היום הראשון:
הון, שלטון, עיתון ובטון

ברוכים הבאים לטיול שלנו במרחביה המושחתים של ארץ ישראל. בשלושת הימים הקרובים ננשום אויר פסגות מסומם בריח הכסף, ונטבול באגם זהוב של אינטרסים זרים.

לא, זאת לא ישראל אליה פיללו אבותינו, אבל שכיות החמדה שהוקמו כאן בדם, יזע ומעטפות מזומנים בהחלט שוות ביקור חוזר ולהביא גם את הילדים. בכל זאת, מורשת היא מורשת. ישראל היא מקום שני ב- Crook Adviser – מדריך אתרי השחיתות העולמי, ומקום שלישי ב"בדאי-סקנר", האתר שמדרג אתרי נופש על פי מדדי שקר כלשהו. אז יש למה לצפות. תעלו לאוטובוסים בבקשה.

על כל פינה בטיול הזה יש עשרים שנאלצנו לוותר עליהן. וזה מוכיח עד כמה השחיתות בישראל עמוקה ומושרשת. נכון שישראל אינה מדינה דרום-אמריקאית במובן הזה שלא סביר שתוכלו לשחד פה במזומנים שוטר, פקיד מס או חייל במעבר גבול. אבל במדדים אחרים ישראל מאד מושחתת.

במדד השחיתות העולמי אנחנו במקום ה-35 הנמוך, עם ציון של 60. ובכל שנה אנחנו מתדרדרים עוד כמה מקומות. חלק ממדינות דרום-אמריקה ואפילו אפריקה מדורגות גבוה מאיתנו. שני-שלישים ממדינות ה-OECD  גם כן. חלק ממדינות מזרח אירופה מושחתות יותר, אבל בינינו – זו נחמה פורתא.

בנימה אישית, אני תמיד אומר שהגאות של השחיתות היא כישלונה של הציונות. לא כולם מבינים למה אני מתכוון – מה הקשר בין גלי העלייה, יישובה של הארץ והפרחת השממה, לבין פרשיות שחיתות? במהלך הימים הקרובים ננסה לבחון את הקשר הזה ולהמחיש כיצד השחיתות היא לא רק כסף שעובר מיד ליד במשרדים אפלים, אלא סגנון קבלת החלטות שיטתי שמשפיע על איכות החיים של כל אחד ואחת מאיתנו.

ירושלים: אולי עדיף לשכוח

מתחם בלפור. איור: אבי כ"ץ

אנחנו מתחילים, איך לא, בעיר הבירה. המשפט "אם אשכחך ירושלים" עתיק כמעט כמו התנ"ך, ויש לו גם שימוש מודרני נהדר בחקירות משטרה, שם החשודים פשוט לא זוכרים כלום. אף פעם. אנחנו עומדים כעת ליד מתחם בלפור. הרבה חקירות שחיתות יצאו מפה: אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט וכמובן בנימין נתניהו.

החקירה הראשונה הגדולה שבה מעורבים בני משפחת נתניהו נפתחה ב-1997: פרשת בראון-חברון. מאז היו לפחות 20, חלקן הסתיימו בכתבי אישום.

אם מסתכלים על ישראל לפני 1997, אין אף חקירת שחיתות גדולה שמערבת ראש ממשלה. זה נתון מעניין. אולי עוד נחזור אליו. ולא, אלטלנה לא יכולה להיחשב תיק שחיתות. גם לא הסזון.

בואו נרד מהאוטובוסים. אנחנו יוצאים עכשיו לסיור נדל"ני מהקטן אל הגדול. כעת אנחנו ליד הבית ברחוב כרמיה. העיפו מבט אל בית האבן הירושלמית היפה הזה שמימיננו.

הבית ברחוב כרמיה. איור: אבי כ"ץ

בין קירותיו צפונה אחת הפרשות הנשכחות בהן נחשד ראש הממשלה אולמרט. הוא קנה כאן דירה ב- 1.2 מיליון דולר, 260 מ"ר. דו"חות השמאי הצנועות ביותר הראו שווי של לפחות 1.53 מיליון דולר. כלומר אולמרט קיבל על פי החשדות הנחה של 330 אלף דולר. המשטרה בדקה בין היתר האם עיריית ירושלים טיפלה בפרויקט הזה, איך נאמר, במוטיבציית יתר.

התיק נגד אולמרט נסגר בחוסר ראיות, על אף ממצאים מחשידים מצד המשטרה ומצד מבקר המדינה. אולמרט נעזר בסגירת התיק הזה כהוכחה לרדיפה של רשויות החוק נגדו. לא היה לו מושג מה עומד להגיע.

בונים גבוה, יורדים נמוך

עכשיו קדימה: 5 קילומטר של הליכה, והגענו להולילנד. ההולי-שיט של כל הפרשות. בואו נעמוד פה רגע בדממה, נשתה את הנוף, נבין את החזון, את השיטה, את הקונספציה. בבחינת "תסתכלו על הולילנד, תראו אותנו".

פרשת הולילנד היא מתחרה רצינית לתואר "פרשת השחיתות הגדולה בתולדות ישראל". הנה כמה מספרים לסבר לכם את האוזן: 377 עדים; 13 נאשמים (בהם ראש ממשלה וראש עיר לשעבר) ועוד 3 חברות; 141 דיונים בבית משפט בשנה ותשעה חודשים של משפט כמעט יומיומי; 9,263 עמודי פרוטוקול; למעלה מ- 300 אלף מ"ר של מתחם נדל"ן המחולקים לדיור ולמלונות; עשרות מיליונים בכספי שוחד; 10 הרשעות.

הולילנד. איור: אבי כ"ץ

לחשיפת פרשת הולילנד היה אפקט מכריע על משולש מושחת שנקרא לו הון-שלטון-בטון. השופט דוד רוזן היה עדין יותר, וקרא למעשי השוחד והמירמה שליוו את הפרויקט "בגידה".

ובכן, הולילנד היה פרויקט אחד, אדיר מימדים וממוטט רוזנים וראשי ממשלה, אבל צריך לזכור שהשיטה שנחשפה שם חוזרת על עצמה בעשרות, אם לא מאות פרויקטים ברחבי הארץ: יזמים רוצים לבנות, פוליטיקאים רוצים להרוויח, אז סוגרים עיסקה: היזמים יתנו לפוליטיקאים כסף או דירות והפוליטיקאים יעניקו הקלות בניה.

אבל זאת טעות גדולה לחשוב שמדובר רק בעסקאות מלוכלכות של חלונות גבוהים. כי מי שמשלם את המחיר הוא האזרח הקטן. הוא קונה בית בפרויקט נוצץ ולא יודע שבמקום 200 מקומות חניה מחויב היזם רק ב-150 ושהמרחב הציבורי שהוא מחויב להשקיע בו קטן מזה שאושר במקור, ושגשרון המעבר מעל כביש הגישה שלו בוטל, וכו'.

וכך, יום אחד אתם מתעוררים ומגלים שהשכונה היוקרתית, הירוקה והמהממת שהבטיחו לכם בגרמושקה או בברושורים כשפיתו אתכם למשכן את חייכם לשלושים השנה הבאות, הופכת לסלאמס: בלי צל, בלי חניה ובצפיפות בלתי נסבלת. שני הצדדים, השלטון והקבלנים, הרוויחו ואתם הפסדתם.

בלוד ייסדתי אי יווני

ביקשתי מג'ורג' הנהג שלנו לעשות עיקוף קטן ולנסוע דרך כביש 40. עכשיו אנחנו עוברים ליד לוד משמאלנו, אבל אני דווקא מבקש שתעיפו מבט ימינה. זה מושב גינתון, ואין סיפור שממחיש טוב יותר את משולש ההון-שלטון-בטון כמו זה שקרה פה. זה "הולי-לוד".

גינתון. איור: אבי כ"ץ

בקצרה: יזם הנדל"ן והארכי-מעכער דודי אפל רכש מהמושב הזה 1400 דונם חקלאי במיקום הכי נוח לצורכי בניה. המחיר 24.5 מיליון דולר. העיסקה הזאת נעשתה תוך עקיפה של מנהל מקרקעי ישראל, כאילו מדובר במדינה בתוך מדינה. בכסף התחלקו חברי המושב באופן פרטי. בלי דיווח, בלי אישור. בורדל דה-לה בניין.

מהפרשה הזאת הסתעפו כמה חקירות וכתבי אישום, ללמדכם שמה שנזרע באדמה מזרחית ללוד, חוצה את הכביש וצומח לתפארת בתחנת להב 433 שנמצאת בכניסה לעיר: כתב אישום על שוחד לראש עיריית לוד בני רגב, חקירת היעלמות כספי המע"מ מהעיסקה לדודי אפל ועוד.

אבל הזוהרת מכולם היא פרשת האי היווני, שאיימה לסבך את ראש הממשלה שרון וילדיו ובשלב מסוים גם את אולמרט, והולידה חשדות ענפים מאד לעיסקאות שוחד מטרידות. התיק נסגר בהחלטה שנויה במחלוקת של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. לימים מזוז הצטער על החלטתו. טו לייט.

אגב, דודי אפל עצמו נפל חזק: האיש שצמח לצדו של דוד לוי והפך לאחד המאכערים הפעילים במדינה, הורשע במתן שוחד לראש עיריית לוד, לראש עיריית גבעת שמואל לשעבר ולבכיר במנהל מקרקעי ישראל. התובעת, ענת סבידור, קראה לו "תמנון רב זרועות", אבל כיום התמנון ירד מנכסיו והוא בקושי מקרל קר.

אנדרטה לאימפריה מתמוטטת

אנחנו נוסעים במורד רחוב בגין בתל אביב לעבר גשר קרליבך ומגיעים לשומקום. אל הפיר המחפיר של משולש הון-שלטון-עיתון: תחום שפעם היה נחלתם של כותבים אליטיסטים המתעניינים באתיקה עיתונאית, הפך להיות בעשור האחרון הציר המרכזי עליו סובבת הציבוריות הישראלית.

כמעט בכל פרשיית שחיתות גדולה בישראל מעורב כיום מו"ל של עיתון כלשהו, לפעמים שניים.

בית מעריב. איור: אבי כ"ץ

כאן מולנו עמד פעם הבניין המיתולוגי של עיתון "מעריב". מעל האספלט הלוהט הזה ניבנו כמה מהאתוסים העיתונאים הגדולים של העיתונות הישראלית, אבל גם כמה פרשיות שראוי להתבייש בהן.

נזכיר רק שתיים: עופר נמרודי, איש העסקים רכש את העיתון מעריב בתחילת שנות התשעים ומתוכו ניהל את אופרציית האזנות הסתר לבכירים במערכת השלטונית בישראל. הוא ישב בכלא. זמן לא רב אחרי ששוחרר, הסתבך בפרשת "נמרודי ב'" שמבחינות מסוימות הייתה חמורה אפילו מקודמתה, וכללה אפילו חשד בקשירת קשר לרצח.

שנים אחר כך, מעריב נרכש על ידי נוחי דנקנר. במענה מהיר מי יכול להגיד לי את האסוציאציה הראשונה שעולה במוחו למשמע השם דנקנר. קדימה:

• פירמידות? טוב מאד.
• תספורת, יפה!
• פנסיות? אתה מתכוון לפנסיות שלנו שנמחקו? סבבה.
• סלקום, נכון. פרת המזומנים של דנקנר שרווחיה נמחקו בעקבות המהפכה במחירי הסלולרי.
• מאיגרא רמה לבירא עמיקתא? ללא ספק.

ובכן דנקנר, היה פעם הטייקון הגדול בישראל והיום הוא אסיר משוחרר.

אחרי שדנקנר השתלט על מעריב, הוא השתמש, בעזרת העורך הראשי שלו ניר חפץ, בעיתון ובכתביו באופן ציני כדי להכות ולסחוט את יריביו המקצועיים; דאג לצנזר סיפורים שיכלו לפגוע בעסקים שלו, למנות כתבים על פי נאמנותם, לפטר עיתונאים שדגלו בהשקפת עולם חברתית או שנחשדו בשמאלנות ולהזמין כתבות שליליות על מי שחש כי הוא מאיים על עסקיו, ובראש ובראשונה על מו"לים מתחרים כמו עמוס שוקן וגיא רולניק.

בסופו של דבר דנקנר קרס כלכלית וסחב איתו את העיתון מטה. בשנים האחרונות גם הבניין הזה, לדאבון הלב, קרס פיזית והושמד. מה שנשאר זה אולי חור – בקו הנוף וגם בלב. את החור הזה ימלאו, כמובן, בעוד מגדל רב-קומות יוקרתי מהסוג שרק מיליונרים יכולים להרשות לעצמם לחיות בו.

ארמון המלך העירום

אתם מכירים את הבניינים האלה שאנחנו חולפים על פניהם כעת כבנייני עזריאלי, אבל במקום שבו הולך ונבנה מגדל הספירלה, ישב פעם הבניין הכי פחות מרשים והכי עוצמתי באזור: בית ידיעות אחרונות.

בית ידיעות אחרונות. איור: אבי כ"ץ

לפעמים, בין המלגזות והעכברושים שהיו מסתובבים בחניון של הבניין, ניתן היה לראות גבר מרשים פוסע עם שקית ניילון אדומה של ידיעות אחרונות בין אצבעותיו. זהו ארנון (נוני) מוזס, שנחשב בעיני לא מעט אנשים לאיש החזק במדינה וגם אחד המסתוריים ביותר בה.

לאורך השנים נטען פעמים רבות שידיעות אחרונות מנצל את כוחו האדיר כדי לרומם או להשפיל פוליטיקאים באמצעות הסיקור העיתונאי. חלק מהתהליך הזה נחשף במה שמכונה היום תיק 2000, המבוסס על הקלטות בין נתניהו למוזס שהתגלו במקרה במהלך חקירת פרשת שחיתות אחרת.

בשיחות המדהימות הללו נשמעים מוזס ונתניהו כשהם מזיזים ומפעילים עיתונאים כמו שחקנים על לוח שחמט. האינטרס היחיד שמעניין אותם, כפי שהם מצהירים בבירור, הוא האינטרס הפרטי: כסף במקרה של מוזס, המשך השלטון במקרה של נתניהו.

מוזס הוא המוציא לאור של ידיעות אחרונות אבל הוא גם העורך האחראי של העיתון. ואחרי שהוגש נגדו כתב אישום על ניסיון שוחד הוא סירב להתפטר מהתפקיד הכפול הזה, והוא עדיין – רשמית – האיש שאחראי על כל מילה מודפסת בעיתון, כמו גם באתר הבית הפופולרי ynet. לכן, כאשר כתבי ידיעות אחרונות ו-ynet מדברים על הדרישה מנתניהו לצאת לנבצרות – תמיד תוכלו להזכיר להם את הפתגם הידוע: "קשוט עצמך תחילה". בינתיים, בית ידיעות אחרונות עבר לראשון לציון.

ישראל היום. איור: אבי כ"ץ

אנחנו משלימים את משולש ברמודה של ההון-שלטון-עיתון בערך כשני קילומטר מכאן: חוצים את  איילון ומגיעים לקוי האויב – משרדי "ישראל היום". בציר הזה בין רחוב מוזס לרחוב השלושה התנהל קרב עקוב מדיו בין שני הטיטאנים: מוזס ואיל הקזינו שלדון אדלסון, במאבק אדיר סביב ההגמוניה על המילה הכתובה. הקרב הזה ניטש כבר למעלה מעשור ונהיה מכוער מאד בשלב מסוים. נתניהו ניצב בתווך, מנסה להרוויח משני העולמות.

אדלסון הוציא פה קרוב למיליארד שקלים על עסק לא-ריווחי בשביל לעזור לנתניהו. לאחרונה נחשף במחקר אקדמי שההשקעה הזאת בכל זאת השתלמה, לפחות לנתניהו, וכנראה הייתה שווה שלושה מנדטים בקלפי. אפשר רק לתמוה למה הקשר הזה עדיין לא נחקר במשטרה. תחשבו תרומה של מיליארד שקל לקמפיין פוליטי.

לילה ראשון בלי אמא

הגענו לרמלה ומהרבה בחינות אנחנו בנקודת הקצה. זה כלא מעשיהו. בד אנד ברקפסט משובח בשפלה. כאן גם אתם תבלו את הלילה. סתם, נו, צוחקים איתכם. אתם לא מספיק חשובים, עשירים וחזקים כדי לבלות כאן לילה. אתכם בטח היו שמים בכלא בית ליד או שאטה.

כלא מעשיהו. איור: אבי כ"ץ

כלא מעשיהו הוא הטור דה-אייפל של השחיתות. תחנה יוקרתית, משובחת וחשובה במיוחד במסלול הנהנתנות שמסתיים מאחורי סורג ובריח.

אם היו מקימים פה מועדון חברתי, הוא היה אחד האקסקלוסיביים במזרח התיכון. עורך דין הצמרת דורי קלגסבלד היה שם לצד אריה דרעי, אהוד אולמרט, נוחי דנקנר, עומרי שרון, שלמה בניזרי, אברהם הירשזון, הזמר קובי פרץ, הרב יונה מצגר, חברי הכנסת לשעבר עופר חוגי, גונן שגב ושמואל פלאטו-שרון וכמובן הנשיא משה קצב. במעשיהו כלואים כ- 1300 אסירים, רק כשישית מתוכם צווארון לבן, אבל הם מעניקים למקום את פרסומו.

אתם משוחררים לחדרים במלון למנוחה קצרה עד ארוחת הערב. אחריה נצא לסיור בעולם ה"הון-שלטון-תחתון".

הפוסיקאט. איור: אבי כ"ץ

נעבור במועדון הפוסיקאט וננסה לברר איך בדיוק העניק אבא של יאיר נתניהו 20 מיליארד דולר לאיש העסקים קובי מיימון כפי שיאיר הטיח בבנו של מיימון ניר בהקלטה שהתפרסמה בחדשות 12 אחרי בילוי משותף של השניים במועדון.

נבקר גם במועדון הגוגו בו בילה מפקד חיל הים אלי מרום, הידוע בכינויו צ'ייני. צ'ייני עומד לדין כעת על שוחד, בפרשת הצוללות.

בינתיים תנוחו קצת. אנחנו יודעים שהיה קצת מדכא היום, אבל אל דאגה: מחר יהיה הרבה יותר גרוע. ניפגש בלובי בתשע וחצי.

היום השני:
לפעמים במסע ומתן מורידים אותנו נמוך

בוקר לח, בוקר צח. כולנו מקוים שישנתם טוב. את הבוקר נתחיל בטבילה קלה בחוף פלמחים, לפני שנעפיל צפונה. חוף פלמחים הוא הממתק האופטימי של הבוקר, רגע לפני שנאכיל אתכם לענה ומרורים עד צאת הנשמה.

פלמחים. איור: אבי כ"ץ

כיום חוף פלמחים הוא שמורת טבע יפהפייה שרשות הטבע והגנים מטפחת, אבל בעשור הקודם תוכנן פה כפר נופש 30 מטר מהמים. מתארים לעצמכם איך זה היה נראה? כל האישורים ניתנו והבניה החלה, אבל אז קבוצת אזרחים פתחה במחאה שהגיעה עד מבקר המדינה ובית המשפט העליון. בסופו של יום ביטלה הממשלה את התוכנית והחוף ניצל. עוצו עצה ותופר.

מחוף פלמחים נעלה צפונה לחוף המבצר בעתלית. האם גם כאן יצליחו התוכניות להערים על השכל הישר? כי אחד הדברים המדהימים שניתן ללמוד מהפרשיות והאתרים שנסקור היום היא שאין עקומת למידה. כלומר החלטות עקומות יש למכביר, אבל לא לומדים מהניסיון ומסרבים לשפר תהליכים.

המבצר היא פנינה בלתי-מלוטשת שעדיין ממתינה לגזר דינה. בטייפ של הנהג שלנו ג'ורג' אתם יכולים לשמוע את מוש בן-ארי בשירו המלטף "לפעמים במסע ומתן מורידים אותנו נמוך".

חוף המבצר בעתלית. איור: אבי כ"ץ

אם לא ידעתם, מוש הוא לא רק זמר עתיר-שיער, אלא גם יזם בתחום החופים. הוא מנהל את "החוף של מוש" – חוף סתילבוט מוכר באילת, עם מסיבות פול מון, מופעים ועוד מרבצים לצעירים.

משום מה, ראש המועצה של המועצה האיזורית חוף הכרמל אסיף איזק, חשב שזה מכשיר את מוש לקבל את השליטה על החוף בעתלית בלי מכרז – רק עם הודעה לציבור ש"בדקנו והגענו למסקנה שהוא הכי מתאים".

בינתיים, אגב, הנושא תקוע: מכרז ראשון יצא ונכשל, ואחריו מכרז נוסף ומכרז שלישי נמצא בבחינה כבר כמה חודשים, ועדיין אין החלטה. טו בי קונטיניוד.

ולמה הסיפור של חוף המבצר הוא משל שמלמד אותנו על תהליכי תכנון במדינה? כי הרבה פרויקטים בישראל מתחילים ככה ומסתבכים. קודם יש "יוזמה ברוכה" של מועצה מקומית או משרד ממשלתי. אחרי זה קומבינה כלשהי שמדליקה נורה אדומה. ואז פעילות קדחתנית כדי לעצור את הקומבינה: פניה לבית משפט, חשיפות בעיתונות. והתוצאה: שיתוק מתמשך. או במקרה שהפרויקט בכל זאת מתרומם: בכיה לדורות.

הנחל העיף את השחיתות

בתחנה הבאה שלנו אפשר לראות זאת היטב. ברוכים הבאים לנהריה. למעשה, לנהריה אפשר היה להקדיש יום, שבוע, אולי חודש של ריקוד מושחת. אנחנו נסתפק בהצצה זעירה פנימה.

קודם כל, עוד לפני שמגיעים לפאתי העיר, שימו לב לפקקים בכביש מעכו לנהריה. הכביש הזה אורכו עשרה ק"מ אבל אנחנו נוסעים עליו כבר ארבעים דקות. זה אומר לכם משהו לגבי סדרי העדיפויות של השלטון המקומי והמנהל.

כיכר התותח בנהריה. איור: אבי כ"ץ

אנחנו מגיעים אל צומת הכניסה המרכזית לעיר. משני צדנו אנו מוקפים בפילים לבנים שרק אללה יוסטור וגיסתו יכלו לתכנן משהו מגוחך יותר מהם. נתחיל בכיכר הזאת, "כיכר התותח". תקיפו אותה יפה יפה, והתרשמו מכיעורה האפי. איך היה אומר חנוך לוין? "כיכר בעלת כיעור נדיר".

התותח המגוחך הזה עלה למשלם המיסים 5 מיליון שקל, מחיר מטורף לפסל של תותח שמזכיר לתושבים כיכר קומוניסטית. אבל אחרי שהקימו את המפלצת הזאת באו ואישרו עוד 150 אלף שקל, כי המזרקה לא עבדה כמו שצריך. וכל זה בעיר שסובלת ממחסור גדול בתעסוקה, עם מחלקת רווחה שמטפלת בהמון נזקקים, ועם תשתיות שבחלקן תקועות שנים אחורה.

ג'קי סבג, ראש העיר ששלט בעיר הזאת במשך קרוב ל- 30 שנה והוחלף לפני שנתיים, היה מומחה בפילים לבנים. למעשה, את כל העיר הוא דרש לצבוע בלבן כי חשב שהחזיתות הלבנות יהפכו אותה לקזבלנקה, העיר האהובה עליו. הוא גם כיסה אותה מכף רגל ועד חוף-ים בגדרות לבנים שהפכו אותה מעיר קיט ים-תיכונית קלילה ומשובבת לב, לסוג של בית סוהר.

איך אומרים? לא כל הנוצץ זהב? בהחלט כך. סבג הקים את המידעטק, ספריה שתקציבה גדל מ- 30 מיליון ל- 130 מיליון שקלים במהלך ההקמה. לאן נשאב כל הכסף הזה? במרכז הספריה, למשל, תלוי שנדליר מזהב שרק הוא עלה כמיליון שקלים. אפילו הברזים בשירותים נצבעו זהב. כי אין ספק שילד מנהריה שבא לקרוא ספר, חולם על לשטוף ידיים בברז מוזהב.

רק לשם השוואה: כשהקימו את בית החולים בנהריה בקושי הצליחו להשיג 100 מיליון שקלים לחדר מיון מוגן מהפצצות.

קניון ארנה בנהריה. איור: אבי כ"ץ

וסבג רצה גם קניון. תסתכלו על קניון ארנה מימיננו. נקיף אותו ממזרח. כאן עובר תוואי הנחל, נחל הגעתון. הגעתון היה פה הרבה לפני סבג ויהיה כנראה גם הרבה אחריו. אבל סבג הוא אדם עיקש וגם מאד כוחני. הוא ימשול בטבע ולא הטבע ימשול בו. אז הוא לקח את הנחל ובנה סביבו קופסה, "מובל", שעובר מתחת לקניון ויוצא מהצד השני. פתרון מושלם לא?

ובכן, הגיעו הגשמים הגדולים של החורף האחרון, ואתם כבר יכולים לנחש מה קרה: המים העיפו את המובל לקיבינימט והציפו את הקניון וחלקים גדולים מהעיר. ככה זה כשלא מתכננים שטח הצפה למים, ככה זה כשבונים בלי להתחשב באיתני הטבע, ככה זה כשהיזמים לוחצים והעיריה לוחצת ורשויות התיכנון לא מפקחות, ואף אחד לא מקשיב למהנדסים ולאנשי המקצוע.

זוכרים שדיברנו אתמול על ציונות? על המקום שבו גרידיות של השלטון פוגעת בשלומם של התושבים? ההצפה הזאת גבתה את חייו של מוטי בן-שבת, שטבע למוות כשהציל אם ובתה שנלכדו בשטפון כאן ליד הקניון. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר נורא אם לא היו מצליחים לחלץ את כל אותם אנשים שנתקעו בקומת החניון של הקניון.

מה שמדהים שהכול היה כתוב – במסמכים, בעתירות, בהתרעות, בפניות לוועדות התכנון. שוב ושוב התריעו מהנדסים שצריך לטפל בתוואי של הנחל לפני שבונים קניון, ושוב ושוב נדחו בלך ושוב עד שהקניון קם והפך למה שקוראים "מעשה עשוי". מעשה עשוי זה כשבית המשפט מבין שמשהו דפוק לגמרי, אבל הוא פוכר ידיים במבוכה ומכריז: מאוחר מדי. 

המזרקה טבעה בים

אנחנו ממשיכים על ציר 89 המקביל לגעתון, עוברים את מעלות-תרשיחא שראש העיר שלה שלמה בוחבוט שבר שיא: 42 שנה ראש עיר ברצף. בוחבוט הפסיד ב- 2018. אבל השיטה המאפשרת קדנציות בלתי-נגמרות לראשי ערים היא אחד הגורמים המשחיתים ביותר בישראל, במיוחד בפריפריה.

ביתו של אריה דרעי בספסופה. איור: אבי כ"ץ

בהמשך הכביש אנחנו חולפים מעל מושב ספסופה. ספק אם השם הזה היה מוכר למישהו, אלמלא אריה דרעי, אחד הברונים של השחיתות המוסדית בישראל. דרעי ישב בכלא במשך שנתיים בין היתר על קבלת שוחד, מירמה והפרת אמונים. הווילה המשפחתית המפוארת, הרשומה על שם בתו, מככבת בפרשת שחיתות חדשה שהחלה להיחקר לפני ארבע שנים, וחשפה אימפריית נדל"ן מפוארת.

הגענו לטבריה. אוי, אוי טבריה. אולי פשוט נשב בשקט בכיסא ונבכה. האם יש עוד מקום כמו טבריה? עיר בת 2,000 שנה שנקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס ונחשבת מקום קדוש למאות מיליונים ברחבי העולם. העיר היחידה למרגלות הכינרת. מקום עם פוטנציאל תיירותי בלתי-נתפס.

אפשר לדבר הרבה על טבריה – על מאבקי החרדים והחילונים בה, על השתלטות גורמים עבריינים על חופיה, על הבניה המכוערת שמונעת מהטיילת להתפתח ועל התוכניות המדהימות שעשו לקו החוף וספק אם אי פעם ימומשו.

טבריה. איור: אבי כ"ץ

אבל הזמן שלנו קצר אז נסתפק בטבילה קצרה. אולי יותר נכון: טביעה קצרה. תסתכלו כאן בתוך המים, בוודאי תבחינו בשרידי מזרקה שקבורים על הקרקעית. זה "הטיבריום". הטיבריום היה קרקס מזרקות אורקולי מרהיב שאיים לפתח סביב קו המים של טבריה מרכז עסקי משגשג. שבעה מיליון שקלים להקמה ועוד מיליונים בניסיונות הצלה – אך לשווא.

זוכרים את הגעתון? בשניה שמפלס הכינרת עלה, כל המזרקות שקעו למצולות. הטיבריום פשוט טבע בים, ממש כמו הבית של דודלי. ואז התברר שהתכנון היה רקוב, והמיזם הפך למלחמת בוץ עכורה, מלווה בהאשמות קשות על שחיתות גם מצד עיריית טבריה וגם מצד החברה הממשלתית לתיירות.

לי, אגב, יצא לחזות בפלא הטיבריום בתחילת העשור. באמת יוזמה יפה, מושקעת. וכמו במקרים אחרים – ריבוי רשויות, אינטרסים זרים וחירטוטים מקצועיים קברו גם את החלום הטברייני הזה.

אנחנו עושים פעמינו חזרה למרכז. מחר יום ארוך אז הערב חופשי לקניות ולעסקאות מפוקפקות. סיבוב קטן לפני שאנחנו מגיעים לתל אביב. מריחים את ריח הזבל בפארק חירייה? זוהי הריאה הירוקה הגדולה בישראל. התוכנית להקמת "פארק אריאל שרון" היא חסרת תקדים בהיקפה, והיא גם אחת היפות והמוצלחות.

חירייה. איור: אבי כ"ץ

זאת הדוגמה האחרונה שלנו היום לקשר הגורדי בין שחיתות מנהלית לרווחתו האישית של האזרח. רק כעשרה אחוז מהתוכנית השאפתנית לפיתוח הפארק המשתרע על פני 8000 דונם – כגודלה של העיר בת ים כולה לשם השוואה – בוצעו. בשנים האחרונות הפארק עומד דומם ומדמם מפרשיות שחיתות בלתי פוסקות.

סוללות העפר שלו זוהמו בפסולת של קבלנים תאבי בצע, פיתוח שטחיו נעצר בגלל מכרזים פגומים, וההנהלה שלו מסוכסכת. חקירות משטרה הולידו שורה של סירחונות, לעיתים מצחינים יותר מחירייה עצמה, והחזון המדהים של ריאה ירוקה, ריקה ממיסחור ומבנייה, הולך ומתרחק. שורה של עיריות כבר לוטשות עיניים אל השטח הלאומי. מן הסתם, ירצו להקים כאן עוד שכונות. קשה לראות איך חוזרים לאחור.

שיהיה לכם לילה טוב. בבניין ציון ננוחם.

היום השלישי:
הכל משולם מראש

חוות השקמים. איור: אבי כ"ץ

בוקר טוב. אתמול היינו בצפון, היום אנחנו יורדים דרומה. סמוך לשדרות אנחנו עוצרים בחוות השקמים. זאת החווה המפורסמת של אריק שרון, ממנה לקוחים צילומיו כשהוא נושא כבשים על הכתפיים. החווה ניקנתה בעזרת הלוואה שקיבל מאיש העסקים משולם ריקליס.

לאורך השנים נקשר שמה של החווה לחלק מפרשיות השחיתות בהם נחשד שרון, לרבות האי היווני. בכל מקרה –  היות ששרון רכש אותה ב- 72' בעזרת כספים של מיליארדר, היא הופכת רשמית לאחת מעיסקאות ההון-שלטון הראשונות במדינת ישראל. שרון היה חלוץ בהרבה נושאים, וגם בדבר הזה.

אנחנו חותכים מזרחה אל נחל אשלים, ואתם כבר יכולים להריח את ים המלח. הנחל הזה, שזורם בתוך נקיק עם מפל מרשים, עמד במרכזה של פרשת הון-שלטון-סירחון. ביוני 2017 נשפכו לתוכו שפכי גבס חומציים ממפעל רותם אמפרט, כתוצאה מקריסת קיר בגובה 60 מטר ממאגר שפכים במפעל.

נחל אשלים. איור: אבי כ"ץ

השפכים, בין 100 ל- 200 אלף קוב של תמיסות חומציות, זיהמו קרוב ל- 20 קילומטרים מהנחל, גרמו למותם של בעלי חיים ולהרעלת הקרקע. רק השנה נפתח הנחל מחדש למבקרים. הנזק האקולוגי לנחל נאמד ב- 400 מיליון שקלים.

האסון האקולוגי הזה לא היה סתם "תאונה". רותם אמפרט שייכת לקבוצת כימיקלים לישראל, אחד התאגידים הגדולים והחזקים בישראל, השייך למשפחת עופר. מסמכים ודו"חות פנימיים הראו שגורמים בחברה התריעו על הסכנה במשך קרוב לעשור, והזהירו מפני פריצת בריכות הגבס האוגרות את הכימיקלים הרעילים. רותם אמפרט, על פי הטענה, חסכה כספים בהקמת דפנות בריכות האידוי ומנעה את עיבוי איטומן.

מפעלי ים המלח של כימיקלים לישראל הם התחנה הבאה והמתבקשת שלנו, לא רחוק מכאן. אם אתם רעבים כבר – אולי אפשר לעניין אתכם באיזו שקשוקה טובה?

"שיטת השקשוקה" הוא סרט תיעודי של מיקי רוזנטל – אז עיתונאי, לימים חבר כנסת, היום ח"כ לשעבר – שבחן את תהליך המכירה של נכסי טבע וחברות ישראליות כמו כימיקלים לישראל, בתי הזיקוק (בז"ן) וצים לידיהם הפרטיות של האחים עופר.

מפעלי ים המלח. איור: אבי כ"ץ

בעצם מדובר על פרשיית ההון-שלטון המסועפת ביותר בתולדות ישראל, בכיה לדורות במונחים של ויתור בזול על נכסי מדינה, דלת מסתובבת של בכירים שמשרתים טייקונים בהחלטותיהם כפקידי ציבור ואז מדלגים לעבוד עבורם, וחוסר היכולת של האזרח הקטן להילחם או אפילו לעקוב אחרי האופן שבו המדינה מספסרת במשאביה הציבוריים.

הביטוי הפופולרי "שיטת השקשוקה" נולד ממשפט בסרט שבו שואלים את עורך הדין של צמרת ההון-שלטון בישראל רם כספי, שייצג את משפחת עופר, כיצד נקבע המחיר ששילמו האחים עופר למדינת ישראל עבור קבלת הבעלות על חברת "צים". כספי מעיד שלקחו כמה הצעות מחיר ו"עשו מהם שקשוקה", וכך נולד הסכום הסופי, שהיה נמוך משוויה האמיתי של חברת הספנות הגדולה.

אפילוג: השמש שוב שוקעת

הגענו אל סוף המסע שלנו, רצוצים אך חמוצים. בואו נשב על החוף ונתבונן לעבר השקיעה. השמש יורדת עגולה וכתומה, לאט לאט, ולוקחת איתה הרבה מהחלומות שלנו על חברה צודקת והגיונית, נקיה והוגנת.

בימים האחרונים דילגנו בין מורסות מדממות, אבל זיכרו שיש גם נקודות חן – ערים, אתרים ויוזמות בישראל שהשחיתות טרם השיגה אותם. אז אל תיפול רוחכם.

בעת שאתם מתבוננים בשמש הנעלמת אל האופק, חישבו על הפרשיות העלומות שיורדות איתה אל המצולות. אלה אשר ספק אם אי פעם נגלה מה קרה בהן. שאלות כמו מי באמת אישר את רכישת הצוללות ומי הרויח משוד הגז. אולי נדע בעוד עשרים שנה ואולי לא נדע לעולם.

אני משאיר אתכם עם המחשבה הטורדנית "מה היה קורה אילו…".

מה היה קורה אילו את טבריה היו מפתחים למען הציבור והתיירות ולא למען החאפרים? מה היה קורה אילו נהריה לא הייתה מגרשת כל אמן או יזם חולמני משורותיה לטובת פילים לבנים ומכוערים? מה היה קורה אילו חופים היו קיימים בזכות עצמם, כמו פעם, בלי הצורך לרתום אותם לעסקאות מפוקפקות?

מה היה קורה אילו קבלנים לא היו מרגישים צורך לשחד ולרמות אף אחד בדרך לבניית הבית שלכם? מה היה קורה אם ראשי ערים היו עוזבים את תפקידם אחרי שתי קדנציות ומסתפקים במשכורתם הנכבדה? ומה היה קורה אילו במדינת ישראל, נאשם בפלילים לא היה רשאי להיבחר לכנסת, לא כל שכן לכהן כראש ממשלה?

"החושך התאסף ולא ירד", כמו שאומר השיר. לילה טוב.