הסכם השלום עם איחוד האמירויות השאיר את השמאל, ואת מחנה "רק לא ביבי" בהלם ובאלם, שהחזיק שעות ספורות, אולי יומיים. הברכות הצוננות הוחלפו מהר מאד בזרם של מאמרים, פוסטים ותגובות סרקסטיות שנועדו לגמד, להלעיג ולבטל את ההישג המדיני של שנוא נפשנו.

הטענה המרכזית של ידידי מהשמאל היא שלא מדובר בהסכם שלום, מפני ששלום חותמים עם אויב, ואיחוד האמירויות מעולם לא נחשבה למדינת אויב באופן פורמלי. לפי ההגיון הזה, הסכם עם הפלסטינים, לא יחשב אף הוא להסכם שלום, שהרי מדינת ישראל איננה במצב מלחמה רשמי עם הפלסטינים.

הטענה המרכזית של ידידי מהשמאל היא שלא מדובר בהסכם שלום, מפני ששלום חותמים עם אויב, ואיחוד האמירויות מעולם לא נחשבה למדינת אויב. לפי הגיון הזה, הסכם עם הפלסטינים לא יחשב אף הוא להסכם שלום, שהרי ישראל אינה במצב מלחמה רשמי איתם

לא ברור לי אם המלעיגים מודעים לקטנוניות בטענה הסמנטית הזו, או שאי הרצון להכיר בהישג של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים מעוור את עיניהם עד כדי כך, עד שהם מאמינים באמת ובתמים שמדובר בסך הכל בעוד ספין של "הקוסם" שאין מאחוריו כלום.

צר לי ידידי, את הגלולה הזו אנחנו צריכים לבלוע ולהגיד תודה. מדובר בהסכם שלום ועוד איך. בעיני הקולקטיב הישראלי כל מדינות ערב הן מדינות אויב, ונורמליזציה עם כל אחת מהן היא בגדר הסכם שלום, והישג מדיני כביר לראש הממשלה אשר למרות כל נבואות הזעם של השמאל, חיזק את מעמדה המדיני של ישראל באופן מעורר השתאות.

הימין והשמאל חלוקים באופן מהותי על חשיבות הסכסוך עם הפלסטינים, וכמובן על הדרך שיש לנסות ולפתור אותו. השמאל משוכנע בכל ליבו שצריך לסיים את "אכיבוש" קודם כל מנימוקים מוסריים, לא רק מתוך דאגה ואמפתיה לסבל של שכנינו, אלא גם בגלל ההשפעה ההרסנית שיש לכיבוש עלינו כחברה וכמדינה.

אבל השמאל גם טען לאורך כל השנים, שללא פתרון לסכסוך עם הפלסטינים, ישראל תהיה מדינה מבודדת, מנודה ומצורעת. בשולי השמאל יש אף כאלה שמזדהים בכל ליבם עם תנועות כמו BDS, מתוך כמיהה שהעולם יציל אותנו מעצמנו. הנורמליזציה מציבה את איחוד האמירויות מימין לחלקים בשמאל הישראלי. השמאל הקיצוני תומך בחרם על ישראל, והנה מדינה ערבית מצפצפת ומנרמלת את היחסים עם המדינה הכובשת, תוך הנפת אצבע משולשת לרוג'ר ווטרס וחבריו.

הסכם השלום עם האמירויות הוא אצבע משולשת לא רק לעבר BDS, אלא גם לתפיסה המיושנת האומרת שבלי פתרון מקומי לסכסוך, ישראל לא תוכל להיות מדינה נורמלית. הפתעה – ישראל הופכת למדינה נורמלית, עם סכסוך מקומי "מתנהל", שהעולם מתעניין בו בערך כמו בסכסוכים מקומיים אחרים, כלומר כמעט שלא.

אבל השמאל גם טען לאורך כל השנים, שללא פתרון לסכסוך עם הפלסטינים, ישראל תהיה מדינה מבודדת, מנודה ומצורעת. בשולי השמאל יש אף כאלה שמזדהים בכל ליבם עם תנועות כמו BDS

ישראל הפכה למדינה חזקה צבאית, כלכלית ומדינית. מדינה שאי אפשר להתעלם ממנה, ושכדאי מאד לקיים איתה יחסים דיפלומטיים. איחוד האמירויות הבינו את זה, אולי גם השמאל יבין פעם.

הסדק בעמדה של מדינות ערב, סדק שכנראה יתרחב משמעותית בקרוב, צריך לאותת לפלסטינים שהזמן פועל לרעתם. משא ומתן ללא תנאים מוקדמים צריך להיות אינטרס עליון של הפלסטינים, משום שככל שהזמן עובר, המוכנות של ישראל לוויתורים הולכת ופוחתת, והפלסטינים הם אלה שנשארים לבד, לא אנחנו.

הדבר הנכון לעשותו עבור שני הצדדים, הוא להכנס למשא ומתן על בסיס מתווה תוכנית טראמפ. חלון ההזדמנויות יסגר, והוא יסגר בעיקר עבור הפלסטינים. מדינת ישראל מעולם לא היתה במצב טוב יותר כדי להגיע להסכם סיום הסכסוך תוך וויתורים מינימליים, ומצבו של הצד השני רק ילך ויתדרדר.

באופן אישי אני עדיין חושב ומאמין שהכיבוש הרסני עבורינו, וכמובן עבור הפלסטינים. אני גם חושב שנתניהו צריך ללכת הביתה ולהפסיק את ההריסה השיטתית של הדמוקרטיה, ואת ליבוי השנאה והפילוג שמחזיקים אותו בשלטון. אבל אם (ואני מטיל בכך ספק גדול) ביבי יתגלה כמדינאי אמיתי, ולא רק כקוסם פוליטי. ואם הסכם השלום הזה יהווה צעד ראשון כלפי נורמליזציה עם העולם הערבי, והגעה להסכם עם הפלסטינים על בסיס מתווה טראמפ, אני מוכן לאתרג אותו.

ישראל הפכה למדינה חזקה צבאית, כלכלית ומדינית. מדינה שאי אפשר להתעלם ממנה, ושכדאי מאד לקיים איתה יחסים דיפלומטיים. איחוד האמירויות הבינו את זה, אולי גם השמאל יבין פעם

נתניהו יכול להביא אותנו להסכם עם הפלסטינים, זאת כמובן אם הפלסטינים יבינו לאן נושבת הרוח. השאלה היא לא אם הוא יכול, אלא אם הוא רוצה. התגובה הראויה והרצויה של מחנה השמאל מרכז, צריכה להיות הבעת תמיכה בלתי מתפשרת בהסכם שהושג, וגיבוי של נתניהו משמאל על מנת לעזור לו לרצות ולהגיע להסכם.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.