הקורונה פרצה לחייה של אורטל דוזלי כשהיא בהודו עם שלוש בנות (9, 10 ו-13), בעקבות רילוקיישין שעשתה עם בעלה לפני שלוש שנים וחצי. המשפחה, שהתגוררה בתל אביב, בחרה לעבור למומבאי כדי לחיות בנוחות כלכלית, לחוות תרבות אחרת, ולספק לבנות חינוך בבית ספר פרטי עם יחס אישי.
כאשר בנותיה בילו את רוב שעות ימי השגרה בבית הספר, המשיכה אורטל לפתח את הקריירה שלה, ומאז המעבר היא מלמדת באוניברסיטה הפתוחה ומשמשת כמאמנת אישית ומומחית לניהול קונפליקטים גם מהודו.
"אבל הודו מחייכת אלינו – וגם הקורונה", מפתיעה אותי אורטל. "מאז שהגעתי לפה ניסיתי לקדם פרויקטים שונים בלמידה דרך זום, אבל אף אחד לא ספר אותי. פתאום הגיעה הקורונה ופתחה לי את השמיים", היא אומרת בהתלהבות.
עם זאת, קשה לומר שהקורונה מחייכת אל ההודים. סגר הוטל על המדינה ב-24 במרץ, למשך כארבעה חודשים, והודו היא המדינה עם מספר הנדבקים הגדול בעולם – 4.85 מיליון, נכון לעכשיו – ומספר הנדבקים בה מתקרב ל-90 אלף ביום.
צפיפות האוכלוסין בהודו היא בין הגבוהות בעולם, עם 464 תושבים לקילומטר רבוע, בהשוואה ל-392 בישראל, אך גם ביחס לגודל האוכלוסייה (1.4 מיליארד) מדובר במספר נדבקים גבוה. עם זאת, מספר המתים ל-100 אלף איש בהודו נמוך פי שניים מאשר בישראל: 5.55 מתים בלבד בהודו, בהשוואה ל-11.86 בישראל.
אורטל מספרת על העוני המחפיר שהולך ומתרחב בהודו, על התחלואה המחרידה ומערכת הבריאות שקורסת, ועל קשיים מסוג חדש שמעמד הביניים ההודי ניצב בפניהם, בהתמודדות עם המגפה. "אנחנו גרים בקומה העשירית בבניין מגורים בן 24 קומות בשכונה מבוססת במומבאי. השכונה שלנו נבנתה על ג'ונגל לפני עשר שנים, ויש בה המון בנייני מגורים גבוהים, וביניהם חנויות הודיות קטנות ומקסימות.
"במשך חמישה חודשים הרחובות באמת היו ריקים מאדם, ואפשר היה לראות ברחובות קופים ונחשים שהסתובבו פה בין הבניינים. רק עכשיו התנועה בכבישים חוזרת, ולאט לאט האנשים יוצאים מהבתים".
אורטל אומרת שהיא נדהמת מהשיימינג לחולים במדינה. "בכל בניין שבו מתגלה חולה קורונה, נתלה שלט מצד משטרת מומבאי, שבו כתוב: 'אזור זה חסום, מכיוון שאחד הדיירים התגלה כחיובי לנגיף הקורונה. הכניסה לאזור זה אסורה והפרת האיסור תלווה בקנס. שמרו על ריחוק חברתי'. איפה הפרטיות של האנשים? אבל מהר מאד הבנתי שזו הדרך שלהם להתריע על שמירת הביטחון הבריאותי של הציבור".
לדבריה, מאז פרוץ המגיפה, אנשי המעמד הבינוני – שבימים רגילים נעזרים בשלל עוזרים וספקי שירותים – נמנעים מלהכניס את העובדים לבתיהם.
"לכל עוזר ועוזרת פה יש תפקיד מאוד ספציפי. אחת מבשלת, אחת שומרת על הילדים, אחד שמנקה את הבית, אחד שמנקה רק את המאווררים בבית, אחד שמוריד את הכלב, ואחד שנוהג. יש הפרדה מוחלטת בין התחומים, וניתן להשיג את כל העזרה שבעולם תמורת כמה מאות שקלים בחודש.
"אבל בכל תקופת הסגר העובדים לא הגיעו לבתים, ובעצם לא התפרנסו. המשפחות פחדו להכניס אותם הביתה, כי הם מגיעים מאזורים מרוחקים, וגם העובדים פחדו להסתובב ברחבי העיר, מה גם שלא הייתה כאן תחבורה ציבורית.
"יש לנו שכן, רווק בן 40, שמנהל מחלקה באחד הבנקים, ומעולם לא בישל, לא ניקה ולא הוריד את הכלב שלו למטה. את צריכה לראות איך הוא נראה מאז שהוא נאלץ לעשות הכל לבד. לא מגולח, וגמור מעייפות.
"יש לנו שכן, רווק בן 40, שמנהל מחלקה באחד הבנקים, ומעולם לא בישל, לא ניקה ולא הוריד את הכלב שלו למטה. את צריכה לראות איך הוא נראה מאז שהוא נאלץ לעשות הכל לבד. לא מגולח, וגמור מעייפות"
לדבריה, גם עכשיו, כשהעסקים החלו להיפתח, ההודים עדיין מפחדים מהדבקה ולא משתמשים ברוב השירותים. אורטל מדגימה את הדברים:
"הגברים פה צובעים את השיער והזקן", היא אומרת, "אבל בקורונה המספרות היו סגורות והגברים לא צבעו את השיער והתמלאו בשיער לבן. גם עכשיו, כשהמספרות כבר פתוחות, מבוגרים עדיין מפחדים, ולא מבקרים בהן".
היעדר תחבורה ציבורית, והפחד של העובדים לנוע ממקום למקום, פגעו קשות גם בחקלאות במדינה, בעיקר בגידולי האורז, שהטיפול בהם מצריך כוח אדם גדול שחסר כרגע, ומספקים רמה מסוימת של ביטחון תזונתי לתושבים.
אפילו בשביל ההודים שיודעים מהו רעב, מגפת הקורונה היא לא פחות מאסון. עוד לפני הקורונה, תת-תזונה היה הגורם העיקרי למוות ולנכות בהודו, עם כ-196 מיליון בני אדם שסבלו ממנה, וככל הנראה מספרם רק גדל מאז הטלת הסגר.
מי שדואג לעניים בהודו הם בעיקר עמותות וארגונים בינלאומיים, שמגיעים לשכונות מצוקה ולכפרים ומחלקים שקי קמח ואורז לתושבים, כדי שימעטו לצאת מאזור המגורים שלהם ויקפידו על ריחוק חברתי. קרוב ל-38 אלף מחנות סיוע שממוקמים במדינה דואגים לספק מדי יום מזון בסיסי ל-16 מיליון הודים רעבים.
לדברי אורטל, במקביל נעשה ניסיון לשנות את הרגלי ההיגיינה בקרב המעמדות הנמוכים. "היו כאן פקקי תנועה המוניים כשהשוטרים עמדו עם מגפון והסבירו לאוכלוסיה הכללית כיצד לשטוף ידיים", היא מספרת לי. "את ראית פעם איך הם מכינים צ'אי ברחוב? הם לוקחים את הספל שלקוח שתה ממנו, שוטפים אותו במים מאוד מלוכלכים ומעבירים אותו ללקוח הבא. לא משתמשים בסבון".
למרות שהודו היא מדינה דמוקרטית, היא לא מדינת רווחה, והאזרחים נהנים מתנאים סוציאליים מוגבלים ביותר. "אין כאן חל"ת ואין דמי אבטלה. מי שלא עובד נגזר עליו לרעוב או לפנות לעזרת המשפחה", אומרת אורטל. "בימי השגרה העסקנו עוזרת בית ונהג, כי מאוד קשה לנהוג במומבאי.
למרות שהודו היא מדינה דמוקרטית, היא לא מדינת רווחה, והאזרחים נהנים מתנאים סוציאליים מוגבלים ביותר. "אין כאן חל"ת ואין דמי אבטלה. מי שלא עובד נגזר עליו לרעוב או לפנות לעזרת המשפחה", אומרת אורטל
"בסגר המשכנו לשלם משכורת לעוזרת בית שלנו ולנהג כי ידענו שאחרת לא יהיה להם איך להאכיל את משפחותיהם. בחודש האחרון ביקשנו מהעוזרת לעבור לגור איתנו לשמירה על בריאותה ועל בריאותינו, והנהג חזר לעזור לנו כי התחלנו לצאת מהבית. אבל אנחנו קוראים לו כשאנו זקוקים לו, למרות שמקובל כאן שהנהג פשוט יושב מתחת לבית ומחכה שיקראו לו".
ויש עוד מושג שעל ההודים ללמוד כעת, לטענת אורטל, והוא אחריות קולקטיבית. "יש משהו מוזר בהודים בכל המעמדות, וזה היעדר האחריות הקולקטיבית. הם מנקים את הבית שלהם והוא תמיד מצוחצח וקורצף, אבל הם עושים צעד אחד החוצה ושופכים את הזבל לרחוב. על האחריות הקולקטיבית הם לומדים דרך המשפחה, שהיא ערך עליון כאן, ובמובן הזה הם לא רואים את הישראלים ממטר.
"ההודים גם נוהגים לגור ביחידות של משפחה מורחבת, בדרך כלל עם משפחת הבעל, ולעתים גם עם כמה אחים או אחיות. בתקופה כזו כל אדם שלא ישמור על עצמו עלול להדביק את כולם. לכן הם מאוד מאוד זהירים".
"ההודים נוהגים לגור ביחידות של משפחה מורחבת, בדרך כלל עם משפחת הבעל, ולעתים גם עם כמה אחים או אחיות. בתקופה כזו כל אדם שלא ישמור על עצמו עלול להדביק את כולם. לכן הם מאוד מאוד זהירים"
כבר עתה מערכת הבריאות הציבורית בהודו מתקשה להתמודד עם התחלואה, ואורטל אומרת שגם זו הפרטית לא עונה על סטנדרטים מערביים.
"לפני הקורונה הבת שלי הייתה צריכה לעבור בדיקת דם. המקום נקי ונראה טוב אבל הרופא הגיע בלי כפפות, וכשביקשתי ממנו לשים, הוא אמר שהן לא עולות עליו. לפעמים אני כל כך המומה מהתשובות שלהם שאני לא יודעת מה להגיד. אז פשוט לא עשיתי כלום, ואחר כך בכלל לא הבנתי איך הסכמתי לזה", היא מספרת.
אורטל לא לבד. התרחבות יחסי המסחר בין הודו לישראל בשנים האחרונות (3.5 מיליארד דולר ב-2019), הביאה לא מעט ישראלים לעשות רילוקיישן למדינה.
"מרבית הישראלים שעוברים להודו עוסקים בייצוא, ייבוא או בשניהם יחד", אומר עו"ד צבי קן-תור, מומחה לדיני רילוקיישן, שותף ומייסד המשרד קן-תור עכו.
"אבל התנועה המתמדת של ישראלים להודו ושל הודים לישראל נפסקה כעת לחלוטין. ברוב המקרים, ישראלים שכבר עברו להודו לא חוזרים לארץ בתקופה הזו. גם כאלה שהפרנסה שלהם נפגעה, מעדיפים לבלות את ימי הקורונה בהודו, כי המחיה שם זולה בהרבה".
בתוך כך, איש העסקים הישראלי דוד קינן, שמשמש כסגן יו"ר לשכת המסחר הודו-ישראל, סבור כי הסחר בין המדינות צפוי לקבל בקרוב דחיפה משמעותית, ללא כל קשר למגפת הקורונה המשתוללת ברחבי העולם. "חתימת ההסכם עם האמירויות תקדם משמעותית גם יחסי המסחר בין המדינות" הוא מעריך.
"הכלכלות של הודו ושל האמירויות שלובות זו בזו מסיבות היסטוריות, ומי שלא יכול לפעול באמירויות יתקשה לפעול בהודו. אני צופה זינוק בסחר בין ישראל להודו, בעיקר בחקלאות, בפינטק (טכנולוגיה פיננסית), ובציוד הרפואי ופארמה".
בינתיים, אורטל ממש לא מודאגת מהעתיד, ואומרת כי אין לה ולמשפחתה כל כוונה לעזוב את הודו. "אני לא אדם שחושש", היא מסבירה בפשטות. "אנחנו נזהרים, לא פוגשים יותר מדי אנשים, הבנות לומדות בבית, וגם אני עובדת מהבית. אפילו כשהייתה היסטריה במהלך הסגר, כשכולם פחדו ממרד העניים, לא חששתי ללכת לסופר. זה אמנם לא היה נעים להסתובב ברחוב ריק מאנשים ולפגוש רק את מקבצי הנדבות, אבל אני אוהבת את הודו ומחכה ליום שנחזור לעמוד בפקקים של 3 שעות כדי לנסוע שני קילומטר בתוך העיר".
אבל לא כל הישראלים שהתגוררו בהודו לפני פרוץ הקורונה חושבים כמוה. בני הזוג ענבל (43) ועמית (37) בירון, כבר הספיקו לעזוב אותה עם בנותיהם (4 ו-6).
משפחת בירון הגיעה להודו לפני כארבע שנים, בעקבות רילוקיישן מטעם העבודה של עמית. בעקבות זאת סגרה ענבל את החנות שבה מכרה את האיורים שלה בקרית שמונה, ועלתה על הטיסה כשבחיקה ילדה בת שנתיים. תינוקת נוספת נולדה במומבאי, וענבל התמסרה לגידולן. כשהקורונה הגיעה להודו באפריל, הם התגוררו בדירת 4 חדרים עם מרפסת קטנה במטרופולין של 18 מיליון איש.
"מומבאי היא התגלמות של הודו הקלסית. זו העיר הכי סואנת בעולם, הכי צפופה והכי רועשת. מרוב שכולם צפצפו כל הזמן בנסיעה בעיר, התרגלתי שזה רעש הרקע שמלווה אותי באוזן כל היום, כל השבוע, כל השנים. אבל פתאום הכל השתתק", מספרת ענבל בשיחה מאוסטרליה, שאליה נדדו לפני כחודש.
"מומבאי היא התגלמות של הודו הקלסית. זו העיר הכי סואנת בעולם, הכי צפופה והכי רועשת. מרוב שכולם צפצפו כל הזמן בנסיעה בעיר, התרגלתי שזה רעש הרקע שמלווה אותי באוזן כל היום, כל השבוע, כל השנים"
"בעקבות הקורונה עמית נאלץ לעזוב את העבודה שהייתה לו בהודו, וכשדיברנו עם המשפחה והחברים בישראל הם סיפרו לנו שהמצב הכלכלי בארץ לא טוב.
"התלבטנו מה לעשות, ובתור אזרח אוסטרליה עמית הצליח להשיג עבודה חדשה, ויזות לכל המשפחה, וגם טיסת חילוץ לאוסטרליה – למרות ששמי הודו סגורים".
בבת אחת עברה המשפחה מהעיר האדומה בעולם, עם קרוב למיליון נדבקים במומבאי, ומהמדינה עם שיעור התחלואה הגבוה בעולם, לעיר הירוקה בריזביין, שבה יש כ-50 חולים בלבד, ולמדינה ללא הגבלות קורונה.
ההקלה שהם חשו הייתה מידית. "גם בלי הקורונה החיים במומבאי לא היו פשוטים", משתפת ענבל. "עמית יצא בבוקר לעבודה וחזר בערב, ואני הייתי עם הבנות בבית כל היום. שלחתי את מאיה הגדולה לגן בבית הספר הבינלאומי, אבל זה גן שפועל רק 3 שעות ביום, כי זה מה שמקובל בהודו. אני זוכרת שמישהו שאל אותי 'למה את רוצה לשלוח את הילדה שלך ליום שלם בגן, את לא אוהבת אותה?'. נשים מהמעמד הבינוני בהודו לא עובדות, ובדרך כלל מעסיקות מטפלת".
לפני שנולדה בתה הקטנה, נהגה ענבל לרדת לרחוב בכל רגע פנוי ולחרוש את העיר, כשהיא לובשת מסכה נגד זיהום האוויר ומתניידת באמצעות נהג ריקשה.
"כשעלמה נולדה לא רציתי להוציא אותה החוצה – גם בגלל הזיהום, וגם בגלל שקשה להסתובב עם עגלה בעיר שאין בה הרבה מדרכות – אז הייתי המון בבית. הייתה לי עוזרת ומבשלת ומנקה, וכולם לקחו ממני את כל הרעשים של הבית ויכולתי להתרכז באמהות שלי, אך עדיין לעתים הרגשתי שאני כלואה בקומה ה-21 בכלוב של זהב. בדיעבד אני יודעת שלמרות הכל, הודו לפני הקורונה הייתה חוויה קסומה ומעניינת.
"דווקא פתאום בסגר יכולתי להתפנות לאיורים שלי כי עמית היה בבית, ואפילו התחלתי לאייר ספר חדש. ישבנו בבית ארבעה חודשים. בהתחלה זה היה קסום, אבל ככל שעבר הזמן, הבנו שאנחנו צריכים להחליט לאן ממשיכים מכאן".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם