בכל תחילת שנה אני חושב מהו הנושא איתו אפתח את שנת הלימודים עם צוות המורים בבית הספר. לצערי, השנה זה היה ברור. האונס הקבוצתי אליו נחשפנו לאחרונה – לא עוזב אותי. אני מאמין בטוב שבאדם, גם כשזה קשה, ומבקש להאמין שניתן לתקן באמצעות חינוך.

אונס לא קשור במין. אונס הוא מופע קיצוני של אלימות.
אל תשלו את עצמכם, זה קורה כל הזמן, בכל מקום, גם קרוב מאוד לבית שלנו.
השתקת, האשמת וביזוי הקורבנות הן "חומת המגן" של הפוגעים. מערכת אכיפת החוק ומערכת בתי המשפט מנמיכים בעקביות את המחיר שמשלמים עברייני מין על פשעיהם.

אל תשלו את עצמכם. זה קורה כל הזמן, בכל מקום, גם קרוב מאוד לבית. השתקת, האשמת וביזוי הקורבנות הן "חומת המגן" של הפוגעים. מערכת אכיפת החוק והמשפט מנמיכים בעקביות את המחיר שמשלמים עברייני מין

אונס מתחיל בלגיטימציה החברתית להפעלת אלימות נגד נשים. אלימות נגד נשים נמצאת בכל פינה בה נסתכל. היא מתחילה בהדרה, בהפחדה, בהחפצה, בניצול ובאיום.

מופעי אלימות נגד נשים/ילדות נמצאים גם בשיח הבית ספרי. בתי הספר משמשים פעמים רבות שופר לפטריארכיה. אנחנו לא מדברים עם התלמידים שלנו על יחסי הכוחות בחברה. אנחנו מפחדים מלדבר איתם על תרבות האונס, על גילוי עריות, על הטרדה מינית, על ניצול וביוש. בדיוק כשם שאנחנו לא מדברים עם התלמידים שלנו על אלימות במשפחה.

מורים לומדים מהר מאוד שישנם נושאים שמרחב השיח הכיתתי אינו סובל. מורים יודעים שילדים החשופים לאלימות במשפחה נוכחים בכיתה כמספרם הסטטיסטי בחברה. והסטטיסטיקה לא טובה. מורה שידבר עם כיתתו על אלימות מינית יאלץ בהכרח לגעת בהיסטוריה האישית שלו. שיח כזה מאלץ אותנו להיפגש ולחטט במקומות שלפעמים כואבים, ומושתקים.

שיח חינוכי על אלימות מינית מפגיש אותנו עם האמונות והתפיסות שלנו בנוגע ליחסי הכוחות בחברה, ביחס למין, מגדר ומיניות. ביחס לפמיניזם, שוביניזם, מעמד האישה, ועוד שלל נושאים שעלולים להציף בנו זיכרונות הנוגעים בחיינו הפרטיים.

לרתיעה ה"טבעית" מלדבר על אלימות מינית וממה זה יעשה לנו ולתלמידים שלנו יש מימד נוסף. אנו חיים במציאות שמעודדת השתקה והסתרה. תחשבו כמה מכם חשבו לדבר עם הכיתות שלהם על האונס הקבוצתי באילת? כולם נחשפו לסיפור. שתיקתנו כמחנכים מעבירה מסר חינוכי המחזק את תופעת ההשתקה וההסתרה.

שיח חינוכי על אלימות מינית מפגיש אותנו עם האמונות והתפיסות שלנו בנוגע ליחסי הכוחות בחברה, ביחס למין, מגדר ומיניות. ביחס לפמיניזם, שוביניזם, מעמד האישה, ועוד שלל נושאים שעלולים להציף בנו זיכרונות הנוגעים בחיינו הפרטיים

למי שהיה צריך תזכורת, בשנה שעברה זה הגיע מאיה נאפה והשנה מהעיר הדרומית. אונס ילדות ונשים אינו עוד נושא חינוכי תיאורטי – זהו נושא המחייב טיפול אקוטי. חינוך במהותו הוא פעולה פוליטית, כל חינוך הוא פוליטי, וככזה הוא יכול להיות כוח משמר או כוח הפועל לשינוי חברתי. אנו חייבים להפסיק לשתוק. מוטלת עלינו אחריות לחנך לשפה, אקלים והתנהגות המרחיקים את האלימות מהמציאות בה אנו חיים. אסור לנו להשאיר את העיסוק בשיח החשוב הזה בצד או לחדר היועצת בלבד.

רק פעולה יזומה ומקיפה המחנכת לאמפתיה, לאהבת הזולת, למניעת אלימות ולשיוויון מלא בין המינים תעניק לנו את הזכות לומר:

"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.