אלפי ילדים נפגעים מינית בישראל בכל שנה

ב-2018 הוגשו כ-2,500 תלונות למשטרה ובעקבותיהן נפתחו 1,059 תיקים בפרקליטות ● רוב התיקים נסגרים בלא כתב אישום ● רק 20% מהילדים שעוברים תקיפה מינית מתלוננים במשטרה

איור (צילום: istockphoto)
istockphoto

סיפורה של הילדה בת ה-7 מחבל בנימין שהתלוננה על אונס, זעזע את המדינה. מהדורות החדשות עדכנו על כל ההתפתחויות בפרשה ואנשים יצאו לרחובות בדרישה לעשות צדק עם האנס.

זהו אכן מקרה מזעזע: אונס של ילדה או ילד הוא מעשה נבלה מחריד וטראומה נוראית לקרבן. אבל למרבה הזוועה סיפורה של הילדה בת ה-7, איננו מקרה חריג.

לפי נתוני משרד המשפטים מוגשות למשטרה אלפי תלונות בשנה על תקיפות מיניות של ילדים, מאות מהם בגילה של הילדה מבנימין. לפי מחקרים, מתרחשים רבבות מקרים כאלה, ורובם כלל אינם מגיעים לידיעת הרשויות.

עמותת מצו"ף – העמותה למען הצפת המידע על הפדופיליה בישראל וניטור פדופילים – הגישה לפני כחודשיים בקשת חופש מידע למשרד המשפטים על השאלה כמה הליכים משפטיים מתבצעים בשנה בחשד לתקיפות מיניות נגד קטינים (ילדים ונערים מתחת לגיל 16 משני המינים) וכיצד הן מטופלות.

לפי הנתונים שקיבלה העמותה, מספר הקטינים המתלוננים במשטרה על תקיפות מיניות עולה בקביעות. ב-2018 הוגשו כ-2,500 תלונות למשטרה ובעקבותיהן נפתחו 1,059 תיקים בפרקליטות.

בשנים 2014-2018 נפתחו מדי שנה כ-900 תיקים בפרקליטות. על כל אלה מוגשים מדי שנה 90-160 כתבי אישום, ורובם המכריע, 90%, מסתיימים בהרשעה.

"הרבה ילדים בכלל לא מבינים שהם נפגעים, מאחר שמרבית התוקפים הם מחוג המשפחה והמכרים הקרובים של הילד"

"רוב התיקים נסגרים בלא כתב אישום מהיעדר ראיות, חוסר אשמה, או 'העדר עניין לציבור'", אומר יו"ר עמותת מצו"ף, אלירן מליכי. "המשטרה לא בודקת את כל הפרטים. היא לא עוברת מצלמה-מצלמה לחפש ראיות. בהרבה מקרים לא נעשות בדיקות DNA ולא נלקחות ראיות פורנזיות. המשטרה לא מקדישה לנושא מספיק משאבים, חוקרים ותקציבים. זאת לא אשמת החוקרים, אלא אשמת המערכת וסדרי העדיפויות שלה".

"התנהלות הרשויות במקרה של הילדה מבנימין הוא דוגמה קלסית להתנהלותן בנושא. מה שיוצא דופן בתיק, זאת העובדה שבימים האחרונים התחילו לטפל בו לעומק. וזה חד-משמעית בגלל הרעש התקשורתי סביבו והשאלות שעלו בתקשורת".

אתה מדבר רק על המקרים שבהן מוגשת תלונה במשטרה, אבל יש מקרים רבים שבהם לא מוגשות תלונות.
"ברוב המקרים לא מוגשת תלונה. לפי מחקרים רק 20% מהילדים שעוברים תקיפה מינית מתלוננים במשטרה. תקיפה מינית היא טראומה נוראית לילד ותלונה היא קשה עד בלתי אפשרית".

"הרבה ילדים בכלל לא מבינים שהם נפגעים. מאחר שמרבית התוקפים הם מחוג המשפחה והמכרים הקרובים של הילד, גם מי שנפגע מפחד לספר. הילדים חושבים שהם אלה שהיו לא בסדר ומתביישים. וכמובן שמופעלת מסכת של איומים. הילדים זקוקים לקרוב משפחה אחד לפחות שיתמוך בהם וילווה אותם כדי להתלונן, רק מספר זעום של ילדים מגיעים באופן עצמאי. כשרואים איך התלונות הקיימות מטופלות זה לא מעודד את המתלוננים הבאים".

הנתונים שקיבלה עמותת מצו"ף מתייחסים לכלל הקטינים, כולל נערים ונערות שהגיעו לבגרות מינית פיזית. אבל מספר עצום מהקרבנות הם עדיין בגיל החביון.

"הרוב שומרים את הטראומה בבטן"

מחקר עומק של מיזם טריאנה שנעשה בישראל ב-2013 מצא ש-14% מהגברים והנשים סיפרו שהותקפו מינית עד הגיעם לגיל 12, כמחציתם בידי קרובי משפחה (היקף הפגיעה בילדים וילדות עד גיל 12 זהה).  רק 6% מהם התלוננו לרשויות.

"מחקרים מראים שבין 15% ל-25% מהילדים עד גיל 12 עוברים תקיפה מינית", אומרת ל"זמן ישראל" שלומית הברון, מנכ"לית המיזם לחינוך מיני "מידע אמין על מין" ועמותת "אחת מתוך אחת". לדברי הברון: "רובם הגדול שומרים את הטראומה בבטן ולא מספרים אותה. לרוב עוברות 10 שנים עד שהם מספרים על הטראומה בפעם הראשונה, אם בכלל".

שלומית הברון (צילום: עופר קידר)
שלומית הברון (צילום: עופר קידר)

אם הקרבנות לא מסוגלים לספר, איך יודעים מה היקף התופעה?
"המידע נאסף במחקרים מעמיקים מאוד שמשלבים ידע מדיסציפלינות שונות – קרימינולוגיה, פסיכולוגיה, רפואה, פסיכיאטריה וסוציולוגיה. לדוגמה: רופאים בחדר מיון, שעברו הדרכה לזיהוי נפגעי תקיפה מינית, סיפרו אחר כך שרבע מהילדים שהגיעו אליהם הגיבו באופן שמאפיין קרבנות של תקיפה כזאת. מכיוון שרוב הילדים מגיעים פעם או כמה פעמים למיון, מדובר במספרים עצומים".

"הטיפול והשיקום חשובים יותר מההליך המשפטי"

הטיפול בילדים שעברו תקיפות מיניות מתבצע כיום כולו ב"בתי לין" – רשת של שמונה מרכזים ייעודיים שפרוסים מצפת ועד באר-שבע, שהוקמו בסוף העשור הקודם בידי עמותת "לין" בפיקוח ובמימון משרד הרווחה. במרכזים הללו הילדים פוגשים שוטרים, פסיכולוגים, רופאים, עובדים סוציאליים וצוות שמטפל בהם באופן אישי וכמה שיותר בעדינות.

"בעבר, הילדים היו צריכים ללכת לבית חולים, ואז למשטרה, ולפקידת הסעד ולייעוץ משפטי, מקומות שלא נעים להגיע אליהם, לשמוע שוב ושוב את אותן שאלות ולעבור את הטראומה כמה פעמים מחדש", מסביר מנכ"ל בתי לין, בני גדליהו, "אנחנו מנסים לחסוך להם את כל זה ולרכז להם הכל במקום אחד, שבו ירגישו בטוח ככל שאפשר להרגיש בטוח אחרי טראומה כזאת".

בית לין נצרת (צילום: בית לין)
בית לין (צילום: בית לין)

"המודעות והפתיחות הולכות וגדלות ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו לעודד כל קרבן להגיע ולקבל סיוע, אבל החששות והפחדים עדיין עצומים", אומר גדליהו.

לבתי לין מגיעים מדי שנה כ-3,000 קרבנות תקיפה מינית עד גיל 14, מתוכם, לפי הערכות, כמה מאות ילדים קטנים בני שמונה ומטה. כמעט כל התלונות למשטרה מוגשות בתוך בתי לין (כולל זאת של הילדה בת ה-7 מבנימין) אבל רוב הקרבנות שמגיעים לבית לין אינם מגישים תלונה.

"מה שהכי חשוב בעיני הצוותים הטובים שמפעילים את בתי לין, וגם בעיניי, זה לא הענישה והטיפול בעבריינים, אלא טובתו של הילד", אומרת הברון, "המשטרה מנסה לתפוש את האשמים ולהגיע להרשעה, זה התפקיד שלה. אין לה כלים לדאוג לשיקום הילד, לשיקום המשפחה, להקטנת האפקט הטראומתי".

"התמודדות עם הליך משפטי קשה גם למבוגר, קל וחומר לילד פגוע. זה לחזור על הטראומה שוב ושוב ולהתעמת בסיטואציה אלימה של חקירות ועדויות. אני לא התלוננתי אף פעם על תקיפה מינית במשטרה ואם אותקף מינית לא חושבת שאתלונן, וזה לא תמיד ולא בהכרח מה שיעזור לילד".

"הדבר הכי חשוב הוא טיפול ארוך טווח. בתי לין מפנים את הילדים לטיפול, אבל הילדים צריכים שהטיפול יימשך אחר כך להרבה זמן. הדבר הכי נורא שהמדינה עושה לקרבנות זה שהיא מייבשת את מערך בריאות הנפש".

"הטראומה הזאת ממשיכה ללכת עם הקרבנות לכל חייהם", מתריעה הברון, "היא משפיעה על הדימוי העצמי, הקשרים הבין-אישיים, המיניות, הקריירה והפרנסה, הבריאות הפיזית והנפשית ועל איזה מין הורים הם נעשים אחר כך. המדינה משקיעה משאבים זעומים בטיפול בתופעה שמשפיעה בצורה כל כך קשה על כל תחום בחיים שלנו".

עוד 896 מילים
סגירה