רג'ינה קינג (צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
Jordan Strauss/Invision/AP

ראיון רג'ינה קינג עושה היסטוריה בהוליווד

בזמן שאמריקה בוערת על רקע גזעני, הבמאית והשחקנית זוכת האוסקר רג'ינה קינג עושה היסטוריה שחורה ● הסרט "לילה אחד במיאמי" מפגיש ארבעה גברים שחורים מפורסמים ב-1964, בהם קסיוס קליי ומלקולם X ● הגיבורים אמיתיים, העלילה דמיונית, אבל המסרים רלוונטיים מתמיד ● בהתחלה קינג התלבטה האם להפיץ את הסרט בגלל הקורונה, אבל אז התקבלה לפסטיבל ונציה - כבמאית השחורה הראשונה שעשתה זאת

ב-2019 בחר מגזין טיים ברג'ינה קינג כאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם, בעיקר על סמך הישגיה כזוכת אוסקר (היא גילמה את האמא ב"סיפורו של רחוב ביל") וכשחקנית טלוויזיה, שמופיעה כרגע באחת הסדרות הלוהטות על המסך הקטן, "השומרים". השנה אולי תופיע שוב ברשימה הרווחית, אבל בזכות הישג אחר: סרט הביכורים בבימויה, "לילה אחד במיאמי", שזוכה לשבחים רבים.

הקרנות הבכורה של הסרט בפסטיבל ונציה ובפסטיבל טורונטו זכו לשבחים רבים, והוא נבחר לסרט המרכזי של פסטיבל הסרטים בניו יורק. אמזון רכשה את הזכויות לסרט ותקרין אותו לקראת עונת הפרסים הבאה.

קינג היא לא סיפור של הצלחה בין לילה, והיא שילמה את חובותיה כשחקנית. היא משכה תשומת לב לראשונה בסדרה "227", ששודרה בין 1985 ל-1990. היא התחילה לקבל תפקידים בולטים יותר בסרטים עם תמות שחורות, כמו "החבר'ה מהשכונה" (1991), "צדק פואטי" (1993), "שישי" (1995), והרחיבה את היכולות שלה בתפקידי משנה בלהיטים כמו "ריי" (2004) ו"איזה מין שוטרת" (2005).

הרזומה הטלוויזיוני שלה מרשים עוד יותר, אחרי שהופיעה בסדרת הפשע "סאות'לנד" (2009-2013) ובסיטקום "המפץ הגדול" (2013-2019). קינג כיכבה בסדרת האנתולוגיה של ABC, "פשע אמריקאי" (2015-2017), תפקיד שעליו זכתה בשני פרסי אמי, וב-2018 היא כיכבה במיני-סדרה של נטפליקס, "שבע שניות", תפקיד שהקנה לה את פרס האמי השלישי שלה.

זו לא הפעם הראשונה שלה מאחורי המצלמה, אחרי שביימה פרקים בסדרות כמו "סקנדל" ו"החיים עצמם". אבל ל"לילה אחד במיאמי" יש מקום מיוחד בקריירה המתפתחת שלה, כמו גם בהוליווד בעידן הפוסט "מי טו" ו"בלאק לייבס מאטר", שמעיד על שינוי חיובי, גם אם אטי, בסוגיות של ייצוג, גיוון והכלה.

עם הקרנתו של "לילה אחד במיאמי" בפסטיבל ונציה, קינג הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שהשתתפה בתחרות המרכזית של פסטיבל הקולנוע הוותיק בעולם, שחוגג את שנתו ה-77.

התסריט, שכתב קמפ פאוורס, מבוסס על מחזה פרי עטו באותו השם. הרהור מדיטטיבי – סוג של "מה אם" – על דמויות גדולות מהחיים. הסרט מביא סיפור בדיוני על מפגש בין קסיוס קליי, מלקולם X, ג'ים בראון וסם קוק במלון במיאמי.

הסרט מתרחש בלילה אחד ב-25 בפברואר 1964, שבו קסיוס קליי (מוחמד עלי), אז בן 22, זכה באליפות העולם למשקל כבד אחרי שהביס את סוני ליסטון במיאמי ביץ'. כדי לחגוג את ניצחונו, הוא שם פעמיו לסוויטה הקטנה, העלובה למדי, שבו מתארח ידידו מלקולם X ב"בית המפטון", מוטל שמשכן סלבריטאים שחורים.

שם מצטרפים אל השניים שחקן הפוטבול האגדי ג'ים בראון ואגדת הסול סם קוק. למרות שהעלילה בדיונית ומומצאת, הארבה באמת היו חברים, והמפגש הזה באמת התרחש, למרות שלא הרבה ידוע עליו.

למה הפרויקט הזה?

כשקינג דנה במניעים שלה ליצירת הסרט, היא אומרת: "הדברים שנידונים בסרט רלוונטיים היום בדיוק כפי שהיו לפני חצי מאה. וזה גורם מרכזי מבחינתי ליצירתו.

"לא יכולתי אפילו להאמין שזה מחזה, בגלל שזה לא הרגיש כמו מחזה כשקראתי את זה. אבל חשוב מכך, מעולם לא ראיתי שיחות כאלה על המסך האמריקאי, קטן או גדול. הרגשתי שבאמצעות הקולות של הגברים האגדיים האלה, זכיתי להאזין לשיחות של גברים שחורים שמדברים על חוויותיהם האישיות כגברים שחורים".

כמו תמיד, יש פה גם את העניין הפרקטי: "בדיוק חתמתי עם סוכן ספרותי חדש. דיברנו על דברים שמעניין אותי ליצור כבמאית, לעשות את הצעד הזה לעולם הקולנוע. במשך זמן רב רציתי לביים סיפור אהבה עם רקע היסטורי משמעותי.

"ואז הסוכן שלי הביא לי את 'לילה אחד במיאמי'. כאילו, ביקשתי משהו והוא פשוט הגיע אלי, הרבה יותר גדול מכפי שיכולתי לדמיין. חבשתי את כובע הפרזנטציות שלי, כי הייתי חייבת לקבל את התפקיד הזה, ונפגשתי עם המפיקים. ולמזלי הטוב, קמפ ושאר הצוות רצו שאצטרף אליהם.

"מעולם לא ראיתי שיחות כאלה על המסך האמריקאי, קטן או גדול. הרגשתי שבאמצעות הקולות של הגברים האגדיים האלה, זכיתי להאזין לשיחות של גברים שחורים שמדברים על חוויותיהם האישיות כגברים שחורים"

"לא ידענו מה יהיו הפרוטוקולים ליצירת הסרט. דיברנו על דחיית מועד הפרסום, איזה סוג של פרימיירה תהיה לנו בגלל הקורונה. אבל הרגשתי שדחוף לעשות את הסרט הזה עכשיו, וכך היה. למרבה המזל הייתי מסוגל להיכנס לעריכה בזמן שחיכינו לראות לאן נושבות הרוחות בעולם. ואז קרה הסיפור היהודי. ואז ריאהנה. ואז השוד. ואז, נריץ קדימה, בריאנה טיילור וג'ורג' פלויד (אפרו-אמריקאים שנורו השנה למוות בידי שוטרים, מקרים שהבעירו את ארה"ב).

"אנשים התפוצצו ברחובות. אנחנו נמצאים עכשיו ברגע המדהים הזה, והמפיקים ואני היינו כזה, 'אנחנו חייבים למצוא דרך להוציא את הסרט הזה עכשיו!'".

קטע מהסרט "לילה אחד במיאמי" (צילום: יח"צ באמצעות imdb)
קטע מהסרט "לילה אחד במיאמי" (צילום: יח"צ באמצעות imdb)

קינג מדגישה שהסרט הוא לא אסופה של ארבעה "גברים גדולים", וגם לא עלילה חינוכית על אידאולוגיה פוליטית. "הכוונה שלי הייתה להראות איך הגברים האלה, שמרגישים משוחררים בזכות אלכוהול וחברה נעימה, חושפים את עצמם כאנשים פרטיים, לאו דווקא כסלבריטאים חשובים, ומראים מה הם חושבים, איך הם מרגישים, איך הם מעבירים את הזמן שלהם".

כשהיא נשאלת אם היה דיאלוג אחד, רגע אחד בסרט שחשוב במיוחד היום, היא ממהרת לענות: "כן. אנשים שחורים נרצחים ברחובות מדי יום. זו עובדה. ועובדה שזה קרה לפני פחות משבוע. זה קרה בזמן שצילמנו את הסרט, בזמן שערכנו אותו, וגם ברגע הזה עכשיו, כשאנחנו מציגים אותו. זה באמת שובר את הלב".

"אנשים שחורים נרצחים ברחובות מדי יום. זו עובדה. ועובדה שזה קרה לפני פחות משבוע. זה קרה בזמן שצילמנו את הסרט, בזמן שערכנו אותו, וגם ברגע הזה עכשיו, כשאנחנו מציגים אותו. זה באמת שובר את הלב"

"היו לי שיחות עם כל אחד מהם, והיו לנו שיחות עמוקות על הסט ביחד, בזמן שניסינו להבין מי נגד מי. הדבר שהכי חשוב לי זה שהפרספקטיבה של הסיפור תתאים לשלי. בגלל הדרך היחידה לעשות את הסרט הזה בהיקפי הזמן והתקציב שהוגדרו לי. כולנו הגענו להסכמה בנוגע לסיפור המסוים שאנו רוצים לספר, והחשיבות של לשפוך את הלב שלך, את המחשבות, את הנפש, לאנשים האלה.

"זאת אחריות אדירה, בגלל שכולם יודעים איך הסלבריטאים האלה נראו. ויש עוד ביצועים של אנשים אמיתיים שנעשו לפנינו (היא מתייחסת לדנזל וושינגטון שמגלם את מלקולם X בסרטו של ספייק לי מ-1992). אבל ברוב הפעמים הקהל לא יודע איך האדם באמת הרגיש אז, על מה הוא דיבר עם החברים שלו, איך הוא העביר את שעות הפנאי שלו, איך הוא שתה עם חברים.

"כולם חושבים שהם יודעים את כל מה שיש לדעת על ארבעת הענקים האלה, אז המשימה שלי הייתה יכולה להיות מאתגרת מאוד. היה יכול להיות קשה מאוד להיכנס לתחום הזה, וכולם הבינו את המשימות שלהם. השחקנים ידעו שאני לא מצפה מהם לחיקויים, שהם צריכים לגלם אנשים איקוניים ממקום אישי ופרטי יותר, שאף אחד לא ראה קודם".

"דיברנו על דחיית מועד הפרסום, איזה סוג של פרימיירה תהיה לנו בגלל הקורונה. ואז בריאנה טיילור וג'ורג' פלויד, אנשים התפוצצו ברחובות. הבנו שאנחנו נמצאים ברגע מדהים, ושאנחנו חייבים למצוא דרך להוציא את הסרט עכשיו"

בפגישה האדירה הזאת, שמכניסה ארבע אגדות לחדר אחד, הזיקוקים האידאולוגיים המילוליים נשלחים לחלל האוויר יחד עם רגעים אישיים, ואף טריביאליים, יותר, כמו הרגע שבו הרביעייה מתבדחת על חיבתה לגלידה וניל.

קינג פתחה את סצנות האקשן שמתרחשות מחוץ לחדר המוטל, כמו הקרב נגד ליפטון ומספר מפגשים שמציגים את הדמויות לבדן, מתמודדות עם הגזענות של שנת 1964. כך למשל הפגישה של בראון עם דרומי לבן, ידידותי למראה (בגילומו של בו ברידג'ס), שמסתיימת בתווים צורמים. או הביטו בחרדה של מלקולם בביתו בשיקגו עם בטי שבאז (ג'ואקינה קלוקנגו) והמתחים בנישואיהם.

הארבעה נרגעים בחדר המוטל, זורקים התחכמויות ורעיונות אחד לשני, מקניטים זה את זה. השחקנים – אלי גורי (קסיוס קליי), קינגסלי בן-אדיר (מלקולם X), אלדיס הודג' (ג'ים בראון) ולסלי אודום ג'וניור (סם קוק) חופרים את דרכם לתוך הנפש של האגדות האלו, להתנהלות שלהן, הניגודים, הפגיעות.

גורי מביא איתו את המוזיקליות בקולו של קליי, והודג' מעניק לבראון עוצמה עייפה. לסלי אודום ג'וניור, מ"המילטון", הופך את קוק לחלקלק על פני השטח, אבל סוער מתחת. קינג: "הגברים שקועים בגורל שלהם, אבל הם גם כל כך מצחיקים, אנושיים ונוגעים ללב".

מלקולם X, כפי שצולם ב-1963 (צילום: AP)
מלקולם X, כפי שצולם ב-1963 (צילום: AP)

התמה שעוברת בחוט השדרה של הסרט, אבל זוכה לשם רק בסופו, היא "כוח שחור". ב-1964 הביטוי הזה רק מתפתח, הוא מתחיל לחלחל לתודעה הקולקטיבית ולשיח הכללי. קינג מבחינה: "'הסרט מתרחש כשכוח שחור הוא רק רעיון, רק התחלה שמגיחה מהאופן שבו ארבעת הגברים האלו הפכו לכוכבים שיכולים להשפיע. הם איתגרו את הסטטוס קוו, וקיוו לשנות אותו בצורה קיצונית. המהפכה הייתה באוויר, אך רק למלקולם X היה את האומץ לתת לה שם".

היא מרחיבה: "הם היו מאוחדים בחלום שלהם לגבי העתיד, והאהבה שלהם אחד לשני ברורה וגלויה, אבל הם מייצגים גם כמה ניגודים. קליי עומד להכריז על התאסלמותו, על כך שהוא מצטרף לאומת האסלאם, מהלך שלא יחבב אותו במיוחד על העיתונות הלבנה שממילא מפקפקת בסגנון האגרסיבי שלו. הוא אומר שהוא קיבל את ההשראה שלו מהמתאגרף המקצועי ג'ורג' המהמם" (פורמן).

אך מלקולם עומד להיפרד מהאומה עצמה. שומר הראשון שלו, כרים, עומד מחוץ לדלת כמו סוהר. ההתפכחות של מלקולם מאומת האסלאם נובעת מהגילוי לפיו אלייז'ה מוחמד, מנהיג התנועה, הוא נוכל. מלקולם נאמן לעצמו בבחירתו לעזוב את התנועה, אבל הוא יודע שיהיו להחלטתו השלכות.

"ארבעת הגיבורים היו מאוחדים בחלום שלהם לגבי העתיד, והאהבה שלהם אחד לשני ברורה וגלויה, אבל הם מייצגים גם כמה ניגודים. קליי עומד להכריז על התאסלמותו, מהלך שלא יחבב אותו במיוחד על העיתונות הלבנה"

כצפוי, קינגסלי בן-אדיר מחדיר במלקולם X זעם אינטלקטואלי, אבל יש גם ראיות לחמלה אנושית ולנחישות פוריטנית. בגיל 39, הוא מבוגר מהאחרים, ובאחת הסצנות העליזות ביותר בסרט, הם מקניטים אותו על "הסלנג קפוץ התחת של הפורטיז" שבו הוא מדבר. אבל הוא רואה מבעד למבנה הכוח הלבן, מה שמוביל אותו לשאול מדוע גאון כמו קוק עובד קשה כל כך לרצות את הקהל הלבן שלו, ולמה הוא לא מתאמץ יותר לעזור לתנועה.

הוויכוח טעון פוליטית ועמוס בפרטים קטנים אך מרתקים. קוק, שנוהג בקורבט סטינריי בכתום-ורוד, טוען למען התקדמות של שחורים בתוך המערכת. קוק, שמואשם בעקיפין בקואופטציה, מגן על עצמו בכך שהוא מזכיר לחבריו לנשק שהוא הקים לייבל מוזיקה שהשיק את הקריירה של אמנים שחורים רבים.

הוא ממהר לציין שכשהוא מכר את "It's All Over Now" של בובי וומק לרולינג סטונס, וומק זעם – עד שהתחיל לקבל את תשלומי התגמולים.

קסיוס קליי (מוחמד עלי), 1962 (צילום: (AP Photo/Harold P. Matosian, File)
קסיוס קליי (מוחמד עלי), 1962 (צילום: (AP Photo/Harold P. Matosian, File)

ג'ים בראון מדבר על תפקיד במערבון הוליוודי, "ריו קונצ'וס". הוא לא חושב על עצמו כגיבור, הוא אומר לקליי, "אנחנו רק הגלדיאטורים". אבל אז מלקולם X מכה בהם בעמדתו הסותרת, שמסתכמת באמירה שאפרו-אמריקאים מתים מדי יום.

המאבק תמיד היה שם, אבל עכשיו הגיע הקרב האמיתי. הוא מנגן להם את השיר האיקוני של בוב דילן, Blowin' in the Wind, ותוהה איך זה שילד לבן ממינסוטה כותב מוזיקת מחאה רלוונטית יותר מאשר סם קוק.

זה לא סרט נוסטלגי. הוא מתקיים בהווה וניזון מרגע קריטי של שינוי ומעבר. באופן בלתי נמנע, יש תחושה ממשמשת של אסון קרב ובא כשצופים בדמויות, בגלל שאנו יודעים מה צופן להם הגורל. הצפייה מואפלת על ידי הרצח של מלקולם X בפברואר 1965, והירי בסם קוק בסכסוך בלוס אנג'לס, בנובמבר 1964.

קינג מסיימת את הסיפור בביצוע של קוק ל-A Change Is Gonna Come, שיר בן 50 שנשאר רלוונטי היום. יש שינויים בהיסטוריה האמריקאית, אבל הם לא פשוט קורים. בין היתרונות הרבים של הסרט, "לילה אחד במיאמי" מעניק לנו הצצה לאופן שבו אפשר שהשינויים האלו התחילו, ואיך הם ייראו בעתיד.

להיות עמוד האש לפני המחנה

בתור הבמאית השחורה הראשונה שהתקבלה לוונציה, מוטל על קינג לחץ רב, "את רוצה שזה יצליח, את רוצה שזה יתקבל טוב כדי שהסרט יוכל לפתוח דלתות לנשים נוספות כמוך". קינג מודה שהיא חושבת קודם כל על האחריות שלה, בתור הראשונה: "אני מנסה להבין איפה ואיך להכיל את הרגשות שלי. העובדה שבשנת 2020 זה קורה בפעם הראשונה בפסטיבל שמתקיים כבר 77 שנים, ואני חושבת על כל כך הרבה סרטים טובים של יוצרות שחורות, שפשוט הנחתי שהשתתפו בפסטיבל בוונציה. אפילו לא קלטתי שהן לא השתתפו, אז עכשיו אני מבינה את האחריות שמוטלת עלי. אני מכירה בכך שיש הרבה לחץ שנובע מכך שאת צריכה להיות הראשונה, או השנייה, או השלישית או הרביעית".

רג'ינה קינג בטקס האוסקר 2020 (צילום: Richard Shotwell/Invision/AP)
רג'ינה קינג בטקס האוסקר 2020 (צילום: Richard Shotwell/Invision/AP)

לפני ההקרנות הראשונות הייתה קינג פקעת עצבים, ומסיבה טובה: "לא היה לנו זמן לעשות הקרנות ניסיון, אז אף אחד לא ידע איך הסרט ייראה בעיני הקהל. קיווינו לתגובה חיובית, כמו זאת שאנחנו מקבלים עכשיו מהקהלים בוונציה ובטורונטו. אנחנו פשוט חיים דרך הקהל שלנו".

לפני ההקרנות הראשונות הייתה קינג פקעת עצבים, ומסיבה טובה: "לא היה לנו זמן לעשות הקרנות ניסיון, אז אף אחד לא ידע איך הסרט ייראה בעיני הקהל. קיווינו לתגובה חיובית. אנחנו פשוט חיים דרך הקהל שלנו"

יש כבר דיבורי אוסקר על כך שקינג, 50, תנפץ עוד מחסום חשוב. יכול להיות שהיא תהפוך לאישה השחורה הראשונה, והאישה השישית בסך הכל ב-92 שנות ההיסטוריה של האוסקר, שתהיה מועמדת לפרס הבימוי.

עמנואל לוי הוא פרופסור לקולנוע ולסוציולוגיה, מבקר קולנוע ומחברם של תשעה ספרים, בהם "הכול על האוסקר: ההיסטוריה והפוליטיקה של פרסי האקדמיה" (All About Oscar: The History and Politics of the Academy Awards), שיצא ב-11 מהדורות.

עוד 1,902 מילים
סגירה