פרשת התפוטרותו של שאול מרידור מחייבת את ליבונה של סוגיה קריטית: המתח בין הדרג הפוליטי, שבא והולך במסדרונות המיניסטריון, לבין הדרג המקצועי, ה-CIVIL SERVICE, שהוא קבוע. המתח בין הפוליטיקאים שמחפשים "הישגים" מיידיים ומרשימים, לבין הדרג המקצועי שרואה את העניינים על פי הפריזמה של האינטרס הממלכתי.

לא חסרות דוגמאות לכך שהתכופפות הדרג המקצועי בפני שאיפות הפוליטיקאים גרמה למחדלים במקרה הטוב ואסונות במקרה הרע. ונתחיל מן הקל אל הכבד.

פרשת התפוטרותו של שאול מרידור מחייבת ליבון סוגיה קריטית: המתח בין הדרג הפוליטי, שבא והולך במסדרונות המיניסטריון, לבין הדרג המקצועי, ה-CIVIL SERVICE הקבוע

נמל עזה למשל. מסיבות רבות יש לישראל עניין שלעזה יהיה נמל. סיבה אחת, למשל, היא לאפשר לנוער המתוסכל לעזוב את עזה לארצות הים. סיבה אחרת היא האפשרות לפתח נשימה כלכלי ושסתום לשחרור לחצים, כמו גם שיחרור ישראל מן הסטיגמה של מי שמטילה מצור על עזה.

מה שעזה צריכה זה מזח כלשהו, לא יותר מזה. אבל לפוליטיקאים לא נאה מזח, והם לא מוכנים לדבר על פחות מאי בלב ים, עם שדה תעופה, אזור תעשייה, וגשר מרהיב מן האי אל העיר. התוצאה – לעזה אין נמל.

עניין אחר, כבר יותר בעייתי, הוא הר הבית. לישראל יש הישג היסטורי – הסכם עם הווקף המוסלמי ועם ממשלת ירדן, שישראל היא הממונה על הבטחון על הר הבית, וכי יהודים יכולים לבקר בשטח המוסלמי כתיירים. הדרגים המקצועיים רוצים לשמור על הנכס הזה – אבל לפוליטיקאים לא נאה לדבר על פחות מבית המקדש, או בית כנסת, או לפחות תפילה. התוצאה, המתחים על הר הבית הם ברובם "עבודה יהודית". הכוונה המוצהרת להקים בתי כנסת במתחמים התחתונים של הר הבית גרמה לכך שהמוסלמים תפסו את אורוות שלמה, וכעת את שער הרחמים.

אם הפוליטיקאים ימשיכו לדבר על תפילה, או בית כנסת או בית מקדש, יש חשש כי במסגרת האפוטרופסות החדשה על הר הבית – חלקה של ישראל יפחת או ייעלם לטובת חלקם של הערבים וסעודיה בראשם.

אבל הנזק המוכח הגדול ביותר הוא מה שקרה לנו בלבנון. חיל המודיעין והמוסד הצליחו לכונן בלבנון מרכז פעילות שהיו לו הצלחות מרשימות. הוא בנה מערכת של בריתות עם העדות השונות, ובראשם הקתולים. אלמלא הפנטזיות של הפוליטיקאים יכול מאוד להיות שחיזבאללה לא היה קם, והיו לנו היום יחסי אד-הוק יציבים עם ארץ הארזים.

אבל לפוליטיקאים היו תוכניות אחרות. שרון רצה את "התוכנית הגדולה" שתביא את הפלסטינים מלבנון לירדן כדי להקים שם את המדינה הפלסטינית, ואז ישראל תוכל לספח את הגדה.

אז במקום לשמור על לבנון, עזרנו לאיראן להקים את חיזבאללה.

לישראל יש עניין שלעזה יהיה נמל. היא צריכה מזח כלשהו, לא יותר. אבל לפוליטיקאים לא נאה מזח, והם לא מוכנים לפחות מאי בלב ים, עם שדה תעופה, אזור תעשייה וגשר מרהיב מן האי אל העיר. התוצאה – לעזה אין נמל

כעת, כאשר הדרגים הפוליטיים ירדו לשפל של חוסר הבנה במקרה הטוב, ושל "לכאורה" במקרה הרע – יש לחשוב על מיסוד הגנה לדרגים המקצועיים, כדי שיוכלו לשמור על האינטרסים שלנו בלי לחצים מבחוץ.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.