נשות המהפכה

מדינות רבות השתנו ללא היכר בשנים שחלפו מאז "האביב הערבי": שליטים הודחו, ממשלות הוחלפו, מיליונים יצאו לרחובות - ויישובים שלמים התרוקנו מגברים שיצאו להיאבק בשלטונות או בדאע"ש ומעולם לא שבו לביתם ● אל הוואקום הזה נכנסו הנשים ● קסניה סבטלובה ביקרה במדינות, דיברה עם הנשים והאנשים, ומביאה את סיפורה של המהפכה הפמניסטית המוסלמית הראשונה

אישה סעודית מציגה את רישיון הנהיגה החדש שלה, 2018 (צילום: Photos by Saudi Information Ministry via AP)

מהו סמל הכי בולט של האביב הערבי? האם זה הירקן התוניסאי מחמד בועזיזי שהפך ללפיד בוער והצית את כל מזרח התיכון בדצמבר 2010? או מועמר קדאפי, השליט הכל-יכול של לוב, מדמם ומושפל ברגעיו האחרונים?

או שזאת זאת האישה הצעירה והצנומה, הלבושה בג'ינס וחזייה כחולה, שנחשפה כשהיא נגררת באלימות על ידי החיילים בקהיר? או אולי הנשים הכורדיות שלחמו בדאע"ש ועתה הקימו כפר לנשים בלבד ברוג'אבה (כורדיסטן הסורית), או הילדה המדממת עם פנים מבוהלות שנמצאה תחת הריסות בחלב?

כשמדברים על האביב הערבי והשלכותיו על האזור, לרוב מזכירים את התהליכים הגאו-פוליטיים, את השינויים האדירים, הטקטוניים ממש שקרו מאז פרוץ התקוממות בתוניסיה – שם נולד האביב הערבי – ועד היום הזה.

המוח ממהר לצייר את הזוועות, את המיליונים שנותרו ללא בית ואת מאות האלפים שקיפחו את חייהם במהלך מהפכות, הפיכות ומלחמות אזרחים.

עיראק, 2017: נשים וילדים כורדים שנעצרו לחקירה בחשד למעשי טרור אסלאמיים (צילום: AP Photo/Bram Janssen, File)

עיראק, 2017: נשים וילדים כורדים שנעצרו בחשד למעשי טרור אסלאמיים (צילום: AP Photo/Bram Janssen, File)

האביב הערבי רחוק מלהסתיים. הוא נמשך גם היום במלוא עוזו בסודאן ובאלג'יריה, ומהדהד בכל מדינות האזור, כשהוא מותיר אחריו נחילים של דם, שליטים שאיבדו את השלטון ומדינות שחדלו מלהתקיים כיחידות פוליטיות.

מאות אלפים קיפחו את חייהם, אך לתופעה המרתקת הזאת, שממשיכה לזעזע את המזרח התיכון כעבור כמעט 9 שנים, יש גם רובד אחר. כשמדינות מתפרקות לגורמים, גם המוסדות החברתיים מתפרקים ומציאות אחרת, שונה, באה לעולם.

בעוד שהגברים נלחמים, הנשים הן אלה שאוספות את השברים ובונות חיים חדשים, להן ולילדיהן. המציאות מאלצת אותן להתארגן, לפעול, להעז ולשנות.

מצרים, 2011 (צילום: קסניה סבטלובה)

מצרים, 2011 (צילום: קסניה סבטלובה)

בסוריה הנשים הכורדיות נלחמו לצד הגברים נגד הסדיסטים של דאע"ש ועכשיו הן בונות כפרים חדשים וסדר חברתי ופוליטי חדש; במצרים נשים וגברים הקימו מערכי תמיכה לנפגעות תקיפה מינית וגרמו לכך שהנושא, שהוסתר עד כה, יהדהד בתקשורת; במרוקו השלטון החל לשלב את הנשים הדרשניות והשופטות במארג המסורתי של אנשי דת; ובמדינות המפרץ הפרסי אקטיביסטיות מסתכנות במעצרים ואף עינויים, אך ממשיכות לדרוש שוויון וחופש.

האם בשוך הקרבות יקרה מה שתמיד קורה בתום מלחמות ומהפכות, כשהגברים מתנערים מהשינויים המהפכניים ומנסים להחזיר את הנשים בחזרה לבישולים ולטיפול בילדים? לפחות בכמה מהמקומות הסכרים נפתחו, הסוסים ברחו מהאורוות, והשינויים שהחלו עמוקים ומשמעותיים מכדי שהמצב יחזור לכנו.

סוריה: הנשים לוקחות את המושכות לידיים

ב-10 במרץ 2017, קבוצה גדולה של נשים כורדיות וערביות, מלווה במתנדבים מכל העולם, הניחה את אבן הפינה של כפר חדש בצפון-מזרח סוריה, לא הרחק מהעיר קמישלי (על הביקור הנדיר של כתב "זמן ישראל" בקמישלי ניתן לקרוא כאן), ושמו ג'ינוואר – "טריטוריה של נשים" בתרגום מכורדית.

במרחק עשרות קילומטים מכאן, אנשי דאע"ש הטילו מורא על כלל האוכלוסייה, עינו ורצחו את הגברים, הנשים והילדים שעברו על החוקים הנוקשים של הפסוודו-חליפות שנוסדה על ידי אבו-בכר אל-בגדאדי ב-2013.

הצמח המקומי, ושמו הרמל, שמייחסים לו סגולות של ריפוי ואיחוי פצעים, נבחר לסמל של הכפר החדש שנבנה על ידי נשים בשביל נשים

כאן, נשים שלחמו בדאע"ש בחזית או בבית (כשהגנו על ילדיהן ועל רכושן) בנו את חייהן מחדש. הצמח המקומי, ושמו הרמל, שמייחסים לו סגולות של ריפוי ואיחוי פצעים, נבחר לסמל של הכפר החדש שנבנה על ידי נשים בשביל נשים.

ג'ינוואר יש רק אחד, אך הכפר הזה הוא רק חלק מתופעה רחבה ומרתקת – אוטונומיה כורדית בצפון-מזרח סוריה שנבנית על בסיס שוויון מוחלט בין המינים.

מדריכות הטיולים הנשים הבדואיות הראשונות בסיני, 2019 (צילום: AP Photo/Nariman El-Mofty)

מדריכות הטיולים הנשים הבדואיות הראשונות בסיני, 2019 (צילום: AP Photo/Nariman El-Mofty)

כיצד קרה שדווקא במקביל לזוועות המלחמה והרדיקליזם האסלאמי ההולך והגובר באה לעולם רוג'אבה, אוטונמיה כורדית חילונית וליברלית שדוגלת בשוויון בין גברים לנשים, לרבות שותפות בממשל, בביטחון ובקבלת החלטות?

בדריה חליל, פעילה חברתית ומומחית ממוצא כורדי-סורי שמתגוררת כיום בגרמניה, מסבירה: "החברה הכורדית שלנו בנויה אחרת מהחברה הערבית שמושפעת מאוד מהאסלאם הקיצוני.

"בחברה שלנו האישה חופשיה. נשואה או לא, היא לא צריכה להתלבש בצורה צנועה. והאיש הכורדי זקוק לאישה כשותפה, כי יש לנו הרבה על מה להתגבר יחד. בחברה הכורדית האישה אחראית על הבית אם בעלה בכלא או במלחמה, יש לה אחריות לילדים ולמולדת שלה. לכן, הנשים היו הראשונות להתקומם נגד דאע"ש. אנו לוחמות ויש לנו אחריות, בדיוק כמו לנשים הישראליות".

גם כמאל סידו, עיתונאי, מתרגם וחוקר כורדי שמחלק את חייו בין גרמניה לכורדיסטאן הסורית, מספר שרוג'אבה היום היא תולדה של אידאולוגיה אותה הנחיל עבדאללה אוצ'לאן, המייסד של מפלגת הפועלים הכורדית.

"אוצ'לאן החליט שכולם צריכים לקחת חלק בהתנגדות לדיכוי – גם גברים וגם נשים. זה מה שקרה כשהחלה המלחמה, הנשים לחמו נגד דאע"ש לצד הגברים.

"אך אם המערב לא יתמוך ברוג'אבה הדמוקרטית והליברלית, הייאוש, ויחד איתו האסלאם הקיצוני, יגברו גם אצל הכורדים. הניסוי הזה חייב להצליח", מסביר סידו, שבשנות ה-80 למד בבריה"מ, ודובר רוסית לצד כחמש שפות אחרות.

מחאה בלבנון לביטול החוק שמתיר לאנסים להינשא לקרבנותיהם, 2016 (צילום: AP Photo/Hassan Ammar, File)

מחאה בלבנון לביטול החוק שמתיר לאנסים להינשא לקרבנותיהם, 2016 (צילום: AP Photo/Hassan Ammar, File)

לא רק באזור הכורדי קיימים כפרים של נשים, ולא רק מסיבות אידאולוגיות. באזורים רבים בסוריה, כפרים שלמים התרוקנו מגברים. רבים נספו בקרב, אחרים ברחו, חוששים מגיוס כפוי או נקמה, מחפשים עתיד טוב יותר מחוץ לסוריה.

עכשיו, כשהמלחמה נושמת נשימות אחרונות, מי שנותר לאסוף את המדינה הן נשים, שלרוב גדלו והתחנכו בחברה שמייעדת להן מקום של אם ורעיה.

כעת הן מגדלות את הילדים, משקמות את הכפרים שלהן ובונות את החיים מחדש במו ידיהן, כשהן הופכות למפרנסות העיקריות. בדיוק כך נראתה ברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה – נשים לקחו לידיהן את הניהול, כי הן היו חייבות לעשות את זה. נורמות חברתיות חדשות באו לעולם בעל כורחן.

מתנדבים רבים פועלים באזור הכפרי בסוריה, כדי ללמד את הנשים איך לארגן את החיים שלהן מחדש, ללא הגברים. אחת היוזמות הללו היא "פרויקט בסמה", הפועל באזור הכפרי סמוך לחלב. הפרויקט נוסד כדי ללמד את הנשים לייצר גבינות ויוגורטים מחלב עזים ולשווק את התוצר שלהן, אחרת האלמנות הרבות לא יוכלו לפרנס את משפחותיהן. כיום, נשים סוריות רבות ממלאות תפקידים נחשבים בתחום הממשל וניהול העסקים מסיבה פשוטה אחת – הגברים אינם. השאלה האם השינוי הזה יחזיק מים כשיתייצב המצב נשארת פתוחה.

תוניסיה: בין מהפכת היסמין למהפכה הנשית החוקתית

להבדיל מסוריה, תימן, לוב וגם מצרים, תוניסיה הקטנה, הממוקמת בקצה של האוייקומנה הערבית, הפכה לסיפור ההצלחה של האביב הערבי.

בינתיים מדובר בהצלחה בודדה ושברירית ביותר, ועדיין – תוניסיה לא צללה לתהום של מלחמת האזרחים, הצליחה להתגבר על פיגועי הטרור, ואף התחילה בבניין השלטון הדמוקרטי – תופעה נדירה בנוף המזרח תיכוני.

לאחרונה, המדינה הצפון-אפריקאית הקטנה עשתה כותרות בכל העולם הערבי והמוסלמי, כאשר שינתה את החוק המאפשר לנשים לרשת בדיוק כמו לגברים.

החוק האסלאמי קובע כי צאצאים גברים מקבלים ירושה כפולה מאשר צאצאים נשים, ובמדינות ערביות רבות השריעה הנה שורש של החקיקה החילונית.

כך היה עד לאחרונה גם בתוניסיה, אך בנובמבר 2018 הקבינט אישר את החוק שמנהיג שוויון בין גברים לנשים בענייני ירושה. החקיקה הזו זכתה לגינויים חריפים בחוגים האסלאמיסטיים המקומיים, וגם המופתי הראשי של מצרים, ד"ר שווקי עלאם, תקף את החוק החדש והגדיר אותו כמנוגד לקוראן ולסונה.

תוניסיה, 2013 (צילום: קסניה סבטלובה)

תוניסיה, 2013 (צילום: קסניה סבטלובה)

מאחורי החוק המהפכני, שקודם על ידי הנשיא, אל-בג'י קאיד אס-סבסי, עמדו ארגונים פמיניסטיים רבים שעמלו שנים ארוכות על הכנתו.

ביום האישה התוניסאי, שמצוין ב-13 באוגוסט, רעמו הפגנות ענק בשדרות חביב בורגיבא בבירה, ודרשו שוויון בחקיקה הנוגעת למעמד האישי. גם ארגונים להט"ביים נטלו חלק בהפגנה הזאת, לצד הארגונים הפמיניסטיים.

במקביל לחקיקה המהפכנית בתחום הירושה, לאחר האביב הערבי נחקקו שם עוד מספר חוקים המיטיבים עם נשים, לרבות החוק שביטל את ההגנה שלה זכו אנסים שנשאו את קרבנותיהם לאישה.

חשוב להוסיף, שתוניסיה תמיד הייתה יוצאת מן הכלל מבחינת היחס לנשים בין כל המדינות הערביות. הפוליגמיה אסורה בה עוד משנות החמישים, אז זכתה בעצמאות, ורוב הנשים לומדות ועובדות.

בעוד שבמקומות רבים בעולם הערבי מעמד האישה בנסיגה, בתוניסיה הנשים גם היו בקדמת מהפכת היסמין, וגם שמרו על כוחן לאחר שהמהפכה הושלמה, והן פעילות במגוון המפלגות הפוליטיות, גם במפלגות האסלאמיות הקיצוניות.

כשביקרתי בתוניסיה באוגוסט 2013, כשהחילונים והאסלאמיים הפגינו בכיכרות העיר והמצב היה קרוב לפיצוץ, הנשים האקטיביסטיות משני הצדדים – שלא חששו לדבר אל המיקרופון ונימקו את העמדה שלהן בצורה רהוטה ומשכנעת – הדגימו לי עד כמה מעמד האישה שונה בתוניסיה מהמדינות הערביות האחרות.

ככל הנראה, השוני המהותי הזה, שהיה טבוע במדינה מימיה הראשונים, מסביר גם את ההצלחה הצנועה אך סולידית של הדמוקרטיה התוניסאית המתהווה.

הפגנה למען הפלות במרוקו, 2019 (צילום: AP Photo/Mosa'ab Elshamy)

הפגנה למען הפלות במרוקו, 2019 (צילום: AP Photo/Mosa'ab Elshamy)

מרוקו: פעילות חברתיות, דרשניות ושופטות שרעיות

כשעובדי משרד הבריאות הגיעו לעבודה בתחילת מרץ השנה, הם נדהמו לגלות שעל קירות המבנה נדבקו תחבושות היגייניות שמשמשות את הנשים בעת המחזור החודשי. בצורה כזאת, קבוצה פמיניסטית מרוקאית – "התנועה המרוקאית האלטרנטיבית למען חירויות פרסונליות" – מחתה נגד החוקים הנוקשים שאוסרים על ביצוע הפלות במדינה. ביצוע ההפלה במרוקו מותר אך ורק אם בן הזוג מתיר זאת, ורק במקרה שההיריון "מסכן את בריאות האישה".

המחאה הזאת לא הייתה יחידה או בודדה. בשנים האחרונות, מקרים מזעזעים של אונס ונישואים כפויים בין הקרבנות לאנסים גרמו לסדרה של הפגנות ופעולות מחאה, בהן נטלו חלק נשים וגברים שמסרבים להמשיך לשתוק.

לצדן של תנועות פמיניסטיות ליברליות וחילוניות, פועל גם זרם פמיניסטי משמעותי, השונה בתכלית מכל הקבוצות האחרות, ובעל פוטנציאל גבוה למשוך תומכים בחברה המרוקאית המסורתית.

מדובר ב"פמיניזם אסלאמי", שקורא להעצים את האישה דווקא מתוך הטקסטים האסלאמיים הקלסיים וחקר המקורות הראשוניים ופירושם.

תכנית ה"מורשידאת" (מדריכות), שמעבירות דרשות ושיעורים במסגדים, מוסדות לימוד, מרכזי נוער ובתי הסוהר, נולדה עוד בשלהי 2003 (לאחר פיגוע רב נפגעים בקזבלנקה) והלכה וגדלה לאחר פרוץ האביב הערבי.

המלך והממשלה במרוקו החליטו להילחם נגד הקיצוניות דווקא בעזרת הנשים שנכנסו למסגדים, ובתחילה גרמו ללא מעט הרמות גבה

גם במרוקו, אלפים רבים של גברים ונשים יצאו לרחובות ודרשו רפורמות ושינויים במהלך 2011-2012, בעוד שלא מעט גברים ונשים צעירות הצטרפו לשורות של ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים וביצעו פיגועים בממלכה ומחוצה לה.

הפגנה נגד החוק שמאפשר לאנסים להינשא לקרבנות שלהם במרוקו, 2012 (צילום: AP Photo/Abdeljalil Bounhar)

הפגנה נגד החוק שמאפשר לאנסים להינשא לקרבנות שלהם במרוקו, 2012 (צילום: AP Photo/Abdeljalil Bounhar)

המלך והממשלה החליטו להילחם נגד הקיצוניות דווקא בעזרת הנשים שנכנסו למסגדים, ובתחילה גרמו ללא מעט הרמות גבה וביקורת.

לפני כשנתיים, אחת מן המורשידאת אף הוזמנה לחצר המלך כדי לתת דרשה במהלך חודש הרמדאן, דבר שאין לו תקדים בעולם המוסלמי. במקרה הזה הייתה חפיפה ברורה בין קידום מעמד האישה בממלכה לבין האינטרס של בית המלוכה.

"החברה המרוקנית היא חברה מסורתית, ויחד עם זאת היא פחות מסורתית מאשר במדינות ערביות רבות אחרות. יש לנו אופק להתפתחות ושינוי. בגלל שלמלך יש גם סמכות דתית, אז גם החידושים מתקבלים במתינות. יש פה ושם בני אדם שמתנגדים בתוקף, אך לא תמצאי התנגדות חריפה מאוד.

"גם שאלת השוויון בירושה עלתה לאחרונה, ואף התגבשה הצעת חוק בנושא זה, אך טרם הושגה התקדמות", אומר מחמד זיינבי, העורך הראשי של קבוצת תקשורת "גלובל דיגיטל מדיה" ממרוקו.

הפגנה נגד אלימות מינית במצרים, 2014 (צילום: AP Photo/Amr Nabil, File)

הפגנה נגד אלימות מינית במצרים, 2014 (צילום: AP Photo/Amr Nabil, File)

אז החקיקה שתוביל לשוויון בעניין הירושה (בדומה לחוק שעבר בתוניסיה), עוד מתמהמהת, אך ב-2018 עבר חוק שמכיר באלימות נגד נשים בתור אפליה מגדרית, ומפליל את הגברים המטרידים מינית. הדרך לשוויון ארוכה, אך גם גופים בינלאומיים מודים שהשינויים שכבר התרחשו במרוקו משמעותיים ביותר.

מצרים: צעד אחורה, צעד קדימה

לפני כחודש, אחמד אל-טייב, האימאם הגדול של אל-אזהר, גרם לסערה תקשורתית וציבורית במצרים, כאשר הוציא פתווה המרשה לגברים להכות את נשותיהן כל עוד הם לא שוברים את עצמותיהן.

עוד לפני כן,  אל-טייב הצהיר שהרעיון של שוויון בין גברים לנשים מנוגד "לחוקי טבע", וכי אישה רשאית לצאת ולעבוד אך ורק באישור בעלה.

דבריו נשמעו כה חריגים על רקע הקריאות ההולכות וגוברות לשוויון במצרים, וההצהרות של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, ביחס לשילוב של נשים בחברה המצרית וקידומן, עד שבלחץ הציבורי אל-טייב נאלץ לחזור בו מדבריו.

פתוות דומות, שמעגנות את זכותו של הגבר "לחנך" את אשתו באמצעות מכות, או מעניקות לו זכות מלאה על חופש הפעולה שלה (לרבות יציאה מן הבית), היו גם קודם בערב הסעודית, תימן וגם במצרים.

מצרים, 2011 (צילום: קסניה סבטלובה)

מצרים, 2011 (צילום: קסניה סבטלובה)

בעבר, דברים חמורים אלה גרמו לזעזוע רק בחוגים מצומצמים ביותר ובמערב – אם יצאו החוצה. הפעם, ברור לכל שמדובר בגישה קיצונית ולא פופולרית שאבד עליה הכלח. כמו-כן, ברור שהשלטון מנסה להתנער מהמורשת של האחים המוסלמים (הארגון הזה הוכרז כארגון טרור במצרים) ולהוביל שינוי ביחס למעמד האישה, והנשיא מרבה להתייחס לנושא הזה בנאומיו.

לראשונה, בממשלה הנוכחית מכהנות 8 שרות בתפקידים בכירים יחסית ו-80 נשים הן חברות פרלמנט. ביום האישה הבינלאומי השנה, הנשיא הכריז על מספר החלטות הנוגעות להעצמת נשים, ומנה חוקים שאמורים לשים סוף לאלימות במשפחה, לאסור על נישואי קטינות ולהעניק זכויות לנשים לאחר הגירושים.

אמר זכריה, חוקר לענייני ישראל היושב בקהיר, אומר שבשנים האחרונות חל שינוי משמעותי במודעות להטרדות ולאלימות: "עכשיו הנשים מתלוננות. קודם הן שתקו, אך עכשיו הנושא הזה נדון בריש גלי וזה מרתיע את המטרידנים".

במהלך האירועים הדרמטיים של האביב הערבי, שנחת בכיכר התחריר ב-25 בינואר 2011, הצילומים המזעזעים של הכתבת האמריקאית לארה לוגן – שהותקפה מינית על ידי עשרות גברים – עשו כותרות בכל העולם.

מה שהיה ידוע לכל אישה מצרית מאז ומתמיד הפך לנחלת כלל: הנשים במצרים סובלות מהתקפות מיניות קשות, מהטרדות מילוליות עד לאונס קבוצתי.

נשים וגברים במצרים התארגנו לתנועה בשם "HarraMap" שאפשרה לקרבנות לשטוח את הסיפורים שלהן ולקבל ליווי בתלונה במשטרה

במהלך החודשים שעברו מאז שפרצו הפגנות הענק בתחריר, נשים וגברים התארגנו לתנועה בשם "HarrasMap" שאפשרה לקרבנות לשטוח את הסיפורים שלהן, לקרוא לעזרה בזמן אמת, וגם לקבל ליווי בעת התלונה במשטרה.

אין ספק שבעידן הפוסט אביב ערבי, השיח על הטרדות המיניות ואונס הפך לבולט וחושפני יותר מקודם, ועם זאת, רוב המקרים עדיין לא מדווחים, אומר הייסם חסנין, סטודנט מצרי הלומד באוניברסיטת תל-אביב.

"ישנם שינויים שמתרחשים למעלה. יש יותר חברות פרלמנט, יותר שרות, יותר דגש על סיפורים של נשים מצליחות בטלוויזיה, אך רוב הנשים עדיין סובלות מהטרדות מיניות, מילת נשים וחוסר הזדמנויות שוות בעבודה", אומר חסנין.

הפגנה לשוויון זכויות מגדרי בתוניסיה, 2018 (צילום: AP Photo/Hassene Dridi)

הפגנה לשוויון זכויות מגדרי בתוניסיה, 2018 (צילום: AP Photo/Hassene Dridi)

ד"ר מירה צורף, חוקרת מצרים מאוניברסיטת תל-אביב, דווקא טוענת שהשינוי מורגש היטב: ממינוי של מנהלת אופרה, ותגובה חריפה לפיטוריה בעידן של הנשיא האסלאמיסט מחמד מורסי, ועד ספרות ילדים שמדברת על שוויון.

"אנחנו נורא היפראקטיביים, ורוצים לראות שינויים מיידים,  אך התהליך שמוביל לשוויון המגדרי לא קורה בן לילה. לאופרה המצרית הייתה מנהלת. והקטע שהסעיר את תנועת ה'תמרוד', שהובילה את ההתנגדות נגד מורסי, היה הפיטורים שלה. זה דרמטי בעיני שאישה קובעת את הלו"ז של התרבות העליונה במצרים.

"כל המינויים האלה – שרות, מושלות, רושמות נישואים – יש להם אפקט. לפעמים השינוי בא לאט, אך את המנגינה הזאת כבר אי אפשר להפסיק, ויש כאן נשים בצמתים של קבלת החלטות בתרבות, בחברה ובפוליטיקה", אומרת צורף.

המפרץ הפרסי: רישיונות נהיגה ונסיכות נעלמות

לפני כשנה, יורש העצר הסעודי, מוחמד בן-סלמאן, הדהים את העולם כאשר קידם החלטה המאפשרת לנשים לנהוג ברכב, לאחר שהנושא היה טבו בממלכה במהלך מספר עשורים. במקביל, קיבלו הנשים את האישור לצפות באירועי הספורט ובקונצרטים וללכת לבתי הקולנוע  – עוד חידוש מהפכני בערב הסעודית.

בן-סלמאן – שניסה לכבוש את הצעירים והצעירות בממלכה ולענות לדרישה לשינוי, שהתעצמה בשנים שלאחר פרוץ האביב הערבי – הוכתר במערב בתור רפורמטור ואפילו פמיניסט, וזכה לשבחים רבים על פועלו.

מה שקרה לאחר מכן נשאר מחוץ לפריים: פעילות סעודיות רבות, שנאבקו במהלך שנים למען זכויות הנשים ואף תמכו ביורש העצר הצעיר והנמרץ, מצאו את עצמן במעצר. חלקן עברו עינויים קשים.

אישה סעודית מציגה את רישיון הנהיגה החדש שלה, 2018 (צילום: Photos by Saudi Information Ministry via AP)

אישה סעודית מציגה את רישיון הנהיגה החדש שלה, 2018 (צילום: Photos by Saudi Information Ministry via AP)

לוג'ין אל-חתלול, אחת הפעילות המרכזיות שפעלה למען הזכות של הנשים לנהוג, נעצרה בשנת 2018, עונתה במעצר ועלולה למצוא את עצמה מאחורי סורג ובריח למשך שנים רבות, כיוון שהפרקליטות מאשימה אותה ב"פגיעה בביטחון המדינה". נשים סעודיות רבות אחרות, שדחפו לשינוי והובילו אותו, מצאו את עצמן במלכוד.

ניבין, עיתונאית סעודית שבחרה להתראיין תחת שם בדוי, אומרת כי למרות כמה הקלות שמאפשרות לנשים הסעודיות לנשום קצת יותר, הדרך לחופש רחוקה.

"אנחנו עדיין לא יכולות לנסוע לחוץ לארץ ללא אישור של קרוב משפחה ממין זכר. אני יכולה ללמוד, למצוא תעסוקה ולהרוויח יפה, אך הבעל, האבא או אפילו האח הקטן שלי יהיה מסוגל תמיד לאסור עליי לנסוע לחו"ל לכנס מקצועי", היא אומרת.

ניבין מודעת לכך שבסעודיה יש כיום יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים, אך ההישגים הללו רחוקים מלספק את צימאונן של נשים כמותה לחופש ועצמאות.

הסיפורים המחרידים של מספר נערות ונשים סעודיות, שנמלטו לחו"ל העקבות פחד מנישואים כפויים או אלימות במשפחה, מדגימים יפה את דבריה.

נשים סעודית נוהגות לראשונה, 2018 (צילום: AP Photo/Amr Nabil)

נשים סעודית נוהגות לראשונה, 2018 (צילום: AP Photo/Amr Nabil)

ברגעים אלה האחיות ופא ומהא אל-סובאיה נמצאות בגיאורגיה, שם הן ביקשו מקלט, וחוששות מהסגרה לריאד; ובינואר, רחף אל-קנון עשתה כותרות בכל העולם, כאשר פרסמה בטוויטר את סרטונים ממלון בבנגקוק בהם התחננה לסייע לה, שמא תוחזר למשפחתה בערב הסעודית, שלדבריה הייתה עלולה לפגוע בה.

הסיפור של נשים במדינות הערביות במפרץ הפרסי הוא תמיד סיפור מורכב, ולו רבדים רבים: בין 1990 ל-2018, השתתפות הנשים בכוח העבודה שם עלתה מ-29.2% לכ-41%; בפרלמנט עבר חוק השכר השוויוני לגברים ולנשים; ונשים משתלבות בממשלה ובמוסדות השלטון האחרים בתפקידים הגבוהים ביותר.

את המהפכה הזאת מובילות במידה רבה נשים מהמשפחה השולטת (כמובן בברכתם של הגברים – נשיא האיחוד, והשליטים של דובאי ואבו-דאבי).

נשים אמירתיות בורחות גם מדובאי הזוהרת. האחרונה שניסתה לעשות זאת ונכשלה בכך היא הנסיכה לטיפה, בתו של שליט דובאי

משקל רב יש גם לרצון של השליטים להקרין תדמית מתקדמת ונקייה כלפי המערב. הנשים שהופכות לשרות בכירות, טייסות קרב, שוטרות ונשות עסקים הן המרוויחות הגדולות. אך יחד עם זאת, הפוליגמיה בנסיכויות המפרץ היא תופעה רווחת, ואבי המשפחה יכול למנוע מבתו את הזכות לנסוע, ללמוד או לעבוד.

התמונות האחרונות של הנסיכה הנעלמת לטיפה (משמאל), שהפיץ איחוד האמירויות בסוף 2018 (צילום: United Arab Emirates Ministry of Foreign Affairs and International Cooperation via AP)

התמונות האחרונות של הנסיכה הנעלמת לטיפה (משמאל), שהפיץ איחוד האמירויות בסוף 2018 (צילום: United Arab Emirates Ministry of Foreign Affairs and International Cooperation via AP)

נשים אמירתיות בורחות גם מדובאי הזוהרת. האחרונה שניסתה לעשות זאת ונכשלה היא הנסיכה לטיפה, 32, בתו של שליט דובאי מוחמד בן-ראשד. היא הוחזרה ע"י הודו, שביקשה לא לסכן את האינטרסים שלה באזור ומאז נעלמה.

מה יקרה בעתיד במזרח התיכון?

אין ספק כי רעידת האדמה של האביב הערבי גרמה לשינויים משמעותיים גם בתחום מעמד הנשים במזרח התיכון, ממגרב ועד משרק; הנשים שיצאו לרחובות עם דגלים, שלטים, אבנים, ולפעמים גם נשק; נשים שדרשו שינויים עבור המדינה שלהן – ועבורן; נשים שסירבו לחזור לתוך ביתן גם כשהסתיימו המהפכות וההפיכות שהפחידו את השליטים, את הנשיאים ואת המלכים.

מצרים, 2011 (צילום: קסניה סבטלובה)

מצרים, 2011, קסניה סבטלובה בכיכר תחריר

הן לא השאירו לקובעי המדיניות ברירה. תחת הלחץ של תנועות פמיניסטיות חילוניות ודתיות, בגלל ההפגנות והפעילות ברשתות, בגלל ההבנה שהנשים האלה לא ייסוגו לאחור לפני שישיגו שינוי.

החקיקה – בתחום של הטרדות מיניות, נישואים מוקדמים, אלימות במשפחה ושוויון בין נשים לגברים – מתחילה להתקדם, כל מדינה והקצב שלה. מקרי האונס וההטרדות המיניות זוכים עתה לחשיפה מוגברת.

המאבק של הנשים למען חופש ושוויון לא תם, ורחוק מסיומו, אך ככל הנראה אף אחד כבר לא יוכל להחזיר את המצב על כנו ולבטל את השינויים שהושגו בדם, יזע ודמעות. המאבק לשחרור האישה, שהחל כבר בסוף המאה ה-19, יימשך. יש מספיק נשים שידאגו לכך שהוא גם יוכתר בהצלחה.