קטאר, טורקיה ואיראן נגד נורמליזציה

נשיא תורכיה ארדואן לוחץ ידיים עם שר החוץ הקטארי מוחמד בין עבדולרחמן, באנקרה, תורכיה (צילום: Presidential Press Service via AP, Pool)
Presidential Press Service via AP, Pool
נשיא תורכיה ארדואן לוחץ ידיים עם שר החוץ הקטארי מוחמד בין עבדולרחמן באנקרה, תורכיה

החלילנים האמירתיים שמחללים את "התקווה" וילדים המנופפים בדגלי ישראל אינם מרגשים את האייתולות האיראניים, את ראשי ארגוני טרור בלבנון ובעזה ואת ההנהגה הקטארית, שרואה בדאגה גדולה את ההתפתחות האחרונה.

אין כל חדש בכך שכל הסכם בין מדינה ערבית במפרץ מכעיס ומעציב את האיראנים ואת הפרוקסי שלהם במזרח התיכון: מבחינתם הברית הזאת שתכף תהפוך לרשמית תקרב עוד יותר את הזרוע הארוכה של המוסד הישראלי לגבולות הרפובליקה האיסלאמית. כמו-כן, ההתחמשות האמירתית בנשק חדיש, לרבות במטוס חמקן F-35, מדאיגה את האיראנים, גם אם בעתיד הנראה לעין אין כל חשש מכך שאבו-דאבי תרצה להסלים את המצב במפרץ. בישראל רואים תיירות לדובאי, בטהרן רואים סוכנים וטילים (שלום לך, תמר רביניאן).

כל הסכם עם מדינה ערבית במפרץ מכעיס ומעציב את האיראנים ואת הפרוקסי שלהם במזרח התיכון. מבחינתם הברית הזאת תקרב עוד יותר את הזרוע הארוכה של המוסד הישראלי לגבולות הרפובליקה האיסלאמית

גם טורקיה גינתה בחריפות את אבו-דאבי ואף האשימה אותה בבגידה, בחוסר מודעות מוחלט ומשווע. היחס של הנשיא הטורקי לישראל ידוע היטב, ובכל זאת במהלך 17 שנות שלטונו הוא לא פעל על מנת לבטל את ההכרה בישראל ולקטוע את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

אך מי שהלכה רחוק מכולם, מי שמובילה את הלוחמה האלקטרונית נגד ההסכם החדש בין ישראל לאיחוד האמירויות היא קטאר, שכנה קרובה של אבו-דאבי וחברה במועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ. בימים אלה מתפרסמים מאות מאמרים עוקצניים ורעילים שמטנפים את ההסכם ומאשימים את איחוד האמירויות בכינון היחסים עם ישראל שלעיתים גם מכונה "הישות הציונית".

מדוע דווקא קטאר מובילה את המאמץ להשפיע על דעת הקהל הערבית והעולמית ומדוע רבים מדי במערב קשובים לקולות הללו? קודם כל, זה קורה כי מבחינה טכנית קטאר יכולה לשלוט במידע באמצעות עשרות כלי התקשורת שנמצאים בבעלותה.

מלבד אל-ג'זירה, הענקית שמשדרת בערבית ואנגלית, כלי תקשורת פאן-ערביים (The New Arab) וכאלה שמתמקדים בסיקור של מזרח התיכון (The Middle East Eye, Middle East Monitor) התגייסו למהלך, בעוד שדוברים שמלמדים באוניברסיטאות הקטאריות או משתייכים למכוני המחקר בקטאר מתראיינים בערוצים הבינלאומיים, האמריקאים והאירופיים. אחד מהדוברים הללו, מארק אוון ג'ונס, המזוהה עם אוניברסיטה על שמו של שייח' חמאד בין חליפה בדוחה, פרסם מאמר בעיתון הארץ בו טען כי השלום בין ישראל לאבו-דאבי – מזוייף, בעוד שמי שבאמת מנסה להשכין שלום במזרח התיכון היא קטאר, שמעבירה מדי חודש סכומי כסף גדולים לארגון החמאס ברצועת עזה. כמו שכתב פעם איש החצר השומרית לפני מספר כלפי שנים "השחור הוא לבן, הלבן הוא שחור ואיש כבר לא מבדיל בין שניהם".

מדוע דווקא קטאר מובילה את המאמץ להשפיע על דעת הקהל הערבית והעולמית, ומדוע רבים מדי במערב קשובים לקולות הללו? מבחינה טכנית קטאר יכולה לשלוט במידע באמצעות עשרות כלי התקשורת שבבעלותה

הסיבה האמיתית למתקפה של קטאר כנגד איחוד האמירויות כמובן נעוצה בכך ששתי המדינות השכנות משתייכות לבריתות פוליטיות מזרח תיכוניות שונות. בעוד שקטאר הינה התומכת הגדולה והמממנת העיקרית של ארגוני האחים המוסלמים ברחבי המזרח התיכון (לרבות חמאס) ובת-ברית של טורקיה, אבו-דאבי מובילה את ההתנגדות לאיסלאם הרדיקלי וקוראת למתינות, פוליטית, מדינית ודתית. בעוד דוחה, בירת קטאר, הפכה למעוזם של הגולים האיסלאמיסטיים מרחבי האזור, אבו-דאבי מעודדת שיח בין-דתי בין איסלאם, נצרות ויהדות. יחד עם א-ריאד, מנאמה וקהיר – אבו-דאבי מחרימה את קטאר ומנסה בכל דרך לחשוף את תמיכתה בארגוני הטרור.

יש מי שיאמר שאבו-דאבי מקדמת את המתינות הדתית ובעיקר מנסה לשנות את תדמיתה למען רווחים פוליטיים בוושינגטון, אך גם אם יש בטענה הזאת מן האמת, אין ויכוח על כך שעדיף שמצריחי המסגדים בבירה מזרח תיכונית יקראו למתינות, מאשר לקיצוניות ולטרור.

כשעוברים על כל מה נכתב ונאמר על הסכם הנורמליזציה החדש עם אבו-דאבי ומזקקים, בסוף נותר דבר אחד בסיסי וחיובי – יחסים נורמליים בין שתי מדינות מזרח-תיכוניות, ישראל ואיחוד נסיכויות המפרץ, וזה אומר פחות שנאה, חשדנות ודעות קדומות.

אני זוכרת כיצד שאלו אותי פעם בקהיר אם היהודים צורכים את הדם של הנוצרים והמוסלמים במצות של פסח. בתחילת שנות ה-2000 גם קראתי מאמרים עם תוכן דומה בעיתונות הסעודית. אם השלום עם אבו-דאבי יהיה שלום חם ותוכניות הלימוד בבתי הספר ישתנו ויכילו אותו, לדור החדש של האמירתים תהיה הזדמנות להבין את המורכבות הישראלית ואת הסיפור הישראלי, שאולי איננו כולו טלית של תכלת, אך בוודאי לא כולו שחור.

שאלו אותי פעם בקהיר אם יהודים צורכים דם נוצרים ומוסלמים במצות, וקראתי מאמרים דומים בעיתונות הסעודית בעבר. אם השלום עם אבו-דאבי יהיה חם, לדור האמריתים הבא תהיה הזדמנות להבנת המורכבות הישראלית

הפרופגנדה הקטארית יוצאת בדיוק נגד השינוי המהותי הזה בעולם הערבי, ולכן מוזר שיש גורמים בישראל ובמדינות העולם שממשיכים לשתף פעולה עם ההשחרה הסיסטמית הזאת של התחממות היחסים בין ישראל לאיחוד הנסיכויות.

לפעמים נדמה שלשם ביקורת נוהגים בישראל ובמערב לאמץ את הנרטיב של הצד שמנהל בשקט מערכת יחסים די קרובה עם ישראל, אך בוחר להשמיץ ולתקוף את כל מי שמעז לעשות עוד צעד ולהפוך את היחסים לרשמיים. גם אני, כמו רבים במחנה השמאל-מרכז הייתי מעדיפה שהשלום עם אבו-דאבי יכלול גם מפת דרכים למציאת הפתרון לסוגיה הפלסטינית, אך גם אם זה בנתיים לא קורה, אין סיבה לאמץ את הנרטיב הקטארי ולהיכנע לפרופגנדה זדונית ורעילה.

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 762 מילים
סגירה