מאיפה כל הרוע שרובץ לפתחנו ובתוכנו? נגיף קורנה עם אלגוריתם פשוט מתעתע בכל העולם. נוסחה פשוטה שכל הווייתה מפגש בין לפחות שני בני אדם. מפגש שנחוץ לקיומו ולרווחתו של הוירוס, החפץ בחיים כדי לחיות ולהתרבות. הוירוס חי על חשבוננו, בדיוק כפי שאנחנו חיים על חשבון האחרים. מי אלו האחרים? זהו בדיוק הנושא של הרשומה הנוכחית.
כשווירוס הקורונה פרץ לחיינו ותחושת החרדה היתה באוויר, חשבתי, ציפיתי, שהנה הגיעה העת שאנחנו בני האדם נלמד את הצורך בסולידריות. האמנתי שהווירוס המלחיץ הזה ילמד אותנו לשנות דיסקט ולהתייחס אחרת לחברה ולסביבה. חשבתי שהנה אנחנו מוותרים על גז הטבעי ועוברים לסולארי, לומדים לצרוך רק את מה שצריך.
כשווירוס הקורונה פרץ לחיינו ותחושת החרדה היתה באוויר, חשבתי, ציפיתי, שהנה הגיעה העת שאנחנו, בני האדם, נלמד את הצורך בסולידריות. האמנתי שהווירוס המלחיץ הזה ילמד אותנו להתייחס אחרת לחברה ולסביבה
אכן אני אישית נכנסתי למודל הזה שהתאים לי ולמשפחתי ככפפה ליד. אנחנו מבשלים בבית, שותים קפה בבית ונפגשים רק עם בני המשפחה הקרובים. מתגעגעים לחברים, אך מבינים את המצב ומסתפקים בזום. אבל אנחנו המיעוט. כשאנחנו יוצאים להליכת בוקר עטויי מסיכות על האף ועל הפה, אנחנו צופים בכל אותם שמשתמשים במסיכה באופן חלקי וחולפים על פנינו בלי למצמץ. זאת אומרת, שאנחנו, אלה שנמצאים באוכלוסיית הסיכון, עוטים מסיכה כדי לא לפגוע באחרים, ואילו הם לא מתעניינים בנו וממשיכים בחיים כרגיל. ההתנהגות הלא סולידרית הזאת המחישה לי שהחלומות על עולם חדש מוקדמים מדי. ברגע שהשמים יפתחו כולם יחזרו לטיולים לשום מקום ובחזרה.
אז חלום אחד מתנפץ והולך, עם העליה הבלתי מרוסנת בתחלואה. מי אשם בכך? נתחיל בכך שאין מנהלים לאירוע, זאת אומרת, יש ממשלה ענקית, יש פרוייקטור, יש שפע של מידע, אבל אם נחבר אותו נגלה שפרט לגיבובי הצהרות, יש החלטות שהן תוצרים של פשרות בין השותפים לקואליציה. ואלה לא סופרים אלא את המחנה שאותו הם מייצגים. ונוסיף לכך את חוסר היכולת לאכוף.
ומה עם האזרחים? כפי שכבר ציינתי, אין סולידריות. אזרחים רבים אינם מבינים שעטיית מסיכה נועדה למנוע הדבקה. זאת אומרת שברגע שאני עוטה מסיכה כנדרש אני מונע את היכולת שלי להדביק אחרים. השילוב של עטיית מסיכה ושמירה על מרחק די בו כדי למגר את המגיפה. אם היינו סולידרים ומתחשבים באחר המחלה היתה מדוכאת. בלי צורך בכל צעד אחר.
מי אשם בעליה הבלתי מרוסנת בתחלואה? נתחיל בכך שאין מנהלים לאירוע. יש ממשלה ענקית, פרוייקטור ושפע מידע, אבל אם נחבר אותו נגלה שפרט לגיבובי הצהרות – ההחלטות הן תוצר פשרות בין השותפים לקואליציה
כעת בואו נציץ לעומקה של החברה; אני מבחין בזעם רב, שנאה יוקדת בין שמאל לבין ימין. כבר חילקו אותנו לישראל השניה ולישראל הראשונה. מאבקים אינסופיים נגד השחיתות של ראש הממשלה, הפגיעה בחברה האתיופית, המאבק על האסי, שתפס תאוצה גם ברשתות. המאבקים החריפים ביותר הם בין חברי הכנסת לבין עצמם, ולא נשכח גם את המאבק בין הפוליטיקאים מימין בפקידי הממשל ובבית המשפט.
ממעוף ציפור נראה שאלפי החולים בקורונה הם רק חלק קטן מהבעיה. הנגיף הקשה שתוקף אותנו ביתר שאת הוא השנאה התהומית בין קבוצות ומגזרים. אין מחשבה לפתור בעיות בהסכמה, הטוויטר ויתר הרשתות החברתיות הם כר נרחב לפריקת זעם ולהתקפי שנאה.
הדגמתי את הזלזול שמפגינים רבים כשהם לע עוטים את המסיכה כנדרש, מצטופפים ומסכנים חיי אדם, זה מרכיב באגואיזם שפשט ביננו אמנם מזמן, ה"אני ואפסי עוד".
דפי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על ממשלים שנהגו ב"הפרד ומשול", כאן ראש הממשלה לא צריך להתאמץ אפילו. די בפוסט או ציוץ אחד שלו וכבר מערכת המשפט היא מטרה, השמאל הוא מטרה, האנרכיסטים ואפילו האירוע הטראגי עם יעקוב אלקיעאן. כשכולם שונאים את כולם קל מאוד לנהל מדיניות סכסכנית גם מלמעלה.
כן, אנחנו בעיצומה של מלחמת אזרחים, שאוחזים בטלפונים הסלולריים ומכים בלי רחם. מכים ועושים לייקים לכל מי שמגלה סימני עצבנות ואיבה. עושים לייקים, מצייצים מחדש, משתפים כדי שכמה שיותר יצטרפו למערכה של "כולם נגד כולם".
ההיסטוריה מלאה בממשלים שנהגו ב"הפרד ומשול", כאן רה"מ לא צריך להתאמץ אפילו. די בציוץ שלו ומערכת המשפט היא מטרה, או השמאל, האנרכיסטים ויעקוב אלקיעאן. כשכולם שונאים קל לנהל מדיניות סכסכנית
בואו לא נקל ראש במערכה החברתית שמובילה אותנו אל השאול. מערכה שבה אין מקום להקשבה, למוסר, לאתיקה. מערכה שבה במקרים הפחות גרועים אנחנו אוחזים בחוקים שחוקקה יד לא אתית ובוודאי לא מוסרית, ופוגעים בזכות שלנו לחיים בכבוד. חוקים שמאפשרים לעצור כל אחד באישון לילה ולכלוא אותו לחקירה.
נכון, היום זה עדיין רק אצל הפלשתינים ומיעוטים אחרים, אבל זה מחלחל ויחלחל. בשביל זה יש חוקים לא מוסריים. אותו ספר חוקים מאפשר לפוליטיקאים לנהוג בשחיתות ולהמשיך לכהן. אותו ספר חוקים מקל ראש בפשעים בכלל ובאונס בפרט. מקל, שכן אנחנו נתקלים בסיפורים קשים שבהם הפוגע הופך לגיבור תרבות.
כן, אנחנו עסוקים כל כך הרבה בשנאה וחושבים שבית המשפט יושיע אותנו, אבל מה לעשות שבית המשפט שופט לאורם של חוקים שהתקבלו בכנסת ברוב זעום, לעתים של פחות מחצי חברי וחברות הבית – ולא פעם אף פחות מכך.
מנופפים בכך שזוהי הדמוקרטיה, כן צודקים, זוהי חולשת הדמוקרטיה. חולשה שהתעצמה כשמפלגות חיזקו את יכולת השרידה של פוליטיקאים לא ראויים, לא הסכימו לבנות קוד אתי מוסכם ומחייב ובעיקר עסוקים במחשבות על הבחירות הבאות.
מצב כזה אפשר לכנות בהרבה שמות, ואולי הכי נכון לדבר על פוליטיקה של שנאה. על הקצאת משאבים בערכים המושתתים על שנאה. פוליטיקה שמגבירה את הלוחמנות של כל מגזר להשיג לעצמו כמה שיותר.
אנחנו עסוקים הרבה בשנאה וחושבים שביה"מש יושיע אותנו, אבל מה לעשות שביהמ"ש שופט לאורם של חוקים שהתקבלו בכנסת ברוב זעום, לעתים של פחות ממחצית חברי וחברות הבית – ולא פעם אף פחות
לפני שנחשוב על פתרונות, ויש לא מעט, בואו נכיר בעובדות ונפנים אותן. שנדע כי כך הם פני הדברים. שכשאנחנו הולכים לעשות משהו, נדע מה מוביל אותנו – האם שנאה יוקדת לאחרים או רצון פנימי לשינוי לטובת הכלל.
במחשבה שניה, בואו נעשה ניסוי חברתי ביוזמה שלנו האזרחים. בואו נוביל ביחד את הדרך האזרחית למניעת התפשטות הקורונה. עוטים מסיכה על האף ועל הפה ושומרים מרחק וכמובן על הגיינה אישית. שלושה כללים פשוטים שימנעו את מעבר הוירוס מאחד לשני. אם נרצה זה בידינו. מסיכה וריחוק בכל מקום. מאמץ משותף של חודש חודשיים ובמהלכו נראה שפעולה אזרחית בהסכמה יכולה לעשות לנו טוב.
מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הקריאה לפעולה ברוח של סולידריות, שמירה על מסיכות, ריחוק והיגיינה – נחמד מאוד, אבל מה הסיכוי שהיא תישמע ותתקבל? ראשית צריך שמישהו בעל אמינות שיש לו קול – ישמיע את הקריאה הזאת. אני לא רואה מי האיש שישמיע את הקריאה הזאת ואני לא רואה מי האנשים שיישמעו לקריאה הזאת. שנית, התוהו ובוהו הזה לא נוצר מעצמו. יש אנשים שיוצרים אותו, לא בכוונה – אנשים רבים, באים ואומרים דברים סותרים, יש תחלואה קשה, אין תחלואה קשה, צריך רמזור, לא יהיה רמזור, אלא רק עוצר לילה, יש רדיפה של החרדים. יש התנכלות לערבים. ויש אנשים שזורעים את הבילבול בכוונה – התחלואה היא רק בגלל ההפגנות. מצבנו טוב. רק הפופוליסטים מונעים מאיתנו לטפל כהלכה בקורונה. יש פרויקטור שאמור לקבל את המידע, לשקול את כל השיקולים ולהציע לממשלה את דרכי הטיפול – אבל אז יו"ר הקואליציה, כמה שרים, ראשי הערים של החרדים, תוקפים אותו ומציגים אותו כאידיוט. הוא הציע רמזור. אני טענתי כבר מן היום הראשון שהסגר צריך להיות סלקטיבי. אין סיבה שתושב הערבה, בה לא היה (בגל הראשון) אף מיקרה של קורונה – ייכנס להסגר של שבועות, משום שבבני ברק יש מאות חולים. הפרויקטור המליץ על זה כשנכנס לתפקיד, אבל הממשלה לא קיבלה את המלצותיו, אלא רק עד שהקורונה התפשטה בכל רחבי הארץ – ולתוכנית הרמזור כבר לא יכולה להיות אפקטיביות. אז האנשים שומעים את ההתקפות על הפרויקטור, ואת כל המומחים שמודיעים שהמצב הוא לא כזה גרוע – אז למה שהאנשים ייקחו ברצינות את מה שהממשלה אומרת להם?