האסונות של טראמפ

טקס החתימה על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והמפרציות בבית הלבן לא סיפק לטראמפ אפילו שעות ספורות של סיקור חיובי ● ארצות הברית מתמודדת עם אסונות טבע וניהול כושל - משריפות חסרות תקדים במערב, דרך סערות הוריקן הרסניות, ועד התפרצות מגפת הקורונה שלא נבלמת ● אבל במירוץ לנשיאות, העיניים נשואות אל המדינות המתנדנדות - ובפרט למדינה שעשויה לקבוע את המנצח

18/09/2020 11:29
שריפות הענק בקליפורניה, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Noah Berger)

אם בישראל טקס החתימה על הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין פינה את מקומו במהדורות החדשות לטובת הקורונה, בארצות הברית השיג דונלד טראמפ אף פחות תשומת לב לטקס שהפיק: ברוב אתרי החדשות הנושא הופיע רק ככותרת רביעית או חמישית. מלבד הקורונה שמשתוללת בארה"ב במלוא עוזה – מספר המתים חצה את רף ה-200,000 – שני אסונות טבע דרמטיים מעסיקים את ארה"ב כרגע.

הראשון הוא שרפות הענק בחוף המערבי, ששרפו עד כה כ-20,000 קמ"ר – כמעט כשטחה של מדינת ישראל (בגבולות הקו הירוק). עשן מהשרפות ברמות הגבוהות של האטמוספרה הגיע עד אירופה.

שריפות הענק בקליפורניה, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Noah Berger)

שריפות הענק בקליפורניה, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Noah Berger)

האסון השני הוא סדרת ההוריקנים, בפרט הוריקן סאלי שנחת באלבמה ביום רביעי. ההוריקן לא חזק באופן היסטורי – "רק" דרגה 2; אבל תנועתו האיטית לאורך החוף הביאה לגשמים עזים – עד 900 מילימטר במקומות מסוימים – ולשיטפונות ענק.

עונת ההוריקנים השנה פעילה במיוחד: אנחנו רק באמצעה וכבר עכשיו נותר רק עוד שם אחד במאגר השמות השנתי. בשלב מסוים השתוללו באוקיינוס האטלנטי ובמפרץ מקסיקו חמש סופות מדרגות שונות. שתי התופעות האקלימיות קשורות כמובן להתחממות הגלובלית, אבל הנושא לא ממש עלה בסדר העדיפויות של מערכת הבחירות.

חזרה להסכם עם איחוד האמירויות ובחריין: כמה מתוכניות הפריים-טיים של פוקס ניוז הקדישו לכך אייטמים פותחים, ובימים כתיקונם טראמפ, שמבלה חלק ניכר מזמנו בצפייה בתחנה, היה נהנה מכך אלא שאיתרע מזלו ובאותו הערב השתתף ב-town hall – פורמט עימותים מקובל בארה"ב בו המתמודד עונה לשאלות מהקהל – ששודר בשידור חי ב-ABC.

העימות לא עלה יפה לטראמפ. הוא עסק לרוב בנושאים שלא נוחים לו, בעיקר ההתמודדות עם הקורונה ויחסים בין-גזעיים, והמנחה, ג'ורג' סטפנופולוס, לרוב לא אפשר לו להגיב בשקר מבלי לעמת אותו מול השקר.

  • כאשר טראמפ טען שארה"ב במצב טוב יחסית לעולם הזכיר לו סטפנופולוס שבארה"ב 4% מאוכלוסיית העולם ו20% מהמתים;
  • כאשר טראמפ ניסה להכחיש שהוא ניסה להמעיט בחומרת המגפה בתחילת הדרך למרות שהיה מודע לחומרתה הציג סטפנופולוס לטראמפ את ההקלטות שלו עצמו לבוב וודוורד מלפני מספר חודשים שבהן הוא מודה בכך;
  • כאשר טראמפ ניסה לטעון שהוא ישמור על ההגנות במסגרת חוק הבריאות אובמה-קייר המחייב חברות ביטוח רפואי לבטח מי שהיה לו מצב רפואי קודם (preexisting condition), הזכיר לו סטפנופולוס שהממשל בימים אלה טוען מול בית המשפט העליון בקייס שמבקש לבטל את אובמה-קייר בכללותו.

ועוד כהנה וכהנה. כמות השקרים הבלתי נתפסת של טראמפ כמובן לא אפשרה לסטפנופולוס להתייחס לכולם; בודק העובדות של CNN התייחס לכך כ-"Firehose of lying" וספר 15 שקרים רק ברפרוף ראשוני, כפי שרואים בווידאו היפה הזה.

דונלד טראמפ ב"טאון הול" בפילדלפיה, עם המנחה ג'וג' סטפנופולוס, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

דונלד טראמפ ב"טאון הול" בפילדלפיה, עם המנחה ג'וג' סטפנופולוס, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

הלחץ גם הוציא מטראמפ מספר ציטוטים לא מאוד קוהרנטיים: כך כשטען ש"הרבה אנשים אומרים שמסכות פנים רק מזיקות" – וכשסטפנופולוס שאל אותו בתגובה מי הם אותם הרבה אנשים, ענה בסיפור לא ברור על מלצרים שנוגעים במסכות שלהם. וכמובן, כאשר טען שהווירוס יעלם מעצמו, אפילו בלי חיסון, משום שעם הזמן (והרבה מתים, כפי שהעיר סטפנופולוס) תתפתח מנטליות עדר (herd mentality). כנראה שהוא התכוון לחיסוניות עדר (herd immunity), אבל כך או אחרת זה סיפק קליפים מצוינים לפרסומות של ג'ו ביידן.

גם העימות הזה, מלבד העובדה שהוא היה כנראה חוויה לא נעימה לטראמפ, כנראה יישכח בעוד כמה ימים. השבוע הזה כלל עוד אירועים שלא מותירים תמה מרכזית.

טראמפ יצא לוויכוח פומבי עם ראשי ה-CDC לגבי לוחות הזמנים הצפויים לחיסון והיעילות של מסכות; יצאו מספר סקרים, רובם טובים לביידן; טראמפ ערך עצרת באולם סגור, ללא מסכות, בנוואדה, בניגוד להוראות הבריאות במדינה; ביידן נאם בפלורידה ומייקל בלומברג תרם 100 מליון דולר לפרסומות תמיכה בביידן בפלורידה, בעוד שטראמפ הפסיק לשדר פרסומות במישיגן ופנסילבניה. זה מעיד על מצבו הכספי הבעייתי של קמפיין טראמפ, אבל גם מהווה הזדמנות לסקור רגע מי הן בעצם המדינות המתנדנדות שבהן למעשה מתרחש הקמפיין הנשיאותי, ולמה.

הנה רשימת מדינות ארה"ב, מסודרות לפי ממוצע הסקרים באתר 538 נכון ליום רביעי השבוע:

יתרון טראמפ מס' אלקטורים מס' אלקטורים מצטבר
מדינות אדומות בטוחות 97 97
קנזס 9.6 6 103
מונטנה 8.6 3 106
דרום קרולינה 7 9 115
מיזורי 6.8 10 125
איווה 1.9 6 131
ג'ורג'יה 1.4 16 147
אוהיו 1.2 18 165
טקסס 1.2 38 203
צפון קרולינה -1 15 218
פלורידה -2.3 29 247
מיין 2 -4 1 248
פנסילבניה -4.8 20 268
אריזונה -5 11 279
נוואדה -5.5 6 285
ניו המפשייר -6.6 4 289
ויסקונסין -6.8 10 299
נברסקה 2 -7 1 300
מישיגן -7.5 16 316
מינסוטה -8.9 10 326
קולורדו -9.9 9 335
מדינות כחולות בטוחות 203 538

המדינה המכרעת כיום לפי רשימה זו היא אריזונה, אם כי יש תחרות קשה בינה לבין פנסילבניה. המדינות שמסביבה הן המדינות המתנדנדות, וניתן לחלק אותן למספר קבוצות:

המערב התיכון: איווה, אוהיו, פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן, מינסוטה.

חוץ מאילינוי ומאינדיאנה, כל המדינות במערב התיכון נמצאות ברשימת המדינות המתנדנדות המורחבת. פנסילבניה גם כלולה ברשימה מכיוון שמלבד החלקים הדרום מזרחיים סביב פילדלפיה, היא דומה במאפייניה למערב התיכון.

המבנה הדמוגרפי שלהן דומה: בכל אחת מרכז עירוני מרכזי אחד או שניים (דה מוין, קליבלנד וסינסינאטי, פיטסבורג, מילווקי, דטרויט ומיניאפוליס/סיינט פול) ומסביבן איזור כפרי נרחב. המדינות המזרחיות (אוהיו, פנסליבניה, מישיגן) הן חלק מ"חגורת החלודה" – הן היו בעבר המרכז התעשייתי הפועם של ארה"ב וחוו דעיכה ארוכה מאז שנות ה-60. במדינות אלה יש אחוז גבוה יותר של שחורים (10%-14%) המרוכז בערים ומספר גדול של עיירות תעשייתיות לשעבר ברחבי השטח הכפרי.

מבט-על על העיר ג'ונסטאון, פנסילבניה (צילום: AP Photo/Carolyn Kaster)

מבט-על על העיר ג'ונסטאון, פנסילבניה (צילום: AP Photo/Carolyn Kaster)

המדינות המערביות (מינסוטה, ויסקונסין, איווה) כפריות הרבה יותר, אבל בניגוד לאזורים הכפריים בשאר ארה"ב, יש בהן מסורת ארוכת-שנים של נטייה שמאלית יחסית של האזור הכפרי. בכל המדינות אחוז ההיספאנים נמוך יחסית ואחוז הלבנים ללא השכלה אקדמית גבוה יחסית; האחוז הגבוה הזה במדינות המתנדנדות הוא אחת הסיבות לכוח הפוליטי העודף של קבוצה זו בבחירות פדרליות.

כל המדינות הללו נוטות ימינה בשנים האחרונות. שנות ה-30 עד שנות ה-60 היו תור הזהב של המפלגה הדמוקרטית במדינות אלה, כאשר האיגודים המקצועיים היו בשיא כוחם ומעמד הפועלים הלבן היה עמוד השדרה של התמיכה בדמוקרטים. עם הדעיכה התעשייתית והירידה בכוחם של האיגודים המקצועיים, כוחה של המפלגה ירד ומעמד הפועלים הלבן החל לעבור למפלגה הרפובליקאית.

בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, איווה ואוהיו היו מדינות מתנדנדות ושאר המדינות היו דמוקרטיות בטוחות; כיום איווה ואוהיו משמעותית ימינה מהממוצע והמהפך של פנסילבניה, מישיגן וויסקונסין הוא שהביא לטראמפ את הניצחון ב-2016.

ההפתעה של 2016 הביאה לכך שעיקר תשומת הלב בשנים האחרונות הופנתה למדינות אלה, והתקבע נרטיב של תהליך בלתי-נמנע של הפיכתן לאדומות יותר ויותר. בהסתכלות ארוכת טווח, זה אכן התהליך – אבל גם בבחירות האמצע של 2018 וגם, לפחות לפי הסקרים, ב-2020 יש חזרה מסוימת של המטולטלת.

הילארי קלינטון באיווה במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, ב-28 באוקטובר 2016 (צילום: AP Photo/Andrew Harnik)

הילארי קלינטון באיווה במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, ב-28 באוקטובר 2016 (צילום: AP Photo/Andrew Harnik)

ביידן זוכה לתמיכה רבה יותר מהילארי קלינטון בקרב לבנים ללא השכלה אקדמית ומבוגרים. שורשיו הם במעמד הפועלים (הוא בא מסקרנטון, עיירה תעשייתית טיפוסית בצפון מזרח פנסילבניה); יש לו תדמית הרבה יותר צנועה ופחות מושחתת – אחת האנקדוטות הידועות עליו היא שבשנותיו הארוכות בסנאט, ביידן לא שכר מעולם דירה בוושינגטון והיה נוסע יום-יום ברכבת מווילמינגטון, העיר המרכזית של דלוור, לוושינגטון, מרחק שעה וחצי נסיעה; ולא ניתן לפסול את האפשרות שמגדרו של ביידן גם משחק תפקיד.

משום כך, נראה שמכל המדינות המתנדנדות דווקא רוב מדינות המערב התיכון במצב טוב עבור ביידן. חריגה מבניהן היא פנסילבניה, שהיא התכה של מדינת חוף מזרחי בדרום מזרח עם מדינת מערב תיכון מהרי האפלצ'ים ומערבה.

בחלק המערב-תיכוני של המדינה, מצבו של ביידן טוב משל קלינטון, אבל בפילדלפיה וסביבותיה מצבו טוב פחות (באופן כללי מצבו טוב יותר כי הוא מוביל ב-7%-8%  בציבור הכללי וקלינטון הובילה ב3%, אבל השיפור באזור פילדלפיה נמוך מבמערב התיכון). בשל כך, ובשל מספר האלקטורים הגבוה שלה, קיים סיכוי גבוה כי פנסילבניה תהיה בסוף המדינה המכרעת. כיום ביידן מוביל בה ב-4.8%.

הדרום מערב: אריזונה, נוואדה

אם בשנים האחרונות המערב התיכון עבר ימינה, מדינות הדרום-מערב זזו שמאלה. מדינות אלה היו בעברן אדומות בוהקות – אריזונה היא המדינה ממנה הגיע בארי גולדווטר ב-64, ובתחילת שנות ה-2000 קולורדו ונוואדה היו מדינות אדומות בטוחות וכיום הן כחולות בטוחות.

התהליך הזה מוסבר בשני יסודות: הגידול באוכלוסייה ההיספאנית, שנוטה לדמוקרטים (אם כי לא באופן מובהק כמו האוכלוסייה השחורה), והמעבר של האוכלוסייה הפרברית לדמוקרטים. האופי המדברי של מדינות הדרום-מערב מביא לכך שרובה המכריע של האוכלוסייה חי בעיר גדולה אחת או שתיים (פניקס, טוסון ולאס וגאס) והמעבר של הלבנים מהפרברים לדמוקרטים בעידן טראמפ מזיז את המדינות הללו שמאלה.

תומכים של דונלד טראמפ בכנס בחירות ביומה, אריזונה, ב-18 באוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

תומכים של דונלד טראמפ בכנס בחירות ביומה, אריזונה, ב-18 באוגוסט 2020 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

בנוואדה, בתמונת מראה למערב התיכון, מצבו של ביידן יחסית לשאר המדינות טוב פחות ביחס לקלינטון בשל חולשתו יחסית אליה באוכלוסייה ההיספאנית. אריזונה שונה מכיוון שרק בשנים אלה היא משלימה את המעבר שמאלה: לפני ארבע שנים המדינה הצביעה לרפובליקאים בכל המירוצים; ב-2018 סנטורית אחת הוחלפה בדמוקרטית וכעת נראה שעם ההצבעה לסנאטור השני ולנשיאות מושלם התהליך.

הדרום החדש: ג'ורג'יה, צפון קרולינה, (טקסס?)

אלה מדינות מהדרום העמוק, עם שורשים עמוקים בתקופת העבדות ולאחריה בתקופת ג'ים קרואו, ועם אחוז גבוה עד היום של שחורים. בשנים האחרונות הייתה הגירה משמעותית של לבנים משכילים ל"משולש המחקר" בצפון קרולינה, ולאטלנטה בג'ורג'יה ולכן הן התקרבו לצד הדמוקרטי.

עם זאת, בניגוד למדינות הדרום-מערב, למדינות אלה היסטוריה בין-גזעית כאובה ופער בין-גזעי עמוק ביותר, ולכן כיום הן בין המדינות הקיצוניות ביותר באגרסיביות של הממשל הרפובליקאי בדיכוי הצבעת שחורים באמצעות חלוקה מעוותת של מחוזות הבחירה (ג'רימנדרינג), חוקים המחייבים הצגת תעודות בהצבעה, סגירת קלפיות בשכונות שחורות, ניפוי מאסיבי של שחורים מרשימות המצביעים, ועוד. ולכן, בראייה צינית ומפוכחת של המצב, לא כל כך משנה מה הסקרים אומרים – הממשל הרפובליקאי לא ייתן לביידן לנצח שם אלא אם הניצחון של ביידן יהיה מובהק ביותר.

טקסס היא הכלאה של מדינת דרום חדש – עם היסטוריה דרומית ארוכה ואוכלוסייה כפרית לא זניחה – עם מדינת דרום-מערב, עם אוכלוסייה היספאנית גדולה ואוכלוסייה עירונית גדולה. מאז 1965, טקסס היא אבן היסוד של הרוב האלקטורלי הרפובליקאי; עם מספר אלקטורים כה גדול, מהפך של טקסס לצד הדמוקרטי תשנה לחלוטין את המשחק.

איוונקה טראמפ עם מושל אריזונה בכנס עסקים בפניקס, ב-16 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Ross D. Franklin)

איוונקה טראמפ עם מושל אריזונה בכנס עסקים בפניקס, ב-16 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Ross D. Franklin)

עד לפני ארבע שנים, עצם המחשבה על טקסס כמדינה מתנדנדת הייתה נראית מופרכת, אבל ההפסד הדחוק של בטו אורורק לטים קרוז במירוץ לסנט 2018 – 2% בלבד – הראה שיתכן ויש סכוי שגם המהפך הזה יקרה. אבל כנראה שלא ב-2020.

מחוזות קונגרסיאליים חריגים: מיין 2, נברסקה 2

ב-48 מ-50 המדינות, כלל האלקטורים מצביעים למי שניצח ברוב הקולות במדינה. בשתי מדינות – מיין ונברסקה – השיטה מורכבת יותר: שני אלקטורים מצביעים למי שניצח בכלל המדינה, ושאר האלקטורים מצביעים לפי הרוב במחוזות הקונגרסיאליים.

עד 2016 לא היה מצב שהשיטה הזו גרמה לתוצאה שונה מאשר winner takes all. ב-2016, לראשונה, המחוז השני של מיין – מחוז כפרי עם הרבה אוכלוסייה לבנה ללא השכלה אקדמית – הצביע לטראמפ בעוד שהאלקטורים של מיין הצביעו לקלינטון. השנה נראה שההתאוששות של ביידן בקרב לבנים ללא השכלה אקדמית עוזרת לו להחזיר גם את המחוז השני של מיין.

מאידך, המחוז השני של נברסקה הוא תמונת ראי – הוא מכיל את העיר הגדולה בנברסקה, אומהה, ונראה שהשנה הוא נוטה לביידן. בתמונה הכללית המחוזות האלה זניחים, מלבד האופציה שבה טראמפ יצליח להחזיר אליו את צפון קרולינה, פלורידה, פנסילבניה, מיין 2 ונברסקה 2 ואז נגיע למצב החריג של תיקו בחבר האלקטורים.

ג'ו ביידן מגיע לדטריוט, מישיגן, לארוע בחירות, ב-9 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)

ג'ו ביידן מגיע לדטריוט, מישיגן, לארוע בחירות, ב-9 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)

המדינות המיוחדות: פלורידה, ניו המפשייר

פלורידה וניו המפשייר הן שתי מדינות מיוחדות: ניו המפשייר היא מדינה עם הרבה מצביעים עצמאיים ועם תפיסה ליברטאנית משהו, בניגוד מובהק לשאר ניו אינגלנד, האזור בו היא ממוקמת; ופלורידה מדינה ענקית ומאוד מורכבת שתקצר כאן היריעה מלפרט את כל חלקיה. התמונה הכללית עם פלורידה, עם זאת, היא שבאופן עקבי היא זוחלת ימינה ולכן על אף שהיא נשארת בטווח ההשגה של הדמוקרטים, אם ביידן יזכה בה סביר שהוא כבר זכה במספיק מדינות כדי לזכות בלעדיה.

התמונה הכללית היא של שני תהליכים הפוכים: האדמה של מדינות המערב התיכון אל מול הכחלה של מדינות הדרום ודרום-מערב. ביידן, שחזק יותר מקלינטון בקרב מעמד הפועלים הלבן וחלש יותר בקרב מיעוטים, מעט מעכב את המגמה הזו, אבל לאורך זמן, סביר שבעשורים הקרובים נראה מפות מאוד שונות ממה שהיינו רגילים לראות.