אבי קדיש מובל למעצר בירושלים, ב-22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
האיש שאחראי לסיסמה "מושחתים נמאסתם" חוזר למחות

קדיש שב לשדה הקרב

ראיון בלעדי

התקשורת דיווחה כי אחד העצורים במוצ"ש בירושלים היה אבי קדיש, בן 68, אל"מ במיל. ● אבל קדיש איננו עוד מפגין ● קדיש הוא מאבות המחאה השלטונית בישראל - האיש שלפני 30 שנה טבע את הסיסמה: "מושחתים נמאסתם" ● בראיון בלעדי הוא מספר לאמיר בן-דוד על הרגעים ההם מתחת למגפי השוטרים במוצ"ש, מול הימים ההם ב-1990, כשהוציא רבבות לכיכר והביא לשינוי שיטת הממשל ● השינוי הזה הכניס את נתניהו לבלפור ● היום קדיש מפגין כדי להוציא אותו משם

דווקא כשפניו דבוקות למדרכה הירושלמית במוצאי שבת שעברה, שני שוטרי יס"מ מרתקים אותו לרצפה, וברך של שוטר יס"מ שלישי מוחצת את צווארו בעוצמה, ירדה על אבי קדיש שלווה מפתיעה. בתוך המצוקה הפיזית שנכפתה עליו, הוא ראה בצורה צלולה לחלוטין את הסיטואציה האלימה שאליה נקלע בלי כוונה. והוא ידע בדיוק מה עליו לעשות מעכשיו.

"אמנם חטפתי בומבה רצינית והייתי בהלם. שמו לי ברך על הצוואר. שניים התיישבו לי על הגב ואזקו אותי. וברגע הזה, בעשיריות השנייה האלה, ירד עלי שקט כזה, כמו מדיטציה, וחשבתי שמפה והלאה ברור לי מה הולך לקרות. חשבתי, 'אני אולי הסתבכתי, אבל מישהו בצד השני עשה טעות ענקית'. זה היה ברור לי לגמרי. בתוך כל הבלגאן הזה חשבתי שאלוהים שלח לי הזדמנות.

אבי קדיש נעצר על ידי המשטרה במחאה בירושלים, ב-22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
אבי קדיש נעצר על ידי המשטרה במחאה בירושלים, ב-22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"שתבין, עד אותו רגע בכלל לא הייתי בעניין. לא חיפשתי את זה. לא רציתי את זה. ופתאום אלוהים החזיר את הכדור למגרש שלי. שוב. וידעתי שמעכשיו זו האחריות שלי לשחק כמו שצריך. וחשבתי לעצמי: אם הכדור במגרש שלי – אני חובט בו. אני לא בורח ליציע. ובעיקר, הבנתי את האחריות שמוטלת עלי כאדם בוגר כלפי הצעירים שהיו שם. אמרתי לעצמי – עד עכשיו הבמה הייתה שלהם. הם לקחו אחריות. הם נלחמים. עכשיו הגיע הרגע שלי לתרום ולתת להם גב".

ואת כל זה אתה חושב בזמן שהפרצוף שלך דבוק לרצפה ויש לך רגל של שוטר יס"מ על הצוואר?
"לגמרי. מייד. הבנתי מייד שזו הזדמנות ענקית, ושאני אהיה פושע אם אני אמעל בתפקיד שלי. ומאותו רגע נהגתי אחרת. כל ההתנהגות שלי, גם במשטרה וגם כשהייתי בין העצורים, הייתה שונה. הייתי קר-רוח לחלוטין. מודע מאוד למה שקורה. הדבר שהכי פחדתי ממנו באותו זמן היה שאיזה קצין יגיע, יראה שאני מבוגר בהרבה מרוב החבר'ה שם, וייתן הוראה לשחרר אותי. זה הפוך ממה שבטח הייתי צריך לחשוב. אבל לא שחררו אותי. העלו אותי לאוטו הגדול של העצורים".

"הבנתי את האחריות שמוטלת עלי כאדם בוגר כלפי הצעירים שהיו שם. אמרתי לעצמי – עד עכשיו הבמה הייתה שלהם. הם לקחו אחריות. הם נלחמים. עכשיו הגיע הרגע שלי לתרום ולתת להם גב"

בדיווחים על מעצרו של קדיש בכל כלי התקשורת, צוין גילו, 68, ודרגתו הצבאית – אלוף משנה במילואים. פרט אחד פספסו כולם: קדיש הוא האיש שאחראי לסיסמה "מושחתים נמאסתם".

לפני שלושים שנה, בתחילת 1990, הוביל קדיש תנועת מחאה המונית לשינוי שיטת הממשל, שתרמה תרומה לא מבוטלת לכניסתו הראשונה של בנימין נתניהו למעון ראש הממשלה בבלפור. הוא היה דפני ליף עשרים שנה לפני שליף נטעה אוהל בשדרות רוטשילד. כמוה, הוא הגיח אל הזירה הציבורית משום מקום ותוך זמן קצר הוציא רבבות לכיכר.

אבי קדיש באפריל 1990 מככב בידיעות אחרונות
אבי קדיש באפריל 1990 מככב בידיעות אחרונות

אם היה רוצה, היה יכול אז לדלג מהמחאה ברחובות היישר למשכן הכנסת. חיזרו אחריו מכל המפלגות. הוא נראה אז נכס פוליטי. בעיתוני התקופה כתבו עליו "מנהיג נולד" והשוו אותו למוטי אשכנזי, מנהיג המחאה נגד גולדה מאיר אחרי מלחמת יום כיפור. אבל קדיש הבין שהזירה הציבורית לא בשבילו וחזר אל האלמוניות.

המחאה שקדיש הוציא לרחובות ובהמשך הביא גם לתוך משכן הכנסת, הובילה לשינוי שיטת הממשל בישראל ולחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. החוק שאחד מגדולי תומכיו, פוליטיקאי צעיר ומבטיח בשם בנימין נתניהו, נכנס בזכותו אל מעון ראש הממשלה בגיל 47. עכשיו קדיש מפגין כדי שנתניהו ייצא משם. הסיסמה "מושחתים נמאסתם" עדיין בתוקף.

"הפרעתי לסוס ולחמור שרוכב עליו"

בדרך לתחנת המשטרה מוריה קדיש החל לתכנן את צעדיו הבאים. "כל הצעירים העצורים דיברו על זה שזה לא נורא – חותמים על צו הרחקה לשבועיים ומשתחררים. הם לא התרגשו בכלל. ואני חשבתי לעצמי, מה זאת אומרת צו הרחקה? לא מוכן שירחיקו אותי. זכותי להפגין. לא תקפתי. לא עשיתי שום דבר שאסור לאזרח מהשורה לעשות. לא חותם.

"ואז אמרתי בשקט באוטובוס 'אני לא חותם'. ולמרות שאמרתי את זה בשקט, ובאוטובוס הייתה מהומה גדולה, המילים שלי ישר הדליקו את כל הצעירים. אולי כי הייתי העצור המבוגר באוטובוס.

המשטרה מובילה מפגינים לזינזנה בירושלים במהלך ההפגנות שם (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
המשטרה מובילה מפגינים לזינזנה בירושלים במהלך ההפגנות שם (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"הם התחילו לשאול, 'מה זאת אומרת אתה לא חותם? אתה מציע לנו לא לחתום?'. אמרתי, 'אני לא מציע לכם לא לחתום. אמרתי רק שאני לא חותם'. אז הם אמרו לי, 'אבל אם לא תחתום אתה תיעצר, כי אחרת משחררים'. אמרתי 'נכון, אז אני אעצר. מבחינתי זה עניין עקרוני'. היה שם בחור מ'קריים מיניסטר' שהתחיל לטחון לי את המוח מה קורה במעצרים. אבל בשלב הזה כבר הייתי מאוד מאוד שקט. היה לי ברור מה הולך לקרות. והיה לי ברור מה אני הולך לעשות.

"אז לקחו אותי לכל הטקס של המשטרה. לקחו ממני טביעות אצבעות, ביליתי שם כמה שעות טובות בהמתנות ובצילומים. אני חייב להגיד שבשלב הזה רוב השוטרים היו אדיבים ונחמדים. זו ממש לא הייתה טראומה. כשהשוטרים לא בחמת זעם, גם באוטובוס וגם בתחנה, הם התנהגו כמו שצריך. כיבדו את האנשים. הציעו מים. מי שרצה ללכת לשירותים, ליוו אותו. בניגוד למה שהיה ברחוב, היו בסדר גמור. יש להם עבודה מחורבנת, כפויית טובה, באמצע הלילה, והם היו ממש בסדר.

"ואז אמרו לי – אתה צריך להמתין לחקירה. אתה רוצה להתייעץ עם עורך דין? הייתה שם עו"ד לאה צמל, וכל החבר'ה הצעירים התגודדו סביבה. היא הייתה שם לבד, באמצע הלילה. באה לעזור לעצורים בהתנדבות. אמרתי 'מצטער, איתה אני לא רוצה להתייעץ. אני לא רוצה שהיא תהיה חתומה על הטפסים שלי"'.

וואלה? למה?
"כי היא אנטי ציונית. אני מכבד כל אחד, אבל אני לא צריך שליד השם שלי תתנוסס חתימה של לאה צמל. לא רציתי להתייעץ איתה ובטח לא רציתי שהיא זו שתייצג אותי בבית המשפט. לא רציתי את זה, למרות שבסוף הודיתי לה על תרומתה ועזרתה לאנשים. היא אישה קטנה וחמודה ולא פגשתי אותה בימי חיי. אבל היא מגינה על הרוצחים הכי נתעבים, רוצחים פוליטיים, ואני לא מוכן לשתף עם זה פעולה.

גונן בן יצחק נשכב מתחת למכתז"ית בהפגנה בבלפור (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש 90)
גונן בן יצחק נשכב מתחת למכתז"ית בהפגנה בבלפור (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש 90)

"באחת או בשתיים בלילה גונן (עו"ד גונן בן יצחק) הופיע, לא הכרתי אותו קודם, ואמרתי שאני מוכן שהוא ייצג אותי. הוא אמר לי 'הם יבקשו ממך לחתום על צו הרחקה, ואתה צריך להחליט אם אתה מוכן או לא'. אמרתי לו שאני מתכוון לא לחתום, והסתכלתי עליו, לראות אם זה בסדר מבחינתו. ידעתי שהוא לא רק עורך דין אלא גם תומך במחאה ורציתי לוודא שהחלטה כזו טובה למחאה. הוא רק סימן לי עם הראש והבנתי שזה בסדר.

"אחרי שעה הגיע חוקר. הוא האשים אותי בהפרת סדר ציבורי והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הופתעתי לטובה. כי אמנם רציתי שהאירוע ימשיך להתגלגל, אבל גם קצת פחדתי שיאשימו אותי בתקיפת שוטר. חששתי שאם הם יעשו את זה ואני אכחיש, זה יהיה מצב של מילה מול מילה. לשמחתי זה לא קרה.

"כשהוא האשים אותי שהפרעתי לשוטר במילוי תפקידו סיפרתי לו מה קרה, סיפרתי לו שהגנתי בגופי על אישה ששוטר רכוב על סוס תקף אותה. ואמרתי לו שהפרעתי לסוס ולחמור שרוכב עליו במילוי תפקידם. הוא אמר לי בטון מאיים כזה 'אני אצטט אותך!'. אמרתי לו, 'עזוב, אני לא מכיר את האיש. אז בוא נגיד שהפרעתי לסוס ולפרש במילוי תפקידם'.

המשטרה מפגנה את המפגינים בירושלים עם סוסים (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
המשטרה מפגנה את המפגינים בירושלים עם סוסים (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"על הבוקר התייצבתי במגרש הרוסים, וחיכינו שם עד הצהריים. בינתיים הגיעו כל אמצעי התקשורת, וכצפוי התלבשו עלי. אז עוד לא ידעתי מה יהיה פסק הדין (קדיש שוחרר בהמשך בלי תנאים מגבילים – א.ב.ד) אז אמרתי להם שאני מקווה שהשופט או השופטת יקשיבו לי, אבל אני לא מתכוון להרחיק את עצמי מהזכות להפגין מול בלפור.

"להפתעתי, אף אחד מהעיתונאים שהיו שם, המבוגרים והצעירים, כולל עמליה דואק שאותה זיהיתי, לא שאל מילה על העבר שלי. הם בכלל לא חיברו אותי לעבר שלי. הם לא ידעו על זה שום דבר. כולם התחברו לזה שאני אלוף משנה במילואים שהשד יודע מאיפה זה הגיע אליהם. וכמובן לגיל שלי. עצור בן 68. כנראה למדו את זה מהטוויטר.

"להפתעתי, אף אחד מהעיתונאים שהיו שם, המבוגרים והצעירים, כולל עמליה דואק שאותה זיהיתי, לא שאל מילה על העבר שלי. הם בכלל לא חיברו אותי לעבר שלי. הם לא ידעו על זה שום דבר"

"הם רק רצו שאני אספר להם על האלימות המשטרתית. גם על ביבי הם לא שאלו שום דבר. אמרתי להם, 'אני לא באתי להפגין נגד המשטרה. אין לי שום דבר נגד המשטרה. באתי להפגין נגד ביבי'. אבל כל מה שעניין את העיתונאים זה הסיפור על אלימות משטרתית נגד אלוף מישנה במילואים בן 68. זהו".

אפילו לא שאלה אחת על העבר?
"לא. הם לא שאלו, ואני לא אמרתי. לא רציתי להתחיל לספר להם את זה מיוזמתי. וראיתי שאף אחד לא מחבר אותי לכלום. הבנתי שהם פשוט לא יודעים".

הכתבה של אמיר בן-דוד על אבי קדיש במקומון "תל אביב" ב-1990
הכתבה של אמיר בן-דוד על אבי קדיש במקומון "תל אביב" ב-1990

"אז הייתה נכלוליות של מאחורי הקלעים"

גם בתחילת 1990, המערכת הפוליטית הישראלית נראתה משותקת. שמעון פרס הוביל את התרגיל המסריח הכושל. מאחורי הקלעים נחתמו בסתר הסכמים פוליטיים שנראו לרבים שערורייתיים. בכינוס מרכז הליכוד נערך ליל המיקרופונים הזכור לשמצה. בציבור פשטה תחושת מיאוס עמוקה מהמערכת הפוליטית שנראתה מסואבת ומנותקת. קדיש, שהיה אז אבא צעיר, בן 38, עבד במרכז לטכנולוגיה חינוכית, וכמו רבים מחבריו, הסתובב מתוסכל וכועס.

"היתה אווירה נכלולית", הוא משחזר. "היום זה בראש חוצות. אז הייתה נכלוליות של מאחורי הקלעים. כל מיני הסכמים פוליטיים שאף אחד לא ידע מה יש בהם. זה היה אז יום יום – כמו עכשיו עם הליכוד וכחול-לבן – כל יום איזה נכלול חדש. זה היה מתיש כבר. ולא הצליחו להקים ממשלה. ממש תופעה דומה לעכשיו. זה היה סיאוב שהלך והתפתח. וזה גרר תסכול מאוד גדול, במיוחד אצלנו, החילונים, מעמד הביניים.

"היום זה בראש חוצות. אז הייתה נכלוליות של מאחורי הקלעים. כל מיני הסכמים פוליטיים שאף אחד לא ידע מה יש בהם. זה היה אז יום יום – כמו עכשיו עם הליכוד וכחול-לבן – כל יום איזה נכלול חדש"

"אני חושב שזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן נחשפנו לתלות של המערכת הפוליטית בחרדים. מה שאותי פיצץ אז, זה כשעלו לרגל לרב שך לשמוע במי הוא תומך והרב שך דיבר על הקיבוצניקים שאוכלים שפנים, והסיקו מזה שהוא אומר שאסור לתמוך בשמאל.

הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר שך בהיכל הספורט יד אליהו ב-1990 (צילום: משה שי/פלאש90)
הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר שך בהיכל הספורט יד אליהו ב-1990 (צילום: משה שי/פלאש90)

"עכשיו, אני בכלל לא הייתי איש שמאל. אני באתי בכלל מהימין. כמו כל נער התחלתי בקצה, הצבעתי ל'התחיה', ולאט לאט כשהתבגרתי, הלכתי והתמתנתי. אבל הייתי תמיד איש ימין. ימין רך. התחושה שלנו הייתה שאנחנו הולכים לצבא, עובדים, משלמים מסים, ובסוף הם אלה שקובעים הכול. וההסכמים הקואליציוניים אז נסגרו מתחת לשולחן והתגלו רק מאוחר יותר.

"יום אחד באתי לעבודה ואחד העובדים שלי – שחר בן-מאיר (לימים עורך דין המתמחה בעתירות חוקתיות, א.ב.ד) – אמר לי 'אבי, אי אפשר להמשיך ככה, מה עושים?'. התחלנו לדבר והחלטנו שנעלה לירושלים להפגין. ככה. ספונטני לגמרי.

"נסענו לירושלים ובדרך אמרנו לעצמנו 'איפה בירושלים?', ואז – תאמין לי – אפילו לא ידעתי איפה הכנסת. לא היה ווייז, כמובן. לא ידענו איך מגיעים לשם בכלל. עצרנו בדרך, קנינו בריסטולים באיזשהו מקום בירושלים, שאלנו איך מגיעים לכנסת, והמוכר בחנות אמר לנו 'תלכו לגן הוורדים, כי זה המקום הכי קרוב'.

"כשהגענו לגן הוורדים פתחנו את הבריסטולים ושאלנו את עצמנו, מה כותבים, קיבינימט? לא חשבנו על זה עד אז. מה אנחנו רוצים להגיד? למה באנו? ואז כתבתי, בלי לחשוב על זה שניה לפני זה: 'מושחתים, נמאסתם'".

הפגנת הרבבות בכיכר מלכי ישראל ב-8 באפריל 1990, בעיתון מעריב (צילום: מעריב)
הפגנת הרבבות בכיכר מלכי ישראל ב-8 באפריל 1990, בעיתון מעריב (צילום: מעריב)

שני החברים מהמרכז לטכנולוגיה חינוכית ישבו לבד על המדשאה הריקה ושבתו רעב תחת השלט "מושחתים נמאסתם" בלי שאף אחד שם אליהם לב.

"כשהגענו לגן הוורדים פתחנו את הבריסטולים ושאלנו את עצמנו, מה כותבים, קיבינימט? לא חשבנו על זה עד אז. מה אנחנו רוצים להגיד? למה באנו? ואז כתבתי, בלי לחשוב על זה שניה לפני זה: 'מושחתים, נמאסתם'"

"ישבנו שם יומיים-שלושה, ירד גשם זלעפות, היה קור אימים, ואף אחד לא הגיע חוץ מההורים שלנו וכמה חברים ששמעו שאנחנו שם. לא היה אז סלולרי הרי. כל אלה שהגיעו לבקר אותנו אמרו, 'אוקיי… מיציתם? עשיתם את שלכם, כל הכבוד'. היינו קפואים שנינו, בקצה המדשאה הענקית, ואף אחד לא הסתכל עלינו בכלל.

"בפועל הסתבר שזה בכלל מאוד רחוק מהכנסת. ראינו מרחוק את המכוניות של חברי הכנסת עוברות אבל אף אחד לא הסתכל לכיוון שלנו. לא קרה כלום. הם לא ידעו בכלל שאנחנו שם. לא היה שום סיקור. ואנחנו גם לא יזמנו שום דבר. בכלל לא ידענו מה עושים".

השינוי התחיל כשאל שני המוחים הצטרף דוד מי-טל, אלוף משנה במילואים ואביו של סא"ל אמיר מי-טל שנפל כשנה קודם לכן בפעולת צה"ל בנועיימה שבלבנון.

שחר בן-מאיר היה חבר של אמיר מי-טל. הם למדו יחד בפנימייה הצבאית. אחרי שאמיר נפל, הוא המשיך לבקר את הוריו השכולים. וכשדוד מי-טל – לימים יו"ר "יד לבנים" – שמע שבן-מאיר שובת רעב, הוא התייצב בגן הוורדים והודיע שהוא מצטרף לשביתת הרעב. קדיש ובן-מאיר ידעו שזה האקס-פקטור שהם חיכו לו.

עו״ד שחר בן מאיר בבית המשפט העליון, 2017 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
עו״ד שחר בן מאיר כיום (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ביום שישי בערב כתב רשות השידור יגאל גורן הכין כתבה קצרה על המוחים ליומן השבוע של ערוץ 1, שעוד היה אז הערוץ היחיד. למחרת החל זרזיף של מבקרים, שיילך ויהפוך תוך ימים לנחשול.

גם אני הצטרפתי אז אל המוחים. ישנתי איתם במאהל שלושה ימים, לצורך כתבה על המחאה שפרסמתי אז בעיתון "תל אביב" של ידיעות אחרונות. למאהל הגיעה גם רעיה הרניק, אמו השכולה של גוני הרניק ז"ל שנפל בקרב על הבופור. "כששמעתי את הרב שך", היא אמרה לי אז, "הרגשתי שאני לא רוצה שיגידו יותר קדיש באזכרות לגוני".

"לאט לאט המדשאה נמלאה", קדיש נזכר. "מאות ואלפי אנשים. זה היה מדהים. אז התיישבתי לכתוב את העצומה. הבנתי שאנחנו חייבים עוד מסר חוץ מ'מושחתים נמאסתם'. חיפשתי מסר פרקטי. ככה הגעתי לקריאה לשינוי שיטת הממשל. אם היית מחזיר אותי 72 שעות לפני שכתבתי את זה, והיית מענה אותי, לא הייתי יודע להגיד לך מילה אינטליגנטית על שינוי שיטת הממשל. בכלל לא חשבתי על זה עד אז. אם היית מסב את תשומת ליבי להצעה כזו, הייתי מסביר לך למה לא.

"לאט לאט המדשאה נמלאה. אלפי אנשים. זה היה מדהים. אז התיישבתי לכתוב את העצומה. הבנתי שאנחנו חייבים עוד מסר חוץ מ'מושחתים נמאסתם'. חיפשתי מסר פרקטי. ככה הגעתי לקריאה לשינוי שיטת הממשל"

"מה שקרה זה, שבמהלך שביתת הרעב התחלתי להבין את האחריות שמוטלת על כתפי. הבנתי שאם רוצים למנף את זה צריך לקחת את זה למקום שיש בו תכלית מעשית ולא רק הבעה של זעם או גועל נפש או מחאה. ומתוך המחשבה על מה התכלית, חשבתי שהמחאה שלנו לא צריכה להיות פרסונלית או קצרת טווח. חשבתי שהמחאה צריכה להיות מערכתית.

גזיר עיתון: ראש עיריית ירושלים טדי קולק (במרכז) מגיע לבקר את מאהל המחאה של אבי קדיש (ראשון משמאל). לימינו של קדיש, העיתונאי הצעיר מעיתון "תל אביב", אמיר בן-דוד
גזיר עיתון מידיעות אחרונות: ראש עיריית ירושלים טדי קולק (במרכז) מגיע לבקר את מאהל המחאה של אבי קדיש (ראשון משמאל). לימינו של קדיש, העיתונאי הצעיר מעיתון "תל אביב", אמיר בן-דוד

"אנחנו חשבנו אז שאחת הבעיות הגדולות היא שהשלטון חלש ולכן צריך לחזק את המעמד של ראש הממשלה. חשבנו שזו אחת הבעיות המרכזיות של המדינה. בגלל זה הרבה אנשי שמאל התנגדו לנו. הם נרתעו מהמילים האלה, 'מנהיג חזק', שמבחינתם היה להן ריח פשיסטי".

נתניהו מציע הצעה שמוטב לסרב לה

קדיש לא הגיע לרעיונות האלה לבדו. הם כבר התגלגלו אז זמן-מה, בעיקר אצל אנשי אקדמיה ופוליטיקאים מהאגף הליברלי, כמו אוריאל רייכמן ואמנון רובינשטיין. הם הבינו שהמחאה האזרחית היא הרוח הגבית שהם חיכו לה כדי לקדם את הרעיונות שלהם, והצליחו לשכנע את קדיש לרתום את שביתת הרעב למאבקם.

"הם באו עם הרעיונות האלה והעמיקו כדי להסביר לי את הזיקה בין הפתרון שלהם, שינוי שיטת הממשל, לבין החוליים שבשמם אנחנו התחלנו לשבות רעב", אומר קדיש.

"כמה ימים אחריהם הגיע למאהל שלנו בחור ג'ינג'י, אליעד שרגא, שאני מודה שכבר אז לא אהבתי אותו – הוא מיד זיהה שהוא צריך לייצר לעצמו מקום משלו, כדי לא להיבלע במחאה הכללית שלנו, והלך לשבות מול בית הנשיא. ומשם הוא הקים את התנועה לאיכות השלטון שפועלת עד היום".

אליעד שרגא (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
אליעד שרגא (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

גם פוליטיקאים התחילו להגיע, בתקווה לדיבידנד פוליטי מהמחאה. "רפול הגיע, הוריד נעליים והודיע 'אני נשאר כאן איתכם'. זה היה מאוד חשוב לנו, כי הוא סימל אז את היושר ואת האאוטסיידריות למערכת הפוליטית הרגילה. והנשיא חיים הרצוג גם נכנס לתמונה, והזמין אותנו אליו. הוא ואשתו אורה הסכימו לעשות בייביסיטר לבן שלי, אורי, שהיה אז תינוק בן שנה וחצי. כשאני נעצרתי בהפגנה במוצאי שבת, אורי נפצע על ידי שוטרים והגיע לבית חולים.

"הרצוג התחייב אז בפנינו שהוא יקים ועדה נשיאותית לבדיקת שיטת הממשל, שכמובן לא קמה בסוף. ובגלל ההתחייבות שלו, הסכמנו בסוף להפסיק את שביתת הרעב.

"אבל עוד קודם, בזמן שביתת הרעב, יצחק שמיר – שהיה אז ראש ממשלה – קבע איתנו פגישה. אני מודה שאז לא הבנתי בדיוק את גודל האירוע. היום אני מבין שיכול להיות שהוא נפגש איתנו כדי לתמרן אותנו. אז לא הבנתי את זה. בסוף האירוע הזה התפקשש, בגלל דוד מי-טל, שהתפרץ על שמיר ללא שום הכנה ורקע, ועשה את הדבר שאב שכול עושה, ומשאיר אותך בלי אוויר".

"יצחק שמיר – שהיה אז ראש ממשלה – קבע איתנו פגישה. אני מודה שאז לא הבנתי בדיוק את גודל האירוע. היום אני מבין שיכול להיות שהוא נפגש איתנו כדי לתמרן אותנו. אז לא הבנתי את זה"

האשים את ראש הממשלה במוות של הבן שלו?
"כן. זו הייתה טעות אסטרטגית, כמובן. כי שמיר זימן אותנו אליו ללשכה בשקט ואמר 'חבר'ה, תקשיבו, אני רוצה להיפגש ולהבין מה אני יכול לעשות למענכם'".

אבי קדיש (משמאל) בפגישה עם יצחק שמיר ב-24 ביוני 1990 (צילום: לע"מ)
אבי קדיש (משמאל) בפגישה עם יצחק שמיר ב-24 ביוני 1990 (צילום: לע"מ)

שזה התרגיל שראשי ממשלה עושים תמיד למפגינים כשההפגנות תופסות תאוצה.
"יכול להיות שהוא התכוון לנפנף אותנו. התכוננתי לזה כמיטב יכולתי. אבל אז דוד מי-טל התפרץ שם, היינו אז בתוך שביתת הרעב, זה כנראה גם היה חלק מהסיפור. וזה היה מכמיר לב מצד אחד וגם מביך ברמות מטורפות.

"שמיר, שהיה מפורסם בפני הספינקס שלו, ראית איך יורד לו הצבע מהפנים. הוא כמובן נאטם מיד. אני משוכנע שהוא חשב 'אלה משוגעים, אי אפשר לעשות איתם עסקים'. השד יודע מה עבר לו בראש. זה סגר את הערוץ לעבוד מולו על הצעת חוק ספציפית".

שביתת הרעב הסתיימה בהפגנת המונים בכיכר מלכי ישראל – היום כיכר רבין – בתל אביב. "אמרו שהיו שם יותר אנשים מאשר בהפגנה הגדולה נגד סברה ושתילה", נזכר קדיש.

כמה דקות לפני שעלה לנאום מול הרבבות שחיכו למוצא פיו בכיכר, קדיש הקיא את נשמתו בלשכתו של ראש עיריית תל-אביב אז, שלמה להט, שהיה אחד מגדולי התומכים במחאה. הוא הצליח לגרור את עצמו לכיור ליד הלשכה, גופו התעוות מכאבים אחרי הימים הרבים של שביתת הרעב, וקיבתו הריקה הפיקה רק מים ירקרקים-עכורים. הוא הצליח להתגבר על התקף הפאניקה ונאם נאום סוחף, נגד הסיאוב במערכת הפוליטית.

הסיקור ב"ידיעות אחרונות" אחרי הפגנת הרבבות בכיכר מלכי ישראל, ב-8 באפריל 1990
הסיקור ב"ידיעות אחרונות" אחרי הפגנת הרבבות בכיכר מלכי ישראל, ב-8 באפריל 1990

אחרי ההפגנה הלך עם אשתו וכמה מחבריו לפאב התל אביבי "אמצע הדרך", שהיה אז פופולרי, וקטע 11 ימים רצופים של שביתת רעב עם חתיכת גבינה, דג קטן ומעט צ'יפס. והרגיש שהוא מתמלא בתחושת ריקנות מעיקה.

היית אז גבר צעיר, יפה, מרשים. כוכב עולה עם הביוגרפיה הנכונה. לא חיזרו אחריך מכל עבר?
"מלא. בלי סוף. כולם. היו הצעות מפה ועד הודעה חדשה. ברמה האישית – מביבי ועד יצחק רבין. אבל אני חייב להגיד שהיה לי נורא קל לסרב. ביבי היה אז 'התקווה הלבנה הגדולה'. היו אז נסיכי הליכוד והוא היה זה שבא מאחורה כדי לעקוף אותם. נפגשנו בבית קפה על הפינה מול הבימה בתל אביב. הוא פרש באוזניי את משנתו ואמונתו, שמה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון.

"הוא תמך מאוד בחוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה. זה לא היה חדש לי, כי הוא התבטא על זה בכל מקום. הרי הוא היה היחיד בליכוד שתמך בחוק הזה. כל הנסיכים התיישרו עם שמיר והצביעו נגד. ביבי היה היחיד שהצביע בעד, והוא כנראה ידע למה.

יש דברים שאינם משתנים: בנימין נתניהו, עם מפה ביד, מופיע באו"ם כסגן שר החוץ, ב-25 במאי 1990 (צילום: AP Photo/Lionel Cironneau)
יש דברים שאינם משתנים: בנימין נתניהו, עם מפה ביד, מופיע באו"ם כסגן שר החוץ, ב-25 במאי 1990 (צילום: AP Photo/Lionel Cironneau)

"בפגישה איתי הוא דיבר הרבה ולא הקשיב בכלל. ובסופו של דבר הרושם שהוא השאיר אצלי היה רע מאוד. אני אולי לא מבין הרבה בפוליטיקה, אבל האינסטינקטים שלי טובים ואני מבין, אני חושב, ביושרה. ההצעה שהוא הציע לי שם, למרות שהיא הייתה לכאורה לגיטימית לחלוטין, הרתיעה אותי. הוא הציע לי 'בוא נעבוד ביחד'. אמרתי לו, 'אבל תקשיב, אני חוזר לעבודה שלי'. הוא אמר לי, 'אין לך מה לדאוג לעבודה. אני אסדר לך את זה'.

"מה שהדליק אצלי מיד את כל הנורות האדומות היה שהוא אמר שהוא יארגן לי פגישה עם מישהו – לא משנה מי, אני מעדיף לא להגיד, איש עשיר, בכיר, תעשיין, שביבי הפגיש אותי איתו – והוא היה אמור לסדר לי משכורת. הייתי אמור כאילו לעבוד אצלו באיזושהי חברה, לקבל משכורת, אבל בפועל לעזור לביבי. באותו רגע אמרתי לעצמי, תיזהר – זה קן נחשים".

"מה שהדליק אצלי מיד את כל הנורות האדומות היה שביבי אמר שהוא יארגן לי פגישה עם מישהו – לא משנה מי, אני מעדיף לא להגיד – והוא היה אמור לסדר לי משכורת. כאילו לעבוד אצלו, אבל בפועל לעזור לביבי"

לא עצרת אפילו לרגע לחשוב על ההצעה שלו? זה גם יכול להיות מפתה.
"זה לא לקח לי אפילו שלוש שניות. מבחינתי זה היה דגל שחור".

אגב, מי שילם על הפגישה בבית הקפה? זו תמיד שאלה שעולה בקשר לפגישות של ביבי.
"בכל פעם שאני מספר לאנשים את הסיפור הזה, זו השאלה שהם שואלים אותי. האמת, אני לא מסוגל לענות על זה. אני נוטה לא לעסוק בפרטים קטנים ולא לזכור פרטים קטנים. וזה לא לזכותי. אני נוטה לחשוב שאני שילמתי, אני כמעט בטוח. מה שמדהים זה שכל הזמן שואלים אותי על זה.

"היום אני מבין שביבי ראה בי אז בסך הכול כלי, שישרת את האינטרסים שלו. אני לא יודע אם הוא התכוון להשתמש ולזרוק. אבל להשתמש הוא בוודאי התכוון. את זה הבנתי מייד. ואני לא אוהב שמשתמשים בי. אני לא אוהב להיות פיון. ובעיקר – אני מזהה מרחוק נכלוליות, ואני לא במגרש הזה. ברגע שהוא התחיל לדבר איתי על 'אתה מדווח פה, אבל עובד שם', ידעתי שזה לא בשבילי".

איך הייתה הפגישה עם רבין?
"רבין היה אחר לגמרי. פגישה כל כך שונה. הגיע אלי חבר כנסת, או מישהו ממפלגת העבודה, ואמר לי 'רבין רוצה לפגוש אותך. הוא רוצה להבין איזה בן אדם אתה'. פגשתי אותו במשרד עלוב של פקידים כזה, בבניין שהיה להם ברחוב הירקון. שולחן, שני כיסאות, שנינו בחדר. הכי לא פורמלי שבעולם.

יצחק רבין ב-12 ביולי 1990 (צילום: AP Photo/Anat Givon)
יצחק רבין ב-12 ביולי 1990 (צילום: AP Photo/Anat Givon)

"ישבנו והוא אמר 'בוא נדבר'. והוא הקשיב. הוא דיבר מעט מאוד. שאל שאלות והקשיב. לא הציע שום הצעה. לא בא עם שום כיוון. הוא באמת רצה להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. וכשהוא דיבר, הוא דיבר איתי אידיאולוגיה. אמיתי. למה אני חושב שצריך לעשות צעד כזה או אחר, מה הוא חושב שצריך לעשות. מאיפה אנחנו באים, איפה הלב שלנו נמצא. התרשמתי עמוקות ממנו.

"רבין דיבר מעט מאוד. שאל שאלות והקשיב. לא הציע שום הצעה. לא בא עם שום כיוון. הוא באמת רצה להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. וכשהוא דיבר, הוא דיבר איתי אידיאולוגיה. אמיתי. התרשמתי עמוקות ממנו"

"הוא לא הציע לי שום דבר, אבל היה ברור לי שהוא פרטנר במרחב הפוליטי לדיאלוג על הדברים שהפריעו לנו. שהוא באמת מקשיב. ולמרות שהוא לא הציע לי כלום, אחרים מסביבו ניסו. אמרו לי בוא תצטרף. אבל אני הרגשתי שזה לא בשבילי".

ואף פעם לא התחרטת על זה מאז? זה היה רגע נדיר שלא קורה להרבה אנשים, שכל הדלתות נפתחו בפניך.
"הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם לא עשיתי טעות. אמרתי לעצמי שאלוהים נתן לי מזל וקצת שכל, שלא נכנסתי לתוך המערכת הפוליטית. למרות שברור לי ששם זה המקום להשפיע.

"תשמע, שביתת הרעב נמשכה זמן קצר יחסית, פחות משבועיים, אבל המאבק על הנושאים נמשך מבחינתי שנתיים. בשנתיים האלה עבדתי קשה, עבודה אפורה, על ישיבה מספר 13 בוועדת החוקה, גיוס תרומות, פגישות עם פוליטיקאים.

אבי קדיש מפגין מחוץ לכנסת, ב-1990
אבי קדיש מפגין מחוץ לכנסת, ב-1990

"עבדנו קשה על כל הגועל נפש שהיה כרוך בהעברת החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. ישיבות. עד שהחוק עבר היו אינספור תחנות בדרך. וכמובן שהגייסות הלכו והתאדו. נשארו רק כמה עשרות או מאות. לא יותר.

"ובשנתיים האלה, שבהן היה ברור לי שהייעוד שלי הוא לתרגם את ההישגים של המחאה להישגים ממשיים, התחככתי עם המערכת הפוליטית. והיא לא התאימה לי.

"אני זוכר שהייתי בשוק כשנכנסתי בפעם הראשונה למזנון הכנסת וראיתי שחברי כנסת שתוקפים זה את זה בחמת זעם בטלוויזיה, מחליפים דאחקות במזנון. זה נראה לי צביעות מטורפת. הבנתי שאנחנו צופים בהצגה. אנחנו חושבים שזה אמיתי ובעצם הכול פלברה. זה רק הגדיל אצלי את הגועל מכמה הפוליטיקה מנותקת וכמה אנחנו פתאים".

"אני זוכר שהייתי בשוק כשנכנסתי בפעם הראשונה למזנון הכנסת וראיתי שחברי כנסת שתוקפים זה את זה בחמת זעם בטלוויזיה, מחליפים דאחקות במזנון. זה נראה לי צביעות מטורפת. הבנתי שאנחנו צופים בהצגה"

היית ממש ממש תמים.
"לגמרי. ונשארתי במובן מסוים. זו הייתה מין תמימות נעורים כזו, למרות שכבר לא הייתי ילד".

ואז קדיש נעצר בפעם הראשונה, והאחרונה עד מעצרו השבוע. "רפול השיג לי אישור כניסה כדי לצפות באחד הדיונים על שינוי שיטת הממשל. הכנסת הייתה מלאה. אני נכנסתי ליציע ומתחת לחולצה היה לי בריסטול שהיה כתוב עליו 'שינוי שיטת הממשל – קץ לחלוקת השלל'. אז עוד לא עשו בדיקות בכניסה לכנסת אז יכולתי להכניס את זה. מאז המקרה שלי התחילו לבדוק.

הדיווח על אבי קדיש בעת שהרים שלט במליאת הכנסת
הדיווח על אבי קדיש בעת שהרים שלט במליאת הכנסת

"באמצע הדיון במליאה התרוממתי ביציע והנפתי את השלט. אלוהים יודע מאיפה היה לי אומץ. כי ידעתי שאני מיד הולך למעצר. הרמתי את השלט, טראח – כל הפרוז'קטורים היו עלי. מיד קפצו עלי סדרנים והרחיקו אותי.

"חשבתי שרפול יהרוג אותי, כי הפרתי את האמון שלו בי. אבל הוא בא והוציא אותי מהקלבוש. הייתי עצור במגרש הרוסים על הפרת סדר. רפול לא כעס עלי בכלל. אחרי שהוא שחרר אותי הוא אמר לי 'אתה יודע מה אני עושה עם החברים הקרובים שלי?'. אמרתי לו 'לא'. הוא אמר לי 'אנחנו משתינים ביחד'. אז רפול ואני עמדנו שם במגרש הרוסים והשתנו ביחד".

"בבלפור ראיתי משהו אמיתי"

קדיש חזר לילדיו ולעבודתו. הקים וניהל סטארט-אפ טכנולוגי בשם "בריטניקה מערכות ידע וניהול" שממנו פרש בחודש מרץ השנה. ומדי פעם, כשעניינים שונים הכעיסו אותו, יצא להפגין. "עוד בשנות התשעים, כשהייתי עדיין קצת מפורסם, הזמינו אותי לנאום בהפגנה של 'העם עם הגולן' נגד הכוונה של רבין לנהל משא ומתן על עתיד הגולן. זו הייתה ההבלחה הציבורית האחרונה שלי. מאז, פה ושם צעדתי בהפגנות, כמו בהפגנות של 2011.

"הלכתי פעם אחת להפגנות נגד מנדלבליט בפתח תקווה. ראיתי מיד שזה לא המקום שלי. היו שם אלדד יניב וכל מיני כאלה. הם נראו לי קיצוניים. הם נראו לי נוטפי שנאה. למרות שהתחברתי לטענות, הרגשתי שזה לא המקום שלי".

להפגנות נגד נתניהו בבלפור הוא הגיע בזכות בנו אורי, שהיה תינוק בהפגנות של אביו ב-1990 והיום הוא אחד מפעילי המחאה בבלפור.

"הייתי כמה פעמים בהפגנות בבלפור ותמיד הגעתי לשם בחשש גדול. בני הגיל שלי, החטיארים, שהיו שם באוהל המחאה, אמיר השכל והחבורה סביבו, לא עשו לי את זה. לא התחברתי אליהם. בכלל, הייתי במודעות מאוד נמוכה לכל נושאי המחאה. ישבתי וקיטרתי על המצב, כמו רוב האנשים, והמשכתי בשלי.

"אורי עשה לי את ההבדל. הוא יכול לשבת שם במדיטציה באמצע הבלגאן, עם 20 אלף איש מסביבו. והוא שקט ומרוכז. והשלט שלו הוא 180 מעלות מהשלט של אבא שלו. השלט שלו הוא 'הם רוצים שנשנא אחד את השני. התשובה היא אהבה'. בחיים לא הייתי יכול להחזיק שלט כזה.

"אצלי האנרגיה היא אחרת. היא בדרך כלל באה ממקום של כעס. אצלו זה בא מאהבה, מרוגע, משקט נפשי. אבל עם נחישות מטורפת. הקשבתי לו והייתי פתוח אליו. כי אני פתוח אליו באופן כללי. אם זה היה מישהו אחר הייתי בטח אומר 'אה, זה איזה רחפן, זה לא בשבילי'.

"הלכתי איתו להפגנה הראשונה. היו רק צעירים. הסתכלתי עליהם וראיתי שהם כמוהו. ראיתי שאלה לא שטותניקים. אלה לא פרחחים. לא מסוממים. לא משועממים. זה נוער איכותי שיצא מהבית. ברור שגם היום, כשכבר יש עשרות אלפים, הם לא מייצגים את כל הצעירים, ולא מייצגים את כל שכבות האוכלוסייה. אבל ראיתי משהו אמיתי. ראיתי כמיהה אמיתית למשהו אחר. והתרשמתי עמוקות.

אני טקסט פוליטי (צילום: ניצן ויסברג)
מחאת אהבה בבלפור (צילום: ניצן ויסברג)

"ואז אורי חיבר אותי לרשת – אני קורא לזה הדארק ווב, למרות שזה לא מה שזה – של הצעירים האלה. ופתאום נפתח לפני עולם שלם. בקבוצות תקשורת שונות ומשונות. וראיתי שיש עשרות אם לא מאות קבוצות שונות ופעילות שעוסקות במה שקורה. ושם חושבים, ומשקיעים, ומתקשרים. אני בספק אם בתקשורת ובפוליטיקה מבינים את עוצמת החיבורים שיש שם ואת עוצמת העולם שהשתנה מבחינת היכולת לרתום, לקשר, לתקשר, לחבר. זה פשוט אחרת לגמרי.

"במוצאי שבת חנינו בחניון המנורה. הווייז איכשהו הביא אותי לשם. ובכלל לא ידעתי איך הולכים משם לכיכר פריז דרך כל הסמטאות של נחלאות. ופתאום הגיעה תהלוכה גדולה של מאות חבר'ה צעירים ובראשם רצים איזה חמישים יס"מניקים. וווששש… ריצה. מפה לשם. בסמטאות. מי אתם? לאן אתם? ראינו את השלטים, דגלים שחורים, אמרנו וואלה, זו הצעדה שאנחנו מחפשים. אז הצטרפנו אליה. הסתבר שהייתה צעדה מגשר המיתרים שהתפצלה בדרך לכל מיני ראשים. וחלק הלכו בסמטאות האלה. אז הלכנו איתם.

"אחותי, נאוה,  אמרה לי 'אבי, תעשה לי טובה, אל תלך על הכביש איתם, אני פוחדת. אני לא רוצה שיאשימו אותנו שאנחנו חוסמים כבישים'. אמרתי לה, 'נאוה, בחיאת דינק'. היא אמרה לי, 'תעשה לי טובה, שמור עלי, לך רק על המדרכה'. אמרתי לה 'יאללה, בשבילך אני אהיה חננה זקן, נלך רק על המדרכה'.

"אחותי, נאוה, אמרה לי 'אבי, תעשה לי טובה, אל תלך על הכביש איתם, אני פוחדת. אני לא רוצה שיאשימו אותנו שאנחנו חוסמים כבישים'. אמרתי לה, 'יאללה, בשבילך אני אהיה חננה זקן, נלך רק על המדרכה'"

"אז הלכנו על המדרכה. איזה 200 מטר במעלה הרחוב. ופתאום היס"מניקים נעצרו, הסתובבו, ואלה חבר'ה גדולים וצעירים, ומאחוריהם היו פרשים ופאף – חסמו את המעבר. היו צעקות, תופים, מגאפונים מכל עבר. אי אפשר היה לדעת מה קורה. וככה התחילו להידחק שם המון צעירים שצעדו, וגם אנשים מבוגרים כמונו שהלכו לכיוון כיכר פריז. פתאום הכל נעצר ולא היה ברור למה, לא היה ברור אם זה להרבה זמן או רק לכמה דקות.

פרש משטרתי דוחק במפגינים. אבי קדיש נראה מימין, בחולצה שחורה, אוחז בדגל. 22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
פרש משטרתי דוחק במפגינים. אבי קדיש נראה מימין, בחולצה שחורה (בין שני השוטרים העומדים), אוחז בדגל. 22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"ואז היס"מניקים התחילו לדחוף. שורות שורות. עשרות על עשרות של שוטרים. הרחוב היה תחום והתחילו לדחוף אחורה. אבל עוד לא הייתה אלימות ומגע. ואז הם פתאום הם פתחו שורות ודהרו פנימה עם סוסים.

"תקשיב, הייתי בהפגנה או שתיים בחיים שלי, דבר כזה לא ראיתי. קהל צפוף. והם מדהירים פרשים פנימה. וכשאתה בתוך זה, זה מפחיד. הסוסים ענקיים. הכול שחור. הם נכנסים במהירות מטורפת והם עושים סיבובים עם הסוסים, הם מתואמים ביניהם, אז הם מעיפים את האנשים בכוח עצום הצידה. זה מפחיד. סכנת חיים אמיתית. הסוסים האלה והאנשים שנופלים. ואחריהם היס"מניקים. אני רואה את החבר'ה הצעירים עפים מהכביש על המדרכות.

"הייתי בהפגנה או שתיים בחיים שלי, דבר כזה לא ראיתי. קהל צפוף. והם נכנסים במהירות מטורפת ועושים סיבובים עם הסוסים, הם מתואמים ביניהם, אז הם מעיפים את האנשים בכוח עצום הצידה. זה מפחיד"

"אני מראש עמדתי על המדרכה בצד. אז אני עומד שם ואני רואה את הדבר הזה ואני חושב שזה מטורף. ירדתי לאמצע הכביש וצעקתי ליס"מניקים 'תגידו, אתם השתגעתם?'. הייתי לבד. והם חסמו את האנשים ככה שלא היה להם לאן ללכת. הצטופפו שם מאות מפגינים ועשרות רבות של שוטרים. לא הבנתי מה הם רוצים שיקרה. לא היה ברור מה המטרה שלהם. אי אפשר היה ללכת אחורה. אי אפשר היה ללכת לצדדים. והסוסים דוהרים לתוך האנשים.

"אחרי שלוש-ארבע דקות כאלה הלכתי לצד, ביקשתי מאחד היס"מניקים שייתן לי לעבור. קיוויתי שהוא יראה שאני מבוגר, עם שיער לבן, ורק רוצה להיחלץ משם. לא חיפשתי צרות בכלל. רק לצאת משם. פאף! שם לי דחיפה איומה ישר לתוך החזה. לא קשור לכלום. עוף לי מהעיניים!  לאן אני אמור לעוף? יש סוסים משתוללים מאחורה והוא לא נותן לי לעבור קדימה.

פרשים משטרתיים רוכבי אל תוך המפגינים כדי לפזר את המחאה. 22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
פרשים משטרתיים רוכבי אל תוך המפגינים כדי לפזר את המחאה. 22 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"ואז אני הולך אחורה, על המדרכה, ויש שם תחנת אוטובוס ואני רואה פרש מגיע עם הסוס ודוחס אנשים לתוך תחנת האוטובוס. עשרות. ואנשים נופלים, הצעירים יותר מנסים לעלות למעלה, עלו על הספסל. אחרים היו על הרצפה. והשוטר על הסוס דוחס אותם פנימה. והסוס ברוחב של התחנה. מה הוא רוצה שיקרה?! אנשים לכודים בתוך התחנה. ווט דה פאק?! פה התפוצץ לי הווריד.

"ראיתי אישה שנפלה על הריצפה, אישה מבוגרת, שכל מה שאני זוכר זה שהייתה לה חולצה תכלת. מבוגרת… כנראה יותר צעירה ממני. אז נעמדתי מול הסוס, ועשיתי את תנועת האיקס הזאת עם הידיים, שראיתי שכל הצעירים עושים במחאות. וככה עמדתי מול הסוס, נתקעתי בינו לבין האישה. והפרש בום-בום, עם הרגל, דוחף אותי. ואני עומד וצורח עליו 'יא אידיוט, יש פה אישה מאחורה, לך מפה'. הוא סטה ימינה וירד לכביש.

"ראיתי אישה שנפלה על הריצפה, שכל מה שאני זוכר זה שהייתה לה חולצה תכלת. מבוגרת… כנראה יותר צעירה ממני. אז נעמדתי מול הסוס, ועשיתי את תנועת האיקס הזאת עם הידיים, שכל הצעירים עושים במחאות"

"ואז, בעודי עומד ככה, מאחורי הסוס הזה, התנפלו עלי שלושה יס"מניקים. אחד שם לי פצצה ככה, עם יד שטוחה לחזה, בום! התנדנדתי, אבל האישה הזאת הייתה מאחורי, אז שוב צעקתי עליו 'מה אתה דוחף? אתה אידיוט? אתה לא רואה שיש פה מישהי?'. ואלה היו המילים המפורסמות האחרונות שלי. בום. מרחו אותי שלושה יס"מניקים על הריצפה. ואני ידעתי שזו הזדמנות שנשלחה אלי, וירדה עלי שלווה כזאת".

אבי קדיש השבוע בביתו, עם השלט שנשא בהפגנה במוצאי שבת בירושלים (צילום: אמיר בן-דוד)
אבי קדיש השבוע בביתו, עם השלט שנשא בהפגנה במוצאי שבת בירושלים (צילום: אמיר בן-דוד)

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
וואלאק אורי סיפר לי כשנפגשנו באמפי שתיכף נגמר לו הקורס מורי יוגה ושאבא שלו יבוא והם יעשו ככה סיבוב סאחי משפחתי בדרום הודו והייתי שמח בשבילו. שמח גם לגלות שעבודת הכנה נפשית קרתה שם ואיך ... המשך קריאה

וואלאק אורי סיפר לי כשנפגשנו באמפי שתיכף נגמר לו הקורס מורי יוגה ושאבא שלו יבוא והם יעשו ככה סיבוב סאחי משפחתי בדרום הודו והייתי שמח בשבילו. שמח גם לגלות שעבודת הכנה נפשית קרתה שם ואיך אומרים, הלבנים נוחתות איפה שצריך. ישר כוח. אולי גם אני אגיע מתישהו. בלפור שמלפור וזה..

עוד 4,827 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שישי, 25 בספטמבר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

נתניהו: "ההפגנות מסייעות לי פוליטית, הן מדגרת קורונה"

יזהר שי רוצה להתפטר מהממשלה ● בליכוד תוקפים את מנדלבליט ● גמזו: "המלצתי להדק את הסגר ולא לסגור את כל המדינה" ● 121 אלף מובטלים חדשים בשבוע האחרון ● נתב"ג כנראה ייסגר לטיסות יוצאות ● היועמ"ש מבהיר שלא התנה את הגבלת ההפגנות בסגירת המשק ● מרכז המידע לקורונה: שיעור הבדיקות החיוביות,מהגבוהים בעולם

עוד 43 עדכונים

בלי חיבור הקבוצות בישראל – לא נבלום את מגפת הקורונה

מחקר בינלאומי ענק מוכיח כי אם לא נצליח לחבר את כלל הקבוצות בחברה הישראלית – לא נבלום את מגפת הקורונה.

החברה הישראלית ניצבת בימים אלה מסוגרת, משוסעת ומפולגת בפני משבר משולב חסר תקדים – בריאותי, כלכלי, פוליטי וחברתי. תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים אותנו שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר הזה, טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם. לא זו בלבד, אלא שגם הפעולות האישיות הבסיסיות הנדרשות כדי לבלום את המגפה ולקצר את הסגר – הקפדה על ריחוק פיזי, היגיינה וחבישת מסיכות – נטועות בדיוק בהקשר זה של תחושת שייכות לקולקטיב.

תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר חסר התקדים הזה – טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם

בשבועות האחרונים בוצע מחקר בינלאומי משווה, הגדול מסוגו, שבו מעל 100 חוקרים מכל העולם (כולל הח"מ מהאוניברסיטה העברית) בחנו בקרב עשרות אלפי אזרחים מ־67 מדינות, ובהם יותר מ־1200 אזרחים ישראלים, מה ישפיע יותר מכול על נכונותם לציית להנחיות.

המחקר מצא שהגורם הראשון במעלה שמניע אנשים לציית להנחיות המרחק וההיגיינה הוא מידת ההזדהות הקבוצתית-לאומית שלהם, כלומר המידה שבה הם חשים מחוברים לקבוצת הלאום שלהם, ומגדירים אותה כמרכזית בזהותם. ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות שמטרתן בלימת המגפה – זאת מעל ומעבר להשפעת גורמים אחרים כמו מצב כלכלי, אידיאולוגיה או דתיות. הממצא המרתק הזה הוא בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שבה יש קבוצות ואזרחים רבים שאינם חשים חלק מהקולקטיב, ואף מודרים על ידי המדינה ונציגיה. מכאן שאם לא נצליח להגביר את תחושת השייכות של כלל האזרחים לקולקטיב האזרחי – ובמיוחד של הערבים והחרדים – לא נצליח לבלום את המגפה.

מצבי משבר יכולים להוביל להידרדרות, אבל גם מהווים הזדמנות ייחודית לשיפור היחסים בין קבוצות בחברות שסועות. מצד אחד, המשבר הבריאותי הנוכחי הוא הזדמנות אדירה לחברות שמורכבות מתת-קבוצות שיש ביניהן קונפליקט ועוינות, כמו בישראל. מול האויב המשותף, נוצרת הזדמנות ייחודית לגבש זהות-על משותפת עם מטרת-על משותפת – בלימת הנגיף – שכן בסיטואציה ייחודית כמו זו בולטת התלות ההדדית בין הקבוצות. תלות הדדית כזו נוכח מטרה משותפת נושאת בחובה פוטנציאל להעמקת החיבור, לריכוך המתחים וליצירת יחסים סובלניים ומכבדים יותר בין הקבוצות בחברה.

ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות לבלימת המגפה – בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שרבים מאזרחיה אינם חשים חלק מהקולקטיב ואף מודרים ע"י המדינה ונציגיה

מצד שני, איום מוחשי כל כך על החיים והבריאות, המלווה בפגיעה כלכלית קשה, מוביל בני אדם באופן טבעי להתכנסות ולהתלכדות בתוך קבוצת הזהות המצומצמת שלהם. במצבי משבר ואיום גם מתעצמים הסטריאוטיפים והדעות קדומות כלפי קבוצות מיעוט ורווחת הנטייה לחפש אשמים, ותמיד הם יימצאו בקבוצת ה"חוץ". כך גם בישראל: מאשימים את החרדים בגלל הישיבות, את הערבים בגלל החתונות, את החילונים והשמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת, וכן הלאה – אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר ואחראים לפגיעה ביכולתה של החברה להתמודד איתו.

בישראל, אם כך, הפוטנציאל לשיפור היחסים לא התממש, ואנו רואים תהליך מדאיג של התכנסות הקבוצות לתוך עצמן והתחזקות של הקולות המאשימים קבוצות אחרות באחריות להחרפת המגפה ולהחזרת הסגר. העוינות בין הקבוצות רק גדלה, ומחלישה כל תהליך של גיבוש זהות קבוצתית משותפת מול הנגיף. זה תהליך הרסני, שמפורר את החברה ופוגע קשות ביכולתנו לבלום את המגפה.

למנהיגות ולשיח הציבורי יש תפקיד עצום בהנעת תהליכים בין-קבוצתיים בעת משבר, והם יכולים להוביל לעבר החרפת היחסים או לעבר לכידות וסולידריות. ואכן, התהליך השלילי שמתרחש בישראל לא קורה בחלל ריק, והממשלה והעומד בראשה תרמו לו תרומה מכרעת. אחרי שנים של הסתה נגד ציבורים שונים והאשמתם במיני האשמות שקריות, החברה הישראלית עומדת מפולגת מול משבר שמחייב המתמודדות משותפת.

גם בעיצומו של המשבר, ראש הממשלה וחלק משריו מטיחים בציבורים שונים האשמות שונות, חלקן שקריות, לגבי התנהלותם שמובילה להפצת הנגיף ותוקפים את המשטרה ואת הפקידים שעובדים מסביב לשעון כדי לטפל במשבר הבריאותי והכלכלי. במקום מנהיגות שתנסה לקדם חיבור ותחושת שייכות של כלל האזרחים, הממשלה הנוכחית מניעה שיח מסוכן של פילוג ושיסוי, ובכך תורמת באופן ישיר לפגיעה בהקפדה על ההנחיות ולהשתוללות המגפה.

כך גם בישראל: מאשימים חרדים בגלל הישיבות, ערבים בגלל החתונות, חילונים ושמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת. אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר

כיוון שהממשלה נוהגת בחוסר אחריות משווע כזה, האחריות לעשות אחרת מוטלת על כולנו. החברה הישראלית נמצאת ברגע היסטורי בהקשר של היחסים בין הקבוצות השונות בה. מתוך ממצאי המחקר שהצגנו עולה כי אנו נמצאים בסיטואציה ייחודית שבה חיבור של כלל הקבוצות בחברה אינו רק צורך חברתי או כלכלי, אלא שהוא הדרך היחידה להתגבר על המשבר הבריאותי העצום.

זו קריאה למנהיגים ברמה הארצית והמקומית, לעיתונאים, למעצבי דעת קהל, למנהלים בכירים במשק ועוד: לכולנו יש אחריות עמוקה לתת לכלל הקבוצות תחושת שייכות – ובייחוד לערבים ולחרדים. עלינו להפסיק להאשים קבוצות אחרות בחברה, להדגיש שיש כאן מאבק משותף, להזכיר שוב ושוב שיש תלות הדדית בין כולנו ושרק ביחד נצליח – ולגבות זאת במעשים שיגברו על קולות ההסתה והפירוד שמגיעים מהממשלה, כדי להוביל את החברה בישראל לבלימת המגפה ולתחילתו של ריפוי חברתי.

עירן הלפרין הוא הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ייסד ומוביל את המעבדה לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד את מרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי ומשמש כיו"ר השותף והפסיכולוג החברתי הבכיר בארגון. שימש כדיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולגיה חברתית לשינוי חברתי. היה מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. רון הוא מומחה בתחום מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים ומערכת היחסים שבין האזרחים היהודים והערבים בישראל. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית ובהצטיינות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 766 מילים ו-1 תגובות

QAnon, אותה גברת אנטישמית בשינוי אדרת

תיאוריית קונספירציה חדשה בשם QAnon, לפיה דמוקרטים פדופילים פועלים בסתר נגד טראמפ, צוברת תאוצה ומתפשטת בעולם ● אבל חוקרים מודאגים במיוחד מהאלמנטים האנטישמיים - הסמויים והגלויים - השלובים בה ● "הטענה שהוליווד נשלטת בידי יהודים, שחברי קונגרס יהודים הם פדופילים, מזכירה את הפרוטוקולים של זקני ציון" ● בגרמניה זה כבר הוביל לגילויי אלימות

עוד 978 מילים

להחלטה להטיל סגר מלא ולהגביל את ההפגנות בבלפור אין כל נימוק רציונלי ● השיקולים הם פוליטיים, ואינם יכולים לשמש הצדקה סבירה להחלטה שכזו ● מעיון בתיקון לחוק הקורונה שהונח היום על ידי הממשלה, עולה כי הגבלת הפגנות המוניות אינה לשבועיים בלבד ● ואם לכל תזכיר חוק אמורה הממשלה לצרף נתונים תומכים, אז הפעם היא הסתפקה בשתי מילים: "לא רלוונטי" ● פרשנות

עוד 970 מילים

למקרה שפיספסת

מיוחד הר הבית לא בידינו

הנשיא טראמפ מדבר על המוני תיירים מוסלמים שיבקרו בהר הבית בעקבות ההסכם עם האמירויות ● גם במשרד התיירות אופטימיים, ובונים על 2 מיליון עולי רגל בשנה ● אך המומחים לאתר פסימיים יותר, וחוששים ממתיחות בהר ● "נאום טראמפ מדאיג את הפלסטינים והירדנים, ומשחק לידי חכמי הדת ומבקרי ההסכם. זאת תהיה 'הוכחה' להשתלטות ישראלית על קודש הקודשים האסלאמי - בגיבוי אמריקאי"

עוד 3,367 מילים

עסקת ה-F35 אינה פתיון להסכם השלום אלא חלק אינטגרלי ממנו

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כמין פתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל, אבל האמת היא שהיא חלק אינטגרלי מהשלום, וכאשר מבינים את מהותו של המהלך כולו, מבינים למה.

ארצות הברית החליטה לצאת מן המזרח התיכון. זה עומד בבסיס ההסכם בין ישראל לאמירויות. המאמץ האמריקני לצרף גם את סעודיה יוכל לבוא לידי סיום רק אחרי שתוכרע שאלת ירושת הכתר בין מוחמד בן סלמאן לבין הנסיכים. ואלו, מצידם, מתנגדים לעצם הרעיון שבן יירש את אביו במקום לנהוג על פי המסורת הבדווית לפיה השבט מכריע ולא עקרון הירושה.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כפיתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל. אבל האמת שהיא חלק אינטגרלי ממנו. כשמבינים את מהות המהלך כולו, מבינים למה

השאלה שנשאלת בארצות הברית היא מי ימלא את החלל הריק שארצות הברית תשאיר אחריה: האם איראן, כמו שחוגים חזקים ב-CIA סבורים, או ברית הסונים עם ישראל, כפי שהבית הלבן תחת טראמפ סבור.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שראינו בימי אובמה, הולכת בעקבות בכירים ב-CIA וההערכה שאיראן היא בעלת הברית העדיפה. האסכולה הזאת התגבשה כאשר בכירי ה-CIA שפעלו באפגניסטן ראו במו עיניהם כיצד מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון חסרת תועלת, ועד כמה איראן, כשכנה חזקה, חשובה לארצות הברית כדי לייצב את המצב באפגניסטן.

בעיראק הדברים היו ברורים יותר – בעלת הברית העיקרית של ארצות הברית לעשיית סדר כלשהו בעיראק השסועה הייתה איראן, והפוליטיקאים הפרו-איראנים היו גם המקורבים ביותר לארצות הברית.

הבעיה, כמובן, היא שאיראן היא לא הפתרון אלא הבעיה, והכסף שקיבלה מאובמה הושקע לא בהגברת היציבות האזורית, אלא בטיפוח הטרור. גם יחסיה המיוחדים עם סין ועם רוסיה יקנו לארצות הברית מעמד שלישי בחשיבותו, וזאת תהיה הזדמנות לאיראן לנצל את החלל הריק שייווצר עם נטישת ארצות הברית את ידידיה, כדי להכניס את סין.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, על פי דוקטרינת אובמה.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, עפ"י דוקטרינת אובמה

לפיכך, טראמפ כבר מקים את המערכת הערבית-ישראלית שתשמש ככוח שיבלום את סין, דרך איראן, מלחדור למזרח התיכון, ופירוש הדבר חידוש המלחמה הערבית-פרסית שהתחוללה בימי סדאם חוסיין, וחידוש המלחמה על חבל אחוואז, שהוא החבל הערבי של איראן, שבו מרוכז עושר הנפט של איראן.

המהלך הזה יתאפשר רק אחרי שסעודיה תצטרף למהלך, ורק אחרי שמשפחת המלוכה תתאחד מאחורי בן סלמאן.

עסקת הנשק לאמירויות היא חלק אינטגרלי מן השלום כמהלך אזורי כולל של הקמת נאטו אזורי הכולל את ישראל ומדינות ערב.

הבעיה עם הסכמת ישראל לעסקה איננה בעצם העסקה, אלא בנסיבות שבהם ראש הממשלה הסתיר את העסקה מגורמי הבטחון בישראל. אבל זאת כבר שאלה אחרת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 427 מילים
עודכן לפני שעתיים

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

בתי חולים קורסים מעומס, אבל הרשות לאשפוז כלל לא דנה בפיזור חולים

חשיפת זמן ישראל בתי חולים באזורים "אדומים" קורסים מעומס עקב ריבוי חולי קורונה, ואילו בתי חולים באזורים "ירוקים" יכולים לקבל מטופלים נוספים, אבל למערכת הבריאות אין תוכנית לפיזור חולים ברחבי הארץ ● הגוף היחיד שמוסמך להחליט על ניוד חולים בין בתי חולים הוא הרשות העליונה לאשפוז, אבל הוא לא דן בכך אפילו פעם אחת מאז התפרצות הקורונה ● משרד הבריאות: הרשות תתכנס בשבוע הבא

עוד 1,803 מילים

ברית נתניהו-דרעי ניצחה. הציבור ישלם על זה ביוקר

אחרי יומיים של דיונים בקבינט הקורונה, נתניהו ודרעי יכולים לסמן ניצחון אישי: הממשלה אישרה את ההחמרות בסגר שכוללות הגבלה משמעותית של ההפגנות, בעוד בתי הכנסת יישארו פתוחים ביום כיפור ● עבור נתניהו, כל האמצעים כשרים כדי לעצור את הפגנות האלפים נגדו ● ואילו סכנת החיים שקיימת בבתי הכנסת נדחקה בגלל הפחד של הרבנים מקטיעת שרשרת ההדתה ● פרשנות

עוד 639 מילים

במסר מרגיע הסביר פרופ' אבי שמחון כי העניים מקבלי הקצבאות נפגעו הכי פחות מהמשבר הכלכלי ● אבל הוא לא סיפר על היום שבו תגיע "החשבונית" שמאפשרת את מימון כל הפעילות הזו, ותכה לא רק בעניים הנוכחיים - אלא תייצר דורות של עניים למשך 100 השנים הקרובות ● ואת כל הטוב הזה עשה שמחון כדי להכשיר את הקרקע עבור הבוס מבלפור לקראת הטלת עוד מגבלות, חמורות עוד יותר ● פרשנות

"העניים נפגעו הכי פחות" במשבר הקורונה, כך אמר אתמול (יום ג׳) אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. כמובן שמדובר באמירה אומללה ומנותקת מהמציאות, אבל ההסבר שנתן לה שמחון מעניין לא פחות.

שמחון טען בראיון ל-ynet שהעניים מקבלים קצבאות, ושהקצבאות לא נפגעו. אבל למעשה שמחון סיפר לנו רק על צדו האחד של המטבע, שהוא שפיכת כסף מצד המדינה על העניים. הוא לא סיפר על היום של אחרי הקורונה, שבו יגיע החשבון למימון כל הפעילות הזו, ושאותם העניים "שהכי פחות נפגעו מהמשבר", עלולים להפוך בבת אחת לקורבנות הכי גדולים שלו.

את כל זה עושה שמחון כדי להכשיר את הקרקע עבור הבוס מבלפור לקראת הטלת עוד הגבלות, חמורות עוד יותר, על המשק והכלכלה בישראל, כל כולן כתוצאה ממחדל מנהיגותי אחד גדול של אותו ראש ממשלה שלו מייעץ שמחון.

אם נביט לרגע על הנתונים היבשים, נגלה ששמחון אכן צודק בהסבר לדבריו. היקף הקצבאות, ובראשן דמי האבטלה, הוגדל והורחב משמעותית בתקופת המשבר. שמחון אף ציין שבזכות האמון שיש בעולם לכלכלה הישראלית, יכול האוצר לממן את כל הקצבאות הללו מהלוואות בריבית נמוכה שהמדינה לקחה ממשקיעים.

החדשות הרעות הן שהקצבאות המורחבות, שחלקן ניתנו על ידי המדינה כדי לכסות על מחדליה, למעשה מורידות את הסיכוי שנוכל להמשיך ולקבל הלוואות בריבית נמוכה גם בעתיד הלא-רחוק. אחרי הכל, האמון של המשקיעים בכלכלה הישראלית מושתת על דירוג האשראי הגבוה שחברות הדירוג הגדולות בעולם העניקו למשק. אבל כתנאי לאי-הורדת הדירוג הזה, הציבה לאחרונה אחת מחברות הדירוג את הדרישה לצמצם את הגירעון האדיר שנוצר ושעוד צפוי לגדול, לרמות יעד נמוכות, שמזכירות יותר את אלו שהיו לפני המשבר. לפי התחזיות של בנק ישראל היקף הגירעון עשוי להגיע ל-150 מיליארד שקל עד סוף השנה.

חלוקת מזון לקשישים עניים (צילום: גילי יערי, פלאש 90)
אילוסטרציה, חלוקת מזון לקשישים עניים (צילום: גילי יערי, פלאש 90)

המדיניות הכושלת של הממשלה, שמחייבת להטיל עוד הגבלות על הכלכלה הקורסת ועוד הוצאות על קופת המדינה, למעשה מפחיתה את הסיכוי שישראל תוכל לעמוד ביעד הדי דמיוני שהציבו לה חברות הדירוג.

הממשלה תהיה חייבת לפגוע באופן קיצוני בשירותים ובקצבאות שאותם היא מספקת כיום לאותם עניים "שלא נפגעו מהמשבר" לדברי שמחון, וזאת כדי לצמצם את חובות העתק או לפחות את חלקם, ביום שאחרי הקורונה.

הממשלה גם תהיה חייבת להגדיל את הכנסותיה על ידי הגדלת מסים. ואולם, מאחר שהעלאת מס לעשירים מנוגדת לאג'נדת השוק החופשי, שנתמכת על ידי נתניהו ושמחון, סביר להניח שהנפגעים הגדולים מפעולה כזו יהיו, איך לא, אנשי המעמד הבינוני והנמוך. למעשה, הקצבאות הללו לא רק שיפגעו בעניים הנוכחיים, אלא ייצרו דורות של עניים, גם למשך 100 השנים הקרובות.

הממשלה תהיה חייבת להגדיל את הכנסותיה על ידי הגדלת מסים. ואולם, מאחר שהעלאת מס לעשירים מנוגדת לאג'נדת השוק החופשי של נתניהו ושמחון, סביר להניח שהנפגעים הגדולים יהיו אנשי המעמד הבינוני והנמוך

מדינת ישראל גייסה הלוואות בעשרות מיליארדי שקלים כדי לממן את כל הטוב הזה. אחת ההלוואות, בגובה מיליארד דולר, נלקחה ל-100 שנה. המשמעות היא שהדורות הבאים ישלמו מהיום ועד יום העצמאות ה-172 של מדינת ישראל סכום של 45 מיליון דולר בשנה כריבית למשקיעים זרים רק על הלוואה זו. כל שנה.

כדי לממן את הקצבאות וחבילות הסיוע לקורונה, גייס האוצר בחודש אחד בלבד, במרץ-אפריל, חוב ממשלתי בהיקף שקרוב לסכום עליית החוב הממשלתי ב-2018 כולה: 10 מיליארד דולר. הסכום הזה מצטרף לכ-39 מיליארד שקל שהמדינה כבר מחזירה – מדי שנה – כריבית למלווים על הלוואות קודמות, ובלי קשר לקורונה.

רגע אחרי שישראל זחלה לסגר שני, נראה שאין לנו אלא להבחין שכבר עתה אנחנו נמצאים רק בתחתיתו של הר חובות שצפוי רק לגדול. עכשיו צריך להמתין לתירוץ הבא שיפיק פרופ' שמחון בעוד כמה שנים, בניסיון להסביר למה העניים הם  הנפגעים העיקריים ממדיניות הצמצומים חסרת התקדים של הממשלה.

מימין: בנימין נתניהו, בני גנץ, אבי שמחון (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
מימין: בנימין נתניהו, בני גנץ, אבי שמחון (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 543 מילים ו-1 תגובות

בריטניה לא מצליחה לעצור את שובה של הקורונה

מספר החולים בעליה ● מערך הבדיקות לא מתפקד ● ראש הממשלה נוהג ביהירות למרות שנכשל בניהול המגפה ● היועץ שלו מפר בידוד ● החינוך נפגע והכלכלה שלא מצליחה להתאושש ● גם בבריטניה, הקורונה מערערת את הפוליטיקה והחברה ● אחרי שבריטניה יצאה ממשבר חריף, הנתונים מעידים על חזרתה של המגפה, אבל גם הבריטים כבר לא מאמינים לראש הממשלה שלהם

עוד 1,258 מילים

כלי התחבורה העמוס בישראל הוא היחיד שלא חלות עליו שום מגבלות

על פעילות האוטובוסים ורכבת ישראל הוטלו מגבלות קורונה מחמירות, בעיקר בנוגע לדילול מספר הנוסעים ● אך מנהלי "סיטיפס", מפעילת הרכבת הקלה בירושלים, קיבלו הודעה מפורשת כי היא מוחרגת מכולן ● לפקחי הרכבת יש סמכות אכיפה רק בכל הנוגע לתשלום עבור הנסיעה, וכשהם נתקלים בנוסע בלי מסכה, הם לכל היותר יכולים לבקש יפה

עוד 794 מילים

מדי יום מגיעים ילדים בגילאי 5-17 לצמתים בצפון, במשולש ובירושלים, ומקבצים נדבות עבור קבלן שלוקח מהם את הכסף ● התופעה, שהחמירה במשבר הקורונה, "טופלה" על ידי לא פחות מארבעה משרדי ממשלה, ועדיין ההיקף שלה לוט בערפל ואף קבלן לא נעצר ● "כמו שמעלימים עין מהפועלים שמסתננים לפה כי יודעים שבלי זה הם ימותו מרעב, כך גם לא נוגעים בילדים הקבצנים"

עוד 1,624 מילים

מגבלות חמורות על הפגנות, בתי הכנסת יהיו פתוחים בכיפור

ההחלטה שלא עברה בקבינט טעונה הצבעה בממשלה ● על פי הדיווחים נתניהו רצה סגר פחות מחמיר עד שהבין שלא יוכל לאסור הפגנות כך ● נתניהו גם אמר: "יש לדון במה עושים עם ההפגנות גם כשאין סגר כללי״ ● סקר: הליכוד ב-29 מנדטים, בנט 21, גוש הימין ב-66 מנדטים ● מפלגה בראשות ח״כ יפעת שאשא-ביטון מגיעה ל-8 מנדטים ● כתבה בוושינגטון פוסט על המנהג של נתניהו להביא מזוודות עם כביסה מלוכלכת לניקוי

עוד 63 עדכונים

אתפטר אם המדינה הדמוקרטית תעמוד לפני המדינה היהודית

"ממשלה שמסוגלת להגביל את התפילות ביום כיפור אבל לא מסוגלת לומר איך מגבילים את ההפגנות - זו לא ממשלה יהודית ולא אכהן בה", כך אמר אמש יו"ר ש"ס לזמן ישראל ● עבור נתניהו, החיבור בין תפילות להפגנות בא בזמן ● אבל דרעי פוסל את האפשרות שהמשבר יוביל לבחירות: "בקטסטרופה הזו? אני לא רואה בחירות בינתיים"

עוד 657 מילים

הממשלה טרם החליטה על נהלים לישיבה בסוכה בסגר

בדיקת זמן ישראל הממשלה מאפשרת לקנות ולמכור בזמן הסגר את ארבעת המינים וקישוטים לסוכה, אבל ההוראות שפורסמו לא כוללות התייחסות לישיבה בסוכה ● במשרד הבריאות ובלשכת הפרויקטור גמזו לא יודעים לענות לשאלה אם סוכה נחשבת ל"חלל פתוח" או ל"מבנה סגור" ● גורם ממשלתי: "הסגר נערך בחגים כדי להגביל את ההתקהלויות בחגים, ובכל זאת הוא בנוי ככה שכל ההתקהלויות יתקיימו כסדרן"

לממשלת ישראל אין מושג מה יהיו הנהלים שיגדירו את הישיבה בסוכה בזמן הסגר, כך עולה מבדיקת זמן ישראל. אף שהסגר אמור להימשך לאורך כל ימי חג סוכות, ההוראות אינן כוללות כל התייחסות לישיבה בסוכה.

הוראות הקורונה אוסרות על התקהלות של יותר מ-10 אנשים במבנה סגור או של 20 אנשים בשטח פתוח, למעט כמה החרגות שנמצאות בהוראות עצמן. במשרד הבריאות, וגם בלשכתו של פרויקטור הקורונה, רוני גמזו, לא ענו לשאלה האם סוכה נחשבת למבנה סגור, לשטח פתוח או שיש לה קטגוריה מיוחדת שהממשלה חייבת לקבוע לה כללים נפרדים, בדומה לכללים שנקבעו לתפילות בבתי הכנסת.

כל זאת, למרות שהוראות הקורונה כן מתייחסות לבנייה ולקישוט הסוכה, ואף מגדירות שווקים למכירת ארבעת המינים וחנויות למכירת סוכות כ"שירות חיוני", ומאפשרות הגעה אליהם, גם ממרחק של יותר מקילומטר מהבית.

שוק "ארבעת המינים" בקרבת שוק מחנה יהודה בירושלים. אוקטובר 2019 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
שוק "ארבעת המינים" בקרבת שוק מחנה יהודה בירושלים. אוקטובר 2019 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

קבינט הקורונה התכנס היום (ג׳) כדי לדון בהחמרת הסגר על ישראל. ואולם, גורם ממשלתי המעורה בנושא אמר לזמן ישראל כי הסדרת הישיבה בסוכות לא נמצא על סדר יומה של הישיבה. החלטות הקבינט, אם יתקבלו היום, יחייבו אישור של הממשלה והכנסת, וההערכה היא כי הן ייכנסו לתוקף רק אחרי יום הכיפורים.

"לאף אחד מאנשי המקצוע אין מושג, הם מחכים להחלטה של הפוליטיקאים ואלה שומרים את ההחלטה לרגע האחרון בגלל כיפופי הידיים הפוליטיים", אמר הבוקר גורם ממשלתי המעורה בנושא לזמן ישראל. "זה הזוי, אין מילה אחרת לתאר את זה. הסגר נערך בחגים כדי להגביל את ההתקהלויות בחגים ובכל זאת הוא בנוי ככה שכל ההתקהלויות יתקיימו כסדרן".

"לאף אחד מאנשי המקצוע אין מושג, הם מחכים להחלטה של הפוליטיקאים ואלה שומרים את ההחלטה לרגע האחרון בגלל כיפופי הידיים הפוליטיים. זה הזוי, אין מילה אחרת לתאר את זה"

חלק גדול מהציבור היהודי מבלה את החג מדי שנה בסוכות גדולות שבהן מתקהלות ואוכלות יחד כמה משפחות, ולעתים בניין שלם. בהיעדר תקנות, ניתן להעריך שגם השנה, יתקיימו התקהלויות של כמה משפחות יחדיו בסוכה.

התפילות בבתי הכנסת נקבעו לפי מתווה מורכב המתיר תפילה של 10 אנשים כפול מספר הכניסות למבנה בערים אדומות ו-25 אנשים כפול מספר הכניסות למבנה בערים כתומות וצהובות, ובלבד שנשמר יחס של אדם אחד לכל 4 מ"ר. לפי "מחשבוני בתי כנסת" שצצו ברשת עם פרסום המתווה, לבית כנסת ששטחו 300 מ"ר ושיש אליו שתי כניסות בעיר "כתומה", לדוגמה, יכולים להיכנס 75 מתפללים.

במוצאי ראש השנה הודיעה המשטרה כי כלל לא ביצעה פעולות אכיפה של ההוראות הללו בתפילות ראש השנה. לפי הודעת המשטרה, אף אחת ממאות הפשיטות שבוצעה בחג ואף אחד מכ-8,000 הדו"חות שחולקו לאזרחים, רובם על שהיה אסורה בשטחים פתוחים, לא התבצעו בבתי הכנסת.

מתפללים מחוץ לבית הכנסת. אוגוסט 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
מתפללים מחוץ לבית הכנסת. אוגוסט 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

יצוין כי בישיבת קבינט הקורונה אמורה לעלות לדיון ההצעה לסגור כליל את בתי הכנסת. ואולם, ההערכה היא שההצעה לא תאושר לפני יום הכיפורים, כדי למנוע מצב שבו בתי הכנסת יהיו סגורים. עם זאת, אם ההצעה תתקבל ותאושר בשבוע הבא עשוי להיווצר מצב חסר תקדים שבו בתי הכנסת יהיו סגורים בשמחת תורה.

עד כה לא התקבלה תגובת משרד הבריאות לידיעה. מלשכתו של הפרויקטור רוני גמזו נמסר "גמזו אינו עוסק בפרטים הללו, הוא מתווה את המדיניות, לגבי הפרטים תשאלו במשרד הבריאות".

עוד 460 מילים

חסידי ברסלב חוזרים מבלארוס, ולא בטוח שהם ייכנסו לבידוד

אלפי חסידי ברסלב עושים את דרכם חזרה לארץ, אחרי שנאלצו לחגוג את ראש השנה בבלארוס ● "המון דמעות היו שם. כולם השתפכו על כך שלא זכינו להגיע לאומן", אמר דובר החסידים ששהו בבלארוס ● על הלכלוך שהשאירו: "במשך שבועיים היינו שם ללא תנאים. למה ציפו מאיתנו?" ● על החובה לשהות בבידוד: "האמון של הציבור במשרד הבריאות נשרף. כולנו רואים את האכיפה הסלקטיבית"

"לא חשבנו לרגע שנצטרך לחגוג את ראש השנה בבלארוס, ושמדינת ישראל תשים רגליים לניסיונות שלנו להיכנס לאוקראינה", כך אומר חיים וייצהנדלר, דובר חסידי ברסלב השוהים בבלארוס, לאחר שכשלו ניסיונותיהם לציין את החג באומן. "כואב הלב שהמדינה הפקירה אותנו במצב כה רגיש, לא סייעה לנו להיכנס לאוקראינה ולא הושיטה עזרה במזון ושתייה כשהיינו תחת כיפת השמיים בגשם שוטף".

עד צהרי שישי האחרון, ערב ראש השנה, קיוו אלפי חסידים שהמתינו בגבול עם אוקראינה כי יימצא מתווה שיאפשר להם לחגוג את ערב החג ליד קבר רבי נחמן מברסלב. ואולם אוקראינה אסרה על כניסה אווירית מישראל, ולאחר שכשלו ניסיונות החסידים להיכנס לאומן דרך הגבול היבשתי, הם התפזרו ברחבי בלארוס.

חסידי ברסלב חוגגים את ראש השנה בבלארוס

בסיועם של הרב משה פימה, ראש הקהילה היהודית בעיר פינסק, ושל וייצהנדלר, נמצאו לחסידים מקומות לינה בבתי הארחה בערים שונות, בהם כ-500 חסידים שהגיעו כחצי שעה לפני כניסת השבת לבית הארחה בעיר צ'איקה.

"הרב פימה פיזר אותנו ברחבי בלארוס – מינסק, פינסק, גומל ועוד ערים, והעמיד לכולנו בתי הארחה", אומר וייצהנדלר. "לא היינו בתנאי בית מלון או בית, אבל מבחינת מה שניתן היה לארגן לכמות אנשים כזו בהתראה כזו, זה לא פחות מנס.

"המון דמעות היו שם. כולם השתפכו על כך שלא זכינו להגיע לאומן, בכי של ילדים, נשים ומבוגרים, בכי של צער, של תסכול, של החמצה ושל בגידה. אך האחדות שם הייתה מדהימה, והרגשנו תוך כדי ריקודים ותפילה שרבינו איתנו".

"המון דמעות היו שם. כולם השתפכו על כך שלא זכינו להגיע לאומן, בכי של ילדים, נשים ומבוגרים, בכי של צער, בכי של תסכול, בכי של החמצה, בכי של בגידה… אבל האחדות שהייתה שם הייתה מדהימה"

מאז צאת החג ועד עכשיו עושים החסידים את דרכם לישראל, ככל שהם מצליחים להשיג כרטיסי טיסה מבלארוס לישראל. בהגיעם ארצה מחויבים החסידים להיכנס לבידוד של שבועיים על פי הנחיות משרד הבריאות.

חסידי ברסלב על הגבול בין בלארוס לאוקראינה בערב ראש השנה, 18 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo)
חסידי ברסלב על הגבול בין בלארוס לאוקראינה בערב ראש השנה, 18 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo)

לשאלת זמן ישראל האם ציבור החסידים מתכוון לציית לחובת הבידוד עם שובו לארץ, השיב וייצהנדלר: "בעקבות הכעס והמרמור של החסידים, האמון של הציבור במשרד הבריאות הוא לא בגדר פיגוע, אלא בגדר נשרף. כולנו רואים את האכיפה הסלקטיבית של הרשויות את הנחיות הסגר.

"בעוד יש חגיגות המוניות בתל אביב, מונעים מאיתנו את תפילת ראש השנה, שהיא החשובה ביותר מבין כל התפילות. על מקבלי ההחלטות לשים לב לזה, להתייחס לזה ולקחת את זה בשיא הרצינות כדי להחזיר את האמון בין הצדדים".

האם אתם מודאגים מהאפשרות שנדבקתם בקורונה במהלך המסע שעברתם?

"אנחנו לא מודאגים מכך שנדבקנו בקורונה, כי המציאות מוכיחה אחרת. שבועיים ויותר היינו שם מעורבבים אחד עם השני כמעט 2,500 איש, אף אחד לא חלה.

בנוגע לביקורת שנשמעה לגבי הלכלוך שנשאר במקום שהייתם של החסידים בגבול בלארוס ואוקראינה השיב לנו וייצהנלדר: "להגיד שהשארנו לכלוך זה ציניות ואכזריות. אני יודע שהביקורת מגיעה רק מישראל, כי בבלארוס לא שמענו כלום. המקומיים רק הציעו לנו להישאר ורצו לעזור לנו.

"להגיד שהשארנו לכלוך זה ציניות ואכזריות. אני יודע שהביקורת מגיעה רק מישראל, כי בבלארוס לא שמענו כלום. המקומיים רק הציעו לנו להישאר ורצו לעזור לנו"

"במשך שבועיים היינו שם ללא תנאים. זה לא שהיינו בפארק רמת גן, שיש בו שירותים ומים זורמים, אלא היינו על כביש בינלאומי ללא צינור מים. לא הבנתי למה ציפו מאיתנו? איפה היינו אמורים לעשות את הצרכים שלנו?

"זה נכון שהגענו לשם מיוזמתנו, אבל אחרי הכל יש למדינת ישראל אחריות להושיט לעזרה הומניטרית לאזרחיה, מה שהיא לא עשתה".

חסידי ברסלב שנתקעו בגבול בין בלארוס לאוקראינה, 15 בספטמבר 2020 (צילום: TUT.by via AP)
חסידי ברסלב שנתקעו בגבול בין בלארוס לאוקראינה, 15 בספטמבר 2020 (צילום: TUT.by via AP)
עוד 510 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה