אילוסטרציה, ירושלים בעידן הקורונה, אוגוסט 2020, למצולמות אין קשר לנאמר (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
Olivier Fitoussi/Flash90

באג ברמזור של גמזו: לא לוקח בחשבון את גיל החולים

תכנית הרמזור של רוני גמזו מחלקת את ישראל לערים "אדומות" ו"כתומות" (מוקדי התפרצות קורונה) ו"ירוקות" ו"צהובות" (בטוחות, יחסית), אך מתעלמת מגיל הנדבקים ● וכך, יש ערים "אדומות" עם חולים ונשאים צעירים רבים, שנשקפת להם סכנה מועטה ואינם נזקקים לטיפול ● במקביל, יש ערים "צהובות" עם קשישים חולים רבים, שמצבם עלול להידרדר ● רופאים בכירים רואים בכך טעות וקוראים לשינוי התכנית

"תכנית רמזור" להתמודדות עם הקורונה של הפרויקטור רוני גמזו, אושרה בממשלה השבוע, אחרי חודש של דיונים שבו המשיכה המגפה לגבות קרבנות.

התכנית מבחינה בין יישובים לפי היקף הדבקה, וקובעת שככל שההדבקה קשה יותר, כך המגבלות על התושבים צריכות להיות חמורות יותר (והיישוב מקבל צבע אדום), וככל שההדבקה נמוכה יותר (והצבע משתנה) מופחתות המגבלות.

המפה מבוססת אך ורק על השוואה בין היקף ההדבקה הכולל – מספר האנשים שאובחנו כחולים ונשאים במשך שבועיים ביישוב מסוים, גם אם מרבית הנדבקים הם חולים קלים ונשאים שאינם בסכנה, ואינם מעמיסים על מערכת הבריאות.

לעומתם, חולי קורונה שנמצאים בסכנת חיים, סובלים סבל רב ותופסים מיטות אשפוז ומכונות הנשמה, מוגדרים כחולים בינוניים וקשים. ולכן, אם ביישובים שמוגדרים "אדומים" ו"כתומים" בתכנית רמזור אין הרבה יותר חולים בינוניים וקשים מאשר ביישובים ה"ירוקים" וה"צהובים", ייתכן שהתכנית מסווגת את הצבעים לפי הפרמטר הלא נכון, זה שלא מודד ישירות את מידת הסיכון במגפה.

ואכן, מבדיקת זמן ישראל עולה כי מפת הצבעים מתעלמת מקריטריון חשוב שמשפיע על מידת הסיכון של החולים, והוא הגיל. כל המידע על המגפה מצביע על יחס ישיר בין גיל החולה לחומרת המחלה: ככל שהנדבקים מבוגרים יותר, עולה הסיכון שלהם להיות חולים קשים, להתאשפז, להזדקק להנשמה ולמות.

כאשר בודקים מה מספר החולים הקשים בכל יישוב, כאלה שהמגפה מסכנת את חייהם או מחייבת לאשפז אותם במחלקות הקורונה העמוסות, מגלים כי הפער בין היישובים ה"אדומים", ה"כתומים", וה"צהובים" הרבה פחות גדול.

ביישובים ה"צהובים", היהודיים-חילוניים, שגמזו מתייחס אליהם כנמצאים בסיכון נמוך, סכנת המוות מפני המגפה גדולה כמעט כמו ביישובים ערביים וחרדיים שנחשבים לבעלי סיכון גבוה, ומוגדרים בתכנית רמזור כ"אדומים" ו"כתומים".

פרופ' רוני גמזו (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
פרופ' רוני גמזו (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

באלעד בכלל אין חולים קשים

מפרסומי משרד הבריאות עולה בבירור שההדבקה ביישובים חרדיים, כמו בני ברק ואלעד, ובחלק גדול מהיישובים הערביים, כמו טייבה וכפר קאסם, גבוהה משמעותית מההדבקה ביישובים שרוב תושביהם יהודים חילונים, כמו  גבעתיים.

מסיבה זו כל היישובים החרדיים ורבים מהיישובים הערביים מוגדרים בתכנית "רמזור" כ"אדומים" או "כתומים", ואילו רוב הערים היהודיות חילוניות מוגדרות "צהובות". היישובים הירוקים הם מועצות אזוריות ויישובים קהילתיים קטנים, בהם כמה יישובים ערביים קטנים ומבודדים יחסית.

בבני ברק שנמצאת על הגבול בין "עיר אדומה" ל"כתומה" וקבינט הקורונה אמור לאשר היום (חמישי) את הפיכתה מכתומה לאדומה, היו השבוע 848 חולים ונשאים של קורונה, שהם 0.4% מהאוכלוסייה. באלעד, שגם היא אמורה להפוך היום ל"אדומה" היו השבוע 162 חולים פעילים, שהם 0.33%. בטייבה ה"אדומה" היו 205 חולים פעילים, המהווים כ-0.46% מהאוכלוסייה. בכפר קאסם ה"אדומה" היו 399 חולים פעילים, שהם כ-1.6%. לעומת זאת, בגבעתיים שנחשבת "צהובה" היו 37 חולים פעילים, שהם כ-0.06%, בחולון ה"צהובה" היו השבוע 272 חולים פעילים, שמהווים כ-0.12% מהאוכלוסייה, ובחיפה שאמורה להפוך היום מ"צהובה" ל"כתומה" יש 394 חולים פעילים, שהם כ-0.12%.

ואולם, כאשר בודקים את מספר החולים הקשים התמונה משתנה לגמרי. מנתונים שמשרד הבריאות העביר לזמן ישראל עולה כי ביום ראשון השבוע היו מאושפזים בישראל 409 חולי קורונה במצב שנחשב "קשה" לפי הגדרת המשרד המעודכנת.

מדובר במספר חולים קטן, כך שקשה להתייחס אליו כאל מדגם סטטיסטי מייצג, אבל קבוצת החולים הזו גדולה מספיק כדי להגיע למסקנות מפתיעות:

רק שבעה מחולי הקורונה הקשים שהיו מאושפזים בתחילת השבוע הם תושבי בני ברק (מתוך של 180 אלף), רק שניים מהחולים המוגדרים "קשים" שהיו מאושפזים בתחילת השבוע הם תושבי טייבה (מתוך אוכלוסייה של 60 אלף תושבים), ורק שלושה מהחולים הקשים בתחילת השבוע היו תושבי כפר קאסם (מתוך אוכלוסייה של 23 אלף תושבים). מאחר שכפר קאסם היא עיר קטנה, מדובר בשיעור גבוה בהרבה של חולים קשים בהשוואה לטייבה ובני ברק.

13 מהחולים הקשים היו תושבי חיפה (מתוך אוכלוסייה של  279 אלף תושבים) שלושה חולים קשים ל-60 אלף חיפאים. מספר זה נמוך בהרבה מאשר בכפר קאסם, אבל זהה לזה שבטייבה ובני ברק האדומות.

בחולון המצב טוב יותר, ורק ארבעה מהחולים הקשים בתחילת השבוע היו תושבי העיר, ובערים קטנות יותר אין כרגע חולים קשים בכלל. בגבעתיים, שבה מתגוררים 60 אלף איש, ובאלעד, שבה חיים 49 אלף איש, לא היו ביום ראשון האחרון חולים קשים. העובדה המשמחת הזו לא מפתיעה ביחס לגבעתיים הצהובה-בהירה, אבל כן צריכה לעורר מחשבה ביחס לאלעד האדומה.

תור בכניסה לסופרמרקט באלעד, אפריל 2020 (צילום: Yossi Aloni/Flash90)
תור בכניסה לסופרמרקט באלעד, אפריל 2020 (צילום: Yossi Aloni/Flash90)

תכנית "רמזור" מגדירה את אלעד כעיר בסיכון בינוני-גבוה, למרות שאין בה אפילו חולה אחד שהמגפה מסכנת את חייו או מחייבת לאשפז אותו במחלקת קורונה.

בתל אביב-יפו היו מאושפזים 21 חולי קורונה במצב קשה (מתוך 435 אלף איש), שלושה לכל 60 אלף תושבים. שיעור החולים הקשים בתל אביב דומה, אפוא, לזה שבחיפה, טייבה ובני ברק, זאת, למרות שמספר הנדבקים הכולל בתל אביב – 652 – נמוך מבבני ברק, ושמספר הנדבקים לנפש בבני ברק גדול ביותר מפי-שניים.

מספר הנדבקים הגדול ביותר, וגם מספר החולים הקשים הגבוה ביותר, נמצא בירושלים. בבירה אושפזו ביום ראשון 78 חולים במצב קשה, כך שחמישה מכל 60 אלף ירושלמים מוגדר כחולה קורונה קשה. אף שמספר החולים הקשים בבירה גבוה מבבני ברק, ירושלים מוגדרת "כתומה" עם שכונות שהוגדרו היום כ"אדומות" ואיש לא שוקל להכריז עליה כעיר אדומה כמו בני ברק.

עיר גדולה ואנשים בה קשישים בסיכון

מהניתוח שביצענו בעזרת אורי לרנר, המנהל המקצועי של עמותת "מדעת" לבריאות הציבור עולה כי הסיבה להבדלים הגדולים בין מספר חולי הקורונה הקשים בערים השונות נעוצה, ככל הנראה, בגילם השונה של התושבים.

ביישובים ערביים וחרדיים שיעור האוכלוסייה המבוגרת נמוך בהרבה. בערים גדולות כמו ירושלים וחיפה שיעור המבוגרים והקשישים גבוה יותר מאשר בערים קטנות, כמו אלעד שבה רוב התושבים הם צעירים עם ילדים.

בערים שאוכלוסייתן צעירה, גם אם יש בהן מספר עצום של נדבקים, שיעור החולים הקשים אינו גבוה מאוד, ואילו בערים שאוכלוסייתן מבוגרת יש חולים קשים גם אם מספר הנדבקים הכולל אינו גבוה מאוד.

בערים שאוכלוסייתן צעירה, גם אם יש בהן מספר עצום של נדבקים, שיעור החולים הקשים אינו גבוה מאוד, ואילו בערים שאוכלוסייתן מבוגרת יש חולים קשים גם אם מספר הנדבקים הכולל אינו גבוה מאוד

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי כ-35.8% מתושבי תל אביב הם מעל גיל 45 – אלה שנמצאים בסיכון להפוך לחולים קשים. 20.7% מהתל-אביבים מעל גיל 60 – אלה שנמצאים בסיכון גבוה להפוך לחולים קשים.

בחיפה 42% מהתושבים הם מעל גיל 45 ו-26% מעל גיל 60. מה הפלא שההדבקה בחיפה נמוכה, והיא מוגדרת כעיר "צהובה", אבל אחוז החולים הקשים בה גבוה ודומה לזה שבבני ברק?

גם בחולון, כמו ברוב הערים היהודיות-חילוניות, יש אוכלוסייה מבוגרת גדולה: 38.9% מתושביה הם מעל גיל 45, ו-26% מהם גיל 60. בגבעתיים 37.7% הם מעל גיל 45 ו-21% מעל 60. ואילו בבני ברק רק 17.4% מהתושבים הם מעל גיל 45 ורק 8% מעל גיל 45. באלעד רק 9.1% מהתושבים מעל גיל 45 ורק 2.5% מעל גיל 60.

האוכלוסייה החרדית נמצאת, אפוא, בסיכון גבוה מאוד להדבקה בקורונה, בגלל הצפיפות שבה היא חיה ואורח החיים החרדי, אבל הסיכון של הנדבקים החרדים להיות חולים קשים נמוך יחסית בגלל שרובם צעירים, ואף ילדים ונערים.

האוכלוסייה בערים החילוניות המרווחות יותר פחות פגיעה להדבקה – אבל האוכלוסייה החילונית פגיעה יותר לתחלואה קשה כי היא מבוגרת יותר. אם שיעורי ההדבקה בחברה החילונית יגיעו לאלה שבחרדית המצב יהיה קשה מאוד.

הסיכון של הנדבקים החרדים להיות חולים קשים נמוך יחסית בגלל שרובם צעירים, ואף ילדים ונערים. האוכלוסייה בערים החילוניות פחות פגיעה להדבקה – אבל פגיעה יותר לתחלואה קשה כי היא מבוגרת יותר

האוכלוסייה הערבית פגיעה יותר מהאוכלוסיות היהודיות, בגלל הצירוף של הדבקה גבוהה מאוד ואוכלוסייה צעירה למדי – אבל מבוגרת יותר מהאוכלוסייה החרדית. 23.7% מתושבי טייבה הם מעל גיל 45 ו-8.3% מהם מעל גיל 60. 20.3% מתושבי כפר קאסם מעל גיל 45, אף כי רק 6.3% מהם מעל גיל 60.

מהצלבת הנתונים הזאת ברור למה המצב בירושלים כה קשה. כ-23.9% מתושבי הבירה הם מעל גיל 45 ו-12.4% מהם מעל גיל 60. בירושלים חיה שכבת הגיל המבוגרת יותר של האוכלוסייה החרדית והחילונית כאחד, והיא משלבת שיעורי הדבקה גבוהים שמאפיינים ערבים וחרדים עם גיל ממוצע בינוני.

עידן הקורונה בתל אביב, ספטמבר 2020, למצולמות אין קשר לנאמר (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
עידן הקורונה בתל אביב, ספטמבר 2020, למצולמות אין קשר לנאמר (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

"להוסיף את הגיל לתכנית רמזור"

"תכנית רמזור, שמחלקת את הערים והיישובים בארץ לפי רמת הסיכון בהדבקה וקובעת את ההגבלות לפי הסיכון, טובה מאוד, אבל אינה מתייחסת לגיל של האוכלוסיות השונות ולאוכלוסיות בסיכון, וזה פקטור שחסר בה", אומר לזמן ישראל האפידמיולוג ד"ר חגי לוין, יו"ר ארגון רופאי בריאות הציבור.

לדברי לוין: "דיברנו על כך עם פרופסור גמזו והמלצנו לו להוסיף את פקטור הגיל והסיכון ל'רמזור'. לצערנו, הוא לא הוסיף פקטור כזה".

כשמתייחסים גם לגיל האוכלוסייה, לסיכון ולמספר החולים הקשים, מתברר שההבדלים בין מגזרים וערים הרבה יותר קטנים. למה בכל זאת ההבחנה ביניהם כל כך חדה ומה הטעם בתכנית קורונה שמתבססת על הבחנה כזאת?

"אני לא מכיר את נתוני החולים הקשים שאתה מדבר עליהם ולא יכול להתייחס אליהם. אבל גם אם ההבדלים בין יישובים יותר קטנים, עדיין זה טוב שיש תכנית שמחלקת את המדינה לפי רמות סיכון ולא מתייחסת לכולם כמקשה אחת. החלוקה הזו מאפשרת לאבחן מאיפה מגיע הסיכון ולטפל שם נקודתית במקום לירות באפלה ולכפות על אוכלוסייה אחת הגבלות שמיועדות לאוכלוסייה אחרת.

ד"ר חגי לוין, מזכיר ארגון רופאי בריאות הציבור (צילום: האוניברסיטה העברית)
ד"ר חגי לוין (צילום: האוניברסיטה העברית)

"בסופו של דבר הדבר הכי חשוב זה בכל זאת שיעור ההדבקה, ולכן טוב שעל זה מבוססת תכנית רמזור. הרי אם ביישוב 'אדום' תהיה הדבקה גדולה, זה יסכן אנשים בקבוצות סיכון בכל מקרה. אני יודע שביישובים חרדיים וערבים יש פחות קשישים ומבוגרים. אבל אם תהיה שם הדבקה עצומה היא תגיע גם לקשישים, וגם לערים הצהובות והירוקות שבהן יש אחוז מבוגרים גבוה יותר. לכן זה מסוכן.

"נוסף לאלמנט הגיל והאוכלוסייה בסיכון שאני מסכים איתך שצריך להוסיף לתכנית, ודרשנו זאת, חסרה בה גם התייחסות לשכונות. קח עיר כמו רהט, שיש בה שכונות עם הדבקה עצומה ושכונות אחרות עם הדבקה נמוכה".

הפתרון האפקטיבי, לצערי, הוא לעשות סגר על השכונות המסוכנות, ולהקטין את ההגבלות על כל האוכלוסייה. זה המצב בירושלים, שחיות בה יחד אוכלוסיות שונות לגמרי עם שיעורי הדבקה שונים" (דבריו של לוין נאמרו לפני ההחלטה על הפיכת שכונות בירושלים ל"אדומות", ת.ג).

האם אתה מצר על כך שתכנית רמזור עברה כמו שהיא, עם הפגמים שאתה מוצא בה, או שאתה שמח בכל זאת?

"בשורה התחתונה טוב שהיא עברה. התכנית חשובה מאוד. הממשלה עשתה נכון שפתחה את רוב בתי הספר, ולצערי עשתה נכון גם כשהשאירה את בתי הספר ביישובים האדומים סגורים. מי שחושב שאפשר לפתוח אותם מתעלם מהמציאות.

"אנו חיים במציאות פוליטית שבה היה קשה להעביר את התכנית, ולכן מהרגע שהרגל הזאת בדלת לא היה צריך לוותר עליה. כעת, אחרי שהתכנית עברה, אני מקווה שגמזו ישנה אותה, ואנחנו בארגון רופאי בריאות הציבור נפעל לשנותה".

אתה לא מוצא בעייתיות בכך שההוראות משתנות כל הזמן, ולא חושב שזה בעייתי שגם תכנית רמזור תשתנה שוב ושוב?

"הקורונה היא אירוע חדש ולא מוכר שבמהלכו נעשות טעויות בלתי נמנעות והאנושות כולה לומדת מהניסיון הטרי. אני לא חושב שכל שינוי בהוראות מהווה בעיה ושאפשר היה לא לשנות אותן בכלל, זה גם לא קרה כמעט בשום מדינה.

"עדיין אפשר היה לוותר על חלק מהשינויים שנעשו בארץ ולעשות את הכול פחות תזזיתי ובשליפות של הרגע האחרון ויותר מסודר, כדי שאנשים לא יתבלבלו לגמרי, יבינו פחות או יותר את ההוראות, וירגישו ביטחון ולא אבדן עשתונות ושליטה".

"יש כאן דברים, כולל פתיחת הלימודים, שנעשו בצורה מזעזעת לא כי המדיניות לא טובה או כי היא השתנתה, אלא בגלל הדרך התזזיתית והחפיפית. אבל זה כנראה לא עניין מקצועי אלא עניין פוליטי, ועל זה אין לנו שליטה".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,665 מילים ו-1 תגובות
סגירה