"זהו יום היסטורי למדינת ישראל שעמלתי להשיגו במשך עשרות שנים. הנה הדברים שכתבתי בספרי 'מקום תחת השמש' לפני 25 שנה"

בנימין נתניהו בפתח פוסט חגיגי בפייסבוק, 1 בספטמבר 2020

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זה נראה לרבים מוזר, תלוש מהמציאות. בתוך סופה בריאותית וכלכלית, סערה פוליטית, דרמה מדינית וחשרת עננים משפטית, שמרחפת מעליו ומעל המדינה, ראש הממשלה בנימין נתניהו עצר לרגע, ואפילו נראה מפויס מהרגיל, כשהוא בחר להתרפק על ספרו "מקום תחת השמש".

זה לא היה התקף נוסטלגיה מקרי. נתניהו ציטט והדגיש והבליט. הקריא קטע ארוך מהספר בשידור חי בטלוויזיה, ואז גם העלה אותו כפוסט לפייסבוק, כולל כריכת הספר, ובהמשך נעץ אותו בראש העמוד למשך ימים, לוודא שכמה שיותר מ-2.5 מיליון העוקבים הרשומים שלו ישימו לב. כאילו ניסה לאותת לכולם: היי, לא משנה לי מה אתם חושבים עלי, מבחינתי זה הדבר הכי משמעותי שקורה עכשיו.

מה זה הדבר שכל כך חשוב לנתניהו דווקא עכשיו? לאלו שלא מאמינים יותר למילה שיוצאת מפיו, זה כנראה לא משנה. מבחינתם כל מה שהחשוד בפלילים עושה, אומר, כותב ומשדר מכוון למטרה אחת – להסיח את הדעת מתיקי האלפים, הכישלון בהתמודדות עם הקורונה, המשבר הכלכלי והמנהיגותי.

"מקום תחת השמש"? למי איכפת?

מבחינת עשרות אלפי המפגינים – בבלפור, בכיכרות ועל הגשרים – נתניהו הוא איש יהיר, שתמיד היה בטוח שהשמש זורחת לו מהאיבר שמוזכר בשם ספרו, ובמרוצת השנים התנפח בהדרגה עד שהפך בעיני עצמו ובעיני בני ביתו לשמש העמים. מנהיג בעל שיעור קומה עולמי, שמשוכנע שהאומה לא תוכל להתקיים בלעדיו.

לכן כשראש הממשלה חוגג בהתלהבות שנראית מוגזמת את הסכמי השלום עם מדינות המפרץ ומדבר על עשרות השנים שהקדיש למאבק "להשיג שלום אמת עם העולם הערבי באמצעות טיפוח של עוצמה ולא מתוך חולשה. שלום תמורת שלום", מתנגדיו משוכנעים שזה אחד מהטריקים והשטיקים המוכרים והמייגעים שלו.

זו תהיה טעות לראות בהתרפקות של ראש הממשלה על "מקום תחת השמש" עוד ספין בשורות הספינים האינסופית שלו. מבחינת נתניהו, ההסכמים עם מדינות המפרץ הם באמת לא פחות מניצחון בעל חשיבות היסטורית, והוא מנפנף ב"מקום תחת השמש" כדי להזכיר שזו הייתה תמיד השקפת עולמו הסדורה, אותה הציג באריכות בספרו ועליה נלחם כל חייו.

מבחינת נתניהו, ההסכמים עם מדינות המפרץ הם באמת לא פחות מניצחון בעל חשיבות היסטורית, והוא מנפנף ב"מקום תחת השמש" כדי להזכיר שזו הייתה תמיד השקפת עולמו הסדורה, עליה נלחם כל חייו

העובדה שההסכמים עם מדינות המפרץ לא נתפסים כך בציבור היא רק כי יריביו המרים, גמדי הרוח שהפסידו לו פעם אחר פעם בקלפי, הצליחו בסופו של דבר לנצח דווקא בקרב על התודעה. אבל רגע-רגע, שלא ישמחו, כי זה לא נגמר. ההיסטוריה היא זקנה ערמומית, ויש לה סבלנות מברזל.

נתניהו מן הסתם רואה בכישלון הקרב המסוים הזה על התודעה את אחד מכישלונותיו המרים ביותר. הוא צורב במיוחד, כי זה כישלון בנושאים שהכי קרובים לליבו של ראש הממשלה. התחומים שהוא מצטיין בהם: הסברה ושיווק. לראייה, גם אחרי כמעט 30 שנה בצמרת המדינית של ישראל, ודווקא כשהוא מצליח – לשיטתו – להוכיח את צדקת התזה ההיסטורית שלו, הוא מתקשה לשווק אותה לציבור. אפילו לציבור תומכיו.

כשראש הממשלה דיבר השבוע בעיניים בורקות על "יום היסטורי", הוא באמת מתכוון לזה. אבל הוא גם נתקל בבעיה שהוא עצמו אחראי לה. נתניהו צעק כל כך הרבה פעמים "היסטוריה! היסטוריה!", שנראה שאפילו תומכיו קצת התעייפו ממנו והחלו לגלות חשדנות.

על אנשי השמאל החמוץ ועוזריהם בתקשורת העוינת מיותר להרחיב, אבל נתניהו הרי יודע היטב שגם תומכיו המסורים ביותר לא יצאו לרחובות באלפיהם לחגוג את השלום עם אבו דאבי בריקודי הורה סוערים. אולי כי אין להם עבודה. אולי כי הם מבוהלים לנוכח הטיפול המחפיר במשבר הקורונה. ואולי כי טיימינג הוא תמיד הדבר הכי חשוב. וההסכמים עם מדינות המפרץ הבשילו בטיימינג אומלל.

מה הפלא שנתניהו חוזר ומתעקש שדווקא עכשיו נרים ראש וניזכר ב"מקום תחת השמש"?

אנשיל פפר, הביוגרף של ראש הממשלה, כתב פעם ש"מקום תחת השמש" שני רק ל"מדינת היהודים" ברשימת ספרי המפתח של התנועה הציונית. קשה יהיה להתווכח עם הטענה, שזה הספר הפוליטי-אידיאולוגי החשוב ביותר והמשפיע ביותר שפורסם בישראל מאז קום המדינה.

"מקום תחת השמש" הוא ספר שבמידה רבה עיצב את המדיניות הישראלית במשך רבע מאה כשנתניהו היה בפסגה, או במרחק נגיעה מהפסגה הפוליטית. פפר מעיד, שלאורך השנים הללו "מקום תחת השמש" היה תמיד בהישג ידו של נתניהו. הוא שב אליו, הרבה לצטט מתוכו, נוהג להפנות את כותבי הנאומים שלו לעמודים בספר, הזכיר אותו בכל הזדמנות. והשבוע גם חגג אותו בכל דרך אפשרית.

עטיפת ספרו המקורי של נתניהו, "מקום בין אומות", מ-1993

השמש לא כיכבה בשם המקורי של הספר. כשהוא פורסם לראשונה באמריקה באפריל 1993 הוא נקרא A Place Among the Nations – מקום בין האומות. מניפסט פוליטי באורך 467 עמודים דחוסים בציטוטים, מובאות, נתונים והסברים. סיכום מקיף של ההיסטוריה היהודית והאזורית כפי שנתניהו למד בבית אבא, ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו, מלווה בחזון האידיאולוגי שאותו גיבש ופיתח בעשר שנים של עבודה דיפלומטית ומדינית, בעיקר בארצות הברית. נתניהו כמנהיג צעיר הציע ב"מקום תחת השמש" חזון מקיף, שממרחק השנים ברור שהוא לא סטה ממנו כמלוא הנימה.

הנרטיב ההיסטורי שנתניהו הציג באריכות בספר היה שונה לחלוטין מהנרטיב המקובל בישראל, במזרח התיכון ובעולם. בשנתיים שחלפו בין פרסום הספר בארה"ב ועד שהתרגום העברי יצא לאור בישראל, "מקום תחת השמש" כבר נראה כמעט תלוש מהמציאות.

כשנתניהו שקד על ההגהות האחרונות של ספרו באנגלית, הוא לא ידע שבאותו זמן מתנהל באוסלו משא ומתן חשאי שישנה לחלוטין את פני האזור. ולנוכח האופוריה של החתימה על הסכמי אוסלו, פרסי הנובל לשלום והסכם השלום עם ירדן, "מקום תחת השמש" התקבל בחשדנות, ספקנות ולגלוג, ונתפס מהרגע הראשון כאנכרוניסטי ולא רלוונטי. ספרו של שמעון פרס, "מזרח תיכון חדש", היה הבון טון של התקופה. נתניהו הצעיר נראה זקן.

הטענה המהפכנית – יש שיאמרו הריאקציונרית – של נתניהו ב"מקום תחת השמש" היא שהסכסוך במזרח התיכון לא מתנהל בין הישראלים לפלסטינים אלא בין האומה היהודית – כשלוחה קדמית של הציוויליזציה המערבית – לבין האומה הערבית-מוסלמית. זה לא סכסוך מקומי על גבולות, הסדרי ביטחון, פליטים, מקומות קדושים, מקורות מים וכן הלאה, אלא סכסוך היסטורי בין בעלי הבית שגורשו ממנו ואז שבו אליו, לבין הפולשים שתפסו את מקומם.

על פי "מקום תחת השמש", הפרק ההיסטורי הזה לא התחיל כמו שמקובל לטעון אחרי חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, אלא רק אחרי הפלישה המוסלמית במאה השביעית. עד אז היהודים המשיכו להתגורר ולהוות רוב בין הים לירדן. במאה השביעית המוסלמים דחקו את רגליהם והיהודים אולצו לנטוש בהדרגה ולחפש את מזלם במקומות אחרים, אבל מעולם לא שכחו מאין באו ולאן הם רוצים לחזור.

את שיבת ציון נתניהו משווה בספר באריכות לרקונקיסטה, הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים מידי המוסלמים. ההשוואה ההיסטורית הזו היא עניין מרכזי ב"מקום תחת השמש", והיא גם קריטית להבנת החשיבות שנתניהו מייחס עכשיו להסכמים עם מדינות המפרץ.

את שיבת ציון נתניהו משווה בספר באריכות לרקונקיסטה. ההשוואה ההיסטורית הזו היא עניין מרכזי ב"מקום תחת השמש", והיא גם קריטית להבנת החשיבות שנתניהו מייחס עכשיו להסכמים עם מדינות המפרץ

על פי נתניהו, חזרת הנוצרים לספרד ופורטוגל אחרי 800 שנה של שלטון מוסלמי היא-היא המודל ההיסטורי לחזרת היהודים לארצם אחרי 1200 שנה של שלטון מוסלמי. יש כאן מאבק דומה בין ציוויליזציות. קשיים דומים. וסיפור היסטורי דומה, שמעליו מרחפת רוחו של אביו של ראש הממשלה, פרופ' בנציון נתניהו, שהקדיש את חייו המקצועיים לחקר תקופת הרקונקיסטה הנוצרית בספרד.

על הרקע הזה, קל יותר להבין מדוע ראש הממשלה רואה עכשיו בהסכם השלום עם מדינות המפרץ הישג היסטורי כביר – גדול אפילו מהסכם השלום עם מצרים. לשיטתו, בעולם שמתקיים בו סכסוך היסטורי בין האומה היהודית לאומה הערבית, הסכם שלום של מנהיג היהודים עם מנהיגים ערביים מרכזיים מעל ראשם של המקומיים הפלסטינים ובלי להתייחס אליהם – אמור להוכיח לכולם את הטענה המרכזית שלו.

ח"כ מסעוד גנאים מהרשימה המשותפת אוחז בספרו של בנימין נתניהו, "מקום תחת השמש", ב-26 בינואר 2015 (צילום: AP Photo/Dan Balilty)

הפלסטינים בכלל לא חשובים בסיפור הזה. הם אמנם חיים פה, ואם הם יתנהגו יפה הם גם ייהנו מחופש דתי, תרבותי ואולי גם ממידה מסוימת של חופש פוליטי – בדיוק כמו המוסלמים תחת השלטון הנוצרי שהתגבש בספרד – אבל לא יותר מזה. שישכחו ממשהו אחר.

כשבוחנים את מעשיו, מגלים שנתניהו כמעט שלא סטה מהתפיסה הזו לאורך השנים. כשהוא עלה לשלטון בפעם הראשונה ב-1996 הוא נאלץ להתמודד עם ההשלכות של הסכמי אוסלו, שנכפו עליו. בהמשך הוא נאלץ פה ושם להציע מחוות טקטיות מילוליות, בהתאם לנסיבות המשתנות, למשל בנאום בר אילן או בנאומיו בקונגרס בתקופת אובמה. אבל הוא לא באמת התכוון למה שאמר.

בשמאל הישראלי זלזלו תמיד בנתניהו האידיאולוג של "מקום תחת השמש". ראו בו תמיד ציניקן רודף שררה וכוח. לכן קפצו בשמחה על כל הצהרה מזדמנת שלו, שכאילו הוכיחה שהוא סוף-סוף ראה את האור והבין איפה באמת זורחת השמש במזרח התיכון. רק בימין הישראלי התייחסו במלוא הכבוד להשקפת העולם הסדורה שנתניהו הציג ב"מקום תחת השמש".

ולכן, כשהוא נאלץ לבצע עוד פליק-פלאק טקטי כלשהו בתקופת אובמה, ערכו בימין הישראלי טקס קבורה מדהים לספר, כשהם נושאים לבית העלמין ארון קבורה סמלי ועליו תמונותיו של נתניהו, בסצנה מופרעת שלא במקרה הזכירה טקס קבורה אחר, שבו נתניהו עצמו השתתף, לפני רצח רבין. העובדה שינון מגל, היום מגדולי התומכים בנתניהו, הוא זה שמציג את הכתבה הזו כמגיש מהדורת החדשות של הערוץ הראשון, היא רק בונוס.

כשמבודדים את הזוטות, הרכילות, תיאוריות הקונספירציה ורעשי הרקע ההיסטריים ובוחנים בצורה צוננת רק את מעשיו של נתניהו בתחום המדיני, אין מנוס מלהודות שלשיטתו, הוא נשאר תמיד עקבי לתפיסת עולמו.

את העניין הזה השמאל הישראלי מעולם לא קיבל ואולי גם לא הבין. זה לא קשור לקריאות ה"שוחד, מרמה והפרת אמונים" בהפגנות. החשדנות כלפי נתניהו וכלפי ספרו התחילו הרבה שנים לפני שנתניהו הסתבך במעשים שעליהם הוא עומד עכשיו לדין. כמה ישראלים בכלל קראו עד היום את "מקום תחת השמש"? קשה לדעת. כנראה שלא הרבה. בטח הרבה פחות קוראים ממה שאפשר לצפות שיהיו לספר כה מרכזי בהיסטוריה המקומית.

הודעה על טקס הקבורה שהימין עורך לספרו של נתניהו, "מקום תחת השמש", במאי 2011

הוויכוח ההיסטורי הוא ויכוח על קריאת המציאות. התפיסה המרכזית של השמאל הישראלי היא שבמזרח התיכון מתקיים במאה השנים האחרונות סכסוך עקוב מדם בין ישראלים לפלסטינים. זהו סכסוך מורכב, שבו לשני הצדדים יש טענות משכנעות ובעלות תוקף היסטורי לצדקתם. רק כשהסכסוך הזה ייפתר בהסכמה בין הצדדים ובחסות בין-לאומית – תיפתח הדרך לפיוס אזורי מלא.

אבל – כאן אני מדמיין את נתניהו מדבר בקול בריטון סמכותי – אם הישראלים רק היו מרימים את ראשם מהסכסוך-שמיכסוך ואקיבוש-בלבוש ומגביהים עוף, הם היו רואים את התמונה ההיסטורית הגדולה. זו שמוצגת בהרחבה ב"מקום תחת השמש". ואז כולם היו מבינים שנפל דבר, בדרך להגשמה המלאה של הרקונקיסטה היהודית.

איך קרה שנתניהו הצליח לנצח שוב ושוב בבחירות אבל בכל זאת נכשל בהנחלת התפיסה ההיסטורית המרכזית שלו? כדי לענות על זה צריך לחזור לראיון מונומנטלי שאביו, פרופ' בנציון נתניהו, נתן לארי שביט במוסף "הארץ" ב-1998. מאז ועד היום אוהבים בשמאל לצטט מהראיון ההוא את תשובתו של פרופ' נתניהו לפיה בנו "מתאים יותר להיות שר חוץ מראש ממשלה". מעטים זוכרים שהמשפט האנקדוטי הזה היה חלק מתשובה ארוכה לשאלה מה האב חושב על הספר "מקום תחת השמש".

בנימין נתניהו ואביו, בנציון נתניהו, ב-5 בפברואר 2009 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

"זה ספר חשוב, חשוב מאוד", אמר פרופ' נתניהו, "קראתי אותו באנגלית, כמובן, כי כוחו של ביבי הוא באנגלית, לשון שהוא שולט בה שלטון גמור… למרות החולשות הגדולות של העם הזה, ביבי מנסה לחלץ אותנו מהמלכודת של אוסלו, הוא מנסה לצמצם את הסכנות שהסכם זה הכניס אותנו לתוכן ולמנוע הקמתה של מדינה ערבית. כי הוא יודע שאם מדינה כזו תוקם, מצבנו יהיה חמור. לכן יום ולילה הוא חושב על עניין זה. על עניין זה ועל האיום הבליסטי. כשיש לו חמישה רגעים לדבר אתי, הוא מדבר אך ורק על שני הנושאים האלה".

מהראיון ברור, שלא היו כמעט הבדלים בין התפיסה ההיסטורית של האב לזו של הבן. וכשהאב התבקש להסביר את חשיבות הקשר ההיסטורי בין שובם של היהודים למזרח התיכון לחזרת הנוצרים לחצי האי האיברי הוא ענה תשובה מצמיתה:

"ההבדל בינינו לבין הספרדים הוא בכך שאנו באים לרכוש מחדש את ארצנו אחרי 1,200 שנות גלות בעוד שהם עשו זאת לאחר 800 שנים. ולהבדל זה אין חשיבות של ממש, שכן הצד המשותף לשני העמים הוא בכך ששניהם לא רכשו להם מעולם ארץ אחרת ומעולם לא ויתרו על ארצם שלהם. ועל כן על זכותם לרכוש את ארצם מחדש אין שום אפשרות לערער.

"ואולם, מעבר לשאלת הזכויות יש להשוואה זו משמעות נוספת. תהליך השחרור של ספרד מעול המוסלמים נמשך, כאמור, מאות רבות של שנים. ובכל זאת, במהלך התקופה הארוכה הזאת הספרדים לא עייפו מן המלחמות.

"בספרד, במשך תקופה ארוכה ביותר, לא היה מלך אחד שלא התחייב להמשיך את הרקונקיסטה. ולמרות שהמלחמות היו עקובות מדם, לא העלו הספרדים על דעתם להחזיר מרצונם חבלי ארץ שכבשו. הם לא אמרו: נסתפק בחצי ספרד, או בשליש. היו תקופות שבהן יצאו לקרב כל קיץ וכל אם ספרדייה הייתה מאושרת אם משלושת בניה שיצאו לשדה המלחמה חזרו שניים. והדבר הזה לא נמשך דור או שניים אלא דורות רבים. אבל איש לא שאל כמה זמן עבר. איש לא אמר: כמה עוד אפשר לסבול זאת".

את החזון הפסימי הקודר הזה, שבנימין נתניהו הציג באריכות ב"מקום תחת השמש", היה קשה לשווק לרוב הישראלים. גם בין תומכיו של נתניהו – שגילו מלכתחילה חשדנות כלפי האופטימיות של "שלום עכשיו" או הנאיביות של "מזרח תיכון חדש" ובטח כלפי השאיפות הלאומיות הפלסטיניות – רק מעטים רצו לשמוע על דם, יזע, דמעות והקרבת ילדים, שמובטחים להם עוד דורות רבים.

חשוב להזכיר גם את זה, כשנתניהו מבקש עכשיו שנחגוג את הסכמי השלום עם מדינות המפרץ ונכיר בהם כאבן דרך משמעותית בדרך להגשמת הרקונקיסטה היהודית של "מקום תחת השמש". טראמפ בא ומתישהו  גם ילך. למיליארדרים מהמפרץ היו ויהיו אינטרסים מגוונים בעולם. הפלסטינים ואנחנו נישאר כאן, ונצטרך למצוא מקום משותף תחת השמש.