"חשיפה: ג'ודי מוזס, הרומן עם החוקר של שרה נתניהו וטיוח ניגוד העניינים במערכת אכיפת החוק"

חדשות 12, 7 בספטמבר 2020

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ביום שלישי, ממש במקרה, צפיתי בחברת בתי הבכורה, לילה, בשידור החי בטלוויזיה ממסיבת העיתונאים שראש הממשלה כינס בבית שמש. התעדכנתי מפיד הטוויטר שלי שנתניהו עומד לנאום בשידור חי, ובדיוק כשפתחתי את הטלוויזיה לילה נכנסה בסערה מהעולם הבוער בחוץ, הורידה באנחת רווחה את מסכת הקורונה המעצבנת ונזרקה מותשת על הספה מולי, להנות קצת מהמזגן.

על המסך התייצב ראש ממשלתנו, נחרץ, תקיף, אפילו מעט נסער. הוא ריתק את שנינו. לילה – שאם יורשה לי להעיד באובייקטיביות, היא עלמה אינטליגנטית, חריפה וסקרנית, שמתעניינת באקטואליה ומתמצאת בפוליטיקה, בין היתר כי עוד לפני שמלאו לה עשרים היא כבר נקראה להצביע בשלוש מערכות בחירות – שמה לב שכמענה לשאלה של אחד העיתונאים, נתניהו הקריא תשובה ארוכה ומפורטת שהיה ברור שהוא הכין מראש. זה הטריד אותה.

"מה, ביבי יודע מראש מה העיתונאים ישאלו אותו?", היא תהתה.

הרגעתי אותה שאני לא מאמין שזה מה שקרה, ושלמרות שהיא שומעת ממני לא מעט הערות ביקורתיות על התקשורת בישראל, אני לא חושב שהמצב הידרדר עד כדי תיאום מראש של השאלות שראש הממשלה יישאל, כי האמת הפשוטה היא שהוא בכלל לא זקוק לתיאום כזה. "מה שסביר להניח שקורה זה שנתניהו מכין מראש את הדברים שחשוב לו לומר, ואז מוצא דרך לחבר את התשובה שהכין מראש לכל שאלה שהוא יישאל. זה לא מסובך במיוחד", אמרתי.

כשלילה ביקשה שאסביר לה מה נתניהו אמר ולמה הוא אמר את זה עכשיו, זו התגלתה כמשימה מסובכת בהרבה. לצערי, אני נאלץ להודות בהכנעה שלא עמדתי בה בכבוד. עוד לא החלטתי אם הכישלון הזה צורב לי יותר כאבא, כאזרח או כעיתונאי.

כשלילה ביקשה שאסביר לה מה נתניהו אמר ולמה, זו התגלתה כמשימה מסובכת בהרבה. לצערי, אני נאלץ להודות בהכנעה שלא עמדתי בה בכבוד. עוד לא החלטתי אם הכישלון הזה צורב לי יותר כאבא, כאזרח או כעיתונאי

תוך שאני מתפתל ומנסה להסביר לבתי מי זה יעקוב אבו אל-קיעאן, מה קרה לפני שלוש שנים באום אל-חיראן, איך כל מה שקרה שם קשור בכלל לתיקי האלפים של בנימין נתניהו, מי זו ג'ודי מוזס, איך היא מתחברת לסיפור ומה בדיוק עמית סגל גילה אתמול על מפכ"ל המשטרה ופרקליט המדינה, גאתה בי תחושה מערערת של דה ז'ה וו. כאילו לילה ואני היינו פעם בסרט הזה וכבר ניהלנו בעבר את אותה שיחה בדיוק, ממש כאן בסלון מול אותה טלוויזיה.

אחרי כמה שניות זה חזר אלי: משחקי הכס!

רק שאז התפקידים היו הפוכים. לילה הייתה זו שצפתה בסדרה בבינג' שיטתי ושלטה ביד רמה בכל תפניות העלילה המסחררות. אני הכרתי באופן כללי את הדמויות, הבנתי את הקונפליקטים המרכזיים וזיהיתי חלק מהתככים, אבל איבדתי ריכוז ופה ושם גם דילגתי על פרקים. לילה נדרשה שוב ושוב להסביר לי מה קרה בחתונה הסגולה, למה סרסיי האשימה את טיריון בניסיון לרצוח את ג'ופרי, איך זה שג'ון סנואו מת אבל בעצם חי, ומתי ולמה הפכה דניאריז לחאליסי מנהיגת הדותראקים.

ואז, בזמן שנתניהו דיבר בלהט בטלוויזיה, ראייתי התערפלה, ראשי הסתחרר ובדמיוני הכול החל להתערבב ולהתערבל: שרה נתניהו הגיחה ממזרח רכובה על דרקון, כשג'ופרי מחבק אותה מאחור ומשגר ציוצים רעילים לכל עבר, ובעמק למטה בני מוזס-סטארק ונתניהו-לניסטר השליכו זה על זה הקלטות סתר ועדי מדינה, שי ניצן שלח עורבים סודיים למומי למברגר אבל העורבים נחתו דווקא במהדורה המרכזית של עמית סגל, וכל הזמן הזה הצועדים הלבנים צרים על מעלה המלך בבלפור כשהם מניפים דגלים שחורים ונושאים על כפיים את שושקה.

אחרי הכישלון המביך בניסיון להסביר לבתי מה בעצם קורה פה ולמה זה כל כך משמעותי וחשוב, חזרתי וצפיתי שוב ושוב בשני הפרקים הדרמטיים ששודרו השבוע: הפרק שנקרא "פצצת האטום של עמית סגל" והפרק "המאנייכים תפרו לי תיק" ששודר למחרת.

כשמתבוננים בהם בריכוז, לא מעמדת הרביצה המרוחה והחצי מעולפת על הספה, סגל ונתניהו מזכירים שני קלפני רחוב חלקלקים, שמציבים את הארגזים שלהם בטיילת ומתחילים לשחק עם העוברים ושבים את המשחק "איפה הטיוח?".

כשמתבוננים בהם בריכוז, לא מעמדת הרביצה המרוחה והחצי מעולפת על הספה, סגל ונתניהו מזכירים שני קלפני רחוב חלקלקים, שמציבים את הארגזים שלהם בטיילת ומתחילים לשחק עם העוברים ושבים את המשחק "איפה הטיוח?"

הם מעבירים את הכוסות במהירות מיד ליד בלי להשפיל את עיניהם, ומדי פעם חושפים מה מסתתר מתחת – שני קלפי "צדק" וקלף אחד של "טיוח" – ואז מעלימים אותם וממשיכים למלמל "איפה הטיוח… איפה הטיוח… טיוח זוכה, צדק בוכה…" והצופים מנסים לעקוב אחרי תנועות ידיהם המהירות ולמרות שהם מודעים כל הזמן לעובדה שהם צופים במופע מסוכן של נוכלים, הפיתוי להמר בכל זאת גדול, מה גם שמדי פעם מצטרף למשחק אחד הקיביצערים שכאילו עומדים בתמימות בצד – הקבועים אפילו מכירים אותם בשמם, פעם ריקלין, פעם סג"ל, פעם מגל – ומניח הימור גדול על אחת הכוסות ויוצא צוהל וברווח מעורר קנאה. אבל מי שכבר מכיר את המשחק, יודע שהתמימים שיעזו לשחק אחרי השתולים תמיד יפסידו.

המשחק הקודם, "איפה הסיפוח?", התנהל בצורה דומה למדי. אותם אולפנים, אותם נאומים, אותן מסיבות עיתונאים, אותם צייצנים תומכים מהצד. הנה הסיפוח פה, הנה הסיפוח שם, הנה הסיפוח תכף קורה, תניחו את ההימורים שלכם, סיפוח זוכה, קיפוח בוכה… ואז הגיעו הפקחים והופ: שולחנות המשחק נעלמו ואיתם נעלם הסיפוח.

השבוע הקלפנים החלקלקים חזרו עם משחק חדש ומתוחכם בהרבה. משחק שהתנהל בשלושה שולחנות סמוכים. מי שמצמץ לרגע איבד קשר עם הסיפור. בגלל זה כל כך התקשיתי בהתחלה להסביר ללילה מה בעצם קרה פה ולמה.

בשולחן הראשון, תחת השלט המהבהב "החשד לטיוח בחקירות נתניהו", גולל עמית סגל סיפור ארוך ופתלתל על רומן בין חוקר משטרה רפ"ק אבי רוטנברג לג'ודי מוזס.

דמויות עלו וירדו, אימיילים סודיים הוקראו, אבל בסוף מי ששמרו על ריכוז ולא מצמצו, גילו שאפילו לפי סגל עצמו, רוטנברג בכלל לא היה מעורב בחקירות תיקי האלפים של בנימין נתניהו, אלא רק בחקירת המעונות של שרה נתניהו. כלומר הכותרת "החשד לטיוח בחקירות נתניהו" שהבהבה כל הזמן מעל שולחן המשחק הזה לא הייתה כוזבת או שקרית, חלילה. כלי תקשורת רציני כמו חברת החדשות של ערוץ 12 לא יעשה דבר כזה. הכותרת פשוט התייחסה לגברת ולא לאדון נתניהו – למרות שדווקא תמונתו היא זו שהתנוססה ברקע. עניין שולי.

אבל המסגור הגראפי הזה – "החשד לטיוח בחקירות נתניהו" – המשיך ללוות אותנו גם אל שולחן המשחק השני, שהתחיל בשיחה באולפן בין יונית לוי לסגל מיד אחרי שהסתיים המשחק הראשון.

"עמית, אתה מביא לנו עוד סיפור שקשור למי שהיו המפכ"ל ופרקליט המדינה", אמרה לוי.

"לדעתי זה הטקסט הכי מדהים", ענה סגל, ולא הסביר למה הוא שמר את הטקסט הכי מדהים לדיון הנוסף באולפן במקום לפתוח איתו, כמקובל בעולם החשיפות המטלטלות. העניין התמוה הזה יתברר במהירות. אם סגל היה פותח עם הסיפור הזה – על הטיוח של חקירת מותו של יעקוב אבו אל-קיעאן – הוא לא היה יכול לקשר אותו לחקירות נתניהו, מהטעם הפשוט שאין כל קשר בין הסיפור הזה לחקירות נתניהו. אבל לעמית סגל היה כנראה חשוב לקשר אותו לחקירות נתניהו, והכותרת "החשד לטיוח בחקירות נתניהו" שהמשיכה ללוות את הדיון מהסיפור הקודם, פתרה את הבעיה. טיוח זוכה, צדק בוכה.

אם סגל היה פותח עם הסיפור הזה – על הטיוח של חקירת מותו של יעקוב אבו אל-קיעאן – הוא לא היה יכול לקשר אותו לחקירות נתניהו, מהטעם הפשוט שאין כל קשר בין הסיפור הזה לחקירות נתניהו

סגל החל לפרט את השתלשלות האירועים הטראגית ב-18 בינואר 2017 באום אל-חיראן, שבסופה המורה למתמטיקה יעקוב אבו אל-קיעאן נורה על ידי שוטרים, איבד שליטה על המכונית שבה נהג, דרס למוות את השוטר ארז לוי, ואז הופקר לדמם למוות.

התברר שהטיוח במקרה הזה הוא טיוח של צמרת המשטרה שמנעה כמעט בכוח חקירות נגד השוטרים שירו למוות באבו אל-קיעאן על לא עוול בכפו וטיוח של הבירור שהיה מטהר את שמו של המנוח ומפריך אחת ולתמיד את הצהרותיהם המופקרות של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, השר לביטחון פנים גלעד ארדן וראש הממשלה נתניהו שהמורה למתמטיקה הבדואי היה מחבל, כנראה קשור לדאע"ש, שנורה למוות כשניסה לבצע פיגוע.

רבים מבין אלה שמפגינים מדי שבוע נגד נתניהו מול בית ראש הממשלה בבלפור צעדו בשנים האחרונות בהפגנות גם תחת השלט "צדק ליעקוב אבו אל-קיעאן", והנה – איזו תפנית משמחת בעלילה – דווקא עמית סגל הוא זה שמוציא סוף-סוף את האמת לאור! נעשה עוול, היה טיוח, המשטרה צופפה שורות וחיפתה על עצמה והפרקליטות לא התערבה. העניין הזה הרי היה ברור מהרגע הראשון לכל אדם הגון שעקב אחרי הפרסומים השונים מאום אל-חיראן. חבל שזה לקח כל כך הרבה זמן, אבל העיקר שהצדק יוצא לאור.

רגע-רגע, אל תתבלבלו. אנחנו לא בטיסה לכוכב צדק אלא במופע הקלפנים של להטוטני "איפה הטיוח". לכן הסיפור כולו נשאר ממוסגר בערוץ 12 תחת הכותרת המניפולטיבית "החשד לטיוח בחקירות נתניהו". וככה הגענו לשולחן "איפה הטיוח" השלישי. השולחן שנתניהו פתח בבית שמש.

כמו כל מי שחי בישראל בשלושים השנים האחרונות, חזיתי באינספור מופעי להטוטים מילוליים של נתניהו. הנאום שלו השבוע בבית שמש היה אחד הטקסטים המופקרים והמסוכנים שאי פעם יצאו מפיו של מנהיג ישראלי כלשהו. לא פלא שאפילו בפרקליטות המדינה החליטו הפעם בצעד חסר תקדים להסיר את כפפות הממלכתיות ולפרסם תגובה רשמית תקיפה, שאשכרה האשימה את ראש הממשלה שהוא שקרן.

התשובה המתוכננת מראש של נתניהו, זו שמשכה את תשומת ליבה של לילה, הייתה יוצאת דופן גם בסטנדרטים יוצאי הדופן של נתניהו עצמו. מלאכת מחשבת מחושבת וערמומית של מעברים מסחררים בין עובדות, הערכות, פרשנות ומניפולציות קונספירטיביות.

מונולוג שנתניהו נכנס אליו כנאשם בפלילים שמתקשה לנהל את המדינה במשבר החמור בתולדותיה (ההתמודדות עם הקורונה הייתה עילת ביקורו של ראש הממשלה בבית שמש) ויצא ממנו אחרי שבע דקות וחצי כשהוא ויעקוב אבו אל-קיעאן שני קורבנות אומללים של מערכת מושחתת ועבריינית, שהורגת אזרחים ערבים, מטשטשת את העקבות וחותרת להפיל ראש ממשלה מכהן ולכן כל ראשיה חייבים להיחקר על שוחד, מרמה והפרת אמונים – קריאה מוכרת מאיפשהו? – כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית. אף אחד לא היה מופתע אם בסוף המונולוג נתניהו גם היה מניף דגל שחור.

זה היה שומט לסת. מדהים. מסחרר. מבלבל. לא ייאמן. מה הפלא שהתקשיתי להסביר ללילה מה אנחנו רואים?

"אני רוצה קודם כל להגיד בשמי, להביע התנצלות למשפחת אל-קיעאן, שאבי המשפחה, אזרח ישראל, נהרג", אמר נתניהו והשתתק לרגע, בפאוזה דרמטית שנראתה מחושבת היטב. הוא עיין שוב בניירות שלפניו, ואז המשיך בתקיפות, "אמרו שהוא מחבל. אתמול התברר שהוא לא מחבל! אתמול התברר שבכירי הפרקליטות והמשטרה הפכו אותו למחבל. כדי להגן על עצמם, ורק כדי לפגוע בי".

אחרי שהציב את הטענה המופרכת הזו, שהמשטרה והפרקליטות הפכו את אבו אל-קיעאן למחבל כדי לפגוע בו – טענה שלא היה לה כל ביסוס גם בפליק-פלאקים המילוליים המרשימים של עמית סגל – חזר נתניהו לסיפורים על הרומן בין ג'ודי מוזס לבין החוקר רוטנברג (שכזכור לא היה לו קשר לחקירות בעניינו של ראש הממשלה) ואז, בתנועת ידיים מהירה, כמעט בלתי מורגשת, קצץ הכול דק-דק וערבב את כל הירקות הרקובים האלה לסלט הבא, שחייב להיכנס לפנתיאון כאחד המונולוגים המדהימים בתולדות מדינת ישראל:

 "זה מחדל יום הכיפורים של הפרקליטות והמשטרה. זאת לא הייתה חקירה. זאת קנוניה פוליטית מושחתת להפיל ראש ממשלה. זה תיק עשרת אלפים. תראו מה יש פה: טיוח. שיבוש חקירות. תפירת תיקים. מרמה. הפרת אמונים. הטעיית הציבור.

ויש פה עוד משהו: הפרקליטות והמשטרה לקחו אזרח ישראלי שבפעם הראשונה נהרג בטעות, ובפעם השנייה עשו לו רצח אופי לאחר מותו, הפכו אותו למחבל רק כדי לפגוע בי. ולמה הם קברו את החקירה הזו ולמה הם קברו את החקירות לגבי הקצין בתיקים שלנו? הם אומרים את זה. הם הפעילו סמכות שלטונית בדרך עבריינית כדי למנוע סיקור שלילי וכדי לקבל סיקור חיובי. עכשיו, לשיטתם – זה שוחד.

"אני אומר לכם אזרחי ישראל – אם זה מה שעשו לי וזה מה שעשו למשפחת אל-קיעאני (נתניהו טעה כאן בשם המשפחה) מה הם עושים יום-יום לאזרחי ישראל? זה מה שהם כותבים באימייל – סליחה, מהמקפצה! – מה הם אומרים אחד לשני בחדרי חדרים? אני חושב שמה שחשוב שיהיה כאן מיד זה חקירה עצמאית, בלתי תלויה, חקירה אמיתית, שתביא לבירור האמת, כי זו הדרך היחידה להחזיר את האמון לשלטון החוק. ולהבטיח גם את הדמוקרטיה שלנו".

כשצפינו במשחקי הכס, יכולתי להרשות לעצמי לאבד עניין ולפעמים גם את הידיים והרגליים בין הדמויות הרבות ואינספור פיתולי העלילה. כולה סדרת טלוויזיה.

במשחקי הכס שלנו אנחנו לא רק הצופים, אנחנו גם הסטטיסטים. אנחנו הנתונים הסטטיסטים. אנחנו המשפחות של פשוטי העם שממש עוד מעט יידרשו לשלוח את ילדיהם לשרת בצבא המלך. לצאת אל מחוזות הסיפוח, הקיפוח, הוויכוח והכיסוח. את הסדרה הזאת אין לנו ברירה אלא לראות עד הסוף ואסור להוריד ממנה את העיניים אפילו לרגע. כי הנוכלים זריזים, מסוכנים וחסרי מעצורים.