בשנת 2009 פירסמו אלדד יניב והמחזאי שמואל הספרי ספרון שכותרתו "השמאל הלאומי". בפרק 23, הוזכר אדם שכינויו "דומפה". אהרן דומב, לשעבר מזכ"ל מועצת יש"ע, שגם כינויו הוא "דומפה", לא קיבל את זה יפה. וכך כתבו השניים ביצירתם:
"דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'. אלה לא בעלים של משרד עורכי דין תל אביבי. אלה אדוני הארץ. הם ומתנחליהם. אדונים ממש, לא חלוצים ולא נעלים … תגידו תודה לדומפה, ולרשטיין וזמביש. בשירקס, בקומבינות, שקרים, לחצים, איומים הם הפכו את ממשלות ישראל לדורותיהן, משמאל ומימין, לקבלן הביצוע של מועצת יש"ע".
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
דומב תבע את היוצרים בטענה כי הכוונה היא אליו וכי השניים הוציאו לשון הרע כלפיו. תביעתו התגלגלה במעלה הערכאות, עד שהגיעה ב-2015 לבית המשפט העליון.
השאלה המרכזית שעמדה להכרעה היא האם דברי הביקורת של יניב והספרי כוונו כלפי ציבור המתנחלים בכללו, או שמדובר בביקורת אישית כלפי האנשים ששמותיהם מוזכרים, בהנחה שהקורא הסביר מבין שהכוונה היא לדומב.
השופטים צבי זילברטל, יורם דנציגר וענת ברון קבעו כי יש מקרים שבהם התייחסות המכוונת לקבוצה, תיחשב ככזו הפוגעת בשמו הטוב של יחיד הנמנה עם הקבוצה, אך ברור שלא בכל מקרה שבו מופנה לשון הרע כלפי ציבור שלם, קמה לכל אחד מהיחידים שבקבוצה זכות תביעה אישית.
תביעתו של דומב נדחתה, משנקבע כי אמירתם של יניב והספרי כוונה כלפי המתנחלים באופן כללי, ולא ספציפית כלפי האנשים שהוזכרו בטקסט.
הסוגיה שעניינה לשון הרע כלפי קבוצה, עומדת במרכז התביעה שהגישו אתמול 75 מבוגרי קרן וקסנר נגד יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, לבית משפט השלום בהרצליה. בתביעה, העומדת על סך של מיליון שקלים, נטען כי בסדרת ציוצים בטוויטר הוציא נתניהו לשון הרע כלפי חברי הקבוצה.
בין התובעים – מנהל מח"ש לשעבר עו"ד אורי כרמל; פרופ' ארי שמיס, לשעבר איש חיל האוויר; העיתונאי אלון בן-דוד; עו"ד יהודה שפר, לשעבר משנה לפרקליט המדינה; משה לדור, לשעבר פרקליט המדינה; אלוף במיל' נעם תיבון; אלוף במיל' עמוס ידלין, עו"ד עינת הורוביץ, בעבר אשת התנועה הרפורמית בישראל, ורבים אחרים.
https://twitter.com/YairNetanyahu/status/1273175781368369155
החל מחודש מרץ השנה פירסם יאיר נתניהו בטוויטר דברים בגנות קרן וקסנר, המפעילה זה יותר מ-30 שנה תוכנית מלגות ללימודי תואר שני באוניברסיטת הרווארד לאנשי המגזר הציבורי בישראל. "הכירו את הכת הסודית השולטת בחיינו", הוא כתב, "כת מטורללת".
בחודש יוני הציע לפתור את הבעיות הקיומיות של ישראל, באמצעות איסור על "בוגר קרן וקסנר של הפדופיל" לקבל תפקיד כלשהו של עובד ציבור. "כת הפדופילים הזאת השתלטה לנו על המדינה ומבצעים הפיכה שלטונית", דיווח בעילגות – פרסום שבעטיו פירסם "הבהרה" שלפיה האמירה "כת של פדופילים" התייחסה "רק לג'פרי אפשטיין, שהיה אמון על הקרן בתחילת שנות ה-2000, ולא לאף אחד אחר". התובעים טוענים כי "זו אינה הבהרה כלל, היא משוללת היגיון פנימי ואינה מתקנת את הפרסום המכפיש".
מבקש להבהיר שכתבתי על קרן וקסנר "כת של פדופילים", התייחסתי אך ורק לג'פרי אפשטיין, שהיה אמון על הקרן בתחילת שנות ה2000, ולא לאף אחד אחר.
— Yair Netanyahu???????? (@YairNetanyahu) July 16, 2020
לטענת התובעים, פרסומיו של יאיר נתניהו התייחסו אל כל אחד מחברי הקבוצה באופן פרטני, למשל בקריאתו להימנע מלהעסיק כל אחד מהם בתפקידים ציבוריים, בשל היותם שייכים ל"כת" שפעלה לביצוע הפיכה שלטונית.
הכללים שלפיהם ניתן לקבוע מתי אמירת לשון הרע המכוונת לקבוצה מעניקה זכות תביעה אישית, נקבעו בפרשת הסרט "ג'נין ג'נין" של השחקן והבמאי מוחמד בכרי.
הסרט הזה עמד במוקד הליכים משפטיים רבים מספור, החל מעתירתו של בכרי עצמו נגד המועצה לביקורת סרטים, שצינזרה את הסרט ומנעה את הקרנתו המסחרית – החלטה שבוטלה בפסק דין מונומנטלי של בג"ץ, מפי השופטת דליה דורנר; ועד סדרת תביעות לשון הרע של מילואימניקים נגד בכרי, לאורך השנים – הליכים שחלקם עדיין תלויים ועומדים.
הסרט, הנחזה להיות סרט תיעודי, מתיימר לתאר את הקרב במחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן" ב-2002. בשנת 2011 דחה בית המשפט העליון באופן סופי את ערעורם של חמישה אנשי מילואים, שטענו כי הסילופים והשקרים שבסרט הם בבחינת לשון הרע כלפיהם.
המחלוקת סובבת את פרשנות סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי לשון הרע שהוצאה כלפי "חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד", אינה יכולה לשמש עילה לתביעה אזרחית או לקובלנה פלילית המוגשת על ידי אזרח. כתב אישום בגין לשון הרע נגד קבוצה יכול להיות מוגש רק על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.
שופטי העליון מרים נאור, יורם דנציגר ויצחק עמית קבעו כי ההכרה בלשון הרע נגד קבוצה היא בעיקרה הצהרתית. המחוקק ביקש אמנם להכיר בחשיבות השמירה על שמן הטוב של קבוצות שאינן מאוגדות, אך יצר נקודת איזון בין השמירה על השם הטוב של הקבוצה לבין חופש הביטוי, השונה ממצב של הוצאת לשון הרע כלפי יחיד.
המחוקק ביקש אמנם להכיר בחשיבות השמירה על שמן הטוב של קבוצות שאינן מאוגדות, אך יצר נקודת איזון בין השמירה על השם הטוב של הקבוצה לבין חופש הביטוי, השונה ממצב של הוצאת לשון הרע כלפי יחיד
נסיבותיו של כל מקרה קובעות אם ניתן לראות בלשון הרע כלפי קבוצה כמעניקה עילת תביעה ליחיד מהקבוצה. בין הנסיבות הנבחנות – גודל הקבוצה; המידה שבה ניתן לזהות את חבריה; מידת הכלליות של הדברים העולבים ומידת ההגזמה שבהם; וכן – אופן ניסוחם של הדברים.
האם תביעת בוגרי קרן וקסנר נגד יאיר נתניהו עומדת בכללים הללו? בתביעתם נטען כי האדם הסביר מבין כי הדברים שפורסמו ביחס לקבוצה מתייחסים למעשה לכל אחד ואחת מחבריה. השופט דנציגר הדגיש בעניין בכרי כי "דרישת הזיהוי מהווה איזון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. השם הטוב הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה. ככל שנאמרים דברים או מתפרסמים דברים ברבים אך האדם הסביר לא קושר בין דברים אלו לבין הפרט הספציפי – אין פגיעה בשם הטוב של הפרט".
יישום הכללים הללו על פרסומיו של יאיר נתניהו בעניין בוגרי קרן וקסנר, מביא למסקנה כי במקרה הזה נראה שבאופן חריג, כל המבחנים מתמלאים:
- גודל הקבוצה הוא קטן יחסית, וכולל כ-500 איש בלבד שזכו במלגה ולמדו במסגרתה באוניברסיטת הרווארד לאורך השנים;
- המידה שבה ניתן לזהות את חבריה היא גדולה, שכן שמות כל הבוגרים מתפרסמים באתר של קרן וקסנר;
- הדברים העולבים כלל אינם כלליים אלא ספציפיים לגמרי;
- ועל מבחן "אופן ניסוחם של הדברים" לא צריך להכביר מילים.
כתב התביעה מציין כי בין עורך דינם של התובעים, עו"ד יורם מושקט, לבין בא-כוחו של יאיר נתניהו, עו"ד יוסי כהן, התנהל משא ומתן שלא צלח. ניתן להניח שהשיקולים הנשקלים על-ידם בהיכנסם לשדה הקרב המשפטי אינם משפטיים בלבד, אלא נטועים בחלקם גם בשדה הציבורי. ואולם במבט קר, נראה שהתובעים אוחזים במקרה זה בקייס משפטי יציב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם