חליל חליל, בן 26, נהרג בתקרית ירי ליד שכונת חליסה בחיפה בליל ה-10 ביוני, לאחר שהגיע לשם רכוב על אופנוע עם בחור יהודי בן העדה האתיופית. הירי היה ככל הנראה הדדי – כלומר, חליל וחברו היו שותפים לירי – אבל רק חליל שילם עליו בחייו.

מוחמד אבו שמלה, תושב השכונה בן 23, שהכיר את חליל והתעמת איתו בעבר, נעצר בחשד לרצח. אבל התקרית האלימה תורגמה רק לכתב אישום על עבירה קלה יחסית, של אחזקת נשק בלתי חוקי, למרות שהסתיימה במוות.

בשכונה האשימו את המשטרה בהזנחת הטיפול באלימות, והביאו כדוגמה אדם אחר שנהרג כמה חודשים קודם לכן באזור, ושגם במקרה שלו לא נמצא האשם. לטענתם, המשטרה לא חיפשה כלי נשק אחרי אירועי ירי שהתרחשו שם בחודשים האחרונים, וגם המקרה האחרון היה "ידוע מראש". אמו של חליל הובילה צעדה המונית מחיפה לירושלים, בהשתתפות יו"ר הרשימה משותפת, ח"כ איימן עודה.

המקרה הזה משקף, פחות או יותר, את הסיפור של האלימות בחברה הערבית: סכסוך פורץ על רקע עברייני או נורמטיבי, המשטרה לא מראה נכונות לטפל בתלונות על אלימות ופשיעה, ומשכך נערכים שני הצדדים המסוכסכים, מקורביהם ושכניהם, עם כלי נשק כדי להגן על עצמם בעת הצורך.

אבל גם כשיש אבדן חיים, התיק נשאר לא מפוענח ברוב המקרים, ובמקרה הטוב מוגש כתב אישום על אחזקת נשק לא חוקי, סעיף אישום ללא עונש מינימום.

אין צורך בהודעות ניחומים וביקורי שרים שאינם מתכוונים לפעול בנושא. אם אי פעם הייתה לנתניהו, גנץ, ניסנקורן וגלנט הזדמנות להוכיח שהם מסוגלים גם לפעול למען אזרחים ולא רק טובתם הפוליטית זה עכשיו. אני קורא להם לתמוך בהצעות החוק שאקדם להחמרת עונשים על עבירות נשק ע"ש שריפה אבו-מועמר. pic.twitter.com/NapO0CEvOg

— Ayman Odeh (@AyOdeh) September 2, 2020

מתחילת השנה נהרגו 56 אזרחים ערבים בישראל, עלייה בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד (52), וזאת למרות חודשי הקורונה (או בגללם). ההרוגה האחרונה הייתה שריפה אבו עמר, המורה המוערכת מבית הספר דרור ברמלה.

ברוב המקרים (43), הרצח נעשה באמצעות כלי ירי, עשר מהנרצחים היו נשים, ו-15 מוגדרים צעירים (בני פחות מ-24). נשים מהמגזר הערבי סובלות פעמיים, גם מאלימות במשפחה וגם מהפשיעה ברחוב, ובשלוש השנים החולפות חצי מהנשים שנרצחו בישראל היו מהמגזר הערבי (פי 2.5 משיעורן באוכלוסייה).

ברוב המקרים, הרצח נעשה באמצעות כלי ירי. נשים ערביות סובלות פעמיים, גם מאלימות במשפחה וגם מהפשיעה ברחוב, ובשלוש השנים החולפות חצי מהנשים שנרצחו בישראל היו מהמגזר, פי 2.5 משיעורן באוכלוסייה

את הנתונים האלה אוספים באופן שגרתי בארגון יוזמות אברהם, שמקדם שירותי אכיפה ושיטור הוגנים לאזרחים מהמגזר הערבי, בין השאר באמצעות המיזם "קהילות בטוחות", שמנהלות רות לוין-חן ועולא נג'מי-יוסף. בשיחה עם השתיים ביקשנו להבין מה הסיבות לשכיחות הגבוהה של הימצאות כלי נשק בחברה הערבית, ומה צריך לקרות כדי שכלי הנשק האלה יתייתרו ויימסרו למשטרה.

"אנשים בחברה הערבית מתחמשים לא כי כיף להם, אלא כי הם מרגישים שאם לא יגנו על עצמם אף אחד לא יגן עליהם", אומרת לוין-חן.

לדבריה, עד לפני כמה שנים כלל לא היו תחנות משטרה ביישובים ערבים, ובניגוד למגזר היהודי, שבו רואים במשטרה גוף שאפשר וצריך לפנות אליו, בקרב המגזר הערבי המשטרה נתפסת כגוף שמגיע רק כדי להגן על יהודים שנמצאים מחוץ ליישוב, לתת דוחות תנועה, לאבטח הריסות בתים ולמנוע זליגה של אלימות החוצה בהפגנות, ולא כדי לתת שירות לאזרחים מהמגזר הערבי ולפענח פשעים.

הפגנה באום אל-פחם ב-2 באוקטובר 2000 (צילום: Yossi Zamir/Flash 90)

לדבריה, המצב הזה הביא לכך שעשרות אלפי כלי נשק מוחזקים במגזר הערבי, ולפי הערכות, ברבע ממשקי הבית יש נשק חם שמוחזק באופן לא חוקי. רוב המצטיידים בכלי נשק הם לאו דווקא עבריינים, אלא גם אנשים נורמטיביים, שפשוט נאלצים לדאוג בעצמם לביטחון האישי שלהם ושל מקורביהם.

לפי נג'מי-יוסף, "המשטרה יצאה מהחברה הערבית אחרי אירועי אוקטובר 2000, אז 13 ערבים נרצחו. אחר כך נוצר וואקום ביישובים הערבים. לאט לאט התחלנו לעבוד על המשטרה ולתת הכשרות על התרבות, האתגרים והמאפיינים של החברה הערבית, כדי להעלות מודעות לגבי איך לעבוד בתוכה. הייתה תקופה שלקחנו משלחות לבלפסט וללוס אנג'לס כדי ללמוד על שיטור בחברה משוסעת". במקביל, משלחות של שוטרים אמריקאים עוברות השתלמויות קבועות בארץ.

לפני ארבע שנים הממשלה ניסתה לעשות סוויץ', והכריזה על תכנית לתגבור והרחבת הפריסה הממשלתית במגזר, בניסיון לשפר את הביטחון האישי, ותוך נכונות להכניס את היד לכיס וליישם תכנית שעלותה נאמדת ב-2 מיליארד שקל.

עולא נג'מי-יוסף (מימין) ורות לוין-חן, מנהלות מיזם "קהילות בטוחות", בארגון יוזמות אברהם

ואכן, בשלוש השנים החולפות נפתחו 12 תחנות משטרה ביישובים ערביים, כמו באקה אל גרבייה, כפר קאסם וטמרה. בנוסף, נפתחו 10 נקודות משטרה, שמהוות מעין סניפים של תחנות האם, כמו הנקודה בג'סר א-זרקא, שכפופה לתחנה בזכרון יעקב, ושהפעילות בהן היא רק בחלק משעות היממה.

לצד פתיחת התחנות, גויסו יותר שוטרים מהמגזר הערבי המוסלמי ואף שוטרות. ואולם ההחלטה להרחיב את הפריסה עוד יותר לא יושמה במלואה עד כה.

לפי נג'מי-יוסף, פתיחת התחנות החדשות וחידוש הנוכחות של המשטרה במגזר הערבי כרוכה בהסרת חסמים של חשדנות ועוינות היסטורית בכל הרמות.

"כשהתחילו לפתוח תחנות זה לווה בהתנגדות מצד ההנהגה המקומית והמפלגות על רקע ההיסטוריה. לאט-לאט השיח השתנה, והתחלנו לעבוד בציר המשולש של משטרה-חברה-וממשלה, כי בסופו של דבר לחברה אין משטרה אחרת ולמשטרה אין חברה אחרת, והיא זו שצריכה להתמודד וללמוד את האתגרים.

"במהלך העבודה ראינו שבחברה הערבית הפנים של המדינה זו המשטרה, ושחוסר האמון בין הקהילה למשטרה משפיע גם על חוסר האמון בין הקהילה לממשלה. זיהינו את זה וניסינו להרכיב קורס לביטחון אישי שמורכב ממפגשים עם נציגי משרדי ממשלה, כמו כבאות, איחוד הצלה וגם המשטרה, כדי להנגיש את השירותים הממשלתיים לחברה הערבית ולשפר את האמון בינה לבין הממשלה".

אלא שעד עכשיו, ההשקעה הזו לא ממש הוכיחה את עצמה: לפני שנתיים נרצחו 71 אנשים מהמגזר, בשנה שעברה 89 ואם יימשך הקצב הנוכחי של תקריות הירי, 2020 תסתיים במספר הרוגים גדול יותר. הקרבן האחרון, שריפה אבו עמר, נהרגה מכדור תועה ברמלה, וכמו קרבנות רבים, גם היא שילמה בחייה על סכסוך של אחרים. האירוע היווה תזכורת כואבת לזמינות הגבוהה של נשק בחברה הערבית.

כפי שקרה לא אחת בעבר, עלולה משפחת הנרצחת לנסות לנקום את מותה. לפי הערכות, בהיעדר נוכחות משטרתית, אנשי המגזר יעדיפו לקחת את החוק לידיים במקום לחכות לשווא לגורמי אכיפה שיחקרו ויגישו כתבי אישום הולמים, או לטחנות הצדק שימצו את הדין עם הפושעים.

אפשר להבין את זה. הרבה אירועים לא מלווים במעצרים ומעט מאוד תיקים מבשילים לכתבי אישום, כפי שאומרת לוין-חן:

"רק ב-10 מקרי רצח שקרו השנה הוגשו כתבי אישום וזה אומר פחות מחמישית, ואני לארג'ית על המקרים שמחשיבים כתבי אישום כי שניים מהם לא על רצח. מבחינת המשפחה הכואבת לא נעשה צדק עם בן המשפחה שנרצח. זה שהוגש כתב אישום על אחזקת נשק או מעורבות בקטטה זה לא הצדק שהורה מחפש לבן שלו".

כדי להפחית את זמינות הנשק, המשטרה יכולה ליזום תפיסה והוצאה של נשק חם מהבתים בעצמה, ויש בחברה הערבית קולות שקוראים לה לעשות כן, במקום להתעסק רק בהגשת דוחות תנועה או על אי-לבישת מסיכות.

המשטרה יכולה ליזום תפיסה והוצאה של נשק חם מהבתים בעצמה, ויש בחברה הערבית קולות שקוראים לה לעשות כן, במקום להתעסק רק בהגשת דוחות תנועה או על אי-לבישת מסיכות

במקביל, יכולה המשטרה ליזום מבצעים להחזרה וולונטרית של כלי נשק בתמורה לאי-הפללה. בכמה מבצעים מהסוג הזה שהיו בשנים האחרונות, למשל ב-2017, הוחזרו כלי נשק בודדים בלבד. במבצע נוסף, שהתרחש בחודשיים האחרונים של השנה שעברה, הוחזרו כמה עשרות רובים ורימונים לנקודות שאליהן הודיעה המשטרה שאפשר להגיע. אחת הסיבות להחזרת מספר כה מועט של כלי נשק, היא ככל הנראה ליקויים רבים שהשתיים ששוחחנו עמן מצאו במבצע השני.

צעדת מחאה של המגזר הערבי בקריאה לשוויון אזרחי. במרכז: ח"כ עודה, מאי 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

נג'מי-יוסף ביקרה ב-40 מתוך 50 הנקודות שאליהן הודיעה המשטרה מראש שאפשר להגיע. באחד המקרים, הפרסום המשטרתי הנחה להגיע ל"מגרש הכדורגל בטמרה", אבל כשהיא הגיעה לשם, התברר שיש כמה מגרשי כדורגל, והיא מצאה את עצמה שואלת באיזה מהם מחזירים נשק. אדם שבאמת היה רוצה למסור את נשקו באנונימיות לא יכול לשאול איפה מיקום המסירה הנכון.

לדבריה, מיקומים נוספים לא תאמו את הפרסומים של אתר המשרד לביטחון פנים, ולא אפשרו אנונימיות, שכן בחלק מהמקרים נבחרו דווקא מיקומים סמוכים לתחנות משטרה ומשרדי קב"ט, שבסביבתם יש מצלמות ומאבטחים מתושבי המקום, שזיהו בקלות רבה מדי את מי שמגיע למסור נשק. בחלק מהמקרים הנקודות פשוט לא פעלו בשעות שהוצהר עליהן מראש. בקרוב אפשר יהיה לבחון את האפקטיביות של המבצע המשטרתי פעם נוספת. מבירור עם המשרד לביטחון פנים, עולה שהמבצע הבא להחזרת הנשק צפוי להיערך בסוף אוקטובר.

בכל מקרה, לוין-חן מעריכה שכל עוד המשטרה לא תספק את הביטחון והשירות שלה בשוטף, "תמים לחשוב שאנשים יבואו להחזיר נשק. כל עוד אדם יודע שהמשטרה לא תגן עליו הוא ימשיך להתחמש. תמריץ כספי יכול לעזור, אבל עלול גם לקחת את זה למקומות אחרים, ולהיתפס כאילו שזה מעודד משת"פיות.

"חוץ מתמריץ כספי המשטרה יכולה לעשות עוד הרבה דברים כדי לשפר את המבצעים האלה. אפשר לעשות את זה בתדירות יותר גבוהה ובקביעות, ולשפר את הליקויים, במקביל לפענוח של פשעים ושמירה על האזרחים".

תמונת ארכיון מ-2014: מבצע איסוף נשק לא חוקי של המשטרה (צילום: פלאש 90)

לצד איסוף הנשק והקריאה להחזרתו, נדרש גם שינוי חקיקה, ובשבוע שעבר ח"כ עודה הצהיר שבכוונתו להעלות הצעת חוק להחמרת ענישה על עבירות נשק.

נכון להיום אין עונש מינימלי על אחזקה, ורוב המורשעים מקבלים עד שנת מאסר מתוך עונש מרבי של 7. ספק רב אם החמרת הענישה היא זו שתביא עשרות אלפי אזרחים למסור את כלי הנשק, אם כי לפי לוין-חן, יש פה עניין של הצהרת כוונות.

"ברוב המקרים אנשים קיבלו פחות משנת מאסר אחת. עונש לא מרתיע, לא יגרום לאדם לוותר על הביטחון האישי שהנשק מספק לו. יש כאלה שטוענים שזה לא בהכרח מה שישנה, אבל יש הגדרת מדיניות שלפיה זו תופעה שרוצים להילחם בה, ולכן רוצים להחמיר בענישה, ואת זה הממשלה צריכה לעשות", היא אומרת.

לדבריה, גם כאשר המשטרה כבר אוספת את הנשק היא לא בודקת את ההיסטוריה שלו. "אם תפסו אותך ואתה מחזיק נשק לא חוקי יאשימו אותך באחזקה של נשק בלתי חוקי אבל אם ביצעת עבירה עם הנשק לא יגלו את זה כי יש עומס על המעבדה שבודקת את זה. המשטרה לא מצליבה, ואין לה יכולת לבדוק אם נעשתה עבירה עם כל כלי נשק שהיא תופסת".

גלעד ארדן ואמיר אוחנה בטקס חילופי שרים במשרד לביטחון פנים, ב-18 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ההתחמשות בנשק היא רק סימפטום לבעיות שורשיות שמהן סובלת החברה הערבית: עוני, אבטלה, אפליה בנגישות למשאבים של תשתיות, דיור ואשראי.

לפני כמה חודשים פורסמה כאן כתבה על עשרות משפחות בגבול רמלה-לוד שנותקו מזרם המים. בביקור במקום הסתבר שאותן משפחות מתחברות למים באופן פירטי באמצעות תושב אחר, שמשמש קבלן משנה, ומצב דומה שורר גם בחיבור לחשמל. לפי עדויות התושבים, הריבים על החיבורים האלה והתשלום עבורם, הם אחד הגורמים העיקריים לסכסוכים שלא פעם מסלימים גם לירי.

לוין-חן מציינת שהאלימות והפשיעה קשורה להזנחה ואפליה של החברה הערבית בכל תחומי החיים. כך למשל, הנגישות למשכנתאות פחותה במגזר הזה, מאחר שחלק גדול מהבנייה לא מוסדרת ואין תכניות מתאר.

מעבר לכך, "יש חוסר מעש בקרב צעירים, 70 אלף ערבים בגילאים 18-24 לא מצויים באף מסגרת קבועה של לימודים או תעסוקה, והייצוג שלהם בקרב עבריינים גבוה יותר. למי שמשועמם ואין לו אופק תעסוקתי, יש סיכוי טוב יותר לגמור בעבריינות. יש גם מצוקה של דיור וקרקעות, וזה אחד מהגורמים לסכסוכים בין משפחות ולמקרי הרצח שמובילים לסכסוכי דמים שלא נגמרים ולנקמות".

"יש חוסר מעש בקרב צעירים, 70 אלף ערבים בגילאים 18-24 לא מצויים באף מסגרת קבועה של לימודים או תעסוקה, והייצוג שלהם בקרב עבריינים גבוה יותר. למי שמשועמם ואין לו אופק תעסוקתי, יש סיכוי לגמור בעבריינות"

לדבריה, גם השפעת הקורונה על החברה הערבית מורגשת בעוצמה רבה יותר, והשבוע חלק גדול מהערים שסופגות את העוצר הלילי הן מהמגזר הערבי.

"בחברה הערבית יש יותר עובדים בחלקיות משרה ובצווארון כחול, ואלה עבודות שהיו הראשונות ליפול. כל המצב הזה גרם לאנשים להזדקק יותר לכסף. אם בחברה היהודית יש יותר נגישות להון ואשראי, בחברה הערבית היא הרבה פחות קיימת, לכן כשאדם צריך כסף הוא יפנה לשוק אפור שמנוהל על ידי עבריינים. ברגע שאדם לא עומד בהחזר ההלוואה עם הריביות המטורפות, מתחילים האיומים על האדם ומשפחתו, וזה מסביר למה שאדם ירצה להתחמש. יש כל מני גורמים שיגדילו סיכוי לסכסוך עם גורמים עברייניים וכדאי שיהיה נשק".

מבצע איסוף הנשק במגזר הערבי באוקטובר 2019

באופן מפתיע, גם בממשלה הפנימו את הצורך בפתרון הוליסטי לטיפול שורש במגזר. בימים הקרובים אמור לפרסם משרד ראש הממשלה תכנית למיגור אלימות ופשיעה בחברה הערבית. עיקרי התכנית הזו כבר גובשו והוצגו בראשי פרקים בסוף יוני על ידי אגף ממשל וחברה במשרד רה"מ, וזאת לאחר שבמשך כשמונה חודשים התכנס צוות בין-משרדי של מנהלי משרדי ממשלה כדי לדון בפתרון.

לוין-חן אומרת שהיא ונג'מי-יוסף לא היו חברות בצוות הזה, אך הן הגישו המלצות לאורך הדרך באשר למה צריך לקרות בשלל נושאים.

"ברור שזו תכנית שצריכים להיות מושקעים בה מאות מיליוני שקלים, אם לא מיליארדים, בידי משרדי ממשלה שונים, ותצטרך להיות החלטת ממשלה שתגבה אותה. היא דרמטית במובן הזה. במשרד רה"מ באו לעבוד ולהבין לעומק מה שקורה בחברה הערבית ולהתמודד עם סוגיות קשות שאף תכנית לא נתנה להן מענה, והם באמת באו לחולל שינוי וללמוד מניסיון של ארגונים אחרים".

מדובר בתכנית חומש, ובראשי הפרקים שלה אפשר למצוא מונחים מפוצצים יותר או פחות כמו "שילוב זרועות, טיפול בפשיעה חמורה, חדירה של גורמי פשיעה לשלטון מקומי, חיזוק תשתיות כלכליות-חברתיות ומעקב אחר היישום".

זה נשמע מעולה, והשבוע שר האוצר, ישראל כ"ץ, אמור לדווח לוועדת הכספים כיצד הוא מתכוון לחלק את ה-11 מיליארד שקל שנותרו לו מעבר לתקציב ההמשכי לשנה הנוכחית. רוב הכסף ילך להוצאות שוטפות, וכמה מיליארדים לתקציב הביטחון. ספק רב אם ההצעה של "ועדת המנכ"לים לצמצום האלימות והפשיעה בחברה הערבית" תצליח להידחף לראש התור שיצרו משפט נתניהו והכאוס הפוליטי ששורר במדינה בחודשים האחרונים.

ממשרד ראש הממשלה ומהמשטרה טרם התקבלו תגובות.