בנימין נתניהו ועורך ישראל היום, בועז ביסמוט (צילום: Aharon Krohn/Flash90)
Aharon Krohn/Flash90

ראיון "ישראל היום מבליט כל דבר שנועד להשחיר את המחאה"

ד"ר דורון שולצינר, שחקר את סיקור המחאה החברתית של 2011, הגיע למסקנות עגומות לגבי מחאת בלפור ● "בזמן שחלף המסכות ירדו, והיום לאיש כבר אין אשליות בקשר לישראל היום - והעמודים הראשיים מהדהדים ציוצים של נתניהו ובנו לגבי הפצת מחלות, אלימות, ושמאל קיצוני" ● "אם אתה צורך רק אחד מהעיתונים, אתה חי במציאות שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים"

כותרות העמודים הראשיים בעיתונים הן לא רק תוכן חדשותי, אלא גם כלי שיווקי הנועד למשוך קוראים, וככאלה הן מוקצנות ודעתניות יותר מהתוכן בעמודים הפנימיים. עד כמה? מחקר שבחן את סיקור המחאה החברתית ב-2011 בשישה עיתונים, מספק תשובה מעניינת: שכיחות הבעת דעה המתיישבת עם הקו המערכתי בעמודים הראשיים, תהיה לרוב גבוהה ב-5%-10% מבשאר העיתון.

את המחקר, המתמקד בהשפעת הטיות אידאולוגיות על הדיווח העיתונאי, ערכו ד"ר דורון שולצינר, ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ירושלים, וד"ר ילנה סטוקלין, סטטיסטיקאית מהמכללה האקדמית תל-אביב יפו. המחקר כולל ניתוח של 1,837 ידיעות וטורי דעה על מחאת יוקר המחיה, החל ב-11 ביולי 2011, שלושה ימים לפני שפרצה באופן רשמי, ועד ה-9 בספטמבר, שישה ימים לאחר ההפגנה האחרונה. מסקנות המחקר רלוונטיות במיוחד לימי המחאה הנוכחיים.

הידיעות וטורי הדעה שנבדקו נלקחו משישה עיתונים: הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב, ישראל היום, מקור ראשון ויתד נאמן. עוזרי מחקר שהוכשרו לכך סיווגו את ההטיה בכל ידיעה וטור לפי פרמטרים שונים, בעיקר גודל הידיעות, מיקומן בעמודים הראשיים והפנימיים, השימוש בתמונות מושכות, וכמובן התוכן. כל אייטם תויג באחת מ-3 דרכים, על פי הטון הדומיננטי בו: חיובי, ניטרלי או שלילי.

עמוד השער של המהדורה הראשונה של ישראל היום, לצד העיתונים מעריב וידיעות אחרונות. 31 ביולי 2007 (צילום: Orel Cohen/Flash90)
המהדורה הראשונה של ישראל היום, לצד מעריב וידיעות אחרונות, 31 ביולי 2007 (צילום: Orel Cohen/Flash90)

"כתבות חיוביות מציגות את המוחים במושגים ובאור חיובי", אומר שולצינר בראיון לזמן ישראל. "המחאה שלהם לגיטימית ואותנטית, הם נגעו בבעיה אמיתית ויודעים על מה הם מדברים, הם מצליחים, זה גדל. משתמשים בביטויים ובציטוטים של המוחים כדי להציג את הדברים.

"מן הצד השני, כתבה שלילית מציגה את המוחים כלא רציונליים, אלימים, מונעים ממניעים פוליטיים; כלומר אין להם באמת בעיה, אלא מישהו משלם להם כדי לעשות את המחאה, כמו אלדד יניב, הקרן החדשה, או כל מיני גורמים עלומים בחוץ לארץ. איך יכול להיות שכל האוהלים בצבע דומה? הם מפונקים, אוכלי סושי, הבעיה האמיתית היא שהם רוצים לחיות מעבר ליכולתם ברוטשילד.

"הקטגוריות והמסגורים האלה מוכרים לנו, וכשאתה קורא אותם אתה כבר מבין על מה מדברים. אם אומרים לך סושי, לא צריך יותר מזה כדי שתגיד לבד שמדובר בשמאלנים, נגד ביבי וכו'. הכל מתעורר אוטומטית ברשתות הנוירונים במוח.

"המסגורים האלה מאוד מוכרים, וכשאתה קורא אותם אתה כבר מבין על מה מדברים. אם אומרים לך סושי, לא צריך יותר מזה כדי שתגיד לבד אלה שמאלנים, נגד ביבי וכן הלאה. הכל מתעורר לך באופן אוטומטי ברשת במוח"

"כתבה ניטרלית היא כזאת שיש בה יחסית מעט ניתוח, היא בעיקר עובדתית, בדרך כלל קצרה ונצמדת לעובדות, אין בה יותר מדי תיאורים, טובים או רעים, או שהיא מערבת גם היבטים חיוביים וגם היבטים שליליים. קשה להסיק ממנה אם היא בעד או נגד, אתה לא מצליח לראות דומיננטיות מצד כזה או אחר".

אף ששולצינר אומר שחלק מהממצאים הפתיעו אותו, את רובם היה אפשר לצפות מראש. עיתוני המרכז-שמאל נקטו קו אוהד יותר ביחס למחאה, בעוד עיתוני הימין והדתיים נקטו קו ביקורתי בהרבה. בעוד שבהארץ 53.5% מהאייטמים היו חיוביים, במקור ראשון נמצא שיעור זהה של דיווחים וטורי דעה שליליים. הארץ הוא גם שיאן הדיווחים הניטרליים – כ-40% מהאייטמים, ושני העיתונים הכי פחות ניטרליים היו ידיעות אחרונות ומקור ראשון, עם כ-10% ו-9.5%, בהתאמה.

עיתוני המרכז-שמאל נקטו קו אוהד יותר ביחס למחאה, בעוד עיתוני הימין והדתיים נקטו קו ביקורתי בהרבה. בעוד שבהארץ 53.5% מהאייטמים היו חיוביים, במקור ראשון נמצא שיעור זהה של דיווחים וטורי דעה שליליים

אך בעוד שמקור ראשון היה העיתון העוין ביותר למחאה, ידיעות אחרונות התבלט כעיתון האוהד אותה ביותר. 77.5% מהידיעות וטורי הדעה על המחאה בעיתון היו מוטים בעדה, לעומת 12.5% בלבד נגדה. בעמודים הראשיים היו כ-80% מהכותרות על המחאה חיוביות, לעומת כ-10% שליליות. ההטיה בעיתונו של נוני מוזס, יריבו של בנימין נתניהו, בלטה גם בגודל הידיעות, בשימוש התכוף בתמונות מושכות, ובמיקום רוב הידיעות בחלק הראשי של העיתון.

עיתון נוסף שלא הצטיין בניטרליות הוא יתד נאמן, היומון הליטאי הנפוץ, שרק כ-11% מהאייטמים בו היו ניטרליים, לעומת כ-49% חיוביים וכ-39% שליליים. ההטיה החיובית הקלה הייתה גדולה משמעותית בכותרות העמוד הראשי, ש-58.5% מהן היו חיוביות ורק 30.5% מהן היו שליליות.

מפגינים הקימו אוהלים ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. המחאה החברתית (צילום: Uri Lenz/FLASH90)
ארכיון, מפגינים הקימו אוהלים ברחוב ארלוזורוב בתל אביב (צילום: Uri Lenz/FLASH90)

הנתונים המעניינים ביותר מגיעים מישראל היום, שלמרות מחויבותו הבלתי מתפשרת לנתניהו, נקט רוב הזמן קו ניטרלי (38.4% מהאייטמים) או אוהד (30.3%) ביחס למחאה. רק כ-31% מהידיעות ומטורי הדעה בעיתון היו שליליים. בכותרות הראשיות היה הייצוג החיובי גדול אף יותר, עם 38%, לעומת 30% כותרות ניטרליות ו-31% כותרות שליליות. איך ומדוע זה קרה יוברר בהמשך.

"הממצאים הם שלכל עיתון היה קו סיקור מאוד ברור", אומר שולצינר. "גם אם הקו הזה היה שונה מעיתון לעיתון. יחד עם זאת אנחנו רואים הבדלים מאוד ברורים ועקביים בין עיתוני הימין לעיתוני המרכז-שמאל. העיתונים הימניים מדגישים כתבות שליליות ומצניעים כתבות חיוביות ולהפך – עיתוני המרכז שמאל מדגישים כתבות חיוביות ומצניעים כתבות שליליות".

דורון שולצינר (צילום: צילום מסך)
ד"ר דורון שולצינר (צילום: צילום מסך)

הטיות פוליטיות בסיקור התקשורתי

שולצינר חוקר תנועות מחאה ודמוקרטיזציה מאז כתב דוקטורט לפני עשור וחצי באוקספורד. במהלך השנים חקר בין השאר את מאבק הנשים בכוויית על זכות ההצבעה, אותה קיבלו ב-2005, את המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, את המאבק לדמוקרטיה בספרד ואת תנועת זכויות האזרח האמריקאית.

בשנים האחרונות הוא מתמקד בהטיות פוליטיות בסיקור התקשורתי של תנועות מחאה, בהן מחאת האפודים הזוהרים בצרפת ותנועות מחאה בישראל.

המחקר הנוכחי הוא השלישי בסדרה שהוא עורך עם חוקרות עמיתות על מחאת יוקר המחיה ב-2011. הראשון עסק בהשפעת ההזדהות של עיתונאים, בעיקר צעירים, עם המחאה, וכלל ראיונות עם עשרות כתבים ועורכים ועם רוב מנהיגי המחאה. המחקר השני עסק כמו הנוכחי בסיקור המחאה בעיתונות המודפסת, אך הניתוח היה סטטיסטי בעיקרו ולא עסק במקור האידאולוגי להטיות.

"נהיה לי ברור בשנים האחרונות שהספרות לא מדייקת כאשר היא מדברת על הסיקור התקשורתי של תנועות מחאה", אומר שולצינר. "רוב התיאוריות הן כלליות: התקשורת מסקרת כך וכך, כאשר תנועות מחאה מתנהגות בצורה כזאת או אחרת, או שיש להן מאפיינים כאלה ואחרים.

"למשל, אם התנועה נוטה להיות אלימה, התקשורת באופן כללי תסקר אותה לפי 'פרדיגמת המחאה' – תיאוריה שאומרת שהתקשורת נוטה להדגיש את ההיבטים האלימים של תנועות מחאה, ולהציג אותן בצורה שלילית. מספיק שיהיו 2-3 אנשים שישברו מכונית כדי שהתקשורת תעסוק בעיקר בהם, ומאה אלף האנשים שעומדים בצד לא יקבלו ביטוי נאות, כי הדרמה והאלימות זה מה שמעניין ומוכר.

"מספיק שיהיו שניים-שלושה אנשים שישברו מכונית כדי שהתקשורת תעסוק בעיקר בהם, ומאה אלף האנשים שעומדים בצד לא יקבלו את הביטוי הנאות, כי הדרמה והאלימות זה מה שמעניין ומוכר"

"התבהר לי שזה לא מדויק, כי התיאוריות לא לוקחות בחשבון את הפקטור האידאולוגי; את ההטיה האפשרית של המערכת והעורכים הראשיים. זה נראה לנו היום מובן מאליו, אבל זה דבר יחסית חדש גם בשיח התקשורתי ובמיוחד בחקר הסיקור התקשורתי של תנועות מחאה.

"המחקר על הטיה פוליטית בתקשורת התמקד בעבר בעיקר בסיקור נשיאים, מפלגות, ראשי ממשלה. בחקירות ווטרגייט, למשל, ניקסון הפעיל לחץ כבד על כלי תקשורת ובעליהם, והשפיע. באחד המקרים קוצר תחקיר נגדו בחצי ואולי יותר.

מימין: ריצ'רד ניקסון פוגש את מושל קליפורניה דאז רונלד רייגן במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-16 באוגוסט 1968 (צילום: AP Photo/Henry Burroughs)
ריצ'רד ניקסון פוגש את רונלד רייגן במהלך הבחירות לנשיאות ב-1968 (צילום: AP Photo/Henry Burroughs)

"רק בשנים האחרונות התחילו להופיע מחקרים שעוסקים בסיקור פוליטי של תנועות מחאה, אבל המחקר שלנו הוא הראשון שאני מכיר שבודק לעומק את המכניזם ואת שיקולי העריכה האידאולוגיים".

שולצינר מבהיר שההטיות אינן תמיד אידאולוגיות, ויכולות לנבוע גם ממניעים כלכליים. מחקרים בתחום נעשו בעיקר בארה"ב, על מו"לים המבקשים להצניע או לקבור סיקור מחאות המאיימות עליהם כלכלית. גם בארץ, לאחר החיבוק שנתנה התקשורת למחאה בגלגולה הראשון, היא הפגינה בהמשך יחס צונן בהרבה למי שניסו לחדש אותה, לאחר שהתבררה השפעתה השלילית על המפרסמים.

לדבריו, "ההטיות הפוליטיות קיימות אפילו בסיקור תנועות מחאה שהן לכאורה א-פוליטיות, או שיש עליהן קונצנזוס, כמו מחאת קיץ 2011, שהייתה לה בהתחלה תמיכה פנומנלית של כמעט 90%. מה שלרוב התקשורת תעשה זה ללכת עם דעת הקהל, כי זה מעניין את הציבור, ולא נגדה, אך ההטיות משנות זאת".

עמוס שוקן, מו
עמוס שוקן, מו"ל הארץ (צילום: Amir Levy/FLASh90)

דוגמה בולטת לכך היא הסיקור בישראל היום, שמולכד בין כמה כוחות חזקים. כמו נתניהו, שהביע בתחילה הבנה לטענות המוחים, גם העיתון חשש לצאת נגדם וכ-30% מהאייטמים בו היו חיוביים. ההפתעה הגדולה ביותר היא שבניגוד לדימויו המוטה, התבלט ישראל היום לצד הארץ בסיקור ניטרלי, עם קרוב ל-40% מהאייטמים – כמעט פי 4 מהממוצע בידיעות, מקור ראשון, יתד נאמן ומעריב.

"במקום לסקר חיובי בהיקפים גבוהים כמו הארץ, ידיעות ומעריב, הם התפשרו על סיקור ניטרלי", מסביר שולצינר. "הרי מצד אחד נתניהו אומר 'המחאה מוצדקת', ומהצד השני הוא נמצא בטלפון עם עמוס רגב (אז עורך ישראל היום, נ"י), ואומר לו 'החבר'ה האלה רוצים להפיל אותי. לא נעזור להם'.

"יש פה סכיזופרניה של ישראל היום, שמצד אחד לא מסוגלים להביא את עצמם לכתוב דברים חיוביים על המחאה, ומצד שני הם לא יכולים להיות שליליים ביותר משליש מהאייטמים, כי זה יהיה מוגזם מדי; אז בנתונים אתה רואה את ההתחבטויות, כאשר רוב העיתונים בישראל, ובטח דעת הקהל, מאוד חיוביים".

"מצד אחד נתניהו אומר 'המחאה מוצדקת', ומהצד השני הוא נמצא בטלפון עם עמוס רגב (אז עורך ישראל היום, נ"י), ואומר לו 'החבר'ה האלה רוצים להפיל אותי. לא נעזור להם'. יש פה סכיזופרניה של ישראל היום"

במומנטום של תחילת המחאה ישראל היום חשש יותר להיות שלילי מאשר בהמשכה?
"אני בדיוק עובד על מחקר המשך שבודק את ציר הזמן, אבל ישראל היום לא אהד באף רגע את המחאה, ודי מההתחלה נכנס לפוזיציה. אולי בחודש האחרון, כשהסיקור מתחיל לדעוך, יש סיקור יותר חיובי, אבל בחלק הראשון, כשהמחאה בתנופה והלחץ הציבורי והפוליטי בשיאו, מה שעל השולחן יותר רציני ומאיים; וככל שזה המצב, ההטיה הפוליטית מתחזקת, כי יש יותר מה להפסיד. דווקא ברגע שיש פחות מה להפסיד, הם יכולים להרשות לעצמם למתן את ההטיה".

העיתונות בישראל יותר פוליטית ממה שחשבת?
"כן. אני חושב שאם אנחנו מוצאים כזה היקף של הטיה פוליטית בסיקור של תנועת מחאה חברתית, שעוסקת ביוקר מחיה וזוכה לקונצנזוס ציבורי כל כך גדול, די ברור שבנושאים פוליטיים, אבל גם בנושאים שלא נתפסים פוליטיים על ידי הציבור, השיקולים האלה משחקים תפקיד.

"לא ידעתי מה אמצא, והופתעתי מכך שידיעות אחרונות עוקף את הארץ בכמות הכתבות החיוביות. הופתעתי גם מעד כמה ישראל היום היה עוין למחאה".

עמוס רגב, לשעבר העורך הראשי של "ישראל היום" מגיע לחקירה בתיק 2000 בלהב 433 בלוד. ינואר 2017 (צילום: Roy Alima/Flash90)
עמוס רגב, לשעבר עורך "ישראל היום", מגיע לחקירה בתיק 2000 בלוד, ינואר 2017 (צילום: Roy Alima/Flash90)

למה זה מפתיע? היריבות בין מוזס לנתניהו ידועה, וגם ידוע שישראל היום הוא העיתון שלו.
"ב-2011 אנשים לא ידעו שישראל היום הוא העיתון של נתניהו. התחילו לדבר על זה, אבל לציבור זה התגלה רק כמה שנים אחרי זה, כשניסו להעביר את חוק להגבלת ישראל היום, מה שהוביל לבחירות. גם אנשי מקצוע לא תמיד ידעו. אני אישית לא ידעתי שנתניהו הוא חבר אישי של עמוס רגב ומדבר איתו שיחות חולין וכמוני אחרים, וכשידעו לא הבינו למה זה משנה. היום כבר לא שואלים.

"המחקר משקף לנו שההטיה בעיתון התחילה מוקדם מאוד, ושהמאבק בין ידיעות אחרונות לנתניהו היה מאבק מאוד רציני סביב המחאה החברתית. כל כך רציני שידיעות מוביל פה, ממש רואים את מאבק הענקים הזה. ישראל היום מול ידיעות אחרונות, שנתיים בלבד אחרי שנתניהו נבחר, בעוצמה די מדהימה".

הבעלים של "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, בבית המשפט המחוזי ירושלים. מאי 2020 (צילום: עמית שאבי - פול, מתוך פלאש 90)
הבעלים של ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס, בבית המשפט, מאי 2020 (צילום: עמית שאבי – פול, מתוך פלאש 90)

אחד הגילויים המפתיעים, לדברי שולצינר, הוא היקף השימוש בטורי דעה, בעיקר בקרב מתנגדי המחאה. אחד הניתוחים שביצע הוא ל-21 טורי דעה שפרסמו חגי סגל (אז בידיעות אחרונות ובמקור ראשון), אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד (שניהם במעריב). כל הטורים סווגו כשליליים וזכו לכותרות כמו "מתגעגעים לסטלין", "מחאת הברנז'ה", "מחאת הצביעות", "כנופיית רוטשילד" ו"צדק חברתי בע"מ".

21 טורי דעה שפרסמו חגי סגל (אז בידיעות אחרונות ובמקור ראשון), אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד (מעריב) סווגו כשליליים וזכו לכותרות כמו "מתגעגעים לסטלין", "מחאת הברנז'ה", ו"כנופיית רוטשילד"

אף אחד מהטורים לא התפרסם בשבוע הראשון למחאה, מה שמלמד על החשש לצאת נגדה ברגעי השיא, כשנתניהו עצמו עוד מביע אהדה למוחים. החל מה-22 ביולי, שמונה ימים לתוך המחאה, החלו שלושת הכותבים לכתוב נגדה במלוא המרץ, באופן הגורם לתהות אם רק אז הבינו מהי רוח המפקד האמיתית.

עורך "מקור ראשון", חגי סגל (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
עורך מקור ראשון, חגי סגל (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)

"קלמן ליבסקינד היה זה שקידם את תיאורית הקונספירציה של הימין שזאת מחאה שממומנת על ידי אלדד יניב, ועשה תחקיר על כל מיני יועצים פוליטיים של השמאל, של ברק והרצוג, שהם אלה שבעצם הנדסו את הדבר הזה", אומר שולצינר. "אחד המרואיינים אמר לי שאראל סג"ל ממש הלך לחפש כתבות 'סקס, סמים ורוקנרול' במחאה, כתבות שליליות של סמים, של אלימות, דברים כאלה".

אבל אין אינדיקציה שמישהו שלח אותו, יכול להיות שהוא הלך ביוזמתו
"אין אינדיקציה שנתניהו שלח עיתונאים, אבל מה צריך עיתונאים כשאנחנו יודעים שהוא עמד בקשר טלפוני עם עמוס רגב. הוא הרי הודה בזה, ביקשו את השיחות (במסגרת חופש מידע, נ"י). אנחנו יודעים שהוא דיבר איתו לפני סגירת העיתון ושהוא תידרך אותו על השקפתו על האירועים. ואנחנו גם יודעים שנתניהו היה מאוד לחוץ מהמחאה, אלה דברים שיצאו מתוך בלפור".

מה אתה לומד מהמחקר על מה שקורה היום?
"מה שקורה היום זה סיקור מחאת קיץ 2011 על סטרואידים. בתחילת המחאה עוד דנו בשאלה האם היא פוליטית, זכורה נגה ניר נאמן שהפנתה את השאלה לאסף אמדורסקי, אבל עכשיו ברור שהמחאה מאוד פוליטית במובן שיש לה יעד פוליטי מאוד מוגדר, הראש של ראש הממשלה; זה הדגל שמאחד את הקבוצות השונות שבאות למחות, וזה גורם לכך שאין פה בעצם מורכבות של סיפור.

"ב-2011 זה היה מורכב, כי הנושא היה חברתי. היום הנושא החברתי והכלכלי קיים, אך אינו המרכזי. בקיץ 2011 הנושא החברתי-כלכלי היה המרכזי, את הנושא הפוליטי ניסו כל הזמן להצניע, לומר אנחנו לא פוליטיים, הורידו דגלי מפלגות, התנערו מפוליטיקאים; הפעם זאת מחאה מאוד שונה. הרכיב של העצמאים נמצא, אבל הוא לא מה שמניע את המחאה, ולכן הסיקור הוא מאוד פוליטי.

"מעבר לכך אני חושב שהמסכות ירדו בזמן שחלף. היום לאיש כבר אין אשליות בקשר לישראל היום, המסקר בצורה מגמתית כל נושא שמאיים או משפיע על מעמדו של ראש הממשלה, ולכן רואים שהעמודים הראשיים של העיתון פשוט מהדהדים של הציוצים של האב נתניהו והבן נתניהו לגבי הפצת מחלות, לגבי אלימות, לגבי שמאל קיצוני רדיקלי; כל דבר שלפי 'פרדיגמת המחאה' נועד להשחיר את פני המחאה, מקבל בולטות אדירה בישראל היום ובמקור ראשון.

בנימין נתניהו ובנו יאיר (צילום: Aleksey Nikolskyi/Sputnik Kremlin Pool Photo via AP)
בנימין נתניהו ובנו יאיר (צילום: Aleksey Nikolskyi/Sputnik Kremlin Pool Photo via AP)

"תמונת הראי של זה היא כמובן עיתון הארץ, ותמונה מורכבת קצת יותר בידיעות אחרונות. לא אספתי את כלל העיתונים, אבל ממה שאני רואה התמונה די מובהקת בדפים הראשיים ובטורי הדעה. בישראל היום אתה רואה עיתונאים אולטרה ימניים שטורי הדעה שלהם מקבלים בולטות כבר בעמוד הראשי.

"נקודה נוספת היא שהבלבול היום בין טור דעה לבין סיקור הוא מוחלט. גם בעיני הציבור וגם ברמה המקצועית כבר לא מבצעים הבחנה בין דעה – שאמורה להיות ערכית, פוליטית, ויש לה מקום של כבוד בעיתונות – לבין סיקור עיתונאי, שאמור להביא עובדות: מה קרה, כמה אנשים השתתפו, מה הם אמרו, מה היו התגובות במערכת הפוליטית, עם מעט ניתוח עיתונאי של לאן זה הולך, לטוב ולרע.

גילי יערי/פלאש90
עמית סגל

"היום הדברים האלה מעורבבים. הקיטוב החברתי הגיע למצב כזה ששומעים פרשנים כמו אמנון אברמוביץ' או עמית סגל שמביעים את דעתם – על בסיס עובדות יותר או פחות – ואומרים הנה עדות להטיה הפוליטית של התקשורת; לא מסוגלים להכיל בכלל את טורי הדעה והפרשנויות, ולעשות את האבחנה בין הדעה והפרשנות הפרטית של האדם לבין כלי התקשורת בכללותו.

"יש בזה צדק מסוים, כי כמו שאמרתי קודם, המחקר מראה שהתקשורת עושה שימוש הולך וגובר בטורי דעה, כלי שפעם היה יחסית זניח; היה מאמר המערכת ועוד כמה מאמרי דעה, ורוב כלי התקשורת עסקו בכתבות. היום יש עלייה משמעותית של שימוש בטורי דעה, לא רק בישראל. זאת מגמה שהתחילה בארה"ב, כשכל מיני שדרנים נותנים טורים דעתניים. דוגמה דווקא מהצד השמאלי אצלנו היא המונולוגים של לוסי אהריש.

"למה זה קורה? אחת הסיבות היא הקיטוב החברתי; העובדה שיש יותר ויותר צרכנים שרוצים לשמוע את הדעה שמחזקת את מה שרוצים לשמוע, ומצד שני באים לריב עם הדעה הנגדית כי קל לעשות זאת. קל להאשים את הצד השני שהוא עוכר ישראל, שהוא בוגד, שהוא קיצוני וכו'. אנשים אוהבים ללכת לשם".

זה מתיישב עם התפיסה של העידן הזה כעידן הפוסט-אמת או פוסט-עובדות
"הבעיה נוצרת לא מזה שיש עלייה במספר טורי הדעה, אלא מהזליגה שלהם אל הכתבות והמידע שמעבירים או לא מעבירים לאזרחים. הערבוב נהיה כל כך משמעותי, שאתה נכנס לעמודים הראשיים של עיתונים כמו ישראל היום מול ידיעות אחרונות, והם מציגים לך תמונת מציאות שונה בתכלית. אם אתה צורך רק את אחד מכלי התקשורת הללו, אתה חי במציאות שונה לחלוטין, למרות שיש איזושהי מציאות אובייקטיבית שבה אנחנו חיים.

"זה משקף את חוסר ההסכמה ואת זה שההסכמה הולכת ונעלמת. זה גם מעצים את חוסר ההסכמה, כי לא מתאפשר לקוראים לקבל הבנה יותר מורכבת של המציאות. מי שקורא רק ישראל היום ולא ביקר בבלפור – וגילוי נאות, אני ביקרתי ואני פעיל בגשר ליד המושב שלי – לא יודע שיש שם אנשים מדהימים. הם לא אלימים, הם לא מפיצי מחלות, הם לא חייזרים ולא כל הדברים שראש הממשלה והבן שלו מנסים לשייך להם.

"מי שקורא רק ישראל היום ולא ביקר בבלפור לא יודע שיש שם אנשים מדהימים. הם לא אלימים, הם לא מפיצי מחלות, הם לא חייזרים ולא כל הדברים שראש הממשלה והבן שלו מנסים לשייך להם"

"כאשר עיתון לא משרת את תפקידו והוא מהדהד את המסרים הללו, הוא מעצים את הקיטוב החברתי, וזו לא מטרת התקשורת. יש לה חובות אתיות ומקצועיות לממש תכלית עיתונאית שהיא לא רק עשיית רווח, וזו אחת הבעיות שרואים.

"אפשר להדגים את זה על דרך ההיפוך: הרבה פעמים יש אירועים שלא מאיימים פוליטית ולא משפיעים פוליטית, ויש להם ערך חדשותי מסוים. נניח, תאונת דרכים או אסון במדינה שכנה. מה אנו רואים? כלי התקשורת מתנהגים אותו דבר. אפילו העמוד הראשי שלהם נראה אותו דבר. ממש חושבים על אותו קופירייטינג.

"למה? כי יש אירוע, יש עובדות, יש חמשת הממי"ם, מה קרה, מי אמר, מתי קרה וכו', שאלות של מה מעניין ומה חדש, ואז העיתונים נראים פחות או יותר אותו דבר, כי הם מתנהגים לפי כללי המקצוע. למה זה לא קורה כשיש הפגנות? לא בגלל שזה לא מעניין או שאין סיבה לסקר, אלא בגלל ששיקולים פוליטיים נכנסים, ואז הם מתווכים את האירועים בצורה שונה ואף הפוכה לציבור".

עוד 2,631 מילים
סגירה