הודים במסכות נושאים מנחה לאל ההינדי גאנשה, אוגוסט 2020 (צילום: AP Photo / Ashwini Bhatia)
כיצד נראים החיים במדינה עם מספר החולים הגבוה בעולם

"הרחובות התמלאו בקופים ובנחשים"

עולם הקורונה

"במשך חמישה חודשים הרחובות היו ריקים מאדם, ובעלי חיים הסתובבו בין הבניינים. רק עכשיו האנשים יוצאים לאט לאט מהבתים" ● ישראלים המתגוררים בהודו מספרים על עידן הקורונה במדינה עם כמעט 5 מיליון חולים במגפה, אבל עם שיעור תמותה נמוך במחצית מזה שבישראל ● "בכל בניין שבו מתגלה חולה, המשטרה תולה שלט ובו כתוב: 'אזור זה חסום, מכיוון שאחד הדיירים התגלה כחיובי לקורונה'. איפה הפרטיות?"

הקורונה פרצה לחייה של אורטל דוזלי כשהיא בהודו עם שלוש בנות (9, 10 ו-13), בעקבות רילוקיישין שעשתה עם בעלה לפני שלוש שנים וחצי. המשפחה, שהתגוררה בתל אביב, בחרה לעבור למומבאי כדי לחיות בנוחות כלכלית, לחוות תרבות אחרת, ולספק לבנות חינוך בבית ספר פרטי עם יחס אישי.

כאשר בנותיה בילו את רוב שעות ימי השגרה בבית הספר, המשיכה אורטל לפתח את הקריירה שלה, ומאז המעבר היא מלמדת באוניברסיטה הפתוחה ומשמשת כמאמנת אישית ומומחית לניהול קונפליקטים גם מהודו.

"אבל הודו מחייכת אלינו – וגם הקורונה", מפתיעה אותי אורטל. "מאז שהגעתי לפה ניסיתי לקדם פרויקטים שונים בלמידה דרך זום, אבל אף אחד לא ספר אותי. פתאום הגיעה הקורונה ופתחה לי את השמיים", היא אומרת בהתלהבות.

עם זאת, קשה לומר שהקורונה מחייכת אל ההודים. סגר הוטל על המדינה ב-24 במרץ, למשך כארבעה חודשים, והודו היא המדינה עם מספר הנדבקים הגדול בעולם – 4.85 מיליון, נכון לעכשיו – ומספר הנדבקים בה מתקרב ל-90 אלף ביום.

צפיפות האוכלוסין בהודו היא בין הגבוהות בעולם, עם 464 תושבים לקילומטר רבוע, בהשוואה ל-392 בישראל, אך גם ביחס לגודל האוכלוסייה (1.4 מיליארד) מדובר במספר נדבקים גבוה. עם זאת, מספר המתים ל-100 אלף איש בהודו נמוך פי שניים מאשר בישראל: 5.55 מתים בלבד בהודו, בהשוואה ל-11.86 בישראל.

עניים ממתינים בתור לקבלת אוכל במיסיון בהודו, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo / Bikas Das)
עניים ממתינים בתור לקבלת אוכל במיסיון בהודו, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo / Bikas Das)

אורטל מספרת על העוני המחפיר שהולך ומתרחב בהודו, על התחלואה המחרידה ומערכת הבריאות שקורסת, ועל קשיים מסוג חדש שמעמד הביניים ההודי ניצב בפניהם, בהתמודדות עם המגפה. "אנחנו גרים בקומה העשירית בבניין מגורים בן 24 קומות בשכונה מבוססת במומבאי. השכונה שלנו נבנתה על ג'ונגל לפני עשר שנים, ויש בה המון בנייני מגורים גבוהים, וביניהם חנויות הודיות קטנות ומקסימות.

"במשך חמישה חודשים הרחובות באמת היו ריקים מאדם, ואפשר היה לראות ברחובות קופים ונחשים שהסתובבו פה בין הבניינים. רק עכשיו התנועה בכבישים חוזרת, ולאט לאט האנשים יוצאים מהבתים".

אורטל דוזלי (צילום: אורטל דוזלי)
אורטל דוזלי (צילום: אורטל דוזלי)

אורטל אומרת שהיא נדהמת מהשיימינג לחולים במדינה. "בכל בניין שבו מתגלה חולה קורונה, נתלה שלט מצד משטרת מומבאי, שבו כתוב: 'אזור זה חסום, מכיוון שאחד הדיירים התגלה כחיובי לנגיף הקורונה. הכניסה לאזור זה אסורה והפרת האיסור תלווה בקנס. שמרו על ריחוק חברתי'. איפה הפרטיות של האנשים? אבל מהר מאד הבנתי שזו הדרך שלהם להתריע על שמירת הביטחון הבריאותי של הציבור".

לדבריה, מאז פרוץ המגיפה, אנשי המעמד הבינוני – שבימים רגילים נעזרים בשלל עוזרים וספקי שירותים – נמנעים מלהכניס את העובדים לבתיהם.

"לכל עוזר ועוזרת פה יש תפקיד מאוד ספציפי. אחת מבשלת, אחת שומרת על הילדים, אחד שמנקה את הבית, אחד שמנקה רק את המאווררים בבית, אחד שמוריד את הכלב, ואחד שנוהג. יש הפרדה מוחלטת בין התחומים, וניתן להשיג את כל העזרה שבעולם תמורת כמה מאות שקלים בחודש.

"אבל בכל תקופת הסגר העובדים לא הגיעו לבתים, ובעצם לא התפרנסו. המשפחות פחדו להכניס אותם הביתה, כי הם מגיעים מאזורים מרוחקים, וגם העובדים פחדו להסתובב ברחבי העיר, מה גם שלא הייתה כאן תחבורה ציבורית.

"יש לנו שכן, רווק בן 40, שמנהל מחלקה באחד הבנקים, ומעולם לא בישל, לא ניקה ולא הוריד את הכלב שלו למטה. את צריכה לראות איך הוא נראה מאז שהוא נאלץ לעשות הכל לבד. לא מגולח, וגמור מעייפות.

"יש לנו שכן, רווק בן 40, שמנהל מחלקה באחד הבנקים, ומעולם לא בישל, לא ניקה ולא הוריד את הכלב שלו למטה. את צריכה לראות איך הוא נראה מאז שהוא נאלץ לעשות הכל לבד. לא מגולח, וגמור מעייפות"

לדבריה, גם עכשיו, כשהעסקים החלו להיפתח, ההודים עדיין מפחדים מהדבקה ולא משתמשים ברוב השירותים. אורטל מדגימה את הדברים:

"הגברים פה צובעים את השיער והזקן", היא אומרת, "אבל בקורונה המספרות היו סגורות והגברים לא צבעו את השיער והתמלאו בשיער לבן. גם עכשיו, כשהמספרות כבר פתוחות, מבוגרים עדיין מפחדים, ולא מבקרים בהן".

אדם גוזם את זקנו, בעוד שאחרים רוחצים בנהר בקולקטה, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo / Bikas Das)
אדם גוזם את זקנו, בעוד שאחרים רוחצים בנהר בקולקטה, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo / Bikas Das)

היעדר תחבורה ציבורית, והפחד של העובדים לנוע ממקום למקום, פגעו קשות גם בחקלאות במדינה, בעיקר בגידולי האורז, שהטיפול בהם מצריך כוח אדם גדול שחסר כרגע, ומספקים רמה מסוימת של ביטחון תזונתי לתושבים.

אפילו בשביל ההודים שיודעים מהו רעב, מגפת הקורונה היא לא פחות מאסון. עוד לפני הקורונה, תת-תזונה היה הגורם העיקרי למוות ולנכות בהודו, עם כ-196 מיליון בני אדם שסבלו ממנה, וככל הנראה מספרם רק גדל מאז הטלת הסגר.

מי שדואג לעניים בהודו הם בעיקר עמותות וארגונים בינלאומיים, שמגיעים לשכונות מצוקה ולכפרים ומחלקים שקי קמח ואורז לתושבים, כדי שימעטו לצאת מאזור המגורים שלהם ויקפידו על ריחוק חברתי. קרוב ל-38 אלף מחנות סיוע שממוקמים במדינה דואגים לספק מדי יום מזון בסיסי ל-16 מיליון הודים רעבים.

השלט ששנתלה בכניסה לבניין שבו נמצא חולה בקורונה (צילום: אורטל דוזלי)
שלט של משטרת מומבאי (צילום: אורטל דוזלי)

לדברי אורטל, במקביל נעשה ניסיון לשנות את הרגלי ההיגיינה בקרב המעמדות הנמוכים. "היו כאן פקקי תנועה המוניים כשהשוטרים עמדו עם מגפון והסבירו לאוכלוסיה הכללית כיצד לשטוף ידיים", היא מספרת לי. "את ראית פעם איך הם מכינים צ'אי ברחוב? הם לוקחים את הספל שלקוח שתה ממנו, שוטפים אותו במים מאוד מלוכלכים ומעבירים אותו ללקוח הבא. לא משתמשים בסבון".

למרות שהודו היא מדינה דמוקרטית, היא לא מדינת רווחה, והאזרחים נהנים מתנאים סוציאליים מוגבלים ביותר. "אין כאן חל"ת ואין דמי אבטלה. מי שלא עובד נגזר עליו לרעוב או לפנות לעזרת המשפחה", אומרת אורטל. "בימי השגרה העסקנו עוזרת בית ונהג, כי מאוד קשה לנהוג במומבאי.

למרות שהודו היא מדינה דמוקרטית, היא לא מדינת רווחה, והאזרחים נהנים מתנאים סוציאליים מוגבלים ביותר. "אין כאן חל"ת ואין דמי אבטלה. מי שלא עובד נגזר עליו לרעוב או לפנות לעזרת המשפחה", אומרת אורטל

"בסגר המשכנו לשלם משכורת לעוזרת בית שלנו ולנהג כי ידענו שאחרת לא יהיה להם איך להאכיל את משפחותיהם. בחודש האחרון ביקשנו מהעוזרת לעבור לגור איתנו לשמירה על בריאותה ועל בריאותינו, והנהג חזר לעזור לנו כי התחלנו לצאת מהבית. אבל אנחנו קוראים לו כשאנו זקוקים לו, למרות שמקובל כאן שהנהג פשוט יושב מתחת לבית ומחכה שיקראו לו".

מוכר דגים ממתין ללקוחות בדוכן הדרך שלו בלוקנוב, הודו, ספטמבר 2020, לאחר שהכלכלה הצטמצמה בכמעט 24% ברבעון האחרון (צילום: AP Photo/Rajesh Kumar Singh)
מוכר דגים ממתין ללקוחות בדוכן הדרך שלו בלוקנוב, הודו, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Rajesh Kumar Singh)

ויש עוד מושג שעל ההודים ללמוד כעת, לטענת אורטל, והוא אחריות קולקטיבית. "יש משהו מוזר בהודים בכל המעמדות, וזה היעדר האחריות הקולקטיבית. הם מנקים את הבית שלהם והוא תמיד מצוחצח וקורצף, אבל הם עושים צעד אחד החוצה ושופכים את הזבל לרחוב. על האחריות הקולקטיבית הם לומדים דרך המשפחה, שהיא ערך עליון כאן, ובמובן הזה הם לא רואים את הישראלים ממטר.

"ההודים גם נוהגים לגור ביחידות של משפחה מורחבת, בדרך כלל עם משפחת הבעל, ולעתים גם עם כמה אחים או אחיות. בתקופה כזו כל אדם שלא ישמור על עצמו עלול להדביק את כולם. לכן הם מאוד מאוד זהירים".

"ההודים נוהגים לגור ביחידות של משפחה מורחבת, בדרך כלל עם משפחת הבעל, ולעתים גם עם כמה אחים או אחיות. בתקופה כזו כל אדם שלא ישמור על עצמו עלול להדביק את כולם. לכן הם מאוד מאוד זהירים"

כבר עתה מערכת הבריאות הציבורית בהודו מתקשה להתמודד עם התחלואה, ואורטל אומרת שגם זו הפרטית לא עונה על סטנדרטים מערביים.

"לפני הקורונה הבת שלי הייתה צריכה לעבור בדיקת דם. המקום נקי ונראה טוב אבל הרופא הגיע בלי כפפות, וכשביקשתי ממנו לשים, הוא אמר שהן לא עולות עליו. לפעמים אני כל כך המומה מהתשובות שלהם שאני לא יודעת מה להגיד. אז פשוט לא עשיתי כלום, ואחר כך בכלל לא הבנתי איך הסכמתי לזה", היא מספרת.

אנשים ממתינים בתור לבדיקת COVID-19 בהודו, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Rajesh Kumar Singh)
אנשים ממתינים בתור לבדיקת COVID-19 בהודו, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Rajesh Kumar Singh)

אורטל לא לבד. התרחבות יחסי המסחר בין הודו לישראל בשנים האחרונות (3.5 מיליארד דולר ב-2019), הביאה לא מעט ישראלים לעשות רילוקיישן למדינה.

"מרבית הישראלים שעוברים להודו עוסקים בייצוא, ייבוא או בשניהם יחד", אומר עו"ד צבי קן-תור, מומחה לדיני רילוקיישן, שותף ומייסד המשרד קן-תור עכו.

"אבל התנועה המתמדת של ישראלים להודו ושל הודים לישראל נפסקה כעת לחלוטין. ברוב המקרים, ישראלים שכבר עברו להודו לא חוזרים לארץ בתקופה הזו. גם כאלה שהפרנסה שלהם נפגעה, מעדיפים לבלות את ימי הקורונה בהודו, כי המחיה שם זולה בהרבה".

בתוך כך, איש העסקים הישראלי דוד קינן, שמשמש כסגן יו"ר לשכת המסחר הודו-ישראל, סבור כי הסחר בין המדינות צפוי לקבל בקרוב דחיפה משמעותית, ללא כל קשר למגפת הקורונה המשתוללת ברחבי העולם. "חתימת ההסכם עם האמירויות תקדם משמעותית גם יחסי המסחר בין המדינות" הוא מעריך.

"הכלכלות של הודו ושל האמירויות שלובות זו בזו מסיבות היסטוריות, ומי שלא יכול לפעול באמירויות יתקשה לפעול בהודו. אני צופה זינוק בסחר בין ישראל להודו, בעיקר בחקלאות, בפינטק (טכנולוגיה פיננסית), ובציוד הרפואי ופארמה".

עובד בריאות בודק תסמינים של COVID-19 בדאראווי, אחת משכונות העוני הגדולות במומביי, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Rafiq Maqbool)
בדיקת תסמינים בדאראווי, אחת משכונות העוני הגדולות במומבאי, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Rafiq Maqbool)

בינתיים, אורטל ממש לא מודאגת מהעתיד, ואומרת כי אין לה ולמשפחתה כל כוונה לעזוב את הודו. "אני לא אדם שחושש", היא מסבירה בפשטות. "אנחנו נזהרים, לא פוגשים יותר מדי אנשים, הבנות לומדות בבית, וגם אני עובדת מהבית. אפילו כשהייתה היסטריה במהלך הסגר, כשכולם פחדו ממרד העניים, לא חששתי ללכת לסופר. זה אמנם לא היה נעים להסתובב ברחוב ריק מאנשים ולפגוש רק את מקבצי הנדבות, אבל אני אוהבת את הודו ומחכה ליום שנחזור לעמוד בפקקים של 3 שעות כדי לנסוע שני קילומטר בתוך העיר".

אבל לא כל הישראלים שהתגוררו בהודו לפני פרוץ הקורונה חושבים כמוה. בני הזוג ענבל (43) ועמית (37) בירון, כבר הספיקו לעזוב אותה עם בנותיהם (4 ו-6).

משפחת בירון הגיעה להודו לפני כארבע שנים, בעקבות רילוקיישן מטעם העבודה של עמית. בעקבות זאת סגרה ענבל את החנות שבה מכרה את האיורים שלה בקרית שמונה, ועלתה על הטיסה כשבחיקה ילדה בת שנתיים. תינוקת נוספת נולדה במומבאי, וענבל התמסרה לגידולן. כשהקורונה הגיעה להודו באפריל, הם התגוררו בדירת 4 חדרים עם מרפסת קטנה במטרופולין של 18 מיליון איש.

"מומבאי היא התגלמות של הודו הקלסית. זו העיר הכי סואנת בעולם, הכי צפופה והכי רועשת. מרוב שכולם צפצפו כל הזמן בנסיעה בעיר, התרגלתי שזה רעש הרקע שמלווה אותי באוזן כל היום, כל השבוע, כל השנים. אבל פתאום הכל השתתק", מספרת ענבל בשיחה מאוסטרליה, שאליה נדדו לפני כחודש.

"מומבאי היא התגלמות של הודו הקלסית. זו העיר הכי סואנת בעולם, הכי צפופה והכי רועשת. מרוב שכולם צפצפו כל הזמן בנסיעה בעיר, התרגלתי שזה רעש הרקע שמלווה אותי באוזן כל היום, כל השבוע, כל השנים"

"בעקבות הקורונה עמית נאלץ לעזוב את העבודה שהייתה לו בהודו, וכשדיברנו עם המשפחה והחברים בישראל הם סיפרו לנו שהמצב הכלכלי בארץ לא טוב.

"התלבטנו מה לעשות, ובתור אזרח אוסטרליה עמית הצליח להשיג עבודה חדשה, ויזות לכל המשפחה, וגם טיסת חילוץ לאוסטרליה – למרות ששמי הודו סגורים".

משפחת בירון. ענבל עמית ושתי בנותיהם (צילום: ענבל בירון)
משפחת בירון (צילום: ענבל בירון)

בבת אחת עברה המשפחה מהעיר האדומה בעולם, עם קרוב למיליון נדבקים במומבאי, ומהמדינה עם שיעור התחלואה הגבוה בעולם, לעיר הירוקה בריזביין, שבה יש כ-50 חולים בלבד, ולמדינה ללא הגבלות קורונה.

ההקלה שהם חשו הייתה מידית. "גם בלי הקורונה החיים במומבאי לא היו פשוטים", משתפת ענבל. "עמית יצא בבוקר לעבודה וחזר בערב, ואני הייתי עם  הבנות בבית כל היום. שלחתי את מאיה הגדולה לגן בבית הספר הבינלאומי, אבל זה גן שפועל רק 3 שעות ביום, כי זה מה שמקובל בהודו. אני זוכרת שמישהו שאל אותי ׳למה את רוצה לשלוח את הילדה שלך ליום שלם בגן, את לא אוהבת אותה?'. נשים מהמעמד הבינוני בהודו לא עובדות, ובדרך כלל מעסיקות מטפלת".

לפני שנולדה בתה הקטנה, נהגה ענבל לרדת לרחוב בכל רגע פנוי ולחרוש את העיר, כשהיא לובשת מסכה נגד זיהום האוויר ומתניידת באמצעות נהג ריקשה.

"כשעלמה נולדה לא רציתי להוציא אותה החוצה – גם בגלל הזיהום, וגם בגלל שקשה להסתובב עם עגלה בעיר שאין בה הרבה מדרכות – אז הייתי המון בבית. הייתה לי עוזרת ומבשלת ומנקה, וכולם לקחו ממני את כל הרעשים של הבית ויכולתי להתרכז באמהות שלי, אך עדיין לעתים הרגשתי שאני כלואה בקומה ה-21 בכלוב של זהב. בדיעבד אני יודעת שלמרות הכל, הודו לפני הקורונה הייתה חוויה קסומה ומעניינת.

"דווקא פתאום בסגר יכולתי להתפנות לאיורים שלי כי עמית היה בבית, ואפילו התחלתי לאייר ספר חדש. ישבנו בבית ארבעה חודשים. בהתחלה זה היה קסום, אבל ככל שעבר הזמן, הבנו שאנחנו צריכים להחליט לאן ממשיכים מכאן".

מוכר בלונים צעיר לובש מסכת פנים כאמצעי זהירות נגד נגיף הקורונה בהודו, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Mahesh Kumar A.)
מוכר בלונים צעיר לובש מסכת פנים בהודו, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Mahesh Kumar A.)
עוד 1,721 מילים
כל הזמן // יום ראשון, 20 בספטמבר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

ראיון רג'ינה קינג עושה היסטוריה בהוליווד

בזמן שאמריקה בוערת על רקע גזעני, הבמאית והשחקנית זוכת האוסקר רג'ינה קינג עושה היסטוריה שחורה ● הסרט "לילה אחד במיאמי" מפגיש ארבעה גברים שחורים מפורסמים ב-1964, בהם קסיוס קליי ומלקולם X ● הגיבורים אמיתיים, העלילה דמיונית, אבל המסרים רלוונטיים מתמיד ● בהתחלה קינג התלבטה האם להפיץ את הסרט בגלל הקורונה, אבל אז התקבלה לפסטיבל ונציה - כבמאית השחורה הראשונה שעשתה זאת

עוד 1,902 מילים

הכיתה המעופפת בדרך לאבו דאבי

אודה על האמת, אינני מכירה כלל מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בעברו הצבאי, אך ארשה לעצמי להניח שלא בחל באיסוף תוד"א (תודעת אויב) לקראתם ואף נערך מבעוד מועד להפתעות אפשריות ולא הסתפק ברְקיעה ברגליו אגב נהימה ״איני מפחד כלל״. כן אעז לשער שאהב בכנות את משימותיו בצבא, פעל מתוך הזדהות עמוקה עמן ואף זכה להלימה בין רוחן ותכניהן לבין נטיותיו וכישוריו. מנגד, איני בטוחה שאלו הם פני הדברים בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל, בפרט בעת משונה זאת.

איני מכירה מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בצבא, אך אשער שפעל מתוך הזדהות. איני בטוחה שכך הדבר בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל

בינתיים, במפגשים עם מורים, גננות, הורים ותלמידים בעבודתי – אני מתוודעת לאירועים כאוטיים במערכת החינוך, שעד לא מזמן פשוט לא יכולתי להעלות בדעתי. חלקם בלתי נמנעים בהיותם פועל יוצא של השפעות הקורונה המתעתעת, אך חלקם עשוי היה להימנע לו הושקעו במערכת די חשיבה מטרימה וניהול פרטני ומסור המחלחל מלמעלה. כזה שניתן היה לפגוש אילו הוחזקו מערכות חיינו בידי דמות סמכות נוכחת ומעורבת שבולטת בחשיבתה הערכית ובדוגמה מוסרית אישית.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו.

בין היתר שמעתי על היעדרם הכמעט מוחלט של מסגרת וסדר-יום לתלמידי כיתות ד׳ ואילך. על ערבוב שנוצר בין קפסולות בהסעות, במסדרונות, בשעות הפנאי ודרך מורים מקצועיים שעוברים ביניהן. על בני עשר וקצת שעושים את דרכם לבדם בשעות משונות לטבילה קצרה בבי״ס ושבים לבית ריק. על בני נוער שממלאים את הוואקום שנפער ביומנם בפעילות לפי מיטב שיקול דעתם.

שמעתי גם על כניסת נטולי-הכשרה לשמש כמורים ושמרטפים ברגע האחרון, למרות שניתן היה לגייסם ולהכשירם מבעוד מועד. על מורים בקבוצות סיכון שנאלצים לפגוש עשרות ילדים מדי יום. על ילדים בגני עירייה שמרטיבים כחלק מהנוהל, כי אין די כוח אדם לתיווך מתקני הגן וסדריו. ובל נשכח את קבלת הפנים לתלמידות הששית בכפר-סבא בסגנון הזאב הרע מכיפה אדומה.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו

אני יודעת שאין להזכיר את שנות ה-30 במאה הקודמת, אך אולי מותר להציץ בשנות ה-20 שקדמו להן. סבסטיאן הפנר כותב על ״החותם העמוק והמסוכן״ שהותירו שנות מלחה״ע הראשונה בילדי ארצו. לדבריו, הילדים חוו את המלחמה כדבר לא מציאותי, מאחר שלא פגשו באימה האמיתית בשטח ולא ראו נפגעים בעיניהם. הם פגשו במלחמה דרך המספרים וראו בדיווח מספרי המתים והפצועים ״משחק אחד גדול ומרגש״: ״הייתי קורא נלהב של המספרים״ מספר הפנר שלמד ביסודי באותם ימים, ״הם הלהיבו אותי ממש כמו דיווחים על גולים בכדורגל, בכוח משיכה בלתי נדלה וממכר״.

״חישבנתי לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״, הוא מוסיף. למשל כמה שבויים שווה הרוג אחד. הוא וחבריו ציפו כל השנים לניצחון אולטימטיבי שתואם למספרים היפים, וסירבו להאמין כשהפכו המספרים לעגומים. כשהגיע ההפסד חשו עצמם מרומים: ״כמו מישהו שהשקיע בבנק סכומים גדולים ומגלה שבמקום הון נאה יש לו חוב כבד״.

״עלי לומר שתגובותיהם של ילדים ראויות בהחלט לתשומת ליבנו״ כותב הפנר, ״כי מה ש׳כל ילד יודע׳ זוהי לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים. ״דמעות של ילדים אינן קטנות יותר ולעיתים משקלן בעיני אלוהים כבד ממשקל דמעותיהם של מבוגרים. איך יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי ילדותו״ הוא כותב, ״עד שיום אחד הוא כבר לא זוכר כמה עצובים יכולים ילדים להיות לעיתים? בהזדמנות זו אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים

עטיפת הספר "הכתה המעופפת", אריך קסטנר
עטיפת הספר "הכתה המעופפת", אריך קסטנר

ב״כיתה המעופפת״ מתאר קסטנר יחסי חברות, אחווה ואחריות הדדית בקרב קבוצת ילדים. כדמות מופת משמש להם המחנך ד״ר בק המכונה יוסטוס, שפירושו ״איש צדק״: ״בדיוק בגלל תכונה זו הם העריכו וחיבבו אותו כל כך״. החבורה מעלה מחזה לחג המולד בו הם מעופפים ברחבי העולם.

במציאות מתמודדת החבורה עם ילדי בי״ס מתחרה שחטפו את חברם, תוך שהיא מפגינה אומץ ותבונה. השמיניסט שאחראי עליהם משגיח בהיעדרם בניגוד לתקנון ומביאם לד״ר בק-יוסטוס שיעניש אותם. כשיוסטוס מבין שברחו מביה״ס כדי להציל חבר הוא מתאכזב שלא פנו אליו קודם לכן לבקש רשות ועצה. ״כל כך מעט אמון אתם נותנים בי? אם כך הדבר, לי עצמי מגיע עונש! כי אני אשם בטעותכם״.

הבירור המשמעתי שעורך ד"ר בק (יוסטוס) לחבורת הילדים ב"כיתה המעופפת"/ איור: ולטר טריאר.
הבירור המשמעתי שעורך ד"ר בק (יוסטוס) לחבורת הילדים ב"כיתה המעופפת"/ איור: ולטר טריאר.

״הכיתה המעופפת״ יצא בשנת 1933 למרות שנכתב קודם לכן. על רקע העת הקשה בה נכתב, אפשר להניח שהערכים והמידות הטובות שמייחס קסטנר לגיבוריו מייצגים משאלת לב, ואפילו אסקפיזם. יתכן שקסטנר מבקש לחלץ את קוראיו ממדמנת המציאות האלימה והמדכדכת, תוך שהוא מזכיר להם איך נוכל להיות טובים יותר לו רק נקשיב לאנשים ולערכים הנכונים.

גרסה שונה בתכלית השינוי להברחת אחרים למציאות חלופית מספקת דמות מסיפורי קומיקס לילדים, החתול גארפילד. גארפילד הוא יצור עצלן ונהנתן שאוהב לאכול טוב, לרבוץ במגוריו הנעימים, להציק לאחרים ולטרפד שינויים בחיי בעליו. שינויים שעלולים, להערכתו, להרע את תנאי חייו החתוליים הנוחים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה וטינה. לכן הוא מנסה שוב ושוב להעלימו מתשומת ליבו: כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגר אותו לאבו דאבי, מחוז מועדף, כפי שלמדנו לדעת, להסטת תשומת-הלב מכל מה שעלול לזעזע תנאי חיים נוחים של אוהבי חיים טובים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה, לכן הוא מנסה להעלימו מתודעתו. כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגרו לאבו דאבי, מחוז מועדף להסטת תשומת-הלב

החיים הנוחים יחסית שמתאר הפנר בימי המלחמה בעורף, אשר חוָוה את אימי החזית רק באמצעות מספרים על הדשבורד בעיתונים, באו לתומם עם סיומה כשהזעזוע החל לפעפע גם למרקם האזרחי.

הפנר כותב על ״המיצג היומיומי של קריסת הרגלי החיים ופשיטת הרגל של המבוגרים ובעלי הניסיון. כל אותו זמן השתוללה סביבנו הקדחת. אפשר היה לחוש ממש את החברה מתפוררת מולנו. הקבצנים התרבו בבת אחת, וכן דיווחים על התאבדויות, פריצות וגנבות״. הממסד, שאמור היה להושיע, ״חַסֲר לחלוטין אומץ אזרחי, כלומר, חסר לו האומץ לקבל החלטות באופן אישי, ולקחת אחריות אישית״.

גם קסטנר עוסק באומץ אזרחי ובקשר שלו לתבונה: ״אומץ בלי תבונה הוא סתם תעלול, ותבונה בלי אומץ היא קשקוש. ההיסטוריה של העולם מכירה תקופות רבות שבהן לאנשים טפשים היה אומץ ואילו אנשים נבונים היו מוגי לב. רק כאשר לאמיצים תהיה תבונה ולנבונים יהיה אומץ, יהיה אפשר להבחין בהתקדמות של האנושות, דבר שבטעות חשבו שכבר קרה״.

מערכת החינוך נפתחה באומץ מרשים, ואילו לגבי התבונה במהלך – יחליט כל אחד לעצמו. חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים ״שמחושבנים לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״. כמה מתים קשישים למשל שווה צעיר אחד ששומר על שגרה?

אשר לילדים, שמעופפים בין כיתות, קפסולות, מורים והורים טרודים ומסגרות חלקיות ושבורות, אין לזלזל בחוויה שלהם. כפי שכותב הפנר, שורשי ההתפרקות הרגשית והמוסרית בשנים הבאות נטמנו דווקא במה שחוו הילדים בימי מלחה״ע הראשונה, כי ״מי שחווה אותה במציאות העריך אותה בדרך אחרת ואילו הילדים, שחוו אותה דרך המספרים בלי לסבול את האימה האמיתית שהביאה עמה, ראו בה משחק אחד גדול, מלא בריגושים״.

חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים

מבוגר אחראי וערכי, שוחר צדק ומציב דוגמא אישית, מעין תואם ד״ר יוסטוס שכזה, עשוי היה לצמצם נזקים בחיי הילדים. כי כפי שכתב הפנר, ״מה שכל ילד יודע״ זו לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

והילדים יודעים שמשהו רע קורה ושדברים אינם כתמול שלשום, גם אם תשומת לבם ותשומת לב המבוגרים סביבם מוסחת למחוזות רחוקים, תוך דלדולם של אומץ ותבונה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,222 מילים

ראש השנה בגיהינום

אבא של האמנית הדי אברמוביץ, אלכסנדר ברויאר, ברח מהנאצים ב-1938, רק כדי לחזור כמה שנים אחר כך לאירופה עם הצבא האמריקאי ● הוא היה בין האמריקאים הראשונים שנכנסו לבוכנוואלד, והיו עדים פיזית להשמדת יהודי אירופה ● על האדמה החרוכה שהייתה גרמניה, ב-1945, הוא חגג את ראש השנה ● טור אישי

עוד 1,395 מילים

מותה של רות ביידר גינזבורג עלול להחזיר את ארה"ב שנים אחורה

האישה שסללה את הדרך לנשים, שנלחמה על זכויות הפרט והפכה לאייקון בחייה, הלכה לעולמה אמש בגיל 87 ● חודש וחצי לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב, הרפובליקאים כבר נחושים למנות במקומה את השופט השמרן השלישי בכהונתו הנוכחית של טראמפ ● המאבק של גינזבורג על פניה של הדמוקרטיה האמריקאית ממשיך ביתר שאת, גם אחרי מותה

עוד 885 מילים

למקרה שפיספסת

מסע בשבילי השחיתות. איור: אבי כ"ץ

טיול לחג מסע בשבילי השחיתות

רגע לפני שנפל עלינו הסגר השני, יצא מדריך טיולים נמרץ עם קבוצת מבקרים חסרי מודעות שבסך הכל ביקשו לראות מעט מנופי ארץ הקודש ● במשך שלושה ימים, המדריך א' הראה להם את מיטב התוצרת של שנים של סיאוב, פוליטיקאים שנשארו על הכיסא זמן רב מדי, קבלנים שקיבלו קיצורי דרך תמורת שוחד, ואוצרות טבע שנשדדו מהציבור לטובת הטייקונים ● ציונות 2020, פה ושם בארץ ישראל

עוד 3,656 מילים ו-2 תגובות

עם כל הכבוד להסכם השלום המרגש עם איחוד האמירויות, הכישלון מול הפלסטינים עלול להתפוצץ לנו בפנים בכל רגע ● ללבנונים רבים כבר אין מה להפסיד, והם מהמרים אפילו על חייהם ● לעיראק לא חסר כסף, אבל המושחתים לוקחים הכל ● לא כולם בבחריין שמחים לעשות איתנו עסקים ● ו-38 שנים לרצח שזעזע את האזור, והוביל לכישלון מוסרי חמור של מדינת ישראל ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 955 מילים
עודכן לפני 6 שעות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

ערב התשפ"א, כשנדמה שהכול מסביב קורס, זהו זמן טוב להצטער על סגירת נציבות הדורות הבאים בכנסת לפני עשור בדיוק - אותו גוף שהיה אמור להביא אותנו קצת יותר מוכנים להתמודדות עם המשבר הנוכחי ● דעה

עוד 647 מילים
מירוץ 2020
המירוץ לבית הלבן / 46 ימים לבחירות

האסונות של טראמפ

טקס החתימה על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והמפרציות בבית הלבן לא סיפק לטראמפ אפילו שעות ספורות של סיקור חיובי ● ארצות הברית מתמודדת עם אסונות טבע וניהול כושל - משריפות חסרות תקדים במערב, דרך סערות הוריקן הרסניות, ועד התפרצות מגפת הקורונה שלא נבלמת ● אבל במירוץ לנשיאות, העיניים נשואות אל המדינות המתנדנדות - ובפרט למדינה שעשויה לקבוע את המנצח

עוד 1,684 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
סֶגֶר שֵׁנִי

כמו נהר שכל הזמן משתנה כי הכול זורם, לא רק שהסגר החדש הוא לא הסגר שהכרנו - גם אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו כשנכנסנו אל הסגר הראשון, אי אז במרץ-אפריל 2020

עוד 842 מילים

כן אנחנו יכולים! כך ניפרד השנה מנתניהו, ונחזק את מדינת ישראל

מדינת ישראל מתמודדת כעת עם איום מרובע: ממשלתי, משטרי, מדינתי - ומשבר אמון שהגיע לשיא בקורונה ● אבל אין סיבה לאבד תקווה ● הדרך אל ההחלמה תהיה קשה ומייסרת, וכרוכה בהיפרדות מראש הממשלה, אך הדבר אפשרי ● כך ניתן לעשות זאת בצורה דמוקרטית ויעילה, תוך איחוי הקרעים ושיתוף פעולה לעתיד טוב יותר ● דעה

עוד 1,246 מילים ו-5 תגובות

הממשלה פרסמה מתווה לקיום הפגנות במהלך הסגר

לא תהיה הגבלה על מספר המפגינים, אך תהיה חובה לשמור מרחק בין קבוצות של עד 20 מפגינים ● היועמ"ש האריך את כהונת זילבר ב-3 חודשים ● אוחנה יאריך את כהונת מ"מ המפכ"ל בחצי שנה ● חרדים הזמינו 400 אוטובוסים למפגינים, במשטרה סבורים שזו דרך לעקוף את הסגר ● ניסנקורן: לא זיהינו את העלייה בתחלואה בזמן ● שרים בביקורת על גמזו ״שנכנע ללחצים״ ● ושלל ברכות חג שמח מרחבי הזירה הפוליטית

עוד 16 עדכונים

הכישלון הזה אינו יתום

מסיבת העיתונאים אמש של ראש הממשלה, שר האוצר ושר הבריאות היתה הודאה מרוכזת בכישלון חסר תקדים בטיפול בקורונה ● בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כשהיו כמה עשרות חולים ● היום, עם עשרות אלפי נדבקים, כולם רק מחפשים איך לתחמן כדי להפר את הסגר השני ● לא בכדי נתניהו הזכיר אתמול את גנץ בפעם הראשונה ● פרשנות

מסיבת העיתונאים אמש (חמישי) של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר ישראל כ"ץ ושר הבריאות יולי אדלשטיין, המעבר המצולם מבידוד לבידוד של כל שר, ארשת הפנים העגומה, המסרים והתוכניות, עוד תוכניות, היו הודאה מרוכזת בכישלון חסר תקדים בטיפול בקורונה.

זהו מחדל מנהיגותי, בריאותי, אזרחי, חברתי והסברתי מהדהד, ועם קרדיט עלוב שכזה לא מפליא שראש הממשלה ושריו מבינים שסגר נוסף לא יצליח, ולכן הם מחמירים את הצעדים והמגבלות כדי להתמודד עם חוסר האמון הנרכש של הציבור.

זהו מחדל מהדהד, ועם קרדיט עלוב שכזה לא מפליא שראש הממשלה ושריו מבינים שסגר נוסף לא יצליח, ולכן הם מחמירים את הצעדים והמגבלות כדי להתמודד עם חוסר האמון הנרכש של הציבור

בסגר הראשון היה שיתוף פעולה ציבורי מלא עם ההוראות. מילות השבח שהרעיף ראש הממשלה אז על האנשים ועל המשמעת האזרחית והערבות ההדדית נכנסו כבר לפנתיאון הרטוריקה. מה שקרה בין הגל הראשון והגל השני עוד ייחקר, כי התוצאה המחרידה נכון להיום עומדת על קרוב ל- 50 אלף נדבקים במדינה של 9 מיליון תושבים.

האירועים הקשים בחודשים האחרונים – התקנות הסותרות, היחס השונה לקבוצות ומגזרים, האינטרס הפוליטי מאחורי כל החלטה, פני ההנהגה והדוגמה האישית – שכנעו רבים לדפוק את המערכת, שלא דורשת את טובתם.

הפרדוקס זועק לשמיים. בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כאשר היו בארץ כמה עשרות חולים ואפילו זכינו להכיר את האנשים שהגיעו מספינת הקורונה ביפן ואת בעל חנות הצעצועים מאור יהודה, שנדבק בנגיף.

היום אנשים יוצאים מהבתים כאשר רבבות חולים מסתובבים ברחובות הערים. עד כדי כך נשבר האמון. כולם שומעים גם את ראשי המדינה מודים שהסגר לא ישנה בהרבה את המצב ומתפלצים.

הפרדוקס זועק לשמיים. בסגר הראשון אנשים ישבו מרצון בבתיהם כאשר היו בארץ כמה עשרות חולים. היום אנשים יוצאים מהבתים כאשר רבבות חולים מסתובבים ברחובות הערים. עד כדי כך נשבר האמון

השיח ברשתות היום הוא איך נלבש מכנסיים קצרים וסניקרס, נלך לאן שאנחנו רוצים ונספר שאנחנו עושים ספורט; איך נתחמן שאנחנו בדרך לעבודה; ואיך נפברק הפגנה או ביקור רפואי מחוץ לעיר. ב"זהו זה" הראו אתמול באחד המערכונים אזרח שהתחפש לשוטר בדרך לסעודת החג אצל ההורים. "זה לא סגר, זו בדיחה", אמר נתניהו לפרויקטור רוני גמזו. אולי הוא צודק.

מסיבת העיתונאים המשולשת אמש באה לומר לציבור "חכו רגע, תנו עוד צ'אנס, תיכנסו מתחת לאלונקה. אל תיתנו לנו להחמיר איתכם". "הלב כואב לי", אדלשטיין הודה בפני המתפללים שיאלצו להישאר מחוץ לבתי הכנסת שלהם. מעניין אם הלב הכואב של אדלשטיין ישכנע את חסידי בעלז להישאר בבית בתפילת "ונתנה תוקף" של יום כיפור.

הכישלון כידוע הוא יתום. אתמול ניסה נתניהו לארגן לו עוד אבא. במסיבות העיתונאים בימי הצלחה בארץ או בוושינגטון, נתניהו מעולם לא טרח להזכיר את בני גנץ, ראש הממשלה החליפי. אתמול דווקא כן. הפלא ופלא.

הכישלון כידוע הוא יתום. אתמול ניסה נתניהו לארגן לו עוד אבא. במסיבות העיתונאים בימי הצלחה בארץ או בוושינגטון, נתניהו מעולם לא טרח להזכיר את בני גנץ, ראש הממשלה החליפי. אתמול דווקא כן. הפלא ופלא

"נחמיר את ההנחיות. נדון עם בני גנץ ועם החברים", אמר נתניהו. ראש הממשלה לא דן עם החליפי שלו לפני ההסכם עם איחוד האמירויות ולא הזמין אותו לוושינגטון, אבל לפני שמטילים גזרות על הציבור – מזמינים את גנץ, מתייעצים איתו והופכים אותו לשותף מלא בכישלון.

עוד 487 מילים

תיעוד החסידים תקועים בגבול בלארוס בתנאים מחפירים

סרטון שהגיע לידי זמן ישראל מתעד את מצבם הירוד של מאות חסידי ברסלב אשר ניסו להגיע מבלארוס לאומן, ולא הורשו להיכנס לשטח - בעוד נהגי משאיות שנחסמו בגבול מתייחסים אליהם בלעג ● "מישהו ישן פה? כל הרכב מטונף... צואה ושתן בכל מקום, איזה יופי... אפשר להתחרפן, אבל הם רוקדים", אומר בסרטון אחד הנהגים

כ-1,500 חסידי ברסלב נתקעו בין בלארוס לאוקראינה, בדרכם לקברו של הרבי נחמן באומן, ונהגי המשאיות שנחסמו בגבול אינם מרוצים. סרטון שהגיע לידי זמן ישראל וצולם על ידי אחד מנהגי המשאיות מתעד את המתרחש שם כעת.

"שמו פה אוהלים, ממש אללה אכבר", אומר הנהג המצלם, שזהותו אינה ידועה, בגיחוך. "מישהו ישן פה? כל הרכב מטונף… צואה ושתן בכל מקום, איזה יופי… אפשר להתחרפן, אבל הם רוקדים. חסרות להם רק נערות ליווי. אירגנו להם פה מסיבה…"

לפי ההערכות של ממשלת אוקראינה, כ-40 אלף חסידים פוקדים אותה לקראת ראש השנה היהודי בימי השגרה. השנה הגבילה אוקראינה את מכסת הישראלים שיכולים להיכנס אל גבולותיה ל-3,000, ואסרה את כניסתם של שאר החסידים.

בימים האחרונים ניסו החסידים לחצות את הגבול, ברגל או דרך הנהר, אך נעצרו על ידי צבא אוקראינה והוחזרו לבלארוס.

גם בשעה זו, נמצאים בקו הגבול לא מעט חסידים ולא חוזרים על עקבותיהם. מנהיגי חסידות ברסלב פועלים באמצעות שר הפנים אריה דרעי בניסיון לפתור את המשבר מול ממשלת אוקראינה. אך עד כה לא הושגו תוצאות מול הממשלה, וגם לא יצאה הנחיה המורה לחסידים לחזור על עקבותיהם. בינתיים, הצלב האדום סיפק לחרדים שם סיוע, ובכלל זה אוהלים ואוכל.

ממשרד החוץ הישראלי נמסר כי שר החוץ גבי אשכנזי הנחה את השגרירויות בקייב ובמינסק להגיע לאזור הגבול בין המדינות, לוודא שלחסידים יש את הציוד הדרוש, כולל מזון ושתייה, ולנסות למנוע הידרדרות של המצב.

לזמן ישראל נודע כי השגרירויות של ישראל בבלארוס ובאוקראינה עומדות בקשר גם עם חברות התעופה, בניסיון לפתור את המשבר. ואולם לישראל אין כל סמכות רשמית להורות לחסידים להתפנות מהגבול.

"מי שגרם לכל זה אלה לא החסידים. הגענו לפה כי היו דיבורים על מתווה שניתן יהיה להיכנס לאוקראינה מהגבולות הסמוכים", אמר לזמן ישראל חיים וייצהנדלר, דובר חסידי ברסלב שנתקעו בגבול. "הבנו שמדינת ישראל שלחה מכתב אנטישמי לנשיא אוקראינה על כך שאנו באים להדביק את כל האוקראינים בקורונה, והמכתב הזה תלוי בכל כפר נידח באוקראינה והאנטישמיות פה הרימה ראש.

"הבנו שמדינת ישראל שלחה מכתב אנטישמי לנשיא אוקראינה על כך שאנו באים להדביק את כל האוקראינים בקורונה, והמכתב הזה תלוי בכל כפר נידח באוקראינה והאנטישמיות פה הרימה ראש"

"כששמענו שזה המצב, חזקה עלינו צוויו של רבי נחמן, שאמר לנו לפני פטירתו לא לפספס ראש שנה אחד, וכמו שאמר תלמידו אפילו תהיה כל הדרך חרבות וסכינים שלופים, אני אזחל לאומן, אז אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו. רק חבל שמדינת ישראל, כמדינה יהודית, מצרה את צעדיה בכל הקשור ליהדות, דת וחרדים.

"אנחנו נמצאים פה תחת כיפת השמיים בגשם זלעפות כבר שעתיים. נשים עם תינוקות בעגלות, נכים בכיסאות גלגלים, ואפילו כוס תה וכוס מים אף נציג ישראלי לא הביא לנו. בראש השנה הגיע הזמן לתקן אפילו במעט את הנזקים שמדינת ישראל גרמה לנו, ולתת לנו להיכנס. כי מפה רק למקום אחד אנו נוכל ללכת – לאומן באוקראינה".

זמן ישראל פנו לתגובה גם לשר הפנים, אך טרם התקבלה התייחסותם לעניין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כמו נתניהו אף אחד לא לוקח אחריות. בושה וחרפה וחילול השם שזו עבירה גדולה מעבודה זרה. אף אחד לא שם מסיכה... כל השקרים לגבי ריחוק מתגלים בצילום וידאו אחד. הלכלוך וטינופת סביב מזכיר שטייטל ... המשך קריאה

כמו נתניהו אף אחד לא לוקח אחריות. בושה וחרפה וחילול השם שזו עבירה גדולה מעבודה זרה. אף אחד לא שם מסיכה… כל השקרים לגבי ריחוק מתגלים בצילום וידאו אחד. הלכלוך וטינופת סביב מזכיר שטייטל בפולין של המאה התשע עשרה ולא קבוצה של מאמינים מגובשים. חארות שכל אוקראיני שראה את הניירות מאחל שלא יכנסו, מחזקים סטראוטיפים אנטישמיים. אין מנהיג ישראלי שמגיב לדברים.. הם לא מסכנים.. הם גועליים.

עוד 437 מילים ו-1 תגובות

פרשנות 8 שאלות שדנה ויס לא שאלה את ראש המוסד

יונית לוי הכריזה בחדשות 12 על "ראיון נדיר" עם ראש המוסד, שהתרחש מיד לאחר טקס החתימה על ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין בוושינגטון ● אלא שבמקום לנצל את הבמה כדי לשאול את יוסי כהן שאלות קשות, דנה ויס נראתה יותר כמו מעריצה נלהבת שפגשה זה עתה את מלך הכיתה ● ערן הילדסהיים ניסח כמה שאלות אפשריות, שמזכירות קצת יותר עיתונות מאשר דוברות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
שאלות מתבקשות אולי, אך העיתוי לא התאים. מדובר כאן בראיון "על רגל אחת" במהלכו אי אפשר לשאול שאלות נוקבות כמו אלו שמציע המחבר. ערוץ 12 הטעה במכוון ובידיעה את צופיו בהכריזו על ראיון "נדיר"... המשך קריאה

שאלות מתבקשות אולי, אך העיתוי לא התאים.
מדובר כאן בראיון "על רגל אחת" במהלכו אי אפשר לשאול שאלות נוקבות כמו אלו שמציע המחבר. ערוץ 12 הטעה במכוון ובידיעה את צופיו בהכריזו על ראיון "נדיר". הטעיה מכוונת שתכליתה אחת היא: לזכות ברייטינג גבוה. על כן לא הייתי מאשים ישירות את הגברת וייס, אלא את מנהלי הערוץ.
שאלות כמו אלו שמציע מחבר המאמר הנ"ל נשאלות במהלך ראיון ארוך או בלשכתו של ראש המוסד או באולפן הטלויזיה.

עוד 812 מילים ו-4 תגובות

גילה גמליאל, השרה להגנת הסביבה, מתעכבת בינתיים בגיבוש מדיניות מיחזור בקבוקי פלסטיק של 1.5 ליטר, למרות שכך ממליצים הגורמים המקצועיים ששכר משרדה, ולמרות שזו המגמה בכל העולם המפותח ● איך קשורות לכך חברות המשקאות והמפלגות החרדיות, ולמה השם "רמי לוי" עולה בכל דיון שבו ממסמסים את היוזמה? ● פרשנות

עוד 693 מילים

מיוחד המיליארדר שהעולם אוהב לשנוא

המתקפות הפוליטיות והתקשרותיות נגד המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס - שתומך בארגוני שמאל ובחיזוק הדמוקרטיה בארץ ובעולם - נושאות אופי אנטישמי ברור ● למרות זאת, יש יהודים לא מעטים שמרשים לעצמם להצטרף לחגיגה ● יאיר נתניהו האשים את סורוס כי הוא "הורס את ישראל מבפנים" ● אך אברהם פוקסמן מהליגה נגד השמצה, שתקף את סורוס בעבר, כבר מכה על חטא: "האנטישמיים הצליחו להפוך אותו לאייקון, ולכן יש לנו אחריות לצאת להגנתו"

עוד 2,388 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה