מסע בשבילי השחיתות. איור: אבי כ"ץ
הון שלטון בטון וסירחון

מסע בשבילי השחיתות

טיול לחג

רגע לפני שנפל עלינו הסגר השני, יצא מדריך טיולים נמרץ עם קבוצת מבקרים חסרי מודעות שבסך הכל ביקשו לראות מעט מנופי ארץ הקודש ● במשך שלושה ימים, המדריך א' הראה להם את מיטב התוצרת של שנים של סיאוב, פוליטיקאים שנשארו על הכיסא זמן רב מדי, קבלנים שקיבלו קיצורי דרך תמורת שוחד, ואוצרות טבע שנשדדו מהציבור לטובת הטייקונים ● ציונות 2020, פה ושם בארץ ישראל

היום הראשון:
הון, שלטון, עיתון ובטון

 

ברוכים הבאים לטיול שלנו במרחביה המושחתים של ארץ ישראל. בשלושת הימים הקרובים ננשום אויר פסגות מסומם בריח הכסף, ונטבול באגם זהוב של אינטרסים זרים.

לא, זאת לא ישראל אליה פיללו אבותינו, אבל שכיות החמדה שהוקמו כאן בדם, יזע ומעטפות מזומנים בהחלט שוות ביקור חוזר ולהביא גם את הילדים. בכל זאת, מורשת היא מורשת. ישראל היא מקום שני ב- Crook Adviser – מדריך אתרי השחיתות העולמי, ומקום שלישי ב"בדאי-סקנר", האתר שמדרג אתרי נופש על פי מדדי שקר כלשהו. אז יש למה לצפות. תעלו לאוטובוסים בבקשה.

על כל פינה בטיול הזה יש עשרים שנאלצנו לוותר עליהן. וזה מוכיח עד כמה השחיתות בישראל עמוקה ומושרשת. נכון שישראל אינה מדינה דרום-אמריקאית במובן הזה שלא סביר שתוכלו לשחד פה במזומנים שוטר, פקיד מס או חייל במעבר גבול. אבל במדדים אחרים ישראל מאד מושחתת.

במדד השחיתות העולמי אנחנו במקום ה-35 הנמוך, עם ציון של 60. ובכל שנה אנחנו מתדרדרים עוד כמה מקומות. חלק ממדינות דרום-אמריקה ואפילו אפריקה מדורגות גבוה מאיתנו. שני-שלישים ממדינות ה-OECD  גם כן. חלק ממדינות מזרח אירופה מושחתות יותר, אבל בינינו – זו נחמה פורתא.

בנימה אישית, אני תמיד אומר שהגאות של השחיתות היא כישלונה של הציונות. לא כולם מבינים למה אני מתכוון – מה הקשר בין גלי העלייה, יישובה של הארץ והפרחת השממה, לבין פרשיות שחיתות? במהלך הימים הקרובים ננסה לבחון את הקשר הזה ולהמחיש כיצד השחיתות היא לא רק כסף שעובר מיד ליד במשרדים אפלים, אלא סגנון קבלת החלטות שיטתי שמשפיע על איכות החיים של כל אחד ואחת מאיתנו.

ירושלים: אולי עדיף לשכוח

מתחם בלפור. איור: אבי כ"ץ
מתחם בלפור. איור: אבי כ"ץ

אנחנו מתחילים, איך לא, בעיר הבירה. המשפט "אם אשכחך ירושלים" עתיק כמעט כמו התנ"ך, ויש לו גם שימוש מודרני נהדר בחקירות משטרה, שם החשודים פשוט לא זוכרים כלום. אף פעם. אנחנו עומדים כעת ליד מתחם בלפור. הרבה חקירות שחיתות יצאו מפה: אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט וכמובן בנימין נתניהו.

החקירה הראשונה הגדולה שבה מעורבים בני משפחת נתניהו נפתחה ב-1997: פרשת בראון-חברון. מאז היו לפחות 20, חלקן הסתיימו בכתבי אישום.

אם מסתכלים על ישראל לפני 1997, אין אף חקירת שחיתות גדולה שמערבת ראש ממשלה. זה נתון מעניין. אולי עוד נחזור אליו. ולא, אלטלנה לא יכולה להיחשב תיק שחיתות. גם לא הסזון.

בואו נרד מהאוטובוסים. אנחנו יוצאים עכשיו לסיור נדל"ני מהקטן אל הגדול. כעת אנחנו ליד הבית ברחוב כרמיה. העיפו מבט אל בית האבן הירושלמית היפה הזה שמימיננו.

הבית ברחוב כרמיה. איור: אבי כ"ץ
הבית ברחוב כרמיה. איור: אבי כ"ץ

בין קירותיו צפונה אחת הפרשות הנשכחות בהן נחשד ראש הממשלה אולמרט. הוא קנה כאן דירה ב- 1.2 מיליון דולר, 260 מ"ר. דו"חות השמאי הצנועות ביותר הראו שווי של לפחות 1.53 מיליון דולר. כלומר אולמרט קיבל על פי החשדות הנחה של 330 אלף דולר. המשטרה בדקה בין היתר האם עיריית ירושלים טיפלה בפרויקט הזה, איך נאמר, במוטיבציית יתר.

התיק נגד אולמרט נסגר בחוסר ראיות, על אף ממצאים מחשידים מצד המשטרה ומצד מבקר המדינה. אולמרט נעזר בסגירת התיק הזה כהוכחה לרדיפה של רשויות החוק נגדו. לא היה לו מושג מה עומד להגיע.

בונים גבוה, יורדים נמוך

עכשיו קדימה: 5 קילומטר של הליכה, והגענו להולילנד. ההולי-שיט של כל הפרשות. בואו נעמוד פה רגע בדממה, נשתה את הנוף, נבין את החזון, את השיטה, את הקונספציה. בבחינת "תסתכלו על הולילנד, תראו אותנו".

פרשת הולילנד היא מתחרה רצינית לתואר "פרשת השחיתות הגדולה בתולדות ישראל". הנה כמה מספרים לסבר לכם את האוזן: 377 עדים; 13 נאשמים (בהם ראש ממשלה וראש עיר לשעבר) ועוד 3 חברות; 141 דיונים בבית משפט בשנה ותשעה חודשים של משפט כמעט יומיומי; 9,263 עמודי פרוטוקול; למעלה מ- 300 אלף מ"ר של מתחם נדל"ן המחולקים לדיור ולמלונות; עשרות מיליונים בכספי שוחד; 10 הרשעות.

הולילנד. איור: אבי כ"ץ
הולילנד. איור: אבי כ"ץ

לחשיפת פרשת הולילנד היה אפקט מכריע על משולש מושחת שנקרא לו הון-שלטון-בטון. השופט דוד רוזן היה עדין יותר, וקרא למעשי השוחד והמירמה שליוו את הפרויקט "בגידה".

ובכן, הולילנד היה פרויקט אחד, אדיר מימדים וממוטט רוזנים וראשי ממשלה, אבל צריך לזכור שהשיטה שנחשפה שם חוזרת על עצמה בעשרות, אם לא מאות פרויקטים ברחבי הארץ: יזמים רוצים לבנות, פוליטיקאים רוצים להרוויח, אז סוגרים עיסקה: היזמים יתנו לפוליטיקאים כסף או דירות והפוליטיקאים יעניקו הקלות בניה.

אבל זאת טעות גדולה לחשוב שמדובר רק בעסקאות מלוכלכות של חלונות גבוהים. כי מי שמשלם את המחיר הוא האזרח הקטן. הוא קונה בית בפרויקט נוצץ ולא יודע שבמקום 200 מקומות חניה מחויב היזם רק ב-150 ושהמרחב הציבורי שהוא מחויב להשקיע בו קטן מזה שאושר במקור, ושגשרון המעבר מעל כביש הגישה שלו בוטל, וכו'.

וכך, יום אחד אתם מתעוררים ומגלים שהשכונה היוקרתית, הירוקה והמהממת שהבטיחו לכם בגרמושקה או בברושורים כשפיתו אתכם למשכן את חייכם לשלושים השנה הבאות, הופכת לסלאמס: בלי צל, בלי חניה ובצפיפות בלתי נסבלת. שני הצדדים, השלטון והקבלנים, הרוויחו ואתם הפסדתם.

בלוד ייסדתי אי יווני

ביקשתי מג'ורג' הנהג שלנו לעשות עיקוף קטן ולנסוע דרך כביש 40. עכשיו אנחנו עוברים ליד לוד משמאלנו, אבל אני דווקא מבקש שתעיפו מבט ימינה. זה מושב גינתון, ואין סיפור שממחיש טוב יותר את משולש ההון-שלטון-בטון כמו זה שקרה פה. זה "הולי-לוד".

גינתון. איור: אבי כ"ץ
גינתון. איור: אבי כ"ץ

בקצרה: יזם הנדל"ן והארכי-מעכער דודי אפל רכש מהמושב הזה 1400 דונם חקלאי במיקום הכי נוח לצורכי בניה. המחיר 24.5 מיליון דולר. העיסקה הזאת נעשתה תוך עקיפה של מנהל מקרקעי ישראל, כאילו מדובר במדינה בתוך מדינה. בכסף התחלקו חברי המושב באופן פרטי. בלי דיווח, בלי אישור. בורדל דה-לה בניין.

מהפרשה הזאת הסתעפו כמה חקירות וכתבי אישום, ללמדכם שמה שנזרע באדמה מזרחית ללוד, חוצה את הכביש וצומח לתפארת בתחנת להב 433 שנמצאת בכניסה לעיר: כתב אישום על שוחד לראש עיריית לוד בני רגב, חקירת היעלמות כספי המע"מ מהעיסקה לדודי אפל ועוד.

אבל הזוהרת מכולם היא פרשת האי היווני, שאיימה לסבך את ראש הממשלה שרון וילדיו ובשלב מסוים גם את אולמרט, והולידה חשדות ענפים מאד לעיסקאות שוחד מטרידות. התיק נסגר בהחלטה שנויה במחלוקת של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. לימים מזוז הצטער על החלטתו. טו לייט.

אגב, דודי אפל עצמו נפל חזק: האיש שצמח לצדו של דוד לוי והפך לאחד המאכערים הפעילים במדינה, הורשע במתן שוחד לראש עיריית לוד, לראש עיריית גבעת שמואל לשעבר ולבכיר במנהל מקרקעי ישראל. התובעת, ענת סבידור, קראה לו "תמנון רב זרועות", אבל כיום התמנון ירד מנכסיו והוא בקושי מקרל קר.

אנדרטה לאימפריה מתמוטטת

אנחנו נוסעים במורד רחוב בגין בתל אביב לעבר גשר קרליבך ומגיעים לשומקום. אל הפיר המחפיר של משולש הון-שלטון-עיתון: תחום שפעם היה נחלתם של כותבים אליטיסטים המתעניינים באתיקה עיתונאית, הפך להיות בעשור האחרון הציר המרכזי עליו סובבת הציבוריות הישראלית.

כמעט בכל פרשיית שחיתות גדולה בישראל מעורב כיום מו"ל של עיתון כלשהו, לפעמים שניים.

בית מעריב. איור: אבי כ"ץ
בית מעריב. איור: אבי כ"ץ

כאן מולנו עמד פעם הבניין המיתולוגי של עיתון "מעריב". מעל האספלט הלוהט הזה ניבנו כמה מהאתוסים העיתונאים הגדולים של העיתונות הישראלית, אבל גם כמה פרשיות שראוי להתבייש בהן.

נזכיר רק שתיים: עופר נמרודי, איש העסקים רכש את העיתון מעריב בתחילת שנות התשעים ומתוכו ניהל את אופרציית האזנות הסתר לבכירים במערכת השלטונית בישראל. הוא ישב בכלא. זמן לא רב אחרי ששוחרר, הסתבך בפרשת "נמרודי ב'" שמבחינות מסוימות הייתה חמורה אפילו מקודמתה, וכללה אפילו חשד בקשירת קשר לרצח.

שנים אחר כך, מעריב נרכש על ידי נוחי דנקנר. במענה מהיר מי יכול להגיד לי את האסוציאציה הראשונה שעולה במוחו למשמע השם דנקנר. קדימה:

  • פירמידות? טוב מאד.
  • תספורת, יפה!
  • פנסיות? אתה מתכוון לפנסיות שלנו שנמחקו? סבבה.
  • סלקום, נכון. פרת המזומנים של דנקנר שרווחיה נמחקו בעקבות המהפכה במחירי הסלולרי.
  • מאיגרא רמה לבירא עמיקתא? ללא ספק.

ובכן דנקנר, היה פעם הטייקון הגדול בישראל והיום הוא אסיר משוחרר.

אחרי שדנקנר השתלט על מעריב, הוא השתמש, בעזרת העורך הראשי שלו ניר חפץ, בעיתון ובכתביו באופן ציני כדי להכות ולסחוט את יריביו המקצועיים; דאג לצנזר סיפורים שיכלו לפגוע בעסקים שלו, למנות כתבים על פי נאמנותם, לפטר עיתונאים שדגלו בהשקפת עולם חברתית או שנחשדו בשמאלנות ולהזמין כתבות שליליות על מי שחש כי הוא מאיים על עסקיו, ובראש ובראשונה על מו"לים מתחרים כמו עמוס שוקן וגיא רולניק.

בסופו של דבר דנקנר קרס כלכלית וסחב איתו את העיתון מטה. בשנים האחרונות גם הבניין הזה, לדאבון הלב, קרס פיזית והושמד. מה שנשאר זה אולי חור – בקו הנוף וגם בלב. את החור הזה ימלאו, כמובן, בעוד מגדל רב-קומות יוקרתי מהסוג שרק מיליונרים יכולים להרשות לעצמם לחיות בו.

ארמון המלך העירום

אתם מכירים את הבניינים האלה שאנחנו חולפים על פניהם כעת כבנייני עזריאלי, אבל במקום שבו הולך ונבנה מגדל הספירלה, ישב פעם הבניין הכי פחות מרשים והכי עוצמתי באזור: בית ידיעות אחרונות.

בית ידיעות אחרונות. איור: אבי כ"ץ
בית ידיעות אחרונות. איור: אבי כ"ץ

לפעמים, בין המלגזות והעכברושים שהיו מסתובבים בחניון של הבניין, ניתן היה לראות גבר מרשים פוסע עם שקית ניילון אדומה של ידיעות אחרונות בין אצבעותיו. זהו ארנון (נוני) מוזס, שנחשב בעיני לא מעט אנשים לאיש החזק במדינה וגם אחד המסתוריים ביותר בה.

לאורך השנים נטען פעמים רבות שידיעות אחרונות מנצל את כוחו האדיר כדי לרומם או להשפיל פוליטיקאים באמצעות הסיקור העיתונאי. חלק מהתהליך הזה נחשף במה שמכונה היום תיק 2000, המבוסס על הקלטות בין נתניהו למוזס שהתגלו במקרה במהלך חקירת פרשת שחיתות אחרת.

בשיחות המדהימות הללו נשמעים מוזס ונתניהו כשהם מזיזים ומפעילים עיתונאים כמו שחקנים על לוח שחמט. האינטרס היחיד שמעניין אותם, כפי שהם מצהירים בבירור, הוא האינטרס הפרטי: כסף במקרה של מוזס, המשך השלטון במקרה של נתניהו.

מוזס הוא המוציא לאור של ידיעות אחרונות אבל הוא גם העורך האחראי של העיתון. ואחרי שהוגש נגדו כתב אישום על ניסיון שוחד הוא סירב להתפטר מהתפקיד הכפול הזה, והוא עדיין – רשמית – האיש שאחראי על כל מילה מודפסת בעיתון, כמו גם באתר הבית הפופולרי ynet. לכן, כאשר כתבי ידיעות אחרונות ו-ynet מדברים על הדרישה מנתניהו לצאת לנבצרות – תמיד תוכלו להזכיר להם את הפתגם הידוע: "קשוט עצמך תחילה". בינתיים, בית ידיעות אחרונות עבר לראשון לציון.

ישראל היום. איור: אבי כ"ץ
ישראל היום. איור: אבי כ"ץ

אנחנו משלימים את משולש ברמודה של ההון-שלטון-עיתון בערך כשני קילומטר מכאן: חוצים את  איילון ומגיעים לקוי האויב – משרדי "ישראל היום". בציר הזה בין רחוב מוזס לרחוב השלושה התנהל קרב עקוב מדיו בין שני הטיטאנים: מוזס ואיל הקזינו שלדון אדלסון, במאבק אדיר סביב ההגמוניה על המילה הכתובה. הקרב הזה ניטש כבר למעלה מעשור ונהיה מכוער מאד בשלב מסוים. נתניהו ניצב בתווך, מנסה להרוויח משני העולמות.

אדלסון הוציא פה קרוב למיליארד שקלים על עסק לא-ריווחי בשביל לעזור לנתניהו. לאחרונה נחשף במחקר אקדמי שההשקעה הזאת בכל זאת השתלמה, לפחות לנתניהו, וכנראה הייתה שווה שלושה מנדטים בקלפי. אפשר רק לתמוה למה הקשר הזה עדיין לא נחקר במשטרה. תחשבו תרומה של מיליארד שקל לקמפיין פוליטי.

לילה ראשון בלי אמא

הגענו לרמלה ומהרבה בחינות אנחנו בנקודת הקצה. זה כלא מעשיהו. בד אנד ברקפסט משובח בשפלה. כאן גם אתם תבלו את הלילה. סתם, נו, צוחקים איתכם. אתם לא מספיק חשובים, עשירים וחזקים כדי לבלות כאן לילה. אתכם בטח היו שמים בכלא בית ליד או שאטה.

כלא מעשיהו. איור: אבי כ"ץ
כלא מעשיהו. איור: אבי כ"ץ

כלא מעשיהו הוא הטור דה-אייפל של השחיתות. תחנה יוקרתית, משובחת וחשובה במיוחד במסלול הנהנתנות שמסתיים מאחורי סורג ובריח.

אם היו מקימים פה מועדון חברתי, הוא היה אחד האקסקלוסיביים במזרח התיכון. עורך דין הצמרת דורי קלגסבלד היה שם לצד אריה דרעי, אהוד אולמרט, נוחי דנקנר, עומרי שרון, שלמה בניזרי, אברהם הירשזון, הזמר קובי פרץ, הרב יונה מצגר, חברי הכנסת לשעבר עופר חוגי, גונן שגב ושמואל פלאטו-שרון וכמובן הנשיא משה קצב. במעשיהו כלואים כ- 1300 אסירים, רק כשישית מתוכם צווארון לבן, אבל הם מעניקים למקום את פרסומו.

אתם משוחררים לחדרים במלון למנוחה קצרה עד ארוחת הערב. אחריה נצא לסיור בעולם ה"הון-שלטון-תחתון".

הפוסיקאט. איור: אבי כ"ץ
הפוסיקאט. איור: אבי כ"ץ

נעבור במועדון הפוסיקאט וננסה לברר איך בדיוק העניק אבא של יאיר נתניהו 20 מיליארד דולר לאיש העסקים קובי מיימון כפי שיאיר הטיח בבנו של מיימון ניר בהקלטה שהתפרסמה בחדשות 12 אחרי בילוי משותף של השניים במועדון.

נבקר גם במועדון הגוגו בו בילה מפקד חיל הים אלי מרום, הידוע בכינויו צ'ייני. צ'ייני עומד לדין כעת על שוחד, בפרשת הצוללות.

בינתיים תנוחו קצת. אנחנו יודעים שהיה קצת מדכא היום, אבל אל דאגה: מחר יהיה הרבה יותר גרוע. ניפגש בלובי בתשע וחצי.

 

היום השני:
לפעמים במסע ומתן מורידים אותנו נמוך

 

בוקר לח, בוקר צח. כולנו מקוים שישנתם טוב. את הבוקר נתחיל בטבילה קלה בחוף פלמחים, לפני שנעפיל צפונה. חוף פלמחים הוא הממתק האופטימי של הבוקר, רגע לפני שנאכיל אתכם לענה ומרורים עד צאת הנשמה.

פלמחים. איור: אבי כ"ץ
פלמחים. איור: אבי כ"ץ

כיום חוף פלמחים הוא שמורת טבע יפהפייה שרשות הטבע והגנים מטפחת, אבל בעשור הקודם תוכנן פה כפר נופש 30 מטר מהמים. מתארים לעצמכם איך זה היה נראה? כל האישורים ניתנו והבניה החלה, אבל אז קבוצת אזרחים פתחה במחאה שהגיעה עד מבקר המדינה ובית המשפט העליון. בסופו של יום ביטלה הממשלה את התוכנית והחוף ניצל. עוצו עצה ותופר.

מחוף פלמחים נעלה צפונה לחוף המבצר בעתלית. האם גם כאן יצליחו התוכניות להערים על השכל הישר? כי אחד הדברים המדהימים שניתן ללמוד מהפרשיות והאתרים שנסקור היום היא שאין עקומת למידה. כלומר החלטות עקומות יש למכביר, אבל לא לומדים מהניסיון ומסרבים לשפר תהליכים.

המבצר היא פנינה בלתי-מלוטשת שעדיין ממתינה לגזר דינה. בטייפ של הנהג שלנו ג'ורג' אתם יכולים לשמוע את מוש בן-ארי בשירו המלטף "לפעמים במסע ומתן מורידים אותנו נמוך".

חוף המבצר בעתלית. איור: אבי כ"ץ
חוף המבצר בעתלית. איור: אבי כ"ץ

אם לא ידעתם, מוש הוא לא רק זמר עתיר-שיער, אלא גם יזם בתחום החופים. הוא מנהל את "החוף של מוש" – חוף סתילבוט מוכר באילת, עם מסיבות פול מון, מופעים ועוד מרבצים לצעירים.

משום מה, ראש המועצה של המועצה האיזורית חוף הכרמל אסיף איזק, חשב שזה מכשיר את מוש לקבל את השליטה על החוף בעתלית בלי מכרז – רק עם הודעה לציבור ש"בדקנו והגענו למסקנה שהוא הכי מתאים".

בינתיים, אגב, הנושא תקוע: מכרז ראשון יצא ונכשל, ואחריו מכרז נוסף ומכרז שלישי נמצא בבחינה כבר כמה חודשים, ועדיין אין החלטה. טו בי קונטיניוד.

ולמה הסיפור של חוף המבצר הוא משל שמלמד אותנו על תהליכי תכנון במדינה? כי הרבה פרויקטים בישראל מתחילים ככה ומסתבכים. קודם יש "יוזמה ברוכה" של מועצה מקומית או משרד ממשלתי. אחרי זה קומבינה כלשהי שמדליקה נורה אדומה. ואז פעילות קדחתנית כדי לעצור את הקומבינה: פניה לבית משפט, חשיפות בעיתונות. והתוצאה: שיתוק מתמשך. או במקרה שהפרויקט בכל זאת מתרומם: בכיה לדורות.

הנחל העיף את השחיתות

בתחנה הבאה שלנו אפשר לראות זאת היטב. ברוכים הבאים לנהריה. למעשה, לנהריה אפשר היה להקדיש יום, שבוע, אולי חודש של ריקוד מושחת. אנחנו נסתפק בהצצה זעירה פנימה.

קודם כל, עוד לפני שמגיעים לפאתי העיר, שימו לב לפקקים בכביש מעכו לנהריה. הכביש הזה אורכו עשרה ק"מ אבל אנחנו נוסעים עליו כבר ארבעים דקות. זה אומר לכם משהו לגבי סדרי העדיפויות של השלטון המקומי והמנהל.

כיכר התותח בנהריה. איור: אבי כ"ץ
כיכר התותח בנהריה. איור: אבי כ"ץ

אנחנו מגיעים אל צומת הכניסה המרכזית לעיר. משני צדנו אנו מוקפים בפילים לבנים שרק אללה יוסטור וגיסתו יכלו לתכנן משהו מגוחך יותר מהם. נתחיל בכיכר הזאת, "כיכר התותח". תקיפו אותה יפה יפה, והתרשמו מכיעורה האפי. איך היה אומר חנוך לוין? "כיכר בעלת כיעור נדיר".

התותח המגוחך הזה עלה למשלם המיסים 5 מיליון שקל, מחיר מטורף לפסל של תותח שמזכיר לתושבים כיכר קומוניסטית. אבל אחרי שהקימו את המפלצת הזאת באו ואישרו עוד 150 אלף שקל, כי המזרקה לא עבדה כמו שצריך. וכל זה בעיר שסובלת ממחסור גדול בתעסוקה, עם מחלקת רווחה שמטפלת בהמון נזקקים, ועם תשתיות שבחלקן תקועות שנים אחורה.

ג'קי סבג, ראש העיר ששלט בעיר הזאת במשך קרוב ל- 30 שנה והוחלף לפני שנתיים, היה מומחה בפילים לבנים. למעשה, את כל העיר הוא דרש לצבוע בלבן כי חשב שהחזיתות הלבנות יהפכו אותה לקזבלנקה, העיר האהובה עליו. הוא גם כיסה אותה מכף רגל ועד חוף-ים בגדרות לבנים שהפכו אותה מעיר קיט ים-תיכונית קלילה ומשובבת לב, לסוג של בית סוהר.

איך אומרים? לא כל הנוצץ זהב? בהחלט כך. סבג הקים את המידעטק, ספריה שתקציבה גדל מ- 30 מיליון ל- 130 מיליון שקלים במהלך ההקמה. לאן נשאב כל הכסף הזה? במרכז הספריה, למשל, תלוי שנדליר מזהב שרק הוא עלה כמיליון שקלים. אפילו הברזים בשירותים נצבעו זהב. כי אין ספק שילד מנהריה שבא לקרוא ספר, חולם על לשטוף ידיים בברז מוזהב.

רק לשם השוואה: כשהקימו את בית החולים בנהריה בקושי הצליחו להשיג 100 מיליון שקלים לחדר מיון מוגן מהפצצות.

קניון ארנה בנהריה. איור: אבי כ"ץ
קניון ארנה בנהריה. איור: אבי כ"ץ

וסבג רצה גם קניון. תסתכלו על קניון ארנה מימיננו. נקיף אותו ממזרח. כאן עובר תוואי הנחל, נחל הגעתון. הגעתון היה פה הרבה לפני סבג ויהיה כנראה גם הרבה אחריו. אבל סבג הוא אדם עיקש וגם מאד כוחני. הוא ימשול בטבע ולא הטבע ימשול בו. אז הוא לקח את הנחל ובנה סביבו קופסה, "מובל", שעובר מתחת לקניון ויוצא מהצד השני. פתרון מושלם לא?

ובכן, הגיעו הגשמים הגדולים של החורף האחרון, ואתם כבר יכולים לנחש מה קרה: המים העיפו את המובל לקיבינימט והציפו את הקניון וחלקים גדולים מהעיר. ככה זה כשלא מתכננים שטח הצפה למים, ככה זה כשבונים בלי להתחשב באיתני הטבע, ככה זה כשהיזמים לוחצים והעיריה לוחצת ורשויות התיכנון לא מפקחות, ואף אחד לא מקשיב למהנדסים ולאנשי המקצוע.

זוכרים שדיברנו אתמול על ציונות? על המקום שבו גרידיות של השלטון פוגעת בשלומם של התושבים? ההצפה הזאת גבתה את חייו של מוטי בן-שבת, שטבע למוות כשהציל אם ובתה שנלכדו בשטפון כאן ליד הקניון. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר נורא אם לא היו מצליחים לחלץ את כל אותם אנשים שנתקעו בקומת החניון של הקניון.

מה שמדהים שהכול היה כתוב – במסמכים, בעתירות, בהתרעות, בפניות לוועדות התכנון. שוב ושוב התריעו מהנדסים שצריך לטפל בתוואי של הנחל לפני שבונים קניון, ושוב ושוב נדחו בלך ושוב עד שהקניון קם והפך למה שקוראים "מעשה עשוי". מעשה עשוי זה כשבית המשפט מבין שמשהו דפוק לגמרי, אבל הוא פוכר ידיים במבוכה ומכריז: מאוחר מדי. 

המזרקה טבעה בים

אנחנו ממשיכים על ציר 89 המקביל לגעתון, עוברים את מעלות-תרשיחא שראש העיר שלה שלמה בוחבוט שבר שיא: 42 שנה ראש עיר ברצף. בוחבוט הפסיד ב- 2018. אבל השיטה המאפשרת קדנציות בלתי-נגמרות לראשי ערים היא אחד הגורמים המשחיתים ביותר בישראל, במיוחד בפריפריה.

ביתו של אריה דרעי בספסופה. איור: אבי כ"ץ
ביתו של אריה דרעי בספסופה. איור: אבי כ"ץ

בהמשך הכביש אנחנו חולפים מעל מושב ספסופה. ספק אם השם הזה היה מוכר למישהו, אלמלא אריה דרעי, אחד הברונים של השחיתות המוסדית בישראל. דרעי ישב בכלא במשך שנתיים בין היתר על קבלת שוחד, מירמה והפרת אמונים. הווילה המשפחתית המפוארת, הרשומה על שם בתו, מככבת בפרשת שחיתות חדשה שהחלה להיחקר לפני ארבע שנים, וחשפה אימפריית נדל"ן מפוארת.

הגענו לטבריה. אוי, אוי טבריה. אולי פשוט נשב בשקט בכיסא ונבכה. האם יש עוד מקום כמו טבריה? עיר בת 2,000 שנה שנקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס ונחשבת מקום קדוש למאות מיליונים ברחבי העולם. העיר היחידה למרגלות הכינרת. מקום עם פוטנציאל תיירותי בלתי-נתפס.

אפשר לדבר הרבה על טבריה – על מאבקי החרדים והחילונים בה, על השתלטות גורמים עבריינים על חופיה, על הבניה המכוערת שמונעת מהטיילת להתפתח ועל התוכניות המדהימות שעשו לקו החוף וספק אם אי פעם ימומשו.

טבריה. איור: אבי כ"ץ
טבריה. איור: אבי כ"ץ

אבל הזמן שלנו קצר אז נסתפק בטבילה קצרה. אולי יותר נכון: טביעה קצרה. תסתכלו כאן בתוך המים, בוודאי תבחינו בשרידי מזרקה שקבורים על הקרקעית. זה "הטיבריום". הטיבריום היה קרקס מזרקות אורקולי מרהיב שאיים לפתח סביב קו המים של טבריה מרכז עסקי משגשג. שבעה מיליון שקלים להקמה ועוד מיליונים בניסיונות הצלה – אך לשווא.

זוכרים את הגעתון? בשניה שמפלס הכינרת עלה, כל המזרקות שקעו למצולות. הטיבריום פשוט טבע בים, ממש כמו הבית של דודלי. ואז התברר שהתכנון היה רקוב, והמיזם הפך למלחמת בוץ עכורה, מלווה בהאשמות קשות על שחיתות גם מצד עיריית טבריה וגם מצד החברה הממשלתית לתיירות.

לי, אגב, יצא לחזות בפלא הטיבריום בתחילת העשור. באמת יוזמה יפה, מושקעת. וכמו במקרים אחרים – ריבוי רשויות, אינטרסים זרים וחירטוטים מקצועיים קברו גם את החלום הטברייני הזה.

אנחנו עושים פעמינו חזרה למרכז. מחר יום ארוך אז הערב חופשי לקניות ולעסקאות מפוקפקות. סיבוב קטן לפני שאנחנו מגיעים לתל אביב. מריחים את ריח הזבל בפארק חירייה? זוהי הריאה הירוקה הגדולה בישראל. התוכנית להקמת "פארק אריאל שרון" היא חסרת תקדים בהיקפה, והיא גם אחת היפות והמוצלחות.

חירייה. איור: אבי כ"ץ
חירייה. איור: אבי כ"ץ

זאת הדוגמה האחרונה שלנו היום לקשר הגורדי בין שחיתות מנהלית לרווחתו האישית של האזרח. רק כעשרה אחוז מהתוכנית השאפתנית לפיתוח הפארק המשתרע על פני 8000 דונם – כגודלה של העיר בת ים כולה לשם השוואה – בוצעו. בשנים האחרונות הפארק עומד דומם ומדמם מפרשיות שחיתות בלתי פוסקות.

סוללות העפר שלו זוהמו בפסולת של קבלנים תאבי בצע, פיתוח שטחיו נעצר בגלל מכרזים פגומים, וההנהלה שלו מסוכסכת. חקירות משטרה הולידו שורה של סירחונות, לעיתים מצחינים יותר מחירייה עצמה, והחזון המדהים של ריאה ירוקה, ריקה ממיסחור ומבנייה, הולך ומתרחק. שורה של עיריות כבר לוטשות עיניים אל השטח הלאומי. מן הסתם, ירצו להקים כאן עוד שכונות. קשה לראות איך חוזרים לאחור.

שיהיה לכם לילה טוב. בבניין ציון ננוחם.

 

היום השלישי:
הכל משולם מראש

 

חוות השקמים. איור: אבי כ"ץ
חוות השקמים. איור: אבי כ"ץ

בוקר טוב. אתמול היינו בצפון, היום אנחנו יורדים דרומה. סמוך לשדרות אנחנו עוצרים בחוות השקמים. זאת החווה המפורסמת של אריק שרון, ממנה לקוחים צילומיו כשהוא נושא כבשים על הכתפיים. החווה ניקנתה בעזרת הלוואה שקיבל מאיש העסקים משולם ריקליס.

לאורך השנים נקשר שמה של החווה לחלק מפרשיות השחיתות בהם נחשד שרון, לרבות האי היווני. בכל מקרה –  היות ששרון רכש אותה ב- 72' בעזרת כספים של מיליארדר, היא הופכת רשמית לאחת מעיסקאות ההון-שלטון הראשונות במדינת ישראל. שרון היה חלוץ בהרבה נושאים, וגם בדבר הזה.

אנחנו חותכים מזרחה אל נחל אשלים, ואתם כבר יכולים להריח את ים המלח. הנחל הזה, שזורם בתוך נקיק עם מפל מרשים, עמד במרכזה של פרשת הון-שלטון-סירחון. ביוני 2017 נשפכו לתוכו שפכי גבס חומציים ממפעל רותם אמפרט, כתוצאה מקריסת קיר בגובה 60 מטר ממאגר שפכים במפעל.

נחל אשלים. איור: אבי כ"ץ
נחל אשלים. איור: אבי כ"ץ

השפכים, בין 100 ל- 200 אלף קוב של תמיסות חומציות, זיהמו קרוב ל- 20 קילומטרים מהנחל, גרמו למותם של בעלי חיים ולהרעלת הקרקע. רק השנה נפתח הנחל מחדש למבקרים. הנזק האקולוגי לנחל נאמד ב- 400 מיליון שקלים.

האסון האקולוגי הזה לא היה סתם "תאונה". רותם אמפרט שייכת לקבוצת כימיקלים לישראל, אחד התאגידים הגדולים והחזקים בישראל, השייך למשפחת עופר. מסמכים ודו"חות פנימיים הראו שגורמים בחברה התריעו על הסכנה במשך קרוב לעשור, והזהירו מפני פריצת בריכות הגבס האוגרות את הכימיקלים הרעילים. רותם אמפרט, על פי הטענה, חסכה כספים בהקמת דפנות בריכות האידוי ומנעה את עיבוי איטומן.

מפעלי ים המלח של כימיקלים לישראל הם התחנה הבאה והמתבקשת שלנו, לא רחוק מכאן. אם אתם רעבים כבר – אולי אפשר לעניין אתכם באיזו שקשוקה טובה?

"שיטת השקשוקה" הוא סרט תיעודי של מיקי רוזנטל – אז עיתונאי, לימים חבר כנסת, היום ח"כ לשעבר – שבחן את תהליך המכירה של נכסי טבע וחברות ישראליות כמו כימיקלים לישראל, בתי הזיקוק (בז"ן) וצים לידיהם הפרטיות של האחים עופר.

מפעלי ים המלח. איור: אבי כ"ץ
מפעלי ים המלח. איור: אבי כ"ץ

בעצם מדובר על פרשיית ההון-שלטון המסועפת ביותר בתולדות ישראל, בכיה לדורות במונחים של ויתור בזול על נכסי מדינה, דלת מסתובבת של בכירים שמשרתים טייקונים בהחלטותיהם כפקידי ציבור ואז מדלגים לעבוד עבורם, וחוסר היכולת של האזרח הקטן להילחם או אפילו לעקוב אחרי האופן שבו המדינה מספסרת במשאביה הציבוריים.

הביטוי הפופולרי "שיטת השקשוקה" נולד ממשפט בסרט שבו שואלים את עורך הדין של צמרת ההון-שלטון בישראל רם כספי, שייצג את משפחת עופר, כיצד נקבע המחיר ששילמו האחים עופר למדינת ישראל עבור קבלת הבעלות על חברת "צים". כספי מעיד שלקחו כמה הצעות מחיר ו"עשו מהם שקשוקה", וכך נולד הסכום הסופי, שהיה נמוך משוויה האמיתי של חברת הספנות הגדולה.

אפילוג: השמש שוב שוקעת

הגענו אל סוף המסע שלנו, רצוצים אך חמוצים. בואו נשב על החוף ונתבונן לעבר השקיעה. השמש יורדת עגולה וכתומה, לאט לאט, ולוקחת איתה הרבה מהחלומות שלנו על חברה צודקת והגיונית, נקיה והוגנת.

בימים האחרונים דילגנו בין מורסות מדממות, אבל זיכרו שיש גם נקודות חן – ערים, אתרים ויוזמות בישראל שהשחיתות טרם השיגה אותם. אז אל תיפול רוחכם.

בעת שאתם מתבוננים בשמש הנעלמת אל האופק, חישבו על הפרשיות העלומות שיורדות איתה אל המצולות. אלה אשר ספק אם אי פעם נגלה מה קרה בהן. שאלות כמו מי באמת אישר את רכישת הצוללות ומי הרויח משוד הגז. אולי נדע בעוד עשרים שנה ואולי לא נדע לעולם.

אני משאיר אתכם עם המחשבה הטורדנית "מה היה קורה אילו…".

מה היה קורה אילו את טבריה היו מפתחים למען הציבור והתיירות ולא למען החאפרים? מה היה קורה אילו נהריה לא הייתה מגרשת כל אמן או יזם חולמני משורותיה לטובת פילים לבנים ומכוערים? מה היה קורה אילו חופים היו קיימים בזכות עצמם, כמו פעם, בלי הצורך לרתום אותם לעסקאות מפוקפקות?

מה היה קורה אילו קבלנים לא היו מרגישים צורך לשחד ולרמות אף אחד בדרך לבניית הבית שלכם? מה היה קורה אם ראשי ערים היו עוזבים את תפקידם אחרי שתי קדנציות ומסתפקים במשכורתם הנכבדה? ומה היה קורה אילו במדינת ישראל, נאשם בפלילים לא היה רשאי להיבחר לכנסת, לא כל שכן לכהן כראש ממשלה?

"החושך התאסף ולא ירד", כמו שאומר השיר. לילה טוב.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
אני דני מימון עליתי שטויות מול הפיקוח מנהל השוק זה פורטר השחיתויות הקרב המשפחתיות מאז שהתלוננתי נגד המנהל השוק זה פרוכטר החיים שלי נהפכו לגיהנום דני מימון יושב מול מבקר המדינה באוטו ומצ... המשך קריאה

אני דני מימון עליתי שטויות מול הפיקוח מנהל השוק זה פורטר השחיתויות הקרב המשפחתיות מאז שהתלוננתי נגד המנהל השוק זה פרוכטר החיים שלי נהפכו לגיהנום דני מימון יושב מול מבקר המדינה באוטו ומצפה שמישהו יבין אותו למען השחיתויות במדינת ישראל מבקר המדינה מגן על מושחתים עיריית אשקלון שוק שין יבנה מקופת המדינה ארבעה פעמים השקעה 600 מיליון שקל מקופת המדינה ועדיין לא מסתיים דני מימון אנשים טובים סדרה וגם רעים אפשר גם אחרת לשמור מרחק ומנצח את הכוונה אמן אני מבקש הגנה מבקר המדינה ולא ענישה

עוד 3,656 מילים ו-3 תגובות
כל הזמן // יום שלישי, 27 באוקטובר 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

דיווח: אלפי עצמאים נדרשים להשיב את המענק שקיבלו כי נמצא שאינם זכאים לו

מנדלבליט הודיע לחיים כץ על העמדתו לדין, בכפוף לשימוע, באשמת ביצוע העלמות מס; חבר הכנסת בתגובה: "אני מקווה שאחרי השימוע נשאיר מאחור את כל האשמות השווא נגדי ובזאת תסתיים מסכת הרדיפה" ● מירי רגב נגד כחול לבן: "חלק מהשרים לא יודעים בכלל מה זה להעביר תקציב"; כחול לבן: "בזמן שהליכוד מתראיין - מיליונים מחכים לחזור להתפרנס בכבוד"

עוד 47 עדכונים

ציר הזמן בפרשת הצוללות

בימים אלה, כשבנימין נתניהו נתפס משקר בפרשת מכירת מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות, מעניין להזכר בשקריו בפרשת הצוללות המתקדמות שגרמניה מכרה למצרים, והאישור שנתן למכירתן למצרים, תוך הסתרת העיסקה ממערכת הבטחון. לשם כך חשוב להזכיר את ציר הזמן שעליו התנהלה הפרשה.

מרס 2014

בוגי יעלון, אז שר הבטחון, מדווח בישיבת מטה כי ישראל הודיעה לגרמניה שהיא מתנגדת למכירת הצוללות המתקדמות למצרים.

בלשכתו של שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו:

"ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים".

בלשכת שר הביטחון נכתב מסמך המדבר בעד עצמו: "ישראל העבירה בשם כל הגורמים בקשה רשמית לגרמניה להימנע ממכירת הצוללות למצרים… כל פניה לממשלת גרמניה תתואם על ידי כל הגורמים"

אוגוסט 2014

נתניהו משגר את עו"ד מולכו לגרמניה עם מסמך בחתימתו של נתניהו המאשר לגרמנים למכור את הצוללות המתקדמות למצרים.

נובמבר 2014

שלשה חודשים אחרי שנתניהו מאשר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, מתקיימת פגישה בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס.

בפגישה, נתניהו עצמו מבטא התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם. השגריר דאז, יעקב הדס, כותב כך:

"סוגית מכירת הצוללות למצרים עלתה בפגישה של ראש הממשלה נתניהו עם שר החוץ הגרמני שטיינמאייר. ראש הממשלה הביע התנגדות נחרצת למכירת הצוללות למצרים".

גורמי הביטחון הישראליים יוצאים מהפגישה בהבנה שעקב ההתנגדות הברורה של מערכת הביטחון וראש הממשלה בנושא זה, הגרמנים מכבדים התנגדות זו, ולא ימכרו את הצוללות מהדגם המתקדם למצרים.

מרס 2015

אלוף עמוס גלעד מפנה את תשומת לבו של יעלון למידע, לפיו גרמניה שידרגה את איכות הצוללות שתמכור למצרים, בניגוד להסכם עם ישראל מ–2011.

גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת.

גלעד נוסע לגרמניה, ובכיר בלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל דוחה אותו באומרו, כי ישראל הסכימה לשדרוג. יעלון פונה לנתניהו ושומע מפיו הכחשה, אבל חושש שראש הממשלה אינו מספר לו את כל האמת

מאי 2015

יעלון מבקש מהנשיא, ראובן ריבלין, העומד לנסוע לגרמניה לברר זאת עם הקנצלרית מרקל.

ריבלין שואל את מרקל, והיא בודקת ומשיבה לו כי ישראל הסכימה לשדרוג. ריבלין מטלפן לנתניהו לספר לו, ונענה בנזיפה, מדוע בכלל התעניין בנושא בברלין. ריבלין, שלא העלה בדעתו כי נתניהו מידר את שר הביטחון מהמידע על הסכמתו לשדרוג, משיב כי שמע על כך מיעלון.

אוגוסט 2015

שר הבטחון יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט מתנגדים להנחיית נתניהו לקנות עוד צוללות. המל"ל בראשות יוסי כהן בודק את הסוגיה ומצדד ביעלון ובאיזנקוט.

מאי 2016

שר הבטחון יעלון מפוטר/מתפטר

23 מארס 2019

נתניהו בראיון לקרן מרציאנו בחדשות 12 מודה כי אישר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים [ב-2014] בלי ליידע את ראשי מערכת הביטחון.

"זה סוד ממודר, שרק היועץ המשפטי לממשלה והצוות שלו יודעים, וגורמים כמו היועץ לביטחון לאומי יעקב עמידרור" […] שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות […] במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים […] מי שצריך לדעת יודע".

29 מארס 2019

איילה חסון מפרסמת את הכותרת הבאה: "מסמכים חושפים שמשרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות, וכי שורת מכתבים שנשלחו במקביל לקיום המגעים עם מצרים מעידה כי המטה המדיני-ביטחוני היה מעורה בהתקדמות העסקה – ואף עדכן בפרטים את כלל ראשי מערכת הביטחון".

1 לאפריל 2019

איילה חסון מחדדת: "בשום שלב לא טענתי שנתניהו לא מידר את שר הביטחון".

 

ארבע הערות בשולי הדברים

  1. נתניהו הסתיר משר הבטחון יעלון את הסכמתו מאוגוסט 2014 לשדרוג הצוללות המתקדמות למצרים כאשר יחסיהם היו עדיין תקינים.
  2.  גם אם הייתה הצדקה להסכמת נתניהו למכירת הצוללות המתקדמות, נשארת השאלה: מדוע הוא הסתיר מידע כה רגיש מיעלון, מאיזנקוט, ומבכירים אחרים המערכת הבטחון? ומדוע הוא הכחיש זאת במשך שנים, עד שהודה בכך בראיון עם קרן מרציאנו במארס 2019?
  3. בעת הפגישה בנובמבר 2014 בין שר החוץ הגרמני דאז פרנק וולטר שטיינמאייר לבין רה"מ דאז נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, ובהשתתפות השגריר דאז, יעקב הדס, הישראלים שהיו בפגישה לא ידעו על האישור שנתניהו נתן למכירת הצוללות למצרים, בעוד שלגרמנים היה כבר את המכתב של נתניהו המאשר את מכירת הצוללות המתקדמות למצרים. כלומר, שלושה חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו שביטא בפגישה "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים" שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים.
  4. איילה חסון מתגלית בפרשה זו במלוא קלונה. ששה ימים אחר הראיון של נתניהו (הנוראי מבחינתו) היא נקראת למזער נזקים. המסר השקרי שלה 'משרד הביטחון היה בקיא בפרטי מכירת הצוללות שלה'. לצורך זה אין לה כל בעיה להעלים אירועים קריטיים, לערבב אירועים ולוחות זמנים, לבלבל את הציבור.כך לדוגמה היא מדברת על מסמך מ-2012, שמתייחס למסירה מוקדמת יותר של צוללות מדגם ישן, ואינו מתייחס לנושא הפרשה הנוכחית, לצוללות המתקדמות, שעל מסירתן לא ידעה מערכת הביטחון דבר. ובעיקר היא אינה מציינת ואינה מתייחסת כלל לאישור של נתניהו למכירת צוללות כאלו למצרים מ-2014.חסון, בשני הפרסומים האלו, היא דוגמה מאלפת לאמירות שהן בגדר חצי אמת הגרועה משקר. היא דוגמה לתקשורת שאינה משקרת, אבל לא מדברת על מה שחשוב ולא מספרת לנו את מה שצריך לדעת. בהופעה שלה אפשר לזהות דברים שהיא לא מדווחת עליהם, ואחרים שהיא מדווחת עליהם בצורה מטעה.

    תקשורת בנוסח הזה מעוותת על ידי אינטרסים כוחניים של נתניהו. אי אפשר לסמוך על תקשורת כזו שתעשה את עבודתה נאמנה ותהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה.

3 חודשים אחרי שאישר לגרמניה למכור את הצוללות מדגם מתקדם, נתניהו, שביטא "התנגדות נחרצת למכירת צוללות מדגם מתקדם למצרים", שיקר למען הפרוטוקול ועשה הצגה לישראלים

אפילוג

זה לא נגמר בצוללות. ב-26 אוקטובר 2020 כותב עמוס גלעד: "פרשת ה-F-35 חמורה מפרשת הצוללות". האלוף במיל' עמוס גלעד תקף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" את מכירת מטוסי ה-F-35 לאיחוד האמירויות במסגרת הסכם השלום עם ישראל.

"זו פרשה חמורה מפרשת הצוללות, מכיוון שחיל האוויר חשוב יותר מכל חיל אחר", אמר גלעד. "כולם אמרו שסיפור המטוס הוא חלק מהעסקה: האמריקנים, האמירויות, ניו-יורק טיימס. ורק נתניהו מכחיש, אבל אני כמובן לא מאמין לו", הוסיף.

תודה לחופרים בפרשה כבר שנים: סיגלית קסלר, התנועה לאיכות השלטון, אשר בן דויד, אסתי סגל, אור-לי ברלב ואחרים.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 919 מילים

הלמידה מרחוק גורמת למשפחות רבות לשקול מעבר לחינוך ביתי, ובקהילות החינוך הביתי מדווחים על הצטרפות משפחות רבות ● אך נתונים רשמיים מצביעים דווקא על ירידה של 25% במספר הילדים שמחונכים על ידי ההורים ● פעילי החינוך הביתי מעריכים: "הסיבה בירוקרטית. בגלל הקורונה, משרד החינוך לא שולח מפקחים כדי להסדיר רישום של תלמידים ותיקים וחדשים. בפועל, יש נהירה לחינוך הביתי"

עוד 1,270 מילים

פרסום ראשון תנועת גמלאים חדשה בראשות דני יתום מתכננת לרוץ לכנסת

ראש המוסד לשעבר חבר אל ד"ר אבי ביצור, שהיה המנכ"ל הראשון של המשרד לענייני גימלאים, העיתונאית פאר-לי שחר ושמות ידועים נוספים למען הקמת תנועת גמלאים חדשה שמטרתה לרוץ בבחירות לכנסת הבאה כדי לדאוג לזכויותיהם של 1.4 מיליון אזרחי הגיל השלישי ● "במוקד העניין יעמדו זכויות המבוגרים במדינה בעקבות כל מה שהיה בקורונה", הם אומרים לזמן ישראל

עוד 709 מילים ו-1 תגובות

למקרה שפיספסת

האיש הירוק לשבור את הגלים

חופים הם לפעמים געגועים ליאכטה, מסתבר ● או למגרש חנייה, או לשורת בתי עסקים שמושכים תיירים (אולי), ומעשירים את קופות העיריות (הלוואי) ● תכנית מרינות שאפתנית שמקודמת מנהריה ועד בת ים, צפויה לגזול מהמתרחצים כמה מהחופים היפים בארץ ולהאיץ את התפוררות המצוקים ● אביב לביא יצא למסע פרידה מצולם מהחופים הללו, בתקווה שמישהו בממשלה ישנה את דעתו

עוד 968 מילים

לזכרו של מירון בנבנשתי, צבר לבן ילידי ומפוכח

בשבוע שעבר מלאו 30 למותו של מירון בנבנשתי, הפובליציסט, האינטלקטואל וחוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיה גם איש ציבור (סגן ראש עיריית ירושלים), ונודע בעיקר בזכות תיזת ה"אי-הפיכות" ביחס לשליטת ישראל בשטחים.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית – הן, בתחילה, כבן האליטה הציונית והגשמת חלומה ל"עברי חדש", והן בהמשך, כאחד ממבקריה החריפים של המדיניות הישראלית – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית.

חרף מקומו המרכזי של בנבנשתי בציבוריות הישראלית  – מותו צוין אך במשורה בעיתונות הישראלית. דומה שמקום נרחב יותר הוקדש לדבר לכתו של בנבנשתי, שנפטר בראש השנה, בטורים הספורים שפורסמו בעיתונות העולמית

על אף זאת, המאמרים המעטים שכן התפרסמו – ב"הארץ" ובאתרים כגון "שיחה מקומית" – כמו גם אלה שפורסמו בעולם, כיסו, כמצופה מכתבות "אחרי מות", את פרטי הביוגרפיה של בנבנשתי, והתמקדו בדעותיו הפוליטיות, בתיזת ה"אי-הפיכות", במהפך שעבר עליו ממקומו במרכז הממסד הציוני לנביא מוכיח המצוי בשוליו, וכן בקשר המיוחד שלו לעיר ירושלים.

בשורות הבאות לא אחזור אפוא על הדברים הידועים, ותחת זאת אתמקד בלהאיר שני היבטים שלא זכו לתשומת לב מספיקה, לדעתי, במה שפורסם, והם בעיניי נקודות מפתח להבנת הבסיס שממנו התפתחו הגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך. שני העניינים הם תכונות אופי, אך הן חורגות מהמימד הפסיכולוגי בלבד, שכן הן קשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: אלו הן תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי.

הילידות

"בכל עיסוקי, רגשותי ונפתולי חשיבתי נשארתי נאמן לתחושת היליד שנטעו בי הורי. תמיד היתה נקודת המוצא שלי ילידית וכל התייחסותי מתחילה ומסתיימת כאן, בפיסת האדמה שבה נולדתי ובה אקבר" (מירון בנבנישתי ב"חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות", הוצאת כתר 2012)

הילידות – הן כתכונה עובדתית-תיאורית, אך בעיקר כמסגרת התייחסות נפשית-תודעתית, רגשית ואינטלקטואלית גם יחד – היא חוט השני המחבר בין פרקי חייו השונים של בנבנשתי. החל מטיוליו בילדותו ברחבי הארץ עם אביו (המחנך והגיאוגרף דוד בנבנשתי, שהוא אחד האחראים המרכזיים לעיצובה של מפת הארץ המוכרת לכל תלמיד בית-ספר), עבור בימיו כסטודנט תחת ההיסטוריון יהושע פראוור, כאשר תיעד ורשם על מפת הארץ את יישובי הצלבנים, ממש כשם שבהמשך ימיו תיעד בדקדקנות את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה בשטחים, הן בקרב האוכלוסיה הפלסטינית והן בהתנחלויות, במסגרת "פרוייקט הגדה והרצועה", וכשם שמאוחר יותר תיעד ו"חשף" את ההיסטוריה הפלסטינית הטמונה והקבורה תחת המפה הפיזית והקוגניטיבית הישראלית, בספרו (Sacred Landscape).

שתי נקודות מפתח להבנת הבסיס להגותו של בנבנשתי ותפיסתו את הסכסוך, הן תכונות אופי, החורגות מהמימד הפסיכולוגי וקשורות גם בפרספקטיבה קיומית-פילוסופית: תחושת הילידות והראייה ההיסטורית של בנבנשתי

אכן, נדמה שאפשר לתאר את המיזמים השונים של מירון כתיקון, אך בה בעת כהמשך ותוספת לפרוייקט חייו של אביו, שהנחיל לבנו, כמו גם לכל אותו הדור ולדורות הבאים, את "מפת ארץ-ישראל". אליה הוסיף מירון עוד ועוד שכבות ארכיאולוגיות, נוכחיות אך גם היסטוריות שהוא חשף ושיחזר. ללא ספק תחושת ילידות זו והחיבור לנוף הארץ נובעים מהביוגרפיה האישית והמשפחה אליה נולד, אך דומה שהיא גם מאפיינת דור מסוים (אפשר לחשוב על ס. יזהר, המבוגר מבנבנשתי, ועל בן-דורו עמוס קינן, כשתי דמויות מדור זה), שבנבנשתי באוטוביוגרפיה שלו מכנה "בני הדור הראשון לגאולה".

עם זאת, בניגוד ל"ילידים" רבים אחרים בני הדור, הילידות השורשית והיחס הרגשי, המטאפיזי כמעט, לארץ ולנופיה, הקנו לבנבנישתי, מחד, את היכולת להזדהות אמפטית עם הפלסטינים, שביכו את חורבן הארץ שהכירו ב-1948, ומאידך גיסא, להבין גם לנפשם של המתנחלים אנשי "גוש אמונים". אלה עמדו נגדו מצידה השני של המפה הפוליטית, אך רגליהם כרגליו היו נטועות בקרקע, רגל אחת בתוככי הקו הירוק ורגל שניה מעברו, בניגוד גמור לחבריו של בנבנשתי בשמאל הציוני, ולעתים קרובות הלא-ציוני גם כן.

מן הסתם, תפיסה זו של ארץ-ישראל/פלסטין כיחידה גיאוגרפית אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, היא גם העומדת בבסיס תיזת ה"אי-הפיכות" שבה נתפרסם בנבנשתי. עם זאת, אין מדובר בהשלכה אידיאולוגית של יחסו הנפשי אל הארץ על תפיסתו הפוליטית (או לכל הפחות לא רק בכך) – אלא, מבחינתו לפחות, בראיה נכוחה של המציאות, המאפיינת את יחסו להיסטוריה.

התפיסה ההיסטורית

בנוגע לשורשיות הילידית, דומה שבנבנשתי נתן ביטוי מזוקק כאמור לתחושה רווחת בקרב בני דורו – הצברים הראשונים – וכן אלה שבאו לאחריו. זה היה ביטוי מוקצן, אולי, והוא הוביל את בנבנשתי למסקנות בלתי-שגרתיות, אך הבסיס להן, תחושת הילידות עצמה, היא דבר שבו הוא ייצג תופעה רחבה הרבה יותר. לעומת זאת, בחוש ההבנה הפוליטי-היסטורי שלו, בנבנשתי התייחד בתפיסה יוצאת-דופן בציבוריות הישראלית.

זו ראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו. לא בכדי המלים כותרת המשנה של ספרו האוטוביוגרפי היא "אוטוביוגרפיה של התפכחות". זו תפיסה צופה פני-עתיד מתוך ראיה נכוחה של ההווה, לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו, שהיא רק צורה אחרת של היתקעות בזמן.

בנבנישתי התייחד בראיה המבוססת על ריאליזם בלתי-מתפשר והכרה כנה, אפילו ברוטאלית, במציאות ההיסטורית. גם, ואולי בפרט, כאשר זו אינה המציאות הרצויה, וגם כשהיא מורכבת מתקוות שנתבדו

אני מכנה תפיסה זו ייחודית ויוצאת-דופן, מכיוון שמרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון כזה או אחר של "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה.

כך השמאל המתייחס לתאונה ההיסטורית של 1967 ול"כיבוש" כאל מצב זמני, גם בחלוף 50 שנה, שלכאורה ניתן להשיב לאחור ולתקן. וכך גם הימין המתנחלי שעבורו חלוקת הארץ וההסכמה לה מצד היישוב היהודי הן התאונה, שניתן וצריך לתקנה בהתיישבות בשטח והשתלטות על קרקעות, אם בחסות ממשלתית ואם בחתירה כנגד החוק.

למעשה, זוהי תפיסה המאפיינת גם את התנועה הציונית בכללותה, שהרי עבורה התאונה ההיסטורית היא הגלות מן הארץ, ומשום כך האידיאולוגיה הציונית מצווה את "שלילתה" ורואה את הקמת המדינה כהמשכה הישיר, תוך דילוג היסטורי קליל, "בן אלפיים", אל ההתיישבות היהודית של תקופות המקרא והמשנה.

ומנגד, בקרב התומכים באידיאולוגיה הפוסט-ציונית נראית דווקא השאיפה הלאומית היהודית כאותה תאונה היסטורית מצערת, ובשנים האחרונות יש ביניהם רבים השבים לאיזו אידיאל, ולעתים מעשה, של "קיום יהודי דיאספורי".

אפשר להמשיך כך עוד ועוד עם אידיאולוגיות וקבוצות פוליטיות התקועות בעבר (האורתודוקסיה החרדית, למשל, שעצרה את השעון אי-שם בסוף המאה ה-18 באירופה, ואחר-כך הכניסה אל שערי האי הקפוא בזמן גם את היהדות הספרדית), או המנסות להחזיר לאחור את המחוגים (אליטת תנועת העבודה, שלמרות כוחה הפוליטי ההולך ומדלדל ממשיכה לחפש את הנוסחה שתבטל במחי קסם את תוצאות מהפך 77') – אך הנקודה ברורה.

לעומת כל אלה, התפיסה שקידם בנבנשתי מתעקשת להסתכל למציאות בפנים, גם אם זו הסתכלות כואבת שמסקנותיה מבעיתות. תפיסתו של בנבנשתי ביחס לדו-לאומיות אינה של חזון אידילי, אם כן, כי אם ההיפך: זהו תיאור של מצב קיים, ומבחינתו של בנבנשתי אף מצב טראגי – אבל מצב שמחייב התמודדות והסכנה (מלשון להסכין), ולא הדחקה היסטורית.

הסכנה זו עם אי-הפיכותה של ההיסטוריה ועם השלכותיה גררה, עבור בנבנשתי, גם תפיסת אחריות היסטורית שנדיר למצוא כמוה בציבור הישראלי, שרק הלך והקצין את חוסר נכונותו להתמודד עם ההיסטוריה שלו ועם המציאות הנובעת ממנה, למשל בעיגון בחוק את האיסור לאזכר את הנכבה.

מרבית התפיסות האידיאולוגיות והפוליטיות בישראל מבוססות על התכחשות לעבר ולהיבטים בהווה, והתעקשות על תיקון "תאונה היסטורית", שמעשי ההווה יכולים כאילו להעלימה או לפחות להעלים את נזקיה

אפשר, כמובן, להתווכח באיזו מידה משפיעה ה"אי-הפיכות" של העבר על מצב העניינים הנוכחי, ועד כמה יש בכוחם של סובייקטים היסטוריים ושל מגמות פוליטיות מקומיות וגלובליות לעצב את ההווה באופן שהופך גם את העבר הבלתי-הפיך. דומה, עם זאת, שארבעים השנים שעברו מאז הגה בנבנשתי את התזה שלו מראים עד כמה היה הצדק עימו.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,129 מילים
עודכן לפני 3 שעות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

מנדלבליט ניסה לעשות בבג"ץ תרגיל מספר תרגילי המסמוס ליועצים פאסיביים

אחרי שדחה עוד ועוד את מתן התשובה של המדינה לבג"ץ בעתירה של התנועה לאיכות השלטון בפרשת המניות של נתניהו, פרסם מנדלבליט לפני שבועיים את החלטתו שלא לפתוח בחקירה בפרשה - ואז נתלה בפרסום ההחלטה כעילה לבקש מבג"ץ לדחות את העתירה שכן התשתית העובדתית השתנתה ● וכל זה כששעון ההתיישנות מתקתק ● למרבה המזל, השופט סולברג החליט לטובת העותרת ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
היועץ היה מזכיר הממשלה בין השנים 2013-2016 בתקופה בה ניתן האישור לגרמניה לספק צוללות מתקדמות למצרים ובתקופה בה בוטל המכרז הבינלאומי לרכישת ספינות והועדפה תיסנקרופ. הוא נחוץ כעד בחקירות.... המשך קריאה

היועץ היה מזכיר הממשלה בין השנים 2013-2016 בתקופה בה ניתן האישור לגרמניה לספק צוללות מתקדמות למצרים ובתקופה בה בוטל המכרז הבינלאומי לרכישת ספינות והועדפה תיסנקרופ. הוא נחוץ כעד בחקירות. הוא חייב היה לפסול עצמו מזמן או למצער להורות על חקירה ולהדיר עצמו מניהולה. ואשר למניות, ישנו כאן חשד מובהק לעבירת מס חמורה. הרי גם לפח היועץ עצמו ניתנה טובת הנאה, המדובר בהנחה ענקית על מחיר המניות, ומכיון שלא נטען לא ע״י נתניהו ולא ע״י מיליקובסקי שמדובר במתנה, מדובר בהכנסה שהיתה חייבת במס שולי של קקוב ל-50%. נתניהו לכאורה ״כיבס״ מס רגיל של 50% במס מופחת של 20% בדיווחו הכוזב על רווח הון לגבי שנת 2010 תוך הסתמכות על מחיר הרכישה הלא ריאלי שלו שהסווה את טובת ההנאה. בכך גם קיזז בפועל שלא כחוק את ירידת הערך שהיתה במניות בתקופת בהחזקתו.
אין כאן התישנות, כי הדיווח הכוזב נעשה לגבי שנת המס 2010, ומדובר לכאורה בהעלמת מס של כשני מיליון דולר! היועץ בכלל לא להתייחס לצורך לחקור את עבירת המס!

עוד 846 מילים ו-2 תגובות

כאשר מעיינים בהחלטת בג"ץ, לא מוצאים כל התייחסות לאיסור על השמעת מוזיקה עד השעה 23:00 בהפגנות, ובטח שלא להחרמת ציוד מהמפגינים ● אך משטרת ירושלים החליטה כנראה להמציא חוקים משלה, וזה עוד החוק הפחות חמור שהיא אימצה בהפגנה בבלפור ● "הם החליטו לאסור השמעת שירים ללא סיבה, כמו בארגנטינה בימיה האפלים", הסביר לי אחד מהמפגינים ● ערן הילדסהיים מדווח מהשטח

עוד 779 מילים ו-2 תגובות

בניגוד לטראמפ, ששולף מהמותן והיה נעדר רקורד פוליטי או מדיני כלשהו בטרם נבחר למשרה החשובה בעולם, לג'ו ביידן יש מצע מסודר הנוגע לישראל ולמזרח התיכון - וגם היסטוריה שעשויה להעיד על כוונותיו ● ביידן נוהג להדגיש את מחויבותו לישראל, אך צפוי לעסוק הרבה פחות במזרח התיכון, ולהתנגד להמשך הכיבוש ולהרחבת ההתנחלויות ● אנשיו אומרים לזמן ישראל: "זה לא שממשל ביידן לא יתמקד בישראל, הוא פשוט לא יעניק לה את מרכז הבמה"

עוד 1,458 מילים

ההכרזה על הסכם הנורמליזציה עם סודאן, צפויה להשפיע ישירות על גורלם של כ-6,200 מבקשי מקלט סודאניים שחיים בארץ ● אלפים מהם זוהו על ידי ישראל כמי שמוצאם בחבלי ארץ שבוצעו בהם מעשי רצח עם וטיהור אתני, אך במשך שנים היא מתעלמת מבקשות המקלט שהגישו ● "הצבא והמיליציות עדיין שולטים במדינה ועדיין רוצחים", אומר אחמד אדם, שברח לפני 17 שנה מדארפור, "לאן אני אחזור?"

עוד 693 מילים

ראיון "נתניהו נראה כועס וכבוי"

חוקרת הרטוריקה, ד"ר מישל שטיין טיר, עוקבת אחר הופעותיו של נתניהו, ומנתחת לפיהן את אישיותו והלך רוחו ● לדבריה, קריאותיו לאחדות הן רק משחק מול מצלמה, שנועד לעורר סימפטיה ולהנמיך התנגדות ● "אני נדהמת מהיכולת שלו להחזיק עד עכשיו, אבל זה נותן אותות בגוף. הוא ירד במשקל, וממש אפשר לראות את העצב בעיניים. בכל פעם הוא נופל וקם, אך יש תחושה שנתניהו עומד לפני סוף דרכו"

עוד 3,001 מילים ו-5 תגובות

הקבינט הכריע: הצהרונים, המספרות ומכוני הקוסמטיקה ייפתחו ביום ראשון הקרוב

תלמידי כיתות א'-ד' ישובו ללמוד בתחילת השבוע הבא תוך חלוקה לקפסולות ● מבקר המדינה פרסם דוח ביקורתי על ההתמודדות עם משבר הקורונה: נמצא שמאות אלפים הוכנסו לבידוד לשווא; אנגלמן נמנע מלעסוק באופן ניהול המשבר ● דיווח: מסתמן שיוגש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד חיים כץ באשמת עבירות מס ● מנדלבליט נגד אמסלם: השר מפיץ נגדי בכנסת שקרים ודברי בלע

עוד 64 עדכונים

ישראל כ"ץ לא עומד בלחץ

ההתפרצות החריפה של ישראל כ"ץ אתמול בקבינט הקורונה העידה על הלחץ הרב ששרוי בו שר האוצר ● מי שהצליח להעביר את מרבית הקריירה שלו ללא מאבקים סוערים במיוחד, מוצא את עצמו בהתנגשות חזיתית עם כל הסובבים אותו - מול הפקידים, מול התקשורת ולאחרונה גם מול השרים וראש הממשלה ● כעת הוא מחכה להגעתה של מיכל עבאדי- בויאנג'ו בתקווה שלפחות בתוך האוצר יהיו נאמנים לו ● פרשנות

עוד 680 מילים ו-2 תגובות

המשנה ליועמ"ש סייר אמש עם המשטרה בהפגנת בלפור

פרסום ראשון רז נזרי, המשנה הבכיר ביותר ליועץ המשפטי לממשלה, הגיע אמש להפגנה בבלפור עם מפקד מחוז ירושלים והיועמ"ש של המשטרה ● לדבריו, ביקר במקום כעבודת הכנה לקראת העתירות שהוגשו לבג"ץ בעניין פעולות האכיפה של משטרת ישראל ● נזרי לזמן ישראל: "תמיד כדאי לראות את הדברים בעיניים"

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי הגיע אמש (מוצ"ש) להפגנה בבלפור, על מנת לבחון לדבריו את עבודת המשטרה והתנהלות המפגינים בשטח – כהכנה למענה לעתירות שהוגשו לבג"ץ בעניין פעולות האכיפה של המשטרה בהפגנות בעת האחרונה.

בפני בג"ץ תלויה ועומדת, בין השאר, לפחות עתירה אחת הנוגעת להפגנות המתקיימות באזור בלפור ועניינה הגבלות שמטילה המשטרה על עוצמת הרעש המותרת למפגינים בשעות הערב והלילה.

נזרי נצפה במתחם ההפגנה ליד כיכר פריז בסמוך לשעה 23:00 אמש, ובמענה לשאלת זמן ישראל על מעשיו שם, השיב: "נפגשתי עם מפקד המחוז [ניצב דורון ידיד]. יש הרבה עתירות בהקשר של ההפגנות בבלפור.

"יש עתירות לגבי הזמבורות, רעשים. לכן באתי עם היועץ המשפטי של המשטרה ונפגשנו עם מפקד המחוז וראינו את הדברים בעיניים. תמיד כדאי לראות את הדברים בעיניים. אנחנו בשיח גם עם הלשכה המשפטית של המשטרה וגם עם מפקד המחוז".

המשנה ליועמ"ש רז ניזרי אמש בבלפור (צילום: שלום ירושלמי)

נזרי, בן 48, הוא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני ניהול ותפקידים מיוחדים וציבורי-חוקתי – תפקיד הנחשב לבכיר ביותר מבין המשנים ליועץ המשפטי לממשלה. נוכחותו אמש בבלפור מלמדת כי עמדת המדינה בנוגע לעתירות ההפגנות נקבעת בדרגים הגבוהים ביותר במשרד.

בעבר הועלה שמו של נזרי כמועמד של שר המשפטים דאז אמיר אוחנה לתפקיד פרקליט המדינה, אחרי פרישתו של שי ניצן, אולם נזרי דחה את הצעת אוחנה. כמו כן הועלה שמו כמועמד אפשרי של יו"ר הכנסת יריב לוין, לתפקיד היועץ המשפטי של הכנסת. בשני התפקידים – פרקליט המדינה ויועמ"ש הכנסת – עדיין מאויישים על ידי ממלאי מקום.

עוד 229 מילים

פרשנות חשיפת המנהרה בעזה הייתה ניסוי של שני הצדדים, חמאס וישראל

לכאורה, חפירת מנהרת הטרור שהתגלתה בשבוע שעבר ברצועת עזה הייתה צעד לא הגיוני מבחינת חמאס, לנוכח המכשול האימתני שהציבה ישראל עשרות מטרים מעל ובעיקר מתחת לאדמה ● אבל ייתכן כי הארגון ביקש לבדוק את יעילות המכשול, גם במחיר של גילוי המנהרה האחרונה על ידי כוחות הביטחון

עוד 578 מילים

ראיון "למה מי אתה, האשכנזי או האליטה?"

אחרי שבנו שאול התפטר בסערה ממשרד האוצר, השר לשעבר דן מרידור תוקף בחריפות את נתניהו ואת ממשלתו ● לדבריו, רה"מ משקר לציבור ללא הרף, מנהל את המשבר הכלכלי והבריאותי באופן כושל, ומעכב את אישור התקציב בניסיון להיטיב את מצבו המשפטי והפוליטי ● מרידור מקווה כי כמה מחברי הליכוד יראו לנתניהו את הדרך החוצה, ועל הדרך משגר חיצים מושחזים גם לעבר הנגיד אמיר ירון, המפלגות החרדיות ונפתלי בנט ● בהפגנות בבלפור, אגב, הוא לא משתתף

עוד 2,862 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה