"מה שקרה זה, שבמהלך שביתת הרעב התחלתי להבין את האחריות שמוטלת על כתפי. הבנתי שאם רוצים למנף את זה צריך לקחת את זה למקום שיש בו תכלית מעשית ולא רק הבעה של זעם או גועל נפש או מחאה. ומתוך המחשבה על מה התכלית, חשבתי שהמחאה שלנו לא צריכה להיות פרסונלית או קצרת טווח. חשבתי שהמחאה צריכה להיות מערכתית.

גזיר עיתון מידיעות אחרונות: ראש עיריית ירושלים טדי קולק (במרכז) מגיע לבקר את מאהל המחאה של אבי קדיש (ראשון משמאל). לימינו של קדיש, העיתונאי הצעיר מעיתון "תל אביב", אמיר בן-דוד

"אנחנו חשבנו אז שאחת הבעיות הגדולות היא שהשלטון חלש ולכן צריך לחזק את המעמד של ראש הממשלה. חשבנו שזו אחת הבעיות המרכזיות של המדינה. בגלל זה הרבה אנשי שמאל התנגדו לנו. הם נרתעו מהמילים האלה, 'מנהיג חזק', שמבחינתם היה להן ריח פשיסטי".

נתניהו מציע הצעה שמוטב לסרב לה

קדיש לא הגיע לרעיונות האלה לבדו. הם כבר התגלגלו אז זמן-מה, בעיקר אצל אנשי אקדמיה ופוליטיקאים מהאגף הליברלי, כמו אוריאל רייכמן ואמנון רובינשטיין. הם הבינו שהמחאה האזרחית היא הרוח הגבית שהם חיכו לה כדי לקדם את הרעיונות שלהם, והצליחו לשכנע את קדיש לרתום את שביתת הרעב למאבקם.

"הם באו עם הרעיונות האלה והעמיקו כדי להסביר לי את הזיקה בין הפתרון שלהם, שינוי שיטת הממשל, לבין החוליים שבשמם אנחנו התחלנו לשבות רעב", אומר קדיש.

"כמה ימים אחריהם הגיע למאהל שלנו בחור ג'ינג'י, אליעד שרגא, שאני מודה שכבר אז לא אהבתי אותו – הוא מיד זיהה שהוא צריך לייצר לעצמו מקום משלו, כדי לא להיבלע במחאה הכללית שלנו, והלך לשבות מול בית הנשיא. ומשם הוא הקים את התנועה לאיכות השלטון שפועלת עד היום".

אליעד שרגא (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

גם פוליטיקאים התחילו להגיע, בתקווה לדיבידנד פוליטי מהמחאה. "רפול הגיע, הוריד נעליים והודיע 'אני נשאר כאן איתכם'. זה היה מאוד חשוב לנו, כי הוא סימל אז את היושר ואת האאוטסיידריות למערכת הפוליטית הרגילה. והנשיא חיים הרצוג גם נכנס לתמונה, והזמין אותנו אליו. הוא ואשתו אורה הסכימו לעשות בייביסיטר לבן שלי, אורי, שהיה אז תינוק בן שנה וחצי. כשאני נעצרתי בהפגנה במוצאי שבת, אורי נפצע על ידי שוטרים והגיע לבית חולים.

"הרצוג התחייב אז בפנינו שהוא יקים ועדה נשיאותית לבדיקת שיטת הממשל, שכמובן לא קמה בסוף. ובגלל ההתחייבות שלו, הסכמנו בסוף להפסיק את שביתת הרעב.

"אבל עוד קודם, בזמן שביתת הרעב, יצחק שמיר – שהיה אז ראש ממשלה – קבע איתנו פגישה. אני מודה שאז לא הבנתי בדיוק את גודל האירוע. היום אני מבין שיכול להיות שהוא נפגש איתנו כדי לתמרן אותנו. אז לא הבנתי את זה. בסוף האירוע הזה התפקשש, בגלל דוד מי-טל, שהתפרץ על שמיר ללא שום הכנה ורקע, ועשה את הדבר שאב שכול עושה, ומשאיר אותך בלי אוויר".

"יצחק שמיר – שהיה אז ראש ממשלה – קבע איתנו פגישה. אני מודה שאז לא הבנתי בדיוק את גודל האירוע. היום אני מבין שיכול להיות שהוא נפגש איתנו כדי לתמרן אותנו. אז לא הבנתי את זה"

האשים את ראש הממשלה במוות של הבן שלו?
"כן. זו הייתה טעות אסטרטגית, כמובן. כי שמיר זימן אותנו אליו ללשכה בשקט ואמר 'חבר'ה, תקשיבו, אני רוצה להיפגש ולהבין מה אני יכול לעשות למענכם'".

אבי קדיש (משמאל) בפגישה עם יצחק שמיר ב-24 ביוני 1990 (צילום: לע"מ)

שזה התרגיל שראשי ממשלה עושים תמיד למפגינים כשההפגנות תופסות תאוצה.
"יכול להיות שהוא התכוון לנפנף אותנו. התכוננתי לזה כמיטב יכולתי. אבל אז דוד מי-טל התפרץ שם, היינו אז בתוך שביתת הרעב, זה כנראה גם היה חלק מהסיפור. וזה היה מכמיר לב מצד אחד וגם מביך ברמות מטורפות.

"שמיר, שהיה מפורסם בפני הספינקס שלו, ראית איך יורד לו הצבע מהפנים. הוא כמובן נאטם מיד. אני משוכנע שהוא חשב 'אלה משוגעים, אי אפשר לעשות איתם עסקים'. השד יודע מה עבר לו בראש. זה סגר את הערוץ לעבוד מולו על הצעת חוק ספציפית".

שביתת הרעב הסתיימה בהפגנת המונים בכיכר מלכי ישראל – היום כיכר רבין – בתל אביב. "אמרו שהיו שם יותר אנשים מאשר בהפגנה הגדולה נגד סברה ושתילה", נזכר קדיש.

כמה דקות לפני שעלה לנאום מול הרבבות שחיכו למוצא פיו בכיכר, קדיש הקיא את נשמתו בלשכתו של ראש עיריית תל-אביב אז, שלמה להט, שהיה אחד מגדולי התומכים במחאה. הוא הצליח לגרור את עצמו לכיור ליד הלשכה, גופו התעוות מכאבים אחרי הימים הרבים של שביתת הרעב, וקיבתו הריקה הפיקה רק מים ירקרקים-עכורים. הוא הצליח להתגבר על התקף הפאניקה ונאם נאום סוחף, נגד הסיאוב במערכת הפוליטית.

הסיקור ב"ידיעות אחרונות" אחרי הפגנת הרבבות בכיכר מלכי ישראל, ב-8 באפריל 1990

אחרי ההפגנה הלך עם אשתו וכמה מחבריו לפאב התל אביבי "אמצע הדרך", שהיה אז פופולרי, וקטע 11 ימים רצופים של שביתת רעב עם חתיכת גבינה, דג קטן ומעט צ'יפס. והרגיש שהוא מתמלא בתחושת ריקנות מעיקה.

היית אז גבר צעיר, יפה, מרשים. כוכב עולה עם הביוגרפיה הנכונה. לא חיזרו אחריך מכל עבר?
"מלא. בלי סוף. כולם. היו הצעות מפה ועד הודעה חדשה. ברמה האישית – מביבי ועד יצחק רבין. אבל אני חייב להגיד שהיה לי נורא קל לסרב. ביבי היה אז 'התקווה הלבנה הגדולה'. היו אז נסיכי הליכוד והוא היה זה שבא מאחורה כדי לעקוף אותם. נפגשנו בבית קפה על הפינה מול הבימה בתל אביב. הוא פרש באוזניי את משנתו ואמונתו, שמה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון.

"הוא תמך מאוד בחוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה. זה לא היה חדש לי, כי הוא התבטא על זה בכל מקום. הרי הוא היה היחיד בליכוד שתמך בחוק הזה. כל הנסיכים התיישרו עם שמיר והצביעו נגד. ביבי היה היחיד שהצביע בעד, והוא כנראה ידע למה.

יש דברים שאינם משתנים: בנימין נתניהו, עם מפה ביד, מופיע באו"ם כסגן שר החוץ, ב-25 במאי 1990 (צילום: AP Photo/Lionel Cironneau)

"בפגישה איתי הוא דיבר הרבה ולא הקשיב בכלל. ובסופו של דבר הרושם שהוא השאיר אצלי היה רע מאוד. אני אולי לא מבין הרבה בפוליטיקה, אבל האינסטינקטים שלי טובים ואני מבין, אני חושב, ביושרה. ההצעה שהוא הציע לי שם, למרות שהיא הייתה לכאורה לגיטימית לחלוטין, הרתיעה אותי. הוא הציע לי 'בוא נעבוד ביחד'. אמרתי לו, 'אבל תקשיב, אני חוזר לעבודה שלי'. הוא אמר לי, 'אין לך מה לדאוג לעבודה. אני אסדר לך את זה'.

"מה שהדליק אצלי מיד את כל הנורות האדומות היה שהוא אמר שהוא יארגן לי פגישה עם מישהו – לא משנה מי, אני מעדיף לא להגיד, איש עשיר, בכיר, תעשיין, שביבי הפגיש אותי איתו – והוא היה אמור לסדר לי משכורת. הייתי אמור כאילו לעבוד אצלו באיזושהי חברה, לקבל משכורת, אבל בפועל לעזור לביבי. באותו רגע אמרתי לעצמי, תיזהר – זה קן נחשים".

"מה שהדליק אצלי מיד את כל הנורות האדומות היה שביבי אמר שהוא יארגן לי פגישה עם מישהו – לא משנה מי, אני מעדיף לא להגיד – והוא היה אמור לסדר לי משכורת. כאילו לעבוד אצלו, אבל בפועל לעזור לביבי"

לא עצרת אפילו לרגע לחשוב על ההצעה שלו? זה גם יכול להיות מפתה.
"זה לא לקח לי אפילו שלוש שניות. מבחינתי זה היה דגל שחור".

אגב, מי שילם על הפגישה בבית הקפה? זו תמיד שאלה שעולה בקשר לפגישות של ביבי.
"בכל פעם שאני מספר לאנשים את הסיפור הזה, זו השאלה שהם שואלים אותי. האמת, אני לא מסוגל לענות על זה. אני נוטה לא לעסוק בפרטים קטנים ולא לזכור פרטים קטנים. וזה לא לזכותי. אני נוטה לחשוב שאני שילמתי, אני כמעט בטוח. מה שמדהים זה שכל הזמן שואלים אותי על זה.

"היום אני מבין שביבי ראה בי אז בסך הכול כלי, שישרת את האינטרסים שלו. אני לא יודע אם הוא התכוון להשתמש ולזרוק. אבל להשתמש הוא בוודאי התכוון. את זה הבנתי מייד. ואני לא אוהב שמשתמשים בי. אני לא אוהב להיות פיון. ובעיקר – אני מזהה מרחוק נכלוליות, ואני לא במגרש הזה. ברגע שהוא התחיל לדבר איתי על 'אתה מדווח פה, אבל עובד שם', ידעתי שזה לא בשבילי".

איך הייתה הפגישה עם רבין?
"רבין היה אחר לגמרי. פגישה כל כך שונה. הגיע אלי חבר כנסת, או מישהו ממפלגת העבודה, ואמר לי 'רבין רוצה לפגוש אותך. הוא רוצה להבין איזה בן אדם אתה'. פגשתי אותו במשרד עלוב של פקידים כזה, בבניין שהיה להם ברחוב הירקון. שולחן, שני כיסאות, שנינו בחדר. הכי לא פורמלי שבעולם.

יצחק רבין ב-12 ביולי 1990 (צילום: AP Photo/Anat Givon)

"ישבנו והוא אמר 'בוא נדבר'. והוא הקשיב. הוא דיבר מעט מאוד. שאל שאלות והקשיב. לא הציע שום הצעה. לא בא עם שום כיוון. הוא באמת רצה להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. וכשהוא דיבר, הוא דיבר איתי אידיאולוגיה. אמיתי. למה אני חושב שצריך לעשות צעד כזה או אחר, מה הוא חושב שצריך לעשות. מאיפה אנחנו באים, איפה הלב שלנו נמצא. התרשמתי עמוקות ממנו.

"רבין דיבר מעט מאוד. שאל שאלות והקשיב. לא הציע שום הצעה. לא בא עם שום כיוון. הוא באמת רצה להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. וכשהוא דיבר, הוא דיבר איתי אידיאולוגיה. אמיתי. התרשמתי עמוקות ממנו"

"הוא לא הציע לי שום דבר, אבל היה ברור לי שהוא פרטנר במרחב הפוליטי לדיאלוג על הדברים שהפריעו לנו. שהוא באמת מקשיב. ולמרות שהוא לא הציע לי כלום, אחרים מסביבו ניסו. אמרו לי בוא תצטרף. אבל אני הרגשתי שזה לא בשבילי".

ואף פעם לא התחרטת על זה מאז? זה היה רגע נדיר שלא קורה להרבה אנשים, שכל הדלתות נפתחו בפניך.
"הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם לא עשיתי טעות. אמרתי לעצמי שאלוהים נתן לי מזל וקצת שכל, שלא נכנסתי לתוך המערכת הפוליטית. למרות שברור לי ששם זה המקום להשפיע.

"תשמע, שביתת הרעב נמשכה זמן קצר יחסית, פחות משבועיים, אבל המאבק על הנושאים נמשך מבחינתי שנתיים. בשנתיים האלה עבדתי קשה, עבודה אפורה, על ישיבה מספר 13 בוועדת החוקה, גיוס תרומות, פגישות עם פוליטיקאים.

אבי קדיש מפגין מחוץ לכנסת, ב-1990

"עבדנו קשה על כל הגועל נפש שהיה כרוך בהעברת החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. ישיבות. עד שהחוק עבר היו אינספור תחנות בדרך. וכמובן שהגייסות הלכו והתאדו. נשארו רק כמה עשרות או מאות. לא יותר.

"ובשנתיים האלה, שבהן היה ברור לי שהייעוד שלי הוא לתרגם את ההישגים של המחאה להישגים ממשיים, התחככתי עם המערכת הפוליטית. והיא לא התאימה לי.

"אני זוכר שהייתי בשוק כשנכנסתי בפעם הראשונה למזנון הכנסת וראיתי שחברי כנסת שתוקפים זה את זה בחמת זעם בטלוויזיה, מחליפים דאחקות במזנון. זה נראה לי צביעות מטורפת. הבנתי שאנחנו צופים בהצגה. אנחנו חושבים שזה אמיתי ובעצם הכול פלברה. זה רק הגדיל אצלי את הגועל מכמה הפוליטיקה מנותקת וכמה אנחנו פתאים".

"אני זוכר שהייתי בשוק כשנכנסתי בפעם הראשונה למזנון הכנסת וראיתי שחברי כנסת שתוקפים זה את זה בחמת זעם בטלוויזיה, מחליפים דאחקות במזנון. זה נראה לי צביעות מטורפת. הבנתי שאנחנו צופים בהצגה"

היית ממש ממש תמים.
"לגמרי. ונשארתי במובן מסוים. זו הייתה מין תמימות נעורים כזו, למרות שכבר לא הייתי ילד".

ואז קדיש נעצר בפעם הראשונה, והאחרונה עד מעצרו השבוע. "רפול השיג לי אישור כניסה כדי לצפות באחד הדיונים על שינוי שיטת הממשל. הכנסת הייתה מלאה. אני נכנסתי ליציע ומתחת לחולצה היה לי בריסטול שהיה כתוב עליו 'שינוי שיטת הממשל – קץ לחלוקת השלל'. אז עוד לא עשו בדיקות בכניסה לכנסת אז יכולתי להכניס את זה. מאז המקרה שלי התחילו לבדוק.

הדיווח על אבי קדיש בעת שהרים שלט במליאת הכנסת

"באמצע הדיון במליאה התרוממתי ביציע והנפתי את השלט. אלוהים יודע מאיפה היה לי אומץ. כי ידעתי שאני מיד הולך למעצר. הרמתי את השלט, טראח – כל הפרוז'קטורים היו עלי. מיד קפצו עלי סדרנים והרחיקו אותי.

"חשבתי שרפול יהרוג אותי, כי הפרתי את האמון שלו בי. אבל הוא בא והוציא אותי מהקלבוש. הייתי עצור במגרש הרוסים על הפרת סדר. רפול לא כעס עלי בכלל. אחרי שהוא שחרר אותי הוא אמר לי 'אתה יודע מה אני עושה עם החברים הקרובים שלי?'. אמרתי לו 'לא'. הוא אמר לי 'אנחנו משתינים ביחד'. אז רפול ואני עמדנו שם במגרש הרוסים והשתנו ביחד".

"בבלפור ראיתי משהו אמיתי"

קדיש חזר לילדיו ולעבודתו. הקים וניהל סטארט-אפ טכנולוגי בשם "בריטניקה מערכות ידע וניהול" שממנו פרש בחודש מרץ השנה. ומדי פעם, כשעניינים שונים הכעיסו אותו, יצא להפגין. "עוד בשנות התשעים, כשהייתי עדיין קצת מפורסם, הזמינו אותי לנאום בהפגנה של 'העם עם הגולן' נגד הכוונה של רבין לנהל משא ומתן על עתיד הגולן. זו הייתה ההבלחה הציבורית האחרונה שלי. מאז, פה ושם צעדתי בהפגנות, כמו בהפגנות של 2011.

"הלכתי פעם אחת להפגנות נגד מנדלבליט בפתח תקווה. ראיתי מיד שזה לא המקום שלי. היו שם אלדד יניב וכל מיני כאלה. הם נראו לי קיצוניים. הם נראו לי נוטפי שנאה. למרות שהתחברתי לטענות, הרגשתי שזה לא המקום שלי".

להפגנות נגד נתניהו בבלפור הוא הגיע בזכות בנו אורי, שהיה תינוק בהפגנות של אביו ב-1990 והיום הוא אחד מפעילי המחאה בבלפור.

כשהכל רועש, השקט צועק הכי חזק

מדיטציה המונית בבלפור pic.twitter.com/Jysbyxu8MU

— Uri kadish ???? (@UriKadish) July 24, 2020

"הייתי כמה פעמים בהפגנות בבלפור ותמיד הגעתי לשם בחשש גדול. בני הגיל שלי, החטיארים, שהיו שם באוהל המחאה, אמיר השכל והחבורה סביבו, לא עשו לי את זה. לא התחברתי אליהם. בכלל, הייתי במודעות מאוד נמוכה לכל נושאי המחאה. ישבתי וקיטרתי על המצב, כמו רוב האנשים, והמשכתי בשלי.

"אורי עשה לי את ההבדל. הוא יכול לשבת שם במדיטציה באמצע הבלגאן, עם 20 אלף איש מסביבו. והוא שקט ומרוכז. והשלט שלו הוא 180 מעלות מהשלט של אבא שלו. השלט שלו הוא 'הם רוצים שנשנא אחד את השני. התשובה היא אהבה'. בחיים לא הייתי יכול להחזיק שלט כזה.

"אצלי האנרגיה היא אחרת. היא בדרך כלל באה ממקום של כעס. אצלו זה בא מאהבה, מרוגע, משקט נפשי. אבל עם נחישות מטורפת. הקשבתי לו והייתי פתוח אליו. כי אני פתוח אליו באופן כללי. אם זה היה מישהו אחר הייתי בטח אומר 'אה, זה איזה רחפן, זה לא בשבילי'.

"הלכתי איתו להפגנה הראשונה. היו רק צעירים. הסתכלתי עליהם וראיתי שהם כמוהו. ראיתי שאלה לא שטותניקים. אלה לא פרחחים. לא מסוממים. לא משועממים. זה נוער איכותי שיצא מהבית. ברור שגם היום, כשכבר יש עשרות אלפים, הם לא מייצגים את כל הצעירים, ולא מייצגים את כל שכבות האוכלוסייה. אבל ראיתי משהו אמיתי. ראיתי כמיהה אמיתית למשהו אחר. והתרשמתי עמוקות.

מחאת אהבה בבלפור (צילום: ניצן ויסברג)

"ואז אורי חיבר אותי לרשת – אני קורא לזה הדארק ווב, למרות שזה לא מה שזה – של הצעירים האלה. ופתאום נפתח לפני עולם שלם. בקבוצות תקשורת שונות ומשונות. וראיתי שיש עשרות אם לא מאות קבוצות שונות ופעילות שעוסקות במה שקורה. ושם חושבים, ומשקיעים, ומתקשרים. אני בספק אם בתקשורת ובפוליטיקה מבינים את עוצמת החיבורים שיש שם ואת עוצמת העולם שהשתנה מבחינת היכולת לרתום, לקשר, לתקשר, לחבר. זה פשוט אחרת לגמרי.

"במוצאי שבת חנינו בחניון המנורה. הווייז איכשהו הביא אותי לשם. ובכלל לא ידעתי איך הולכים משם לכיכר פריז דרך כל הסמטאות של נחלאות. ופתאום הגיעה תהלוכה גדולה של מאות חבר'ה צעירים ובראשם רצים איזה חמישים יס"מניקים. וווששש… ריצה. מפה לשם. בסמטאות. מי אתם? לאן אתם? ראינו את השלטים, דגלים שחורים, אמרנו וואלה, זו הצעדה שאנחנו מחפשים. אז הצטרפנו אליה. הסתבר שהייתה צעדה מגשר המיתרים שהתפצלה בדרך לכל מיני ראשים. וחלק הלכו בסמטאות האלה. אז הלכנו איתם.

"אחותי, נאוה,  אמרה לי 'אבי, תעשה לי טובה, אל תלך על הכביש איתם, אני פוחדת. אני לא רוצה שיאשימו אותנו שאנחנו חוסמים כבישים'. אמרתי לה, 'נאוה, בחיאת דינק'. היא אמרה לי, 'תעשה לי טובה, שמור עלי, לך רק על המדרכה'. אמרתי לה 'יאללה, בשבילך אני אהיה חננה זקן, נלך רק על המדרכה'.

"אחותי, נאוה, אמרה לי 'אבי, תעשה לי טובה, אל תלך על הכביש איתם, אני פוחדת. אני לא רוצה שיאשימו אותנו שאנחנו חוסמים כבישים'. אמרתי לה, 'יאללה, בשבילך אני אהיה חננה זקן, נלך רק על המדרכה'"

"אז הלכנו על המדרכה. איזה 200 מטר במעלה הרחוב. ופתאום היס"מניקים נעצרו, הסתובבו, ואלה חבר'ה גדולים וצעירים, ומאחוריהם היו פרשים ופאף – חסמו את המעבר. היו צעקות, תופים, מגאפונים מכל עבר. אי אפשר היה לדעת מה קורה. וככה התחילו להידחק שם המון צעירים שצעדו, וגם אנשים מבוגרים כמונו שהלכו לכיוון כיכר פריז. פתאום הכל נעצר ולא היה ברור למה, לא היה ברור אם זה להרבה זמן או רק לכמה דקות.

פרש משטרתי דוחק במפגינים. אבי קדיש נראה מימין, בחולצה שחורה (בין שני השוטרים העומדים), אוחז בדגל. 22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"ואז היס"מניקים התחילו לדחוף. שורות שורות. עשרות על עשרות של שוטרים. הרחוב היה תחום והתחילו לדחוף אחורה. אבל עוד לא הייתה אלימות ומגע. ואז הם פתאום הם פתחו שורות ודהרו פנימה עם סוסים.

"תקשיב, הייתי בהפגנה או שתיים בחיים שלי, דבר כזה לא ראיתי. קהל צפוף. והם מדהירים פרשים פנימה. וכשאתה בתוך זה, זה מפחיד. הסוסים ענקיים. הכול שחור. הם נכנסים במהירות מטורפת והם עושים סיבובים עם הסוסים, הם מתואמים ביניהם, אז הם מעיפים את האנשים בכוח עצום הצידה. זה מפחיד. סכנת חיים אמיתית. הסוסים האלה והאנשים שנופלים. ואחריהם היס"מניקים. אני רואה את החבר'ה הצעירים עפים מהכביש על המדרכות.

"הייתי בהפגנה או שתיים בחיים שלי, דבר כזה לא ראיתי. קהל צפוף. והם נכנסים במהירות מטורפת ועושים סיבובים עם הסוסים, הם מתואמים ביניהם, אז הם מעיפים את האנשים בכוח עצום הצידה. זה מפחיד"

"אני מראש עמדתי על המדרכה בצד. אז אני עומד שם ואני רואה את הדבר הזה ואני חושב שזה מטורף. ירדתי לאמצע הכביש וצעקתי ליס"מניקים 'תגידו, אתם השתגעתם?'. הייתי לבד. והם חסמו את האנשים ככה שלא היה להם לאן ללכת. הצטופפו שם מאות מפגינים ועשרות רבות של שוטרים. לא הבנתי מה הם רוצים שיקרה. לא היה ברור מה המטרה שלהם. אי אפשר היה ללכת אחורה. אי אפשר היה ללכת לצדדים. והסוסים דוהרים לתוך האנשים.

"אחרי שלוש-ארבע דקות כאלה הלכתי לצד, ביקשתי מאחד היס"מניקים שייתן לי לעבור. קיוויתי שהוא יראה שאני מבוגר, עם שיער לבן, ורק רוצה להיחלץ משם. לא חיפשתי צרות בכלל. רק לצאת משם. פאף! שם לי דחיפה איומה ישר לתוך החזה. לא קשור לכלום. עוף לי מהעיניים!  לאן אני אמור לעוף? יש סוסים משתוללים מאחורה והוא לא נותן לי לעבור קדימה.

פרשים משטרתיים רוכבי אל תוך המפגינים כדי לפזר את המחאה. 22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"ואז אני הולך אחורה, על המדרכה, ויש שם תחנת אוטובוס ואני רואה פרש מגיע עם הסוס ודוחס אנשים לתוך תחנת האוטובוס. עשרות. ואנשים נופלים, הצעירים יותר מנסים לעלות למעלה, עלו על הספסל. אחרים היו על הרצפה. והשוטר על הסוס דוחס אותם פנימה. והסוס ברוחב של התחנה. מה הוא רוצה שיקרה?! אנשים לכודים בתוך התחנה. ווט דה פאק?! פה התפוצץ לי הווריד.

"ראיתי אישה שנפלה על הריצפה, אישה מבוגרת, שכל מה שאני זוכר זה שהייתה לה חולצה תכלת. מבוגרת… כנראה יותר צעירה ממני. אז נעמדתי מול הסוס, ועשיתי את תנועת האיקס הזאת עם הידיים, שראיתי שכל הצעירים עושים במחאות. וככה עמדתי מול הסוס, נתקעתי בינו לבין האישה. והפרש בום-בום, עם הרגל, דוחף אותי. ואני עומד וצורח עליו 'יא אידיוט, יש פה אישה מאחורה, לך מפה'. הוא סטה ימינה וירד לכביש.

"ראיתי אישה שנפלה על הריצפה, שכל מה שאני זוכר זה שהייתה לה חולצה תכלת. מבוגרת… כנראה יותר צעירה ממני. אז נעמדתי מול הסוס, ועשיתי את תנועת האיקס הזאת עם הידיים, שכל הצעירים עושים במחאות"

"ואז, בעודי עומד ככה, מאחורי הסוס הזה, התנפלו עלי שלושה יס"מניקים. אחד שם לי פצצה ככה, עם יד שטוחה לחזה, בום! התנדנדתי, אבל האישה הזאת הייתה מאחורי, אז שוב צעקתי עליו 'מה אתה דוחף? אתה אידיוט? אתה לא רואה שיש פה מישהי?'. ואלה היו המילים המפורסמות האחרונות שלי. בום. מרחו אותי שלושה יס"מניקים על הריצפה. ואני ידעתי שזו הזדמנות שנשלחה אלי, וירדה עלי שלווה כזאת".

אבי קדיש השבוע בביתו, עם השלט שנשא בהפגנה במוצאי שבת בירושלים (צילום: אמיר בן-דוד)