במקום מחאת הנגד ראוי להציב יעדי בעד

הפגנות נגד נתניהו, 25 ביולי 2020 (צילום: Noam Revkin Fenton /Flash90)
Noam Revkin Fenton /Flash90
הפגנות נגד נתניהו, 25 ביולי 2020

המחאה הציבורית, הצובעת בשחור את הדגל הכחול לבן, ניתנת לסיכום כמחאת  אנטי-ביבי. הוא נתפס כראש ממשלה מושחת ונהנתן, המנותק מהמצב הכלכלי המחמיר של שכבות רחבות. אין ספק שדרושה מדיניות כלכלית כלל מערכתית למצב, אבל מעבר לכך יש להאיר נכוחה את תחלואי היסוד של המדינה, כדי שאפשר יהיה לתקנם.

ישראל איננה רפובליקה של כלל אזרחיה, וגם חסרת חוקה כמסמך פורמלי מחייב. כזה שמשתית תרבות דמוקרטית תוך הגדרת זהות המדינה, היחסים בין הרשויות השונות, וזכויות האזרחים.

ישראל איננה רפובליקה של כלל אזרחיה, וגם חסרת חוקה כמסמך פורמלי מחייב. כזה שמשתית תרבות דמוקרטית תוך הגדרת זהות המדינה, היחסים בין הרשויות השונות, וזכויות האזרחים

מעבר לשסעים שבחברה, יש לציין את חולשת האזרחות 'הישראלית' לעומת ההגמוניאליות 'היהודית', בין אם מדובר במוצא אתני מדומיין או בדת. חולשה זו, כמו גם אי ההכרה בלאום אזרחי ישראלי מכליל (אותה כשלו להשיג עותרים מעמותת "אני ישראלי" ובראשם עוזי אורנן) מקשים לראות בישראל  מדינה מתוקנת, במובן של רפובליקת כלל אזרחיה. מה גם שבהגדירנו את האוכלוסיות השונות בחברה אנו גוזרים אותה למגזרים מגזרים.

האסיפה המכוננת שהייתה אמורה אך ורק לתת חוקה, בגדה בתפקידה, הפכה עצמה לכנסת הראשונה, ובמקום חוקה נחקקו חוקי יסוד, שעדיין חסרים את זכויות האדם והאזרח (חוק יסוד "חופש העיסוק" וחוק יסוד "כבוד האדם" לא פסלו חקיקה שנקבעה קודם לכן, כמו למשל נישואין רק במסגרת כוהני הדת),  כשבנוסף לכך, ניתנה גם אפשרות לשנות חוקי יסוד ברוב פשוט.

ישראל חסרה מסורת דמוקרטית הניתנת להגדרה במילים it is not done!.

כמעט הכול נתון למו"מ מסחרי קואליציוני ולצרכים השלטוניים, מה שמזכיר את דברי גראוצ'ו מרקס:

"אלו הם העקרונות שלי, ואם זה לא מוצא חן בעיניך, יש לי סט אחר של עקרונות!".

מיותר לציין שבמשטר הפרלמנטרי הקואליציוני הקיים, אין הפרדה בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת. זאת ועוד, חברי הכנסת מתבטאים לעיתים על כך שהם הם הריבון (למשל מול הרשות השופטת). אך הכנסת אינה אמורה להיות הריבון. היא אמורה להיות מגלמת הריבונות, באשר העם, כלומר סך האזרחים – הם המהווים את הריבון (לידיעת הפובליציסט גדי טאוב).

החכ"ים טוענים לעיתים שהם הם הריבון (למשל מול הרשות השופטת). אך הכנסת אינה אמורה להיות הריבון. היא אמורה להיות מגלמת הריבונות. העם, כלומר סך האזרחים – הם הריבון (לידיעת הפובליציסט גדי טאוב)

ברם, האזרחים חסרי מודעות וחסרי כוח לגבי ריבונותם. לכן הם צריכים לדעת שעליהם לדרוש שהמדינה תהיה רפובליקה ישראלית של כלל אזרחיה, על פי עקרונות החופש השוויון והאחווה.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 361 מילים
סגירה