ראש השנה בגיהינום

אבא של האמנית הדי אברמוביץ, אלכסנדר ברויאר, ברח מהנאצים ב-1938, רק כדי לחזור כמה שנים אחר כך לאירופה עם הצבא האמריקאי ● הוא היה בין האמריקאים הראשונים שנכנסו לבוכנוואלד, והיו עדים פיזית להשמדת יהודי אירופה ● על האדמה החרוכה שהייתה גרמניה, ב-1945, הוא חגג את ראש השנה ● טור אישי

19/09/2020 12:37
אביה של המחברת, טוראי אלכסנדר ברויאר (משמאל), עם דגל נאצי שהחרים עם חבריו בעיירה גרמנית קטנה (צילום: באדיבות הדי אברמוביץ)

בתור ילדה, היה קשה מאוד לשבת בראש השנה על הכיסא, בלי לזוז. התפילות היו אינסופיות, אבל בבית הכנסת שלנו, שבו ישבנו כמשפחה, אחד היתרונות היה הזכות לשחק עם הקפלים והקשרים בבד הלבן של הטלית של אבא שלי. הטקסים השנתיים סביב ראש השנה, עם אבא לצדי, נדמו לי צפויים כמו כל חוק טבע: כמו סלמון ששוחה במעלה הזרם כדי להשריץ, כמו ציפורים שמהגרות דרומה לקראת החורף, כמו שלגים שנמסים באביב. עשינו את זה בכל סתיו, וכך נעשה תמיד.

אבל החיים לא עובדים ככה. צברתי כבר יותר חוויות מבתי הכנסת בירושלים בראש השנה, ביחס לחוויות האמריקאיות שלי. אני מבינה יותר עברית מאז, כך שהטקסים הפכו פחות מאיימים. ומכיוון שאני כבר לא ילדה, אני תוהה איך זיכרון חגי העבר הציף את אבי כשישב שם, בספסלים הנוחים של הקהילה הקונסרבטיבית הפרוורית הקטנה שלנו בדרום מרילנד.

משבר בתחזוקת הבית שאירע לאחרונה חשף מזכרות משפחתיות בנות עשרות שנים, שנצברו מחפציו וכבר כמעט נשכחו. בין מעטפות היום הראשון של בולים ישראליים, מצאנו תכנייה מתפילת ראש השנה מגרמניה הכבושה ב-1945, שבה הוא השתתף כחלק מהממשל הצבאי האמריקאי. הוא היה בן כמעט 19, אבל החיים שהספיק לחיות היו ארוכים בהרבה ממניין שנותיו.

תמונה קבוצתית של היחידה בשלטון הצבאי בגרמניה, אחרי המלחמה. אלכסנדר ברויאר, אביה של המחברת, בשורה השנייה, שישי מימין (צילום: אדיבות הדי אברמוביץ)

היחידה בשלטון הצבאי בגרמניה, אחרי המלחמה. אלכסנדר בשורה השנייה, שישי מימין (צילום: אדיבות הדי אברמוביץ)

הבריחה מהלהבות

אבא שלי, אלכסנדר ברויאר, נולד לאדולף ואילונה ברויאר בווינר-נוישטאדט, אוסטריה, ב-1926. העיירה שלהם הייתה עיר עתיקה עם אוכלוסיה יהודית ששורשיה הגיעו, לכל הפחות, למאה ה-12. הילדות שלו, תחת צלו המתארך של הנאציזם בגרמניה, השתנתה מיד עם הסיפוח של אוסטריה באנשלוס של 1938.

משבר בתחזוקת הבית חשף מזכרות משפחתיות בנות עשרות שנים, שנצברו מחפציו וכבר כמעט נשכחו. בין מעטפות היום הראשון של בולים ישראלים מצאנו תכנייה מתפילת ראש השנה מגרמניה הכבושה

הוא וחבריו לא הורשו עוד ללכת לבית הספר, הילדים היהודים זכו ללעג חסר רחמים ואף יותר, ובתוך חודשים ספורים יושמו כל חוקי נירנברג, שבגרמניה נדרשו להם 5 שנים לפעול. הוא זכה שבן-לילה החליפו חבריו ושכניו את הדגלים האוסטריים לנאציים, ואלו השתלשלו מכל חלון כדי לקדם את פלוגות הסער.

בלי בית ספר, בלי בית כנסת. בבר המצווה שלו נלקח לבית כנסת סודי, עם מניין של עשרה גברים. הוא נקרא לעלות לתורה ולדקלם במהירות את הברכות. בלי מסיבה, בלי שטרודל, בלי שנאפס. בליל הבדולח נעצר אביו יחד עם גברים יהודים נוספים ועם הילדים הגדולים באזור ונשלח לדכאו. הוא שוחרר, מתוך הבנה שיעזוב את אוסטריה לטובת טרנספורט למזרח, ויעבוד ב"חווה קולקטיבית".

אביו של המחברת ומשפחתו ביום הראשון אמריקה, בניו יורק, פברואר 1940. שני הילדים לובשים מכנסיים קצרים – כפי שהיתה האופנה לנערים באותה תקופה (צילום: באדיבות הדי אברמוביץ)

אביה של המחברת ומשפחתו ביום הראשון אמריקה, בניו יורק, פברואר 1940. (צילום: באדיבות הדי אברמוביץ)

אחרי הרבה דרמה, מאמץ, עצבים, אומץ, מזל וקצת עזרה מלמעלה – כך אנחנו מאמינים – הגיע היום שבו אבי ומשפחתו עזבו את אוסטריה במה שהייתה, לדבריו, הרכבת האחרונה שחמקה לפני סגירת הגבולות, בינואר 1940.

הם נסעו לאיטליה ואז חצו את האוקיינוס לניו יורק. כמו רבים מהמהגרים דוברי הגרמנית של התקופה, המשפחה חיה במספרים הגבוהים, הלא אופנתיים של האפר ווסט סייד. עכשיו הוא ניצב מול אתגרים חדשים לגמרי.

בלי אנגלית, הוא כשל בבית הספר, מצליח בקושי להבין חשבון. חבריו לכיתה, ששמחו על הקורבן החדש שהגיע עליהם, קראו לו בשמות כמו "פריץ", לועגים למבטא הכבד שלו. אין ספק שזה גרם לו להתרתח. אף פליט יהודי, על אחת כמה וכמה ילד, לא היה מקבל בברכה חיבור בינו לבין הגרמנים.

הדברים שהעסיקו אותו בשנות הנעורים היו: ללמוד לשחק בכדור ומקל וגם בייסבול, ולגדול מספיק כדי לחזור לאירופה ולהילחם בנאצים בעצמו. הוא חשש שמא יפספס את ההזדמנות, אבל המלחמה התמשכה והתמשכה עד שלבסוף יכול היה להתגייס, רק כדי להידחות על בסיס קטלוגו כ"תושב זר ממדינת אויב".

הדברים שהעסיקו אותו בשנות הנעורים היו: ללמוד לשחק בכדור ומקל וגם בייסבול, ולגדול מספיק כדי לחזור לאירופה ולהילחם בנאצים בעצמו. הוא חשש שמא יפספס את ההזדמנות, אבל המלחמה התמשכה והתמשכה

אבל כשהגיע לגיל 18, למרות מוצאו, לצבא האמריקאי לא הייתה שום בעיה לגייס אותו ולשלוח אותו בחזרה לאירופה כ"גיבוי חי"ר".

בחזרה אל התופת

לפני שיצא אל היבשת על ספינה צבאית שחצתה את התעלה האנגלית, הקצינים שאלו את החיילים את כל השאלות הסטנדרטיות, כמו למשל האם מישהו מהם מאמין שלנאצים יש את טביעות האצבעות שלהם.

מכיוון שלמד בבית ספר תחת הכיבוש הנאצי, הוא הרים את ידו. אבל מכיוון שאיש מעולם לא ענה על השאלה הזאת בחיוב, הקצינים לא ידעו מה לעשות איתו. אחרי כמה ימים של "למהר, לחכות", הציעו לו להישלח לזירה באוקיינוס השקט, או להמשיך לאירופה. לא היה לו ספק שזו המלחמה שלו, והוא המשיך הלאה.

הוא גם היה צריך לחשוב איך להגדיר את הדת שלו בדסקית התלויה על צווארו. עבור רוב החיילים, זאת הייתה שאלה פשוטה שקשורה לטקסים אחרונים ולקבורה. עבור חיילים יהודים, ההחלטה כללה בתוכה הכרזה מסכנת חיים לאויב – הם יהודים – ולכן ידעו שיקבלו יחס מיוחד אם יפלו בשבי. יתרה מזאת, ברית המילה שעבר כבר סימנה אותו כיהודי וחשפה אותו לסכנה גדולה אם ייפול לידי האויב. חשש נוסף היה שהמבטא שלו יסבך אותו, ואולי אף יגרום למותו, כשילחש את הססמאות לניצבים בשטח. לינקי הממוצע, הוא נשמע בדיוק כמו האויב.

הוא נשלח למחלקת החי"ר 319, בגדוד השני, בחטיבת החי"ר 80 שהוצבה בצרפת, ליחידה שנקראה "מודיעין ואיסוף", ברמה הנמוכה ביותר של חיילי החי"ר. אבא שלי מצא את עצמו משרת תחת הגנרל ג'ורג' פטון בקרב על הבליטה. אחרי שראה את הטבח וחווה את הזוועות המחרידות ביותר של שדה הקרב, הוא פיתח עור עבה של חייל. בגלל שמפקדיו ידעו שהוא דובר גרמנית שוטפת, נשלח לעתים לתרגם בחקירות של שבויי מלחמה שנאספו ככל שבעלות הברית התקדמו.

אחרי ההפצצות של דרזדן, וכשסוף המלחמה התקרב, החליטו הבכירים בשרשרת הפיקוד לחוס על ויימאר מגורל דומה, שכן היא אוצר תרבותי גרמני.

אבי נדרש ללוות כמתורגמן את אחד הקצינים, לחצות את קווי האויב ולחפש את ראש העיר כדי לנהל משא ומתן על כניעת העיר. בסופו של דבר מצאו את ראש העיר, שהסתקרן מהגרמנית בפי אבי. כשאבא שלי חשף שהוא פליט יהודי מאוסטריה, ראש עיריית ויימאר אמר בהיסח הדעת, "אה, מכיוון שאתה יהודי, כנראה שתרצה לראות את המחנה בהמשך הדרך. קוראים לו בוכנוואלד".

בריאיון שנתן למחלקת המדינה של ארצות הברית לקראת ועידת השחרור הבינלאומית ב-1981, כמה ציטוטים שמסר אבי היו:

"אז ראש העיר ויימאר לקח אותנו, אחרי שנכנע בשם העיר, הוא לקח את הגנרל של החטיבה, ואני הייתי חלק מהקבוצה הזאת, ונכנסנו לבוכנוואלד בתור הקבוצה הראשונה שהייתה שם… אבל זאת הייתה חוויה מחרידה.

"לא היה שום דבר שיכולתי לדעת קודם שהיה מכין אותי למה שראיתי. הגודל של זה היה מעבר לכל תיאור… עיניים משוללות הבעה, האנשים בהו בנו כאילו הגענו מכוכב אחר… זומבים מהלכים… ראש העיר לקח אותנו לסיבוב ראשוני במחנה. שלושה ימים אחר כך הוא התאבד".

בוכנוואלד היה מחנה הריכוז הראשון שבו נתקלו כוחות בעלות הברית. אייזנהאואר פקד – אחרי טיפול רפואי בחיים וקבורת המתים – שהצלמים הצבאיים יתעדו הכל. בנוסף לשני עיטורי לב הארגמן שקיבל אבי על פציעותיו בקרב, הוא קיבל גם מדליית ברונזה על חלקו במשא ומתן לכניעת ויימאר. מעטים יכולים לדמיין איך הרגיש החייל הצעיר הזה במשימותיו, מדבר בגרמנית שוטפת בפני היהודים שזה עתה שוחררו, לא מאמינים – שקל לו כל כך להזדהות איתם:

"הרגשות שלי הם הרגשות שרק בזכות מזל הייתי המשחרר שלהם, שאולי לא הייתי אפילו ניצל אלמלא צירופי המקרים הממוזלים האלה".

אמונה יציבה

זה סוף סוף נגמר. אבי מונה לעבוד כחלק מהממשל הצבאי בקרומבך, גרמניה, וניצב בפני החגים הראשונים שלו אחרי המלחמה. התכנייה הזאת, מצד אחד דומה כל כך לסדר התפילות הטיפוסי שחוגגים היהודים לאורך הדורות, הייתה שונה גם בצורה מהותית. זאת הייתה התכנייה שנוצרה עבור החיילים היהודים ששירתו בצבא האמריקאי באירופה, אלו שהיו עדים לקרבות עזים נגד הנאצים וראו במו עיניהם את גורל עמם. התכנייה, שהודפסה בגרמניה אחרי המלחמה על נייר דקיק שהצהיב מאז, כללה מסר שנכתב על ידי סרג'נט אלן בס:

"כל שנה חדשה, כל יום כיפור, מסמן אירוע חשוב של בחינה עצמית, של שיפוט עצמי בחייו של כל יהודי. החגים של שנת 1945 כוללים חשיבות נוספת. חיילים יהודים נתנו את חייהם בצורה הרואית במאמץ לחלץ את אירופה מעבדות אינסופית ומהעינויים הסדיסטיים שחוו אינספור אנשים.

"התפילות שלנו, על אדמת גרמניה הכבושה, עליה מתו מיליוני יהודים חפים מפשע במהלך 12 השנים המחרידות של הנאציזם, חוגגות את האמונה הבלתי ניתנת להשמדה שלנו, באלוהים ובמדינתנו. אנחנו מתפללים בכל מאודנו, העולם נמצא כעת בשלום, ואנחנו מקווים שהוא ישיב על כנו את הכבוד והצדק שמגיעים לכל בני האדם".

המילים האלו ודאי הדהדו את מחשבותיהם של כל החיילים שנטלו חלק באירוע הייחודי הזה, ובטקסים דומים שהתקיימו באירופה ב-1945.

אחרי שחזר לחיים האזרחיים, ניצל אבי את החוק לחיילים משוחררים וסיים את לימודיו בקולג' בניו יורק. הוא נישא לאימי, לי פייג ברויאר, ניצולת אושוויץ. הוא השלים תואר במשפטים, ובסופו של דבר עבד בשירות הציבורי במחלקת החקלאות, ואז פתח משרד עצמאי בפרוורי וושינגטון בדרום מרילנד.

פרט מהתוכניה של תפילות יום כיפור ב-1945 (צילום: באדיבות הדי אברמוביץ)

פרט מהתכנייה של תפילות יום כיפור ב-1945 (צילום: באדיבות הדי אברמוביץ)

הוא היה פעיל במגוון ארגונים שתמכו בקהילה שלו, בדת שלו ובפוליטיקה שלו, ומעולם לא לקח את חייו במדינה חופשית כמובנים מאליהם. הוא תמיד חש אסיר תודה למדינה שקיבלה אותו. למרות שחלק את חוויותיו עם אחותי ואיתי כשגדלנו, הוא היה צנוע מטבעו, ורק כשהגעתי לבגרות יכולתי להעריך אותן.

אני יכולה רק לנחש שבזמן ששיחקתי בטלית הלבנה והגדולה שלו, כילדה צעירה, אבא שלי ודאי נדד בחזרה אל ראש השנה המיוחד שחגג ב-1945.

אני יודעת שכשאני שרה את "אבינו מלכנו" השנה, על אף שאני יושבת בעזרת נשים בירושלים, ארגיש עטופה בגלי בד הצמר הרך, מוגנת בקפליו ובקשריו, שמחברים אותי לזיכרונותיו של אבי.

הטור פורסם במקור (באנגלית) בטיימס אוף יזראל, בספטמבר 2012