רג'ינה קינג (צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
"אנשים התפוצצו ברחובות, הייתי חייבת להוציא את הסרט"

רג'ינה קינג עושה היסטוריה בהוליווד

ראיון

בזמן שאמריקה בוערת על רקע גזעני, הבמאית והשחקנית זוכת האוסקר רג'ינה קינג עושה היסטוריה שחורה ● הסרט "לילה אחד במיאמי" מפגיש ארבעה גברים שחורים מפורסמים ב-1964, בהם קסיוס קליי ומלקולם X ● הגיבורים אמיתיים, העלילה דמיונית, אבל המסרים רלוונטיים מתמיד ● בהתחלה קינג התלבטה האם להפיץ את הסרט בגלל הקורונה, אבל אז התקבלה לפסטיבל ונציה - כבמאית השחורה הראשונה שעשתה זאת

ב-2019 בחר מגזין טיים ברג'ינה קינג כאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם, בעיקר על סמך הישגיה כזוכת אוסקר (היא גילמה את האמא ב"סיפורו של רחוב ביל") וכשחקנית טלוויזיה, שמופיעה כרגע באחת הסדרות הלוהטות על המסך הקטן, "השומרים". השנה אולי תופיע שוב ברשימה הרווחית, אבל בזכות הישג אחר: סרט הביכורים בבימויה, "לילה אחד במיאמי", שזוכה לשבחים רבים.

הקרנות הבכורה של הסרט בפסטיבל ונציה ובפסטיבל טורונטו זכו לשבחים רבים, והוא נבחר לסרט המרכזי של פסטיבל הסרטים בניו יורק. אמזון רכשה את הזכויות לסרט ותקרין אותו לקראת עונת הפרסים הבאה.

קינג היא לא סיפור של הצלחה בין לילה, והיא שילמה את חובותיה כשחקנית. היא משכה תשומת לב לראשונה בסדרה "227", ששודרה בין 1985 ל-1990. היא התחילה לקבל תפקידים בולטים יותר בסרטים עם תמות שחורות, כמו "החבר'ה מהשכונה" (1991), "צדק פואטי" (1993), "שישי" (1995), והרחיבה את היכולות שלה בתפקידי משנה בלהיטים כמו "ריי" (2004) ו"איזה מין שוטרת" (2005).

הרזומה הטלוויזיוני שלה מרשים עוד יותר, אחרי שהופיעה בסדרת הפשע "סאות'לנד" (2009-2013) ובסיטקום "המפץ הגדול" (2013-2019). קינג כיכבה בסדרת האנתולוגיה של ABC, "פשע אמריקאי" (2015-2017), תפקיד שעליו זכתה בשני פרסי אמי, וב-2018 היא כיכבה במיני-סדרה של נטפליקס, "שבע שניות", תפקיד שהקנה לה את פרס האמי השלישי שלה.

זו לא הפעם הראשונה שלה מאחורי המצלמה, אחרי שביימה פרקים בסדרות כמו "סקנדל" ו"החיים עצמם". אבל ל"לילה אחד במיאמי" יש מקום מיוחד בקריירה המתפתחת שלה, כמו גם בהוליווד בעידן הפוסט "מי טו" ו"בלאק לייבס מאטר", שמעיד על שינוי חיובי, גם אם אטי, בסוגיות של ייצוג, גיוון והכלה.

עם הקרנתו של "לילה אחד במיאמי" בפסטיבל ונציה, קינג הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שהשתתפה בתחרות המרכזית של פסטיבל הקולנוע הוותיק בעולם, שחוגג את שנתו ה-77.

התסריט, שכתב קמפ פאוורס, מבוסס על מחזה פרי עטו באותו השם. הרהור מדיטטיבי – סוג של "מה אם" – על דמויות גדולות מהחיים. הסרט מביא סיפור בדיוני על מפגש בין קסיוס קליי, מלקולם X, ג'ים בראון וסם קוק במלון במיאמי.

הסרט מתרחש בלילה אחד ב-25 בפברואר 1964, שבו קסיוס קליי (מוחמד עלי), אז בן 22, זכה באליפות העולם למשקל כבד אחרי שהביס את סוני ליסטון במיאמי ביץ'. כדי לחגוג את ניצחונו, הוא שם פעמיו לסוויטה הקטנה, העלובה למדי, שבו מתארח ידידו מלקולם X ב"בית המפטון", מוטל שמשכן סלבריטאים שחורים.

שם מצטרפים אל השניים שחקן הפוטבול האגדי ג'ים בראון ואגדת הסול סם קוק. למרות שהעלילה בדיונית ומומצאת, הארבה באמת היו חברים, והמפגש הזה באמת התרחש, למרות שלא הרבה ידוע עליו.

למה הפרויקט הזה?

כשקינג דנה במניעים שלה ליצירת הסרט, היא אומרת: "הדברים שנידונים בסרט רלוונטיים היום בדיוק כפי שהיו לפני חצי מאה. וזה גורם מרכזי מבחינתי ליצירתו.

"לא יכולתי אפילו להאמין שזה מחזה, בגלל שזה לא הרגיש כמו מחזה כשקראתי את זה. אבל חשוב מכך, מעולם לא ראיתי שיחות כאלה על המסך האמריקאי, קטן או גדול. הרגשתי שבאמצעות הקולות של הגברים האגדיים האלה, זכיתי להאזין לשיחות של גברים שחורים שמדברים על חוויותיהם האישיות כגברים שחורים".

כמו תמיד, יש פה גם את העניין הפרקטי: "בדיוק חתמתי עם סוכן ספרותי חדש. דיברנו על דברים שמעניין אותי ליצור כבמאית, לעשות את הצעד הזה לעולם הקולנוע. במשך זמן רב רציתי לביים סיפור אהבה עם רקע היסטורי משמעותי.

"ואז הסוכן שלי הביא לי את 'לילה אחד במיאמי'. כאילו, ביקשתי משהו והוא פשוט הגיע אלי, הרבה יותר גדול מכפי שיכולתי לדמיין. חבשתי את כובע הפרזנטציות שלי, כי הייתי חייבת לקבל את התפקיד הזה, ונפגשתי עם המפיקים. ולמזלי הטוב, קמפ ושאר הצוות רצו שאצטרף אליהם.

"מעולם לא ראיתי שיחות כאלה על המסך האמריקאי, קטן או גדול. הרגשתי שבאמצעות הקולות של הגברים האגדיים האלה, זכיתי להאזין לשיחות של גברים שחורים שמדברים על חוויותיהם האישיות כגברים שחורים"

"לא ידענו מה יהיו הפרוטוקולים ליצירת הסרט. דיברנו על דחיית מועד הפרסום, איזה סוג של פרימיירה תהיה לנו בגלל הקורונה. אבל הרגשתי שדחוף לעשות את הסרט הזה עכשיו, וכך היה. למרבה המזל הייתי מסוגל להיכנס לעריכה בזמן שחיכינו לראות לאן נושבות הרוחות בעולם. ואז קרה הסיפור היהודי. ואז ריאהנה. ואז השוד. ואז, נריץ קדימה, בריאנה טיילור וג'ורג' פלויד (אפרו-אמריקאים שנורו השנה למוות בידי שוטרים, מקרים שהבעירו את ארה"ב).

"אנשים התפוצצו ברחובות. אנחנו נמצאים עכשיו ברגע המדהים הזה, והמפיקים ואני היינו כזה, 'אנחנו חייבים למצוא דרך להוציא את הסרט הזה עכשיו!'".

קטע מהסרט "לילה אחד במיאמי" (צילום: יח"צ באמצעות imdb)
קטע מהסרט "לילה אחד במיאמי" (צילום: יח"צ באמצעות imdb)

קינג מדגישה שהסרט הוא לא אסופה של ארבעה "גברים גדולים", וגם לא עלילה חינוכית על אידאולוגיה פוליטית. "הכוונה שלי הייתה להראות איך הגברים האלה, שמרגישים משוחררים בזכות אלכוהול וחברה נעימה, חושפים את עצמם כאנשים פרטיים, לאו דווקא כסלבריטאים חשובים, ומראים מה הם חושבים, איך הם מרגישים, איך הם מעבירים את הזמן שלהם".

כשהיא נשאלת אם היה דיאלוג אחד, רגע אחד בסרט שחשוב במיוחד היום, היא ממהרת לענות: "כן. אנשים שחורים נרצחים ברחובות מדי יום. זו עובדה. ועובדה שזה קרה לפני פחות משבוע. זה קרה בזמן שצילמנו את הסרט, בזמן שערכנו אותו, וגם ברגע הזה עכשיו, כשאנחנו מציגים אותו. זה באמת שובר את הלב".

"אנשים שחורים נרצחים ברחובות מדי יום. זו עובדה. ועובדה שזה קרה לפני פחות משבוע. זה קרה בזמן שצילמנו את הסרט, בזמן שערכנו אותו, וגם ברגע הזה עכשיו, כשאנחנו מציגים אותו. זה באמת שובר את הלב"

"היו לי שיחות עם כל אחד מהם, והיו לנו שיחות עמוקות על הסט ביחד, בזמן שניסינו להבין מי נגד מי. הדבר שהכי חשוב לי זה שהפרספקטיבה של הסיפור תתאים לשלי. בגלל הדרך היחידה לעשות את הסרט הזה בהיקפי הזמן והתקציב שהוגדרו לי. כולנו הגענו להסכמה בנוגע לסיפור המסוים שאנו רוצים לספר, והחשיבות של לשפוך את הלב שלך, את המחשבות, את הנפש, לאנשים האלה.

"זאת אחריות אדירה, בגלל שכולם יודעים איך הסלבריטאים האלה נראו. ויש עוד ביצועים של אנשים אמיתיים שנעשו לפנינו (היא מתייחסת לדנזל וושינגטון שמגלם את מלקולם X בסרטו של ספייק לי מ-1992). אבל ברוב הפעמים הקהל לא יודע איך האדם באמת הרגיש אז, על מה הוא דיבר עם החברים שלו, איך הוא העביר את שעות הפנאי שלו, איך הוא שתה עם חברים.

"כולם חושבים שהם יודעים את כל מה שיש לדעת על ארבעת הענקים האלה, אז המשימה שלי הייתה יכולה להיות מאתגרת מאוד. היה יכול להיות קשה מאוד להיכנס לתחום הזה, וכולם הבינו את המשימות שלהם. השחקנים ידעו שאני לא מצפה מהם לחיקויים, שהם צריכים לגלם אנשים איקוניים ממקום אישי ופרטי יותר, שאף אחד לא ראה קודם".

"דיברנו על דחיית מועד הפרסום, איזה סוג של פרימיירה תהיה לנו בגלל הקורונה. ואז בריאנה טיילור וג'ורג' פלויד, אנשים התפוצצו ברחובות. הבנו שאנחנו נמצאים ברגע מדהים, ושאנחנו חייבים למצוא דרך להוציא את הסרט עכשיו"

בפגישה האדירה הזאת, שמכניסה ארבע אגדות לחדר אחד, הזיקוקים האידאולוגיים המילוליים נשלחים לחלל האוויר יחד עם רגעים אישיים, ואף טריביאליים, יותר, כמו הרגע שבו הרביעייה מתבדחת על חיבתה לגלידה וניל.

קינג פתחה את סצנות האקשן שמתרחשות מחוץ לחדר המוטל, כמו הקרב נגד ליפטון ומספר מפגשים שמציגים את הדמויות לבדן, מתמודדות עם הגזענות של שנת 1964. כך למשל הפגישה של בראון עם דרומי לבן, ידידותי למראה (בגילומו של בו ברידג'ס), שמסתיימת בתווים צורמים. או הביטו בחרדה של מלקולם בביתו בשיקגו עם בטי שבאז (ג'ואקינה קלוקנגו) והמתחים בנישואיהם.

הארבעה נרגעים בחדר המוטל, זורקים התחכמויות ורעיונות אחד לשני, מקניטים זה את זה. השחקנים – אלי גורי (קסיוס קליי), קינגסלי בן-אדיר (מלקולם X), אלדיס הודג' (ג'ים בראון) ולסלי אודום ג'וניור (סם קוק) חופרים את דרכם לתוך הנפש של האגדות האלו, להתנהלות שלהן, הניגודים, הפגיעות.

גורי מביא איתו את המוזיקליות בקולו של קליי, והודג' מעניק לבראון עוצמה עייפה. לסלי אודום ג'וניור, מ"המילטון", הופך את קוק לחלקלק על פני השטח, אבל סוער מתחת. קינג: "הגברים שקועים בגורל שלהם, אבל הם גם כל כך מצחיקים, אנושיים ונוגעים ללב".

מלקולם X, כפי שצולם ב-1963 (צילום: AP)
מלקולם X, כפי שצולם ב-1963 (צילום: AP)

התמה שעוברת בחוט השדרה של הסרט, אבל זוכה לשם רק בסופו, היא "כוח שחור". ב-1964 הביטוי הזה רק מתפתח, הוא מתחיל לחלחל לתודעה הקולקטיבית ולשיח הכללי. קינג מבחינה: "'הסרט מתרחש כשכוח שחור הוא רק רעיון, רק התחלה שמגיחה מהאופן שבו ארבעת הגברים האלו הפכו לכוכבים שיכולים להשפיע. הם איתגרו את הסטטוס קוו, וקיוו לשנות אותו בצורה קיצונית. המהפכה הייתה באוויר, אך רק למלקולם X היה את האומץ לתת לה שם".

היא מרחיבה: "הם היו מאוחדים בחלום שלהם לגבי העתיד, והאהבה שלהם אחד לשני ברורה וגלויה, אבל הם מייצגים גם כמה ניגודים. קליי עומד להכריז על התאסלמותו, על כך שהוא מצטרף לאומת האסלאם, מהלך שלא יחבב אותו במיוחד על העיתונות הלבנה שממילא מפקפקת בסגנון האגרסיבי שלו. הוא אומר שהוא קיבל את ההשראה שלו מהמתאגרף המקצועי ג'ורג' המהמם" (פורמן).

אך מלקולם עומד להיפרד מהאומה עצמה. שומר הראשון שלו, כרים, עומד מחוץ לדלת כמו סוהר. ההתפכחות של מלקולם מאומת האסלאם נובעת מהגילוי לפיו אלייז'ה מוחמד, מנהיג התנועה, הוא נוכל. מלקולם נאמן לעצמו בבחירתו לעזוב את התנועה, אבל הוא יודע שיהיו להחלטתו השלכות.

"ארבעת הגיבורים היו מאוחדים בחלום שלהם לגבי העתיד, והאהבה שלהם אחד לשני ברורה וגלויה, אבל הם מייצגים גם כמה ניגודים. קליי עומד להכריז על התאסלמותו, מהלך שלא יחבב אותו במיוחד על העיתונות הלבנה"

כצפוי, קינגסלי בן-אדיר מחדיר במלקולם X זעם אינטלקטואלי, אבל יש גם ראיות לחמלה אנושית ולנחישות פוריטנית. בגיל 39, הוא מבוגר מהאחרים, ובאחת הסצנות העליזות ביותר בסרט, הם מקניטים אותו על "הסלנג קפוץ התחת של הפורטיז" שבו הוא מדבר. אבל הוא רואה מבעד למבנה הכוח הלבן, מה שמוביל אותו לשאול מדוע גאון כמו קוק עובד קשה כל כך לרצות את הקהל הלבן שלו, ולמה הוא לא מתאמץ יותר לעזור לתנועה.

הוויכוח טעון פוליטית ועמוס בפרטים קטנים אך מרתקים. קוק, שנוהג בקורבט סטינריי בכתום-ורוד, טוען למען התקדמות של שחורים בתוך המערכת. קוק, שמואשם בעקיפין בקואופטציה, מגן על עצמו בכך שהוא מזכיר לחבריו לנשק שהוא הקים לייבל מוזיקה שהשיק את הקריירה של אמנים שחורים רבים.

הוא ממהר לציין שכשהוא מכר את "It’s All Over Now" של בובי וומק לרולינג סטונס, וומק זעם – עד שהתחיל לקבל את תשלומי התגמולים.

קסיוס קליי (מוחמד עלי), 1962 (צילום: (AP Photo/Harold P. Matosian, File)
קסיוס קליי (מוחמד עלי), 1962 (צילום: (AP Photo/Harold P. Matosian, File)

ג'ים בראון מדבר על תפקיד במערבון הוליוודי, "ריו קונצ'וס". הוא לא חושב על עצמו כגיבור, הוא אומר לקליי, "אנחנו רק הגלדיאטורים". אבל אז מלקולם X מכה בהם בעמדתו הסותרת, שמסתכמת באמירה שאפרו-אמריקאים מתים מדי יום.

המאבק תמיד היה שם, אבל עכשיו הגיע הקרב האמיתי. הוא מנגן להם את השיר האיקוני של בוב דילן, Blowin’ in the Wind, ותוהה איך זה שילד לבן ממינסוטה כותב מוזיקת מחאה רלוונטית יותר מאשר סם קוק.

זה לא סרט נוסטלגי. הוא מתקיים בהווה וניזון מרגע קריטי של שינוי ומעבר. באופן בלתי נמנע, יש תחושה ממשמשת של אסון קרב ובא כשצופים בדמויות, בגלל שאנו יודעים מה צופן להם הגורל. הצפייה מואפלת על ידי הרצח של מלקולם X בפברואר 1965, והירי בסם קוק בסכסוך בלוס אנג'לס, בנובמבר 1964.

קינג מסיימת את הסיפור בביצוע של קוק ל-A Change Is Gonna Come, שיר בן 50 שנשאר רלוונטי היום. יש שינויים בהיסטוריה האמריקאית, אבל הם לא פשוט קורים. בין היתרונות הרבים של הסרט, "לילה אחד במיאמי" מעניק לנו הצצה לאופן שבו אפשר שהשינויים האלו התחילו, ואיך הם ייראו בעתיד.

להיות עמוד האש לפני המחנה

בתור הבמאית השחורה הראשונה שהתקבלה לוונציה, מוטל על קינג לחץ רב, "את רוצה שזה יצליח, את רוצה שזה יתקבל טוב כדי שהסרט יוכל לפתוח דלתות לנשים נוספות כמוך". קינג מודה שהיא חושבת קודם כל על האחריות שלה, בתור הראשונה: "אני מנסה להבין איפה ואיך להכיל את הרגשות שלי. העובדה שבשנת 2020 זה קורה בפעם הראשונה בפסטיבל שמתקיים כבר 77 שנים, ואני חושבת על כל כך הרבה סרטים טובים של יוצרות שחורות, שפשוט הנחתי שהשתתפו בפסטיבל בוונציה. אפילו לא קלטתי שהן לא השתתפו, אז עכשיו אני מבינה את האחריות שמוטלת עלי. אני מכירה בכך שיש הרבה לחץ שנובע מכך שאת צריכה להיות הראשונה, או השנייה, או השלישית או הרביעית".

רג'ינה קינג בטקס האוסקר 2020 (צילום: Richard Shotwell/Invision/AP)
רג'ינה קינג בטקס האוסקר 2020 (צילום: Richard Shotwell/Invision/AP)

לפני ההקרנות הראשונות הייתה קינג פקעת עצבים, ומסיבה טובה: "לא היה לנו זמן לעשות הקרנות ניסיון, אז אף אחד לא ידע איך הסרט ייראה בעיני הקהל. קיווינו לתגובה חיובית, כמו זאת שאנחנו מקבלים עכשיו מהקהלים בוונציה ובטורונטו. אנחנו פשוט חיים דרך הקהל שלנו".

לפני ההקרנות הראשונות הייתה קינג פקעת עצבים, ומסיבה טובה: "לא היה לנו זמן לעשות הקרנות ניסיון, אז אף אחד לא ידע איך הסרט ייראה בעיני הקהל. קיווינו לתגובה חיובית. אנחנו פשוט חיים דרך הקהל שלנו"

יש כבר דיבורי אוסקר על כך שקינג, 50, תנפץ עוד מחסום חשוב. יכול להיות שהיא תהפוך לאישה השחורה הראשונה, והאישה השישית בסך הכל ב-92 שנות ההיסטוריה של האוסקר, שתהיה מועמדת לפרס הבימוי.

עמנואל לוי הוא פרופסור לקולנוע ולסוציולוגיה, מבקר קולנוע ומחברם של תשעה ספרים, בהם "הכול על האוסקר: ההיסטוריה והפוליטיקה של פרסי האקדמיה" (All About Oscar: The History and Politics of the Academy Awards), שיצא ב-11 מהדורות.

עוד 1,902 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 27 באוקטובר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

מירי רגב נגד כחול לבן: "כמו גנון, חלק מהשרים לא מבינים איך מתנהלת ממשלה"

בכחול לבן תקפו בתגובה את השרה: "מספיק עם הספינים; בזמן שהליכוד מתראיין - מיליונים מחכים לחזור להתפרנס בכבוד" ● שר הבריאות אדלשטיין: "אם יותר מ-80% של האנשים עוטים מסכה, אין צורך לא בסגרים ולא בהגבלות" ● דיווח: מנדלבליט יודיע היום לחיים כץ על העמדתו לדין, בכפוף לשימוע, באשמת ביצוע עבירות מס

עוד 43 עדכונים

ציר הזמן בפרשת הצוללות

בימים אלה, כשבנימין נתניהו נתפס משקר בפרשת מכירת מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות, מעניין להזכר בשקריו בפרשת הצוללות המתקדמות שגרמניה מכרה למצרים, והאישור שנתן למכירתן למצרים, תוך הסתרת העיסקה ממערכת הבטחון. לשם כך חשוב להזכיר את ציר הזמן שעליו התנהלה הפרשה.

מרס 2014

בוגי יעלון, אז שר הבטחון, מדווח בישיבת מטה כי ישראל הודיעה לגרמניה שהיא מתנגדת למכירת הצוללות המתקדמות למצרים.

בלשכתו של שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו:

"ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים".

בלשכת שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו: "ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים"

אוגוסט 2014

נתניהו משגר את עו"ד מולכו לגרמניה עם מסמך בחתימתו של נתניהו המאשר לגרמנים למכור את הצוללות המתקדמות למצרים.

נובמבר 2014

שלשה חודשים אחרי שנתניהו מאשר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, מתקיימת פגישה בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס.

בפגישה, נתניהו עצמו מבטא התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם. השגריר דאז, יעקב הדס, כותב כך:

"סוגית מכירת הצוללות למצרים עלתה בפגישה של ראש הממשלה נתניהו עם שר החוץ הגרמני שטיינמאייר. ראש הממשלה הביע התנגדות נחרצת למכירת הצוללות למצרים".

גורמי הביטחון הישראליים יוצאים מהפגישה בהבנה שעקב ההתנגדות הברורה של מערכת הביטחון וראש הממשלה בנושא זה, הגרמנים מכבדים התנגדות זו, ולא ימכרו את הצוללות מהדגם המתקדם למצרים.

מרס 2015

אלוף עמוס גלעד מפנה את תשומת לבו של יעלון למידע, לפיו גרמניה שידרגה את איכות הצוללות שתמכור למצרים, בניגוד להסכם עם ישראל מ–2011.

גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת.

גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת

מאי 2015

יעלון מבקש מהנשיא, ראובן ריבלין, העומד לנסוע לגרמניה לברר זאת עם הקנצלרית מרקל.

ריבלין שואל את מרקל, והיא בודקת ומשיבה לו כי ישראל הסכימה לשדרוג. ריבלין מטלפן לנתניהו לספר לו, ונענה בנזיפה, מדוע בכלל התעניין בנושא בברלין. ריבלין, שלא העלה בדעתו כי נתניהו מידר את שר הביטחון מהמידע על הסכמתו לשדרוג, משיב כי שמע על כך מיעלון.

אוגוסט 2015

שר הבטחון יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט מתנגדים להנחיית נתניהו לקנות עוד צוללות. המל"ל בראשות יוסי כהן בודק את הסוגיה ומצדד ביעלון ובאיזנקוט.

מאי 2016

שר הבטחון יעלון מפוטר/מתפטר

23 מארס 2019

נתניהו בראיון לקרן מרציאנו בחדשות 12 מודה כי אישר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים [ב-2014] בלי ליידע את ראשי מערכת הביטחון.

"זה סוד ממודר, שרק היועץ המשפטי לממשלה והצוות שלו יודעים, וגורמים כמו היועץ לביטחון לאומי יעקב עמידרור" […] שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות […] במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים […] מי שצריך לדעת יודע".

29 מארס 2019

איילה חסון מפרסמת את הכותרת הבאה: "מסמכים חושפים שמשרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות, וכי שורת מכתבים שנשלחו במקביל לקיום המגעים עם מצרים מעידה כי המטה המדיני-ביטחוני היה מעורה בהתקדמות העסקה – ואף עדכן בפרטים את כלל ראשי מערכת הביטחון".

1 לאפריל 2019

איילה חסון מחדדת: "בשום שלב לא טענתי שנתניהו לא מידר את שר הביטחון".

 

ארבע הערות בשולי הדברים

  1. נתניהו הסתיר משר הבטחון יעלון את הסכמתו מאוגוסט 2014 לשדרוג הצוללות המתקדמות למצרים כאשר יחסיהם היו עדיין תקינים.
  2.  גם אם הייתה הצדקה להסכמת נתניהו למכירת הצוללות המתקדמות, נשארת השאלה: מדוע הוא הסתיר מידע כה רגיש מיעלון, מאיזנקוט, ומבכירים אחרים המערכת הבטחון? ומדוע הוא הכחיש זאת במשך שנים, עד שהודה בכך בראיון עם קרן מרציאנו במארס 2019?
  3. בעת הפגישה בנובמבר 2014 בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס, הישראלים שהיו בפגישה לא ידעו על האישור שנתניהו נתן למכירת הצוללות למצרים, בעוד שלגרמנים היה כבר את המכתב של נתניהו המאשר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים. כלומר, שלושה חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו שביטא בפגישה "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים" שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים.
  4. איילה חסון מתגלית בפרשה זו במלוא קלונה. ששה ימים אחר הראיון של נתניהו (הנוראי מבחינתו) היא נקראת למזער נזקים. המסר השקרי שלה 'משרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות שלה'. לצורך זה אין לה כל בעיה להעלים אירועים קריטיים, לערבב אירועים ולוחות זמנים, לבלבל את הציבור.כך לדוגמה היא מדברת על מסמך מ-2012, שמתייחס למסירה מוקדמת יותר של צוללות מדגם ישן, ואינו מתייחס לנושא הפרשה הנוכחית, לצוללות המתקדמות, שעל מסירתן לא ידעה מערכת הביטחון דבר. ובעיקר היא אינה מציינת ואינה מתייחסת כלל לאישור של נתניהו למכירת צוללות כאלו למצרים מ-2014.חסון, בשני הפרסומים האלו, היא דוגמה מאלפת לאמירות שהן בגדר חצי אמת הגרועה משקר. היא דוגמה לתקשורת שאינה משקרת, אבל לא מדברת על מה שחשוב ולא מספרת לנו את מה שצריך לדעת. בהופעה שלה אפשר לזהות דברים שהיא לא מדווחת עליהם, ואחרים שהיא מדווחת עליהם בצורה מטעה.

    תקשורת בנוסח הזה מעוותת על ידי אינטרסים כוחניים של נתניהו. אי אפשר לסמוך על תקשורת כזו שתעשה את עבודתה נאמנה ותהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה.

3 חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו, שביטא "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים", שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים

אפילוג

זה לא נגמר בצוללות. ב-26 אוקטובר 2020 כותב עמוס גלעד: "פרשת ה-F-35 חמורה מפרשת הצוללות". האלוף במיל' עמוס גלעד תקף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" את מכירת מטוסי ה-F-35 לאיחוד האמירויות במסגרת הסכם השלום עם ישראל.

"זו פרשה חמורה מפרשת הצוללות, מכיוון שחיל האוויר חשוב יותר מכל חיל אחר", אמר גלעד. "כולם אמרו שסיפור המטוס הוא חלק מהעסקה: האמריקנים, האמירויות, ניו-יורק טיימס. ורק נתניהו מכחיש, אבל אני כמובן לא מאמין לו", הוסיף.

תודה לחופרים בפרשה כבר שנים: סיגלית קסלר, התנועה לאיכות השלטון, אשר בן דויד, אסתי סגל, אור-לי ברלב ואחרים.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 919 מילים

הלמידה מרחוק גורמת למשפחות רבות לשקול מעבר לחינוך ביתי, ובקהילות החינוך הביתי מדווחים על הצטרפות משפחות רבות ● אך נתונים רשמיים מצביעים דווקא על ירידה של 25% במספר הילדים שמחונכים על ידי ההורים ● פעילי החינוך הביתי מעריכים: "הסיבה בירוקרטית. בגלל הקורונה, משרד החינוך לא שולח מפקחים כדי להסדיר רישום של תלמידים ותיקים וחדשים. בפועל, יש נהירה לחינוך הביתי"

עוד 1,270 מילים

פרסום ראשון תנועת גמלאים חדשה בראשות דני יתום מתכננת לרוץ לכנסת

ראש המוסד לשעבר חבר אל ד"ר אבי ביצור, שהיה המנכ"ל הראשון של המשרד לענייני גימלאים, העיתונאית פאר-לי שחר ושמות ידועים נוספים למען הקמת תנועת גמלאים חדשה שמטרתה לרוץ בבחירות לכנסת הבאה כדי לדאוג לזכויותיהם של 1.4 מיליון אזרחי הגיל השלישי ● "במוקד העניין יעמדו זכויות המבוגרים במדינה בעקבות כל מה שהיה בקורונה", הם אומרים לזמן ישראל

עוד 709 מילים ו-1 תגובות

למקרה שפיספסת

האיש הירוק לשבור את הגלים

חופים הם לפעמים געגועים ליאכטה, מסתבר ● או למגרש חנייה, או לשורת בתי עסקים שמושכים תיירים (אולי), ומעשירים את קופות העיריות (הלוואי) ● תכנית מרינות שאפתנית שמקודמת מנהריה ועד בת ים, צפויה לגזול מהמתרחצים כמה מהחופים היפים בארץ ולהאיץ את התפוררות המצוקים ● אביב לביא יצא למסע פרידה מצולם מהחופים הללו, בתקווה שמישהו בממשלה ישנה את דעתו

עוד 968 מילים

לזכרו של מירון בנבנשתי, צבר לבן ילידי ומפוכח

בשבוע שעבר מלאו 30 למותו של מירון בנבנשתי, הפובליציסט, האינטלקטואל וחוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה גם איש ציבור (סגן ראש עיריית ירושלים), ונודע בעיקר בזכות תיזת ה"אי-הפיכות" ביחס לשליטת ישראל בשטחים.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית – הן, בתחילה, כבן האליטה הציונית והגשמת חלומה ל"עברי חדש", והן בהמשך, כאחד ממבקריה החריפים של המדיניות הישראלית – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית  – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית

על אף זאת, המאמרים המעטים שכן התפרסמו – ב"הארץ" ובאתרים כגון "שיחה מקומית" – כמו גם אלה שפורסמו בעולם, כיסו, כמצופה מכתבות "אחרי מות", את פרטי הביוגרפיה של בנבנשתי, והתמקדו בדעותיו הפוליטיות, בתיזת ה"אי-הפיכות", במהפך שעבר עליו ממקומו במרכז הממסד הציוני לנביא מוכיח המצוי בשוליו, וכן בקשר המיוחד שלו לעיר ירושלים.

בשורות הבאות לא אחזור אפוא על הדברים הידועים, ותחת זאת אתמקד בלהאיר שני היבטים שלא זכו לתשומת לב מספיקה, לדעתי, במה שפורסם, והם בעיניי נקודות מפתח להבנת הבסיס שממנו התפתחו הגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך. שני העניינים הם תכונות אופי, אך הן חורגות מהמימד הפסיכולוגי בלבד, שכן הן קשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: אלו הן תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי.

הילידות

"בכל עיסוקי, רגשותי ונפתולי חשיבתי נשארתי נאמן לתחושת היליד שנטעו בי הורי. תמיד היתה נקודת המוצא שלי ילידית וכל התייחסותי מתחילה ומסתיימת כאן, בפיסת האדמה שבה נולדתי ובה אקבר" (מירון בנבנישתי ב"חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות", הוצאת כתר 2012)

הילידות – הן כתכונה עובדתית-תיאורית, אך בעיקר כמסגרת התייחסות נפשית-תודעתית, רגשית ואינטלקטואלית גם יחד – היא חוט השני המחבר בין פרקי חייו השונים של בנבנשתי. החל מטיוליו בילדותו ברחבי הארץ עם אביו (המחנך והגיאוגרף דוד בנבנשתי, שהוא אחד האחראים המרכזיים לעיצובה של מפת הארץ המוכרת לכל תלמיד בית-ספר), עבור בימיו כסטודנט תחת ההיסטוריון יהושע פראוור, כאשר תיעד ורשם על מפת הארץ את יישובי הצלבנים, ממש כשם שבהמשך ימיו תיעד בדקדקנות את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה בשטחים, הן בקרב האוכלוסיה הפלסטינית והן בהתנחלויות, במסגרת "פרוייקט הגדה והרצועה", וכשם שמאוחר יותר תיעד ו"חשף" את ההיסטוריה הפלסטינית הטמונה והקבורה תחת המפה הפיזית והקוגניטיבית הישראלית, בספרו (Sacred Landscape).

שתי נקודות מפתח להבנת הבסיס להגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך, הן תכונות אופי, החורגות מהמימד הפסיכולוגי וקשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי

אכן, נדמה שאפשר לתאר את המיזמים השונים של מירון כתיקון, אך בה בעת כהמשך ותוספת לפרוייקט חייו של אביו, שהנחיל לבנו, כמו גם לכל אותו הדור ולדורות הבאים, את "מפת ארץ-ישראל". אליה הוסיף מירון עוד ועוד שכבות ארכיאולוגיות, נוכחיות אך גם היסטוריות שהוא חשף ושיחזר. ללא ספק תחושת ילידות זו והחיבור לנוף הארץ נובעים מהביוגרפיה האישית והמשפחה אליה נולד, אך דומה שהיא גם מאפיינת דור מסוים (אפשר לחשוב על ס. יזהר, המבוגר מבנבנשתי, ועל בן-דורו עמוס קינן, כשתי דמויות מדור זה), שבנבנשתי באוטוביוגרפיה שלו מכנה "בני הדור הראשון לגאולה".

עם זאת, בניגוד ל"ילידים" רבים אחרים בני הדור, הילידות השורשית והיחס הרגשי, המטאפיזי כמעט, לארץ ולנופיה, הקנו לבנבנישתי, מחד, את היכולת להזדהות אמפטית עם הפלסטינים, שביכו את חורבן הארץ שהכירו ב-1948, ומאידך גיסא, להבין גם לנפשם של המתנחלים אנשי "גוש אמונים". אלה עמדו נגדו מצידה השני של המפה הפוליטית, אך רגליהם כרגליו היו נטועות בקרקע, רגל אחת בתוככי הקו הירוק ורגל שניה מעברו, בניגוד גמור לחבריו של בנבנשתי בשמאל הציוני, ולעתים קרובות הלא-ציוני גם כן.

מן הסתם, תפיסה זו של ארץ-ישראל/פלסטין כיחידה גיאוגרפית אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, היא גם העומדת בבסיס תיזת ה"אי-הפיכות" שבה נתפרסם בנבנשתי. עם זאת, אין מדובר בהשלכה אידיאולוגית של יחסו הנפשי אל הארץ על תפיסתו הפוליטית (או לכל הפחות לא רק בכך) – אלא, מבחינתו לפחות, בראיה נכוחה של המציאות, המאפיינת את יחסו להיסטוריה.

התפיסה ההיסטורית

בנוגע לשורשיות הילידית, דומה שבנבנשתי נתן ביטוי מזוקק כאמור לתחושה רווחת בקרב בני דורו – הצברים הראשונים – וכן אלה שבאו לאחריו. זה היה ביטוי מוקצן, אולי, והוא הוביל את בנבנשתי למסקנות בלתי-שגרתיות, אך הבסיס להן, תחושת הילידות עצמה, היא דבר שבו הוא ייצג תופעה רחבה הרבה יותר. לעומת זאת, בחוש ההבנה הפוליטי-היסטורי שלו, בנבנשתי התייחד בתפיסה יוצאת-דופן בציבוריות הישראלית.

זו ראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו. לא בכדי המלים כותרת המשנה של ספרו האוטוביוגרפי היא "אוטוביוגרפיה של התפכחות". זו תפיסה צופה פני-עתיד מתוך ראיה נכוחה של ההווה, לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו, שהיא רק צורה אחרת של היתקעות בזמן.

בנבנישתי התייחד בראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו

אני מכנה תפיסה זו ייחודית ויוצאת-דופן, מכיוון שמרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון כזה או אחר של "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה.

כך השמאל המתייחס לתאונה ההיסטורית של 1967 ול"כיבוש" כאל מצב זמני, גם בחלוף 50 שנה, שלכאורה ניתן להשיב לאחור ולתקן. וכך גם הימין המתנחלי שעבורו חלוקת הארץ וההסכמה לה מצד היישוב היהודי הן התאונה, שניתן וצריך לתקנה בהתיישבות בשטח והשתלטות על קרקעות, אם בחסות ממשלתית ואם בחתירה כנגד החוק.

למעשה, זוהי תפיסה המאפיינת גם את התנועה הציונית בכללותה, שהרי עבורה התאונה ההיסטורית היא הגלות מן הארץ, ומשום כך האידיאולוגיה הציונית מצווה את "שלילתה" ורואה את הקמת המדינה כהמשכה הישיר, תוך דילוג היסטורי קליל, "בן אלפיים", אל ההתיישבות היהודית של תקופות המקרא והמשנה.

ומנגד, בקרב התומכים באידיאולוגיה הפוסט-ציונית נראית דווקא השאיפה הלאומית היהודית כאותה תאונה היסטורית מצערת, ובשנים האחרונות יש ביניהם רבים השבים לאיזו אידיאל, ולעתים מעשה, של "קיום יהודי דיאספורי".

אפשר להמשיך כך עוד ועוד עם אידיאולוגיות וקבוצות פוליטיות התקועות בעבר (האורתודוקסיה החרדית, למשל, שעצרה את השעון אי-שם בסוף המאה ה-18 באירופה, ואחר-כך הכניסה אל שערי האי הקפוא בזמן גם את היהדות הספרדית), או המנסות להחזיר לאחור את המחוגים (אליטת תנועת העבודה, שלמרות כוחה הפוליטי ההולך ומדלדל ממשיכה לחפש את הנוסחה שתבטל במחי קסם את תוצאות מהפך 77') – אך הנקודה ברורה.

לעומת כל אלה, התפיסה שקידם בנבנשתי מתעקשת להסתכל למציאות בפנים, גם אם זו הסתכלות כואבת שמסקנותיה מבעיתות. תפיסתו של בנבנשתי ביחס לדו-לאומיות אינה של חזון אידילי, אם כן, כי אם ההיפך: זהו תיאור של מצב קיים, ומבחינתו של בנבנשתי אף מצב טראגי – אבל מצב שמחייב התמודדות והסכנה (מלשון להסכין), ולא הדחקה היסטורית.

הסכנה זו עם אי-הפיכותה של ההיסטוריה ועם השלכותיה גררה, עבור בנבנשתי, גם תפיסת אחריות היסטורית שנדיר למצוא כמוה בציבור הישראלי, שרק הלך והקצין את חוסר נכונותו להתמודד עם ההיסטוריה שלו ועם המציאות הנובעת ממנה, למשל בעיגון בחוק את האיסור לאזכר את הנכבה.

מרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה

אפשר, כמובן, להתווכח באיזו מידה משפיעה ה"אי-הפיכות" של העבר על מצב העניינים הנוכחי, ועד כמה יש בכוחם של סובייקטים היסטוריים ושל מגמות פוליטיות מקומיות וגלובליות לעצב את ההווה באופן שהופך גם את העבר הבלתי-הפיך. דומה, עם זאת, שארבעים השנים שעברו מאז הגה בנבנשתי את התזה שלו מראים עד כמה היה הצדק עימו.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,129 מילים
עודכן לפני שעתיים

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

מנדלבליט ניסה לעשות בבג"ץ תרגיל מספר תרגילי המסמוס ליועצים פאסיביים

אחרי שדחה עוד ועוד את מתן התשובה של המדינה לבג"ץ בעתירה של התנועה לאיכות השלטון בפרשת המניות של נתניהו, פרסם מנדלבליט לפני שבועיים את החלטתו שלא לפתוח בחקירה בפרשה - ואז נתלה בפרסום ההחלטה כעילה לבקש מבג"ץ לדחות את העתירה שכן התשתית העובדתית השתנתה ● וכל זה כששעון ההתיישנות מתקתק ● למרבה המזל, השופט סולברג החליט לטובת העותרת ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
היועץ היה מזכיר הממשלה בין השנים 2013-2016 בתקופה בה ניתן האישור לגרמניה לספק צוללות מתקדמות למצרים ובתקופה בה בוטל המכרז הבינלאומי לרכישת ספינות והועדפה תיסנקרופ. הוא נחוץ כעד בחקירות.... המשך קריאה

היועץ היה מזכיר הממשלה בין השנים 2013-2016 בתקופה בה ניתן האישור לגרמניה לספק צוללות מתקדמות למצרים ובתקופה בה בוטל המכרז הבינלאומי לרכישת ספינות והועדפה תיסנקרופ. הוא נחוץ כעד בחקירות. הוא חייב היה לפסול עצמו מזמן או למצער להורות על חקירה ולהדיר עצמו מניהולה. ואשר למניות, ישנו כאן חשד מובהק לעבירת מס חמורה. הרי גם לפח היועץ עצמו ניתנה טובת הנאה, המדובר בהנחה ענקית על מחיר המניות, ומכיון שלא נטען לא ע״י נתניהו ולא ע״י מיליקובסקי שמדובר במתנה, מדובר בהכנסה שהיתה חייבת במס שולי של קקוב ל-50%. נתניהו לכאורה ״כיבס״ מס רגיל של 50% במס מופחת של 20% בדיווחו הכוזב על רווח הון לגבי שנת 2010 תוך הסתמכות על מחיר הרכישה הלא ריאלי שלו שהסווה את טובת ההנאה. בכך גם קיזז בפועל שלא כחוק את ירידת הערך שהיתה במניות בתקופת בהחזקתו.
אין כאן התישנות, כי הדיווח הכוזב נעשה לגבי שנת המס 2010, ומדובר לכאורה בהעלמת מס של כשני מיליון דולר! היועץ בכלל לא להתייחס לצורך לחקור את עבירת המס!

עוד 846 מילים ו-2 תגובות

כאשר מעיינים בהחלטת בג"ץ, לא מוצאים כל התייחסות לאיסור על השמעת מוזיקה עד השעה 23:00 בהפגנות, ובטח שלא להחרמת ציוד מהמפגינים ● אך משטרת ירושלים החליטה כנראה להמציא חוקים משלה, וזה עוד החוק הפחות חמור שהיא אימצה בהפגנה בבלפור ● "הם החליטו לאסור השמעת שירים ללא סיבה, כמו בארגנטינה בימיה האפלים", הסביר לי אחד מהמפגינים ● ערן הילדסהיים מדווח מהשטח

עוד 779 מילים ו-2 תגובות

בניגוד לטראמפ, ששולף מהמותן והיה נעדר רקורד פוליטי או מדיני כלשהו בטרם נבחר למשרה החשובה בעולם, לג'ו ביידן יש מצע מסודר הנוגע לישראל ולמזרח התיכון - וגם היסטוריה שעשויה להעיד על כוונותיו ● ביידן נוהג להדגיש את מחויבותו לישראל, אך צפוי לעסוק הרבה פחות במזרח התיכון, ולהתנגד להמשך הכיבוש ולהרחבת ההתנחלויות ● אנשיו אומרים לזמן ישראל: "זה לא שממשל ביידן לא יתמקד בישראל, הוא פשוט לא יעניק לה את מרכז הבמה"

עוד 1,458 מילים

ההכרזה על הסכם הנורמליזציה עם סודאן, צפויה להשפיע ישירות על גורלם של כ-6,200 מבקשי מקלט סודאניים שחיים בארץ ● אלפים מהם זוהו על ידי ישראל כמי שמוצאם בחבלי ארץ שבוצעו בהם מעשי רצח עם וטיהור אתני, אך במשך שנים היא מתעלמת מבקשות המקלט שהגישו ● "הצבא והמיליציות עדיין שולטים במדינה ועדיין רוצחים", אומר אחמד אדם, שברח לפני 17 שנה מדארפור, "לאן אני אחזור?"

עוד 693 מילים

ראיון "נתניהו נראה כועס וכבוי"

חוקרת הרטוריקה, ד"ר מישל שטיין טיר, עוקבת אחר הופעותיו של נתניהו, ומנתחת לפיהן את אישיותו והלך רוחו ● לדבריה, קריאותיו לאחדות הן רק משחק מול מצלמה, שנועד לעורר סימפטיה ולהנמיך התנגדות ● "אני נדהמת מהיכולת שלו להחזיק עד עכשיו, אבל זה נותן אותות בגוף. הוא ירד במשקל, וממש אפשר לראות את העצב בעיניים. בכל פעם הוא נופל וקם, אך יש תחושה שנתניהו עומד לפני סוף דרכו"

עוד 3,001 מילים ו-4 תגובות

הקבינט הכריע: הצהרונים, המספרות ומכוני הקוסמטיקה ייפתחו ביום ראשון הקרוב

תלמידי כיתות א'-ד' ישובו ללמוד בתחילת השבוע הבא תוך חלוקה לקפסולות ● מבקר המדינה פרסם דוח ביקורתי על ההתמודדות עם משבר הקורונה: נמצא שמאות אלפים הוכנסו לבידוד לשווא; אנגלמן נמנע מלעסוק באופן ניהול המשבר ● דיווח: מסתמן שיוגש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד חיים כץ באשמת עבירות מס ● מנדלבליט נגד אמסלם: השר מפיץ נגדי בכנסת שקרים ודברי בלע

עוד 64 עדכונים

ישראל כ"ץ לא עומד בלחץ

ההתפרצות החריפה של ישראל כ"ץ אתמול בקבינט הקורונה העידה על הלחץ הרב ששרוי בו שר האוצר ● מי שהצליח להעביר את מרבית הקריירה שלו ללא מאבקים סוערים במיוחד, מוצא את עצמו בהתנגשות חזיתית עם כל הסובבים אותו - מול הפקידים, מול התקשורת ולאחרונה גם מול השרים וראש הממשלה ● כעת הוא מחכה להגעתה של מיכל עבאדי- בויאנג'ו בתקווה שלפחות בתוך האוצר יהיו נאמנים לו ● פרשנות

עוד 680 מילים ו-2 תגובות

המשנה ליועמ"ש סייר אמש עם המשטרה בהפגנת בלפור

פרסום ראשון רז נזרי, המשנה הבכיר ביותר ליועץ המשפטי לממשלה, הגיע אמש להפגנה בבלפור עם מפקד מחוז ירושלים והיועמ"ש של המשטרה ● לדבריו, ביקר במקום כעבודת הכנה לקראת העתירות שהוגשו לבג"ץ בעניין פעולות האכיפה של משטרת ישראל ● נזרי לזמן ישראל: "תמיד כדאי לראות את הדברים בעיניים"

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי הגיע אמש (מוצ"ש) להפגנה בבלפור, על מנת לבחון לדבריו את עבודת המשטרה והתנהלות המפגינים בשטח – כהכנה למענה לעתירות שהוגשו לבג"ץ בעניין פעולות האכיפה של המשטרה בהפגנות בעת האחרונה.

בפני בג"ץ תלויה ועומדת, בין השאר, לפחות עתירה אחת הנוגעת להפגנות המתקיימות באזור בלפור ועניינה הגבלות שמטילה המשטרה על עוצמת הרעש המותרת למפגינים בשעות הערב והלילה.

נזרי נצפה במתחם ההפגנה ליד כיכר פריז בסמוך לשעה 23:00 אמש, ובמענה לשאלת זמן ישראל על מעשיו שם, השיב: "נפגשתי עם מפקד המחוז [ניצב דורון ידיד]. יש הרבה עתירות בהקשר של ההפגנות בבלפור.

"יש עתירות לגבי הזמבורות, רעשים. לכן באתי עם היועץ המשפטי של המשטרה ונפגשנו עם מפקד המחוז וראינו את הדברים בעיניים. תמיד כדאי לראות את הדברים בעיניים. אנחנו בשיח גם עם הלשכה המשפטית של המשטרה וגם עם מפקד המחוז".

המשנה ליועמ"ש רז ניזרי אמש בבלפור (צילום: שלום ירושלמי)

נזרי, בן 48, הוא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני ניהול ותפקידים מיוחדים וציבורי-חוקתי – תפקיד הנחשב לבכיר ביותר מבין המשנים ליועץ המשפטי לממשלה. נוכחותו אמש בבלפור מלמדת כי עמדת המדינה בנוגע לעתירות ההפגנות נקבעת בדרגים הגבוהים ביותר במשרד.

בעבר הועלה שמו של נזרי כמועמד של שר המשפטים דאז אמיר אוחנה לתפקיד פרקליט המדינה, אחרי פרישתו של שי ניצן, אולם נזרי דחה את הצעת אוחנה. כמו כן הועלה שמו כמועמד אפשרי של יו"ר הכנסת יריב לוין, לתפקיד היועץ המשפטי של הכנסת. בשני התפקידים – פרקליט המדינה ויועמ"ש הכנסת – עדיין מאויישים על ידי ממלאי מקום.

עוד 229 מילים

פרשנות חשיפת המנהרה בעזה הייתה ניסוי של שני הצדדים, חמאס וישראל

לכאורה, חפירת מנהרת הטרור שהתגלתה בשבוע שעבר ברצועת עזה הייתה צעד לא הגיוני מבחינת חמאס, לנוכח המכשול האימתני שהציבה ישראל עשרות מטרים מעל ובעיקר מתחת לאדמה ● אבל ייתכן כי הארגון ביקש לבדוק את יעילות המכשול, גם במחיר של גילוי המנהרה האחרונה על ידי כוחות הביטחון

עוד 578 מילים

ראיון "למה מי אתה, האשכנזי או האליטה?"

אחרי שבנו שאול התפטר בסערה ממשרד האוצר, השר לשעבר דן מרידור תוקף בחריפות את נתניהו ואת ממשלתו ● לדבריו, רה"מ משקר לציבור ללא הרף, מנהל את המשבר הכלכלי והבריאותי באופן כושל, ומעכב את אישור התקציב בניסיון להיטיב את מצבו המשפטי והפוליטי ● מרידור מקווה כי כמה מחברי הליכוד יראו לנתניהו את הדרך החוצה, ועל הדרך משגר חיצים מושחזים גם לעבר הנגיד אמיר ירון, המפלגות החרדיות ונפתלי בנט ● בהפגנות בבלפור, אגב, הוא לא משתתף

עוד 2,862 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה