היה לו מבט מטומטם בעיניים

איור של יוצר לא ידוע משנת 1593
איור של יוצר לא ידוע משנת 1593

ארצ'י מקגאוון היה אחד מאלה שיכולים להשתתף בכנס ההקמה של חזית הסתמיים עלי אדמות. לא סתם להשתתף, אלא לשבת בשולחן צוות ההקמה. האסון הגדול שלו הוא, שהוא לא בחר את זה. הוא נולד לזה. לינצ'בורג במחוז מור בטנסי היא מקום כל כך נידח שאפילו מי שחי בה, לא בטוח שהיא קיימת.

והאמת שארצ'י היה יכול לנהל חיים ריקים למדי כמו כל אחד מתושביה אילולא אותו בוקר. העובדה שזה היה סוף אוגוסט והבוקר היה חשוך, לא הפתיעה אף אחד מיושבי "סטייב אנד סטון". להפך. זה היה נראה להם מוזר שהשמש בכלל זורחת על חור תחת כזה.

ארצ'י היה יכול לנהל חיים ריקים כמו כל אחד מתושביה אילולא אותו בוקר. העובדה שהיה סוף אוגוסט והבוקר היה חשוך, לא הפתיעה אף אחד מיושבי "סטייב אנד סטון". להפך. נראה להם מוזר שהשמש זורחת על חור תחת כזה

ארצ'י בעט את דלת הדיינר הישנה, להתענות עם עוד קפה מימי ודונאט גרוע בדרך לעוד יום עבודה. והוא עוד היה אחד מבני המזל. הייתה לו עבודה. לא סתם עבודה, ארצ'י מקגאוון היה פקיד תשלומים בכלא המקומי. אחד מאלה שמקבלים משכורת בכל סוף שבוע. כלומר, משכורת מעיסוק חוקי בכל סוף שבוע. הוא הניד את ראשו העייף משבוע של משמרות אינסופיות להלן, שתמיד הייתה שם. ארוחת הבוקר העצובה בעולם חיכתה לו כבר. הלן יודעת. אבל הפעם היה בונוס. העיתון.

כמה דקות אחרי, כשהדונאט מהיום התיידדה עם ארוחת הערב של אתמול, הוא כבר היה בדרושים. כן. זה עיתון דק. מקומי. פלא שבכלל כתוב בו משהו חוץ מהתאריך. פתאום ראה את לוגו מקום העבודה שלו. ל"פרנקלין קאונטי ג'ייל" דרוש מוציא להורג.

המוח המצומק שלו התחיל לעבד מידע. הוא הכיר טוב את בן א'והר. "התליין החייכן". הוא שילם לו את המשכורת. וזאת הייתה חתיכת משכורת. בן התחיל להוציא להורג עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת. אז עוד תלו. אבל מאז? חשמל, כיתת יורים, זריקת רעל. עשרות אנשים ובן תמיד חייך. ברור. הג'וב הטוב בעולם. רוב היום שיכור במשרד ופעם בכמה זמן, מגיעה הוראת ביצוע גזר דין ואז הוא הכוכב. המשכורת הכי גבוהה בכלא על הכי מעט עבודה. "יש לו יכולת להכיל הרג ולא להיות מושפע מזה" היה המשפט הקבוע של ברני ג'יימס, מפקד הכלא, והיה נדמה שאם רק היה אפשר הוא היה בונה פסל שלו ברחבת הכניסה של הכלא מרוב הערצה.

ארצ'י ידע שבן מבוגר אבל לא תיאר לעצמו שזהו. התליין יוצא לפנסיה. אולי יתחיל להוציא להורג דגים באגם? הוא גיחך לעצמו. ואז התעשת. "זה חייב להיות שלי. בעוד חמישים שנה, כשיגיע תורי לצאת לפנסיה, כולם יזכרו את ארצ'י מקגאוון בדיוק כמו שכל ילד בלינצ'בורג יודע מי זה בן א'והר" (טוב, זה היה האיום החביב על הורים לילדים סרבנים). מצד שני, הוא פקיד תשלומים. מה לו ולזה? מי בכלל ייקח אותו בחשבון? הלוזר שחי בתוכו והיה רגיל לוותר מהר, איים לעשות את זה גם הפעם, אבל בשנייה נדירה שכמה תאים אפורים שלו עבדו יחד, הוא ידע מה יביא לו את התפקיד.

בן התחיל להוציא להורג עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אז עוד תלו. אבל מאז? חשמל, כיתת יורים, זריקת רעל. עשרות אנשים ובן תמיד חייך. ברור. הג'וב הטוב בעולם. רוב היום שיכור במשרד ופעם בכמה זמן מגיעה הוראת ביצוע גזר דין

ארצ'י צלצל למנהל משמרת הבוקר.

"היי ג'ק, תודיע לכל מי שצריך לקבל היום כסף שאני חושב שהסרטנים שאכלתי אתמול בלילה רוצים לחזור לשחות בים".

התניע והביתה. רק אחרי שווידא שדלת המוסך באמת סגורה לגמרי, הוא הרים מרצפת רופפת ושלף ארגז עץ מבהיק. ארגז שכולו, מצפון לדרום, לא התאים לסביבה הסרוחה. ידיות ניקל מבריקות, קטיפה כחולה ואבזמי מתכת ועור שהידקו אליה חרב בעלת להב רחב במיוחד. להב שצידו האחד חד כל כך שאפשר להידקר רק ממבט ומצידו השני משונן, כי לפעמים צריך לפרוס אחרי ששוחטים.

החרב שימשה אותו בדרך כלל לבתר חזירי בר עבי בשר מסנטווד. אבל לא עוד חזירי בר. באחד הלילות הארוכים וחסרי השינה שמע ארצ'י את סדרת ההרצאות של ג'ניפר מריל, מנטורית שהעריץ.

"אם אתם רוצים שישימו לב דווקא אליכם, אתם צריכים לעשות משהו שלא עשו לפניכם".

הוא שמע את המשפט נצעק בתוכו והלב שלו התחיל לרוץ. הדם זורם. ארצ'י שלח את אצבעותיו השמנוניות אל אבזמי המתכת, שחרר את רצועות העור וסגר יד על הידית שלה שהייתה יצירת אמנות, סגסוגת מתכות ועור דב שאביו צד פעם כרוך מסביבה. הוא עצם את עיניו. לקח אוויר מלוא הריאות אוויר טחוב והרגיש את המגרעות המיוחדות לכל אחת מהאצבעות. מגרעות שהקנו לחרב אחיזה מושלמת.

הוא לקח אותה, אימץ אותה אל ליבו כל כך צמוד עד שחש את קור הלהב מבעד למדי הכלא העבים. הוא ידע שיש לו את זה. הוא ידע שהתפקיד יהיה שלו:

"היה לנו הכל כאן. תלו, חישמלו, חנקו, ירו, הזריקו. הכל. אני אהיה ארצ'י מקגאוון. אני אשחט נידונים למוות. אני אכנס להיסטוריה של העיירה המזויינת הזאת. ילדים ילמדו עליי. נשים יפנטזו עליי. גברים ירצו להיות ארצ'י מקגאוון, השוחט מלינצ'בורג".

את המשפט האחרון הוא כבר צרח באקסטזה, התרומם ממקום מושבו בהתלהבות והניף את החרב אל על בלי לשים לב שהמרצפת שהזיז כדי לשלוף את הארגז, חסרה.

"היה לו באמת מבט מטומטם בעיניים, אבל לא חשבתי שעד כדי כך מטומטם שימצאו אותו מת עם חרב תקועה בתחת",

אמרה בוקר אחרי הלן בדיינר. אבל ארצ'י מקגאוון ניצח. ועד היום הוא אחד מבניה הזכורים של לינצ'בורג.

"הלימודים הם הדבר החשוב ביותר שיש לכם בשלב זה של חייכם" היה הנאום האחיד בכל כיתות בית הספר היסודי בעיר בכל ראשון בספטמבר. "אחרי הכל, אתם לא רוצים טיפשים כמו ארצ'י מקגאוון שמת מאיבוד דם וששריף קולמן מצא על הבטן במוסך, עם חרב בתחת, הא?"

איתי גלאון כותב סיפורים לחברות וארגונים ופותר בעיות אסטרטגיות. מעביר סדנאות קריאייטיב. קורא ומתעניין בעיקר ב: בטחון, טרור, לוגיקה מתמטית, הסטוריה, ספרות וספורט. חי בשותפות עם פוסט-טראומה מנוהלת ומטופלת מהשירות הצבאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 849 מילים
סגירה