בשבוע שעבר, לפני שמליאת הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את פשרת האוזר, קיימה ועדת הכספים דיון בהצעת החוק, שעניינה דחיית ההכרעות בנושא תקציב המדינה עד לסוף חודש דצמבר. אחד הסעיפים בהצעת החוק אמור היה להסדיר את מנגנון המשך הוצאת הכספים על ידי הממשלה בחודשים הקרובים, גם ללא מסגרת תקציב מאושרת. בכירי משרד האוצר, שהשתתפו בישיבה, לא היו שבעי רצון מהצעת ועדת הכספים.
היועץ המשפטי של משרד האוצר, עו"ד אסי מסינג, השמיע בדיון את התנגדות הדרג המקצועי במשרד להצעה המתגבשת. גם החשב הכללי רוני חזקיהו וראש אגף התקציבים שאול מרידור היו שם והשמיעו עמדה דומה.
"ההצעה הזו כלל לא תואמה עם הממשלה", אמר מסינג בדיון, "היא לא עברה ועדת שרים כמקובל, זה שונה לחלוטין מההצעה המקורית. ההצעה היא לעשות תקציב בלי לקרוא לזה תקציב". ומרידור הוסיף: "תקציב המשכי אומר שכל עוד הריבון לא נתן את ההיתר, אי אפשר להוציא מעבר לכך".
"ההצעה הזו כלל לא תואמה עם הממשלה. היא לא עברה ועדת שרים כמקובל, זה שונה לחלוטין מההצעה המקורית. ההצעה היא לעשות תקציב בלי לקרוא לזה תקציב"
הסוף ידוע. חוק האוזר עבר, סכנת הבחירות חלפה. הנוסח שהתקבל לבסוף שיקף את עמדת הוועדה, שהייתה קרועה בין שני מוקדי כוח שניסו למשוך אותה לכיוונים מנוגדים. מצד אחד, בכירי האוצר, שניסו למשוך אותה לכיוון של שיתוף משמעותי יותר של הדרג המקצועי באוצר באישור ההוצאה הממשלתית;
מהצד השני היה שר האוצר, ישראל כ"ץ, שביקש שייקבע בחוק שהוא לבדו יקבע ויאשר את ההוצאה התקציבית, ב"התייעצות" בלבד – כלומר, ללא צורך באישור – עם החשב הכללי וללא שיתוף ועדת הכספים. היוזמה הדיקטטורית-למחצה של כ"ץ לא התקבלה, אך שימשה בידי הוועדה אמצעי להתעלם גם מעמדת בכירי האוצר.
לא צריך יותר מאשר את הסיפור הזה כדי להבין מהו המנגנון שבו מתקבלות ההחלטות בימים אלה בממשלת ישראל, בפתחו של אחד המשברים הכלכליים הקשים שידעה מדינת ישראל מעודה. שיקולים ענייניים, מינהל תקין, שיתוף מוקדי ידע אינם עומדים בראש מעייניה של הממשלה הנוכחית. מאבקי כוח פוליטיים על שליטה ותקציבים, חיסולי חשבונות אישיים ואינטרסים מגזריים פופוליסטיים – דווקא כן.
שיקולים ענייניים, מינהל תקין, שיתוף מוקדי ידע אינם עומדים בראש מעייניה של הממשלה הנוכחית. מאבקי כוח פוליטיים על שליטה ותקציבים, חיסולי חשבונות אישיים ואינטרסים מגזריים פופוליסטיים – דווקא כן
אחת התוצאות של הדינמיקה העכורה הזאת, שאחד ממוקדיה המרכזיים הוא משרד האוצר, הומחשה בהודעת התפטרותו של מרידור מראשות אגף התקציבים שלשום.
מרידור איננו הבכיר היחיד במשרד האוצר ששר האוצר מצוי עמו בקרע עמוק. היועץ המשפטי מסינג נקלע למצב הזוי, המתאים לגן ילדים ולא למשרד ממשלתי מרכזי, שבו השר העומד בראש המשרד מחרים אותו ואינו מוכן לשבת עמו בדיונים משותפים.
מסינג, מוותיקי משרד האוצר שהחל את דרכו בלשכה המשפטית עוד ב-2002, במקביל לשאול מרידור באגף התקציבים, ידע לאורך השנים כמה וכמה התעמתויות עם מוקדי כוח, והוכיח את מחויבותו לעקרונות המינהל התקין שעליהם הוא אמון.
הקרע האחרון עם כ"ץ בא על רקע כוונת הממשלה לפזר 11 מיליארד שקל, כמעט בלי פיקוח פרלמנטרי ומקצועי: אחד מדפוסי הפעולה הממשלתיים בתקופת הקורונה מתאפיין ברצון להשתחרר מכבלי המינהל התקין ושומרי הסף. מסינג, המשמש כמו כל יועץ משפטי במשרד ממשלתי או רשות שלטונית כזרועו הארוכה של היועץ המשפטי לממשלה, נאלץ לפנות ליועץ, אביחי מנדלבליט, בתלונה על כך שכ"ץ ממדר אותו מדיונים רגישים.
אמש פורסם שמנדלבליט ניהל שיחה בעניין עם שר האוצר, דחה את דרישתו של כ"ץ לפטר את מסינג, והודיע לשר שאין לו למעשה ברירה, אלא לעבוד בשיתוף פעולה עם היועץ המשפטי במשרדו.
משרד המשפטים מצידו הודיע כי "הידיעה כאילו היועץ המשפטי לממשלה 'פתח בבירור' לגבי היחסים בצמרת משרד האוצר איננה נכונה. היועץ קיים שיח מקצועי עם השר כ"ץ, על רקע טענות שעלו בקשר לעבודה המשותפת עם הייעוץ המשפטי של המשרד".
מה היה כל כך דחוף למשרד המשפטים להכחיש את התיאור שלפיו היועץ "פתח בבירור" העניין? התשובה לכך היא ריבוי הכובעים על ראשו של מנדלבליט.
"פתח בבירור" נשמע כמו איזה הליך מקדים ל"בדיקה מקדימה", המוליכה לחקירה פלילית. משרד המשפטים רצה לסלק מהתמונה איזושהי ספקולציה כאילו דבק אבק של פלילים בהתנהלות במשרד האוצר. מסקנה לא טריוויאלית, אגב, בעיקר נוכח דבריו של מרידור במכתב ההתפטרות שלו, המרמזים שכ"ץ עשה מניפולציות באומדנים מקצועיים לגבי הכנסות המדינה, במטרה לאפשר הוצאה תקציבית מתוך מקורות שלמעשה אינם קיימים.
אבל גם אם אין בהתנהלותו של שר האוצר היבט פלילי, הוא איננו פטור מחובת הציות לכללי החוק באופן שבו הוא מבצע את תפקידו. שר האוצר, כמו כל נושא משרה ברשויות השלטון, מחויב לכללי מינהל תקין. סמכות ההחלטה היא בידיו – אך כללי המשפט המינהלי מחייבים אותו לפעול בשקיפות, בהגינות, בתום לב, בסבירות ובמידתיות בתחומי סמכותו.
פוליטיקאי איננו שליט כל-יכול, אף שהוא שייך ל"דרג נבחרי הציבור". התעלמות מחוות דעת של היועץ המשפטי במשרדך היא אקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה: במערכה הבאה לא יהיה לידו מי שימנע ממנו לפעול שלא כדין.
פוליטיקאי איננו שליט כל-יכול. התעלמות מחוות דעת של היועץ המשפטי במשרדך היא אקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה: במערכה הבאה לא יהיה לידו מי שימנע ממנו לפעול שלא כדין
מסינג לא עובד אצל כ"ץ, על אף שהוא צריך לעבוד עם כ"ץ. לכן כ"ץ אינו יכול לפטר אותו, אלא רק למרר את חייו. בדיוק כפי שראש הממשלה בנימין נתניהו אינו יכול לפטר את היועצת המשפטית במשרדו, עו"ד שלומית ברנע-פרגו, אלא רק לנסות לאמלל את חייה כאשר היא מתעקשת לשרטט גבולות, למשל ביחס לדרישות רעייתו של נתניהו להשית עוד ועוד הוצאות משפחתיות פרטיות על קופת המדינה.
ההתעמרות בדרג הפקידותי, ובאופן ספציפי ביועצים המשפטיים, והניסיון להפוך אותם לאויבי הציבור, כמוה כהכרזת מלחמה על שלטון החוק, פשוטו כמשמעו. הם ה"שוטר" של המשפט המינהלי, תפקידם לוודא שהפעולות וההחלטות מתקבלות כדין. הרחקתם משמעה שהפוליטיקאים הפסיקו להתעניין בכללי המשפט.
אין פלא שממשלת נתניהו ביקשה לחוקק חוק שיחליף את היועצים המשפטיים העצמאיים בבובות מטעם הפוליטיקאים, באמצעות שינוי הגדרת תפקידם למשרות אמון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם